הרב יצחק יוסף לפרשת וירא - הלכות בורר בשבת

מחלוקת התרומת הדשן והט"ז

א. כתב בתרומת הדשן (סימן נז) שאין איסור בורר במין אחד. כגון שיש לפניו תפוחים גדולים וקטנים, ובורר הגדולים מן הקטנים, אין בזה איסור, שלא נאמר דין בורר אלא בשני מינים. וכן כתב הארחות חיים (הלכות שבת אות כז). וכן נראה דעת הרמב"ם והרב המגיד (פ"א מהלכות שביתת עשור ה"ג). וכן משמע מדברי מרן, ממה שכתב בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף א-ד) דין בורר בפסולת מתוך אוכל, או באוכל מתוך פסולת לאחר זמן, או בשני מיני אוכלין. וכן בשאר הלכות בורר מרן מדבר רק באלו הדברים, משמע שבמין אחד אין דין בורר. וכן פסק הרמ"א (סעיף ג) בפירוש, שאין דין בורר אלא בשני מינים, אבל מותר לברור במין אחד גדולים מהקטנים. והט"ז (ס"ק דדב) חולק על תרומת הדשן, וסובר שגם במין אחד יש איסור בורר.

ראיה מרש"י להט"ז

ב. בספר מנחת חינוך (מלאכת בורר אות ח) הביא ראיה לדברי הט"ז, ממה שפירש רש"י (שבת עד:) על דברי הגמרא: אמר רבא האי מאן דעביד חביתא, חייב משום שבע חטאות. כלומר העושה חבית בשבת, עובר על שבע מלאכות האסורות בשבת – טוחן, בורר, מרקד, לש, ממחק, מבעיר, מבשל. ורש"י (ד"ה שבע) מבאר, שכאשר בורר הצרורות – אבנים וגושי עפר – הגדולות מהקטנות עובר משום בורר. אם כן מוכח שגם במין אחד יש בורר.

ראיה מרש"י לתרומת הדשן

ג. לעומת זאת החיי אדם (בנשמת אדם סימן טז אות ג) מדייק מדברי רש"י כתרומת הדשן שאין ברירה במין אחד. כי עוד נאמר שם בגמרא: אמר אביי האן מאן דעביד חלתא, חייב אחת עשרה חטאות. כלומר העושה כוורת בשבת, עובר על אחת עשרה מלאכות האסורות בשבת – קוצר, נוטע, מעמר, בורר, ממחק, טוחן, מחתך, מיסך, עושה שתי בתי נירין, אורג, מכה בפטיש. ורש"י (ד"ה חייב) מבאר, שכאשר בורר הקנים היפות מהרעות עובר משום בורר. אם כן מוכח שאם היו שווים בטיבם לא היה שייך דין בורר במין אחד, ורק כאשר יש יפות ורעות הרי זה כמו אוכל ופסולת.

הן נסתר מחמתו

ד. ולפי זה לכאורה יש סתירה בדברי רש"י באותו עמוד בגמרא, בדין חבית משמע שיש בורר במין אחד, ובדין כוורת משמע שאין בורר במין אחד. ויש ליישב, שאכן רש"י סובר שאין בורר במין אחד, וכמו שכתב בדין כוורת. אלא שבחבית הוא צריך צרורות בגודל מסויים כדי שהחבית תהיה שווה וחלקה, ואבנים גדולות מדי אינן ראויות להשתמש בהם, והרי זה כמו פסולת לענין זה.

תמוה להחמיר נגד מרן

ה. הט"ז שמחמיר בזה הוא 'סברא יחידאה', רוב ככל האחרונים חלקו עליו והסכימו שאין ברירה במין אחד, כדעת מרן והרמ"א, ולכן אין צורך להחמיר בזה. רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת בשלח אות ב) חשש לדברי הט"ז. אבל זה תמוה, שהרי הוא עצמו כותב שקבלנו הוראות מרן. רבינו יוסף חיים (בשו"ת רב פעלים ח"ב חיו"ד סימן ז) הוא זה שהטביע את הלשון: שקיבלנו הוראות מרן אפילו נגד 100 אחרונים! בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"ב סי' כ) כותב שקבלנו הוראות מרן אפילו נגד 1,000 פוסקים. רבינו יוסף חיים הוריד אפס... אבל כמובן שזו גוזמא, שהרי אין הלכה בשלחן ערוך שחולקים עליה אלף פוסקים. אלא שבאו להראות לנו עד כמה חזקה קבלת הוראות מרן, ולכן קצת תמוה שהבן איש חי ראה לנכון להחמיר בדין ברירה במין אחד.

לא לחפש מה לחלוק

ו. אמנם הרב בן איש חי היה גדול הדור, אבל אפשר לחלוק עליו. כמובן שלא צריך לחפש מה אפשר לחלוק, אבל אם למד היטב וראה שמוכרח לחלוק, יחלוק. ולכן מרן זצ"ל חלק עליו בכמה דברים, וכל מי שילמד יראה שהצדק עם מרן. כגון מה שכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד חאו"ח סימן ד), שמה שנהגו בבגדאד שאם אבי הבן נמצא בבית הכנסת לא אומרים תחנון, גם כאשר עורכים את ברית המילה בבית, מנהג זה בדו אותו השמשים מלבם, שכאשר רואים אבי הבן עשיר, מחניפים השמשים לאבי הבן, ואומרים "יהי שם" ואין אומרים וידוי ונפילת אפים, ואין זה חשוב מנהג לסמוך עליו, ורק אם התינוק בבית הכנסת פטורים מלומר תחנון. ומרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סי' נה, בהערות על ח"ד אות ב) מעיר עליו הערה נכונה, הלא החיד"א (בברכי יוסף סי' קלא סק"ד, ובקשר גודל סי' יט אות כב) כותב בפירוש שכן המנהג, שלא אומרים תחנון כאשר אחד מבעלי הברית – אבי הבן או המוהל או הסנדק – בבית הכנסת. וכן כתבו עוד אחרונים רבים. וכבר כתב רבו של רבינו יוסף חיים, הגאון רבי עבדאללה סומך בספר זבחי צדק (בתשובה ח"ב חאו"ח סי' ל), שבבגדאד קיבלו הוראות מרן החיד"א כמעט כמו הוראות מרן הבית יוסף. זו דוגמא להערה חזקה שמותר להקשות ולחלוק. תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול (ע"פ אבות דרבי נתן ר"פ מא, וקידושין סו.).

יום טוב שלו

ז. אצל אחינו האשכנזים נוהגים שאם הברית מילה התקיימה בבוקר, ובמנחה נמצא אחד מבעלי ברית אומרים תחנון. אבל אנחנו הספרדים נוהגים שגם במנחה לא אומרים תחנון, מטעם שכל אותו היום הוא יום טוב של בעל הברית, התינוק לא מחוייב במצוות, והמצוה על האב, וכמו שקראנו בפרשת השבוע "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית כא, ד), כלומר האב מצווה במצות המילה, ולכן יום טוב שלו כל אותו היום. ובזה ההלכה היא כפי המנהג, שהוא מנהג נכון.

מרן מצא שער הכוונות

ח. פעמים שמרן זצ"ל משיג על רבינו יוסף חיים זצ"ל, שנעלם ממנו איזה מקור. כגון מה שנוהגים לכפול בפסוקי ההלל "ברוך הבא בשם ה'" וכו', וכתב הרב בן איש חי (בשו"ת רב פעלים ח"ד חאו"ח סימן יט, ובבן איש חי ש"ב פרשת ויקרא אות טז), שאף על פי שאין צריך לכפול, מכל מקום מכיון שכן נהג מר אביו לכפול, ואין בזה שום הפסד, לכן גם הוא נוהג לכפול. ומרן זצ"ל (בהליכות עולם ח"ה פרשת ויקרא אות יב, ובחזון עובדיה חנוכה עמ' רחצ, ובשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סימן ה אות א, וח"י חאו"ח סימן נה, בהערות על שו"ת רב פעלים ח"ד אות יג) מעיר עליו, שהרי כן מפורש בשער הכוונות (דרוש חג הסוכות דף קג ע"ד) שצריך לכפול פסוקים אלו. מרן זצ"ל לא היה מקובל גדול, 'לכאורה', אבל מעיר על הרב בן איש חי שנשמט ממנו שער הכוונות.

נקטרינה

ט. ולמסקנא, כשכל הפירות מין אחד, מותר לברור אחד מהשני. אבל נקטרינה הנקרא אפרשזיף, ואפרסק, נחשבים לשני מינים, מאחר שהם שונים בטעמם. וכן אם כל הפירות מין אחד, אבל חלק מהם רקובים וחלק טובים, הרי זה נחשב כאוכל ופסולת, ויש בזה דין בורר.

התירוץ הפשוט הוא האמיתי

י. הרב אבני נזר[1] (הובא בספר שערי אריה עמ' קסט. וכנראה התכוין למ"ש בשו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תיח אות טז) מחדש, שהמפריש תרומות ומעשרות יש בזה דין בורר. במשנה מסכת ביצה (לו:) מבואר שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת. ובגמרא (לז.) מבואר שהוא הדין שאין מפרישים חלה בשבת. וטעם האיסור משום מיחזי כמתקן, אינו מתקן גמור שאסור מהתורה, כיון שבהפרשת תרומות ומעשרות הוא תיקון רוחני, שאינו יכול לאכול את הפירות או את העיסה עד שיפריש תרומה, ולכן אסרו חכמים להפריש בשבת. ומדוע לא אסרו משום בורר, שהרי אף על פי שהכל מין אחד, ובמין אחד אין איסור בורר, אבל מה שהוא מפריש אסור באכילה, שהרי התרומה אסורה לזר, וגם כהן צריך לאכול אותה בטהרה דוקא, והיום כולנו טמאי מתים[2]. זה מסגנון הקושיות של הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל בספר משמרת חיים[3]. לפני שלשים שנה סיפרתי למרן זצ"ל על הקושיא הזו, ומרן אמר לי: אין כאן שאלה כלל, שהרי בשעה שלוקח את הפרי להפריש ממנו תרומה, או את הבצק או הלחם להפריש חלה, עדיין הכל מין אחד וזה אוכל מאוכל, כיון שעדיין לא קרא שם של תרומה, ורק לאחר שקרא שם הרי זה נחשב תרומה, וכבר זה בידו, ולא שייך בזה בורר כלל. זה תירוץ פשוט, יפה ואמיתי.

לבן

יא. בספר קרבן אשה (סימן יג), היה גאון חלאבּי, רבי אליהו שמאע, אב בית הדין בארם צובא, בסוריה, ובשנת תקע"ד נפטר שם ממגפה. וכעת 'אהבת שלום' הוציאו את ספרו לאור מחדש. והוא דן לגבי לֶבֶּן שיש בו מים, ורוצה להוציא את המים מהלבן, שמותר לעשות כן, כיון שהוא דבר שלא מקפידים עליו, ורק עושה כן לתענוג לאכול הלבן בלי המים, כשם שמותר לסנן מים או יין צלולים.

תמצית תה

יב. ולפי זה יש להתיר כמה דברים. כגון פינג'אן שיש בו תמצית תה, וכששופך את התמצית העלים נעצרים במסננת שבפי הפינג'אן, אין בזה איסור בורר, כיון שבדרך כלל לא מקפידים אם נופלים קצת עלי תה לכוס. וכן המסנן שמן מקופסת שימורים של טונה, אם אינו מקפיד על השמן, אין בזה איסור.

קופסת שימורים

יג. מותר לפתוח קופסת שימורים בשבת, כי מה שכתוב בשלחן ערוך (סימן שיד סעיף א) שאסור לפתוח חבית בשבת, כיון שעושה כלי, או סותר כלי, זה מדובר בחבית חשובה שסגר אותה בטיט, וכשפותח את החבית בדעתו להשתמש בה שימוש חוזר. מה שאין כן קופסאות שימורים, שלאחר שמוציא האוכל מהקופסא, הרי הוא משליך את הקופסא ולא משתמש בה יותר, קופסא זו אין לה חשיבות של כלי, ומותר לפתוח אותה בשבת.

פינת ההלכה

יד. מרן זצ"ל לפני עשרות שנים פרסם פסק על זה בפינת ההלכה ב'קול ישראל', בכל יום ששי מרן היה מגיע לאולפן, ואומר שם שאלה ותשובה בהלכה מהשעה 15:45 עד השעה 16:00. היום זכו 'רדיו מורשת' להחזיר העטרה ליושנה, ולחדש את פינת ההלכה. מרן מאוד החשיב את פינת ההלכה הזו, ואם לא היה יכול להגיע, היה שולח את אחי חכם דוד שיחיה. והנה לפני ארבעים ארבעים וחמש שנה, אספתי כל התשובות והבאתי למרן שיוציא לאור ספר מתשובות אלו לזיכוי הרבים. אך אחי חכם יעקב זצ"ל טען, שלא כדאי להוציא ספר עם תשובות קצרות בלי כל המשא ומתן בהלכה, כי יקשו על הרב מחוסר הבנה. אבל לבסוף מרן הכריע להוציא לאור את התשובות הללו בסדרת השו"ת יחוה דעת, לזכות את הרבים. כל התשובות שם קצרות באופן יחסי, מלבד תשובות בודדות, כמו בחלק ו' סימן י', שהיא התשובה הארוכה ביותר ביחוה דעת. וזו תשובה שאין הרבה שלומדים אותה.

חליפת מכתבים

טו. כאשר שמע הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שמרן התיר לפתוח קופסאות שימורים, שלח מכתב למרן בטענה שיש בזה איסור דאורייתא, ולדעתו אסור לפתוח קופסאות שימורים בשבת, וכן אסור לפתוח את הפקק של בקבוק 'טמפו', שבפתיחתו הוא נעשה כלי. אבל מרן לא נבהל, והשיב לו מכתב תשובה, וכך היתה חליפת מכתבים ביניהם, הבאנו ממנה בילקוט יוסף אוצר דינים לאשה ולבת (עמ' תמו והלאה).

ילקוט יוסף מחזיר בתשובה

טז. לפני כמה שנים היה בנתניה סמינר של ערכים, ואחד המרצים שם הוא תלמיד שלי, בוגר ישיבת חזון עובדיה. צריך לדעת איך לדבר אתם, מי שלא יודע, טובה לו השתיקה, אבל מי שיודע שילך. והנה ניגשה אליו אשה ואמרה לו: הבת שלי חזרה בתשובה, אבל אני לא אתן עוד לשום אחד מהילדים שיחזור בתשובה. מה קרה? הבת שלה משגעת אותה, היא פותחת את כל בקבוקי השתיה מערב שבת, ויוצאים כל הגזים, היא פותחת קופסאות שימורים ועושה חור מלמטה וכל השמן יוצא, וכן על זה הדרך כל מיני חומרות. אמר לה: הבת שלך נפלה בידי רב מחמיר, כנראה מבני ברק... תראי ב'ילקוט יוסף' הוא מתיר לפתוח בקבוקי שתיה וקופסאות שימורים. כששמעה כך נרגעה, אולי בזכות זה גם חזרה בתשובה... צריך לדעת איך להתנהג עם ההורים שעדיין לא חזרו בתשובה.

לא יאמר חומרות

יז. היה אצלי רב מקליפורניה, באים אצלו נוער מֵנוער, רחוקים מהתורה, עם עגילים באזניהם, ובליל שבת באים לשמוע דברי תורה, יש כאלה שבאים עם מכוניות, יש מתוכם כאלו שבאים עם סנדויץ' שיש בו גבינה ונקניק בר מינן. אומר להם הרב: זה אסור! אומרים לו : לך אסור, לנו מותר. שואל אותי הרב: כיצד יש לנהוג אתם, איך לקרב אותם? נתתי לו הדרכה, אמרתי לו שיאמר להם קוּלות, רק עיקר הדין, לא יאמר להם המחמיר תבוא עליו ברכה, רק לאחר שיחזרו בתשובה ויהיו צדיקים וחסידים, יאמר להם שיש מקום להחמיר.

קואליציה של מלח

יח. הפותח קופסת טונה ורוצה לשפוך את השמן לכיור, יש עוד טעם להקל בזה, וכן הרוצה לשפוך את המים שבקופסת המלפפון חמוץ או הזיתים, לכאורה הוא בורר פסולת מתוך אוכל, אבל יש לברר מה נקרא בורר, אם מה נשאר בידו, או מה שנשפך החוצה. אם נאמר שמה שנשפך החוצה, הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל. אבל אם מה שבידו הוא הנברר, הרי זה בורר אוכל מתוך פסולת ומותר. וכמו כן להיפך, במלחייה שיש בה גרגרי אורז, כדי שלא יעשו גרגרי המלח 'קואליציה' ויהיה 'גוש חוסם', וכשהוא מולח הוא מוציא את המלח והאורז נשאר למעלה, אם נאמר שמה שיוצא הוא הנברר, הרי זה בורר אוכל מתוך פסולת ומותר. אבל אם מה שבידו הוא הנברר, יש מקום לומר שזה נחשב כבורר פסולת מתוך אוכל. וכמו כן לגבי השופך את מי הלֶבֶּן, אם נאמר שמה שבידו הוא הנברר, הרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת.

לברר מה מתברר

יט. מרן השלחן ערוך (סימן שיט סעיף יד) כותב לגבי המערה יין שיש בו שמרים[4], ורוצה שירד יין נקי בלי השמרים, מה שמערה בתחילה אין חשש, כיון שהיין צלול ללא שמרים, אבל בתחתית היין יש הרבה שמרים, לא יערה ויפסיק כדי שירד יין צלול, שזהו איסור בורר. משמע מכאן שמה שנשאר בידו הוא הנברר, ולכן נחשב לו כבורר פסולת מאוכל. אמנם המגן אברהם (ס"ק טו) והמשנה ברורה (ס"ק נה) מפרשים שהוא רוצה לשתות את היין לאחר זמן, ולכן אסור לו לברור היין מהשמרים. אבל אם רוצה לשתות לאלתר מותר, כדין הבורר אוכל מתוך פסולת. מוכח שסוברים שמה שיוצא זהו הנברר. וכן דעת האליה רבה (ס"ק כג), והט"ז (סי' תקו סק"א), והתוספת שבת, והפרי מגדים ועוד. אבל הפירוש הזה לא מוסכם, ומדברי החיי אדם (כלל טז אות ט) משמע שמה שבידו הוא המתברר. וכן דעת האגלי טל (בהקדמתו, ובמלאכת בורר ס"ג סק"ה). הוא מביא ראיה חזקה מהתוס' שמה שבידו זה המתברר. וכן דעת מהרש"ל[5]. אלא שיש סתירה בדברי החיי אדם, ממה שכתב בספרו זכרו תורת משה (סימן כ סעיף ג), שמבואר שם שמה שיוצא הוא המתברר, ולכן כתב שאם יש גרגרים בקפה, אין לערות את המשקה מתוך הגרגרים לכלי אחר אם אינו לאלתר. ומשמע שלאלתר מותר כדין הבורר אוכל מפסולת. וגם בדברי הגר"ז יש סתירה בין מה שכתב בפסקיו (סימן שיט סעיף יח-יט) שמה שבידו הוא המתברר, לבין מה שכתב בסידורו שמה שיוצא הוא המתברר.

כל אחד בפני עצמו

כ. בסיכום, יש בזה מחלוקת גדולה מה נחשב דבר המתברר, אם מה שיוצא מידו, או מה שנשאר בידו, וספק דאורייתא לחומרא, ואין להקל על סמך זה לבד, אלא בצירוף סניף נוסף. השופך את מי הלבן או מי המלפפון וכדומה, יש לו לצרף עוד קולא, לפי מה שהסתפק התרומת הדשן (סימן נז) והובא בבית יוסף (סימן שיט), שאם יש חתיכות דגים שונות, שמא אין בזה איסור בורר, כיון שכל אחד עומד בפני עצמו, ולא שייך בורר אלא בחתיכות קטנות המעורבות. ולפי זה יש לומר גם במלפפון חמוץ ומים, שהמלפפון עומד בני עצמו. בספר איל משולש כותב שאם יש חצי מים מותר, שזה נחשב בפני עצמו, 'לחצאין כשרה', אבל אינו מוכרח, וגם יש לומר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ובצירוף הסוברים שמה שבידו הוא הנברר, יש להקל כשעושה כן לאלתר.