הרב יצחק יוסף לפרשת תולדות - הלכות בורר בשבת

גדר בורר לאלתר במיני אוכלים

א. עיקר דין בורר שייך באוכל ופסולת מעורבים, או בשני מיני אוכלים מעורבים, ובורר זה מזה, מה שהוא רוצה לאכול הוא בגדר אוכל, ומה שאינו רוצה לאכול הוא בגדר פסולת. מדברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת הלכה יג) נראה שבורר שני מיני אוכלים דינו קל יותר, ואינו חייב אלא אם כן בורר משחרית לבין הערבים. ואילו הבורר אוכל מפסולת כל שאינו לאלתר חייב. וכך דייק מרן הבית יוסף (סימן שיט) בדעת הרמב"ם. וגם בשלחן ערוך (סעיף ג) העתיק לשון הרמב"ם. אבל להלכה נוקטים כדעת התוס' (שבת עד. ד"ה היו לפניו), שמה שאינו חפץ בו הוא בגדר פסולת, ולכן דינו כאוכל ופסולת מעורבים ממש.

מיון הסכו"ם

ב. הפוסקים דנים אם מותר למיין סכו"ם בשבת, לאחר שהאשה מדיחה כלים היא רוצה להכניס את הסכו"ם למגירה, בדרך כלל האשה מדיחה כלים, כי הבעל לומד תורה, האם מותר לה להניח את המזלגות בתא שלהם, ואת הכפות בתא שלהם וכן על זה הדרך, או שיש בזה איסור משום בורר. וכן כאשר שמש בית הכנסת מסדר את הספרים, יש ערימת ספרים והוא מחזיר את החומשים למדף שלהם, ואת הסידורים למדף שלהם וכן על זה הדרך. ראשית יש לדון אם יש איסור בורר דוקא באוכל או גם בשאר דברים, כי מרן בשלחן ערוך בהלכות בורר (סימן שיט) דיבר רק על אוכל ופסולת מעורבים, או על שני מיני אוכלים מעורבים, ולא דיבר כלל על בורר בדברים אחרים כמו כלים וספרים. אבל הט"ז (סס"ק יב) סובר שגם בדבר שאינו ראוי לאכילה יש בו איסור בורר, והוכיח כן ממה שאמרו בגמרא (שבת עד.) שמי שעושה חבית בשבת חייב משום שבע חטאות, ואחת מהן היא מלאכת בורר, ופירש רש"י שכאשר בורר הצרורות – אבנים וגושי עפר – הגדולות מהקטנות עובר משום בורר. ואמנם בשו"ת פרי השדה ח"ד (סימן ד) כתב שאין איסור בורר בכלים, שכן מוכח מדברי מרן השלחן ערוך שלא כתב איסור בורר אלא באוכלים. ובשו"ת מנחת אלעזר ממונקאטש ח"ג (סימן מב) משמע גם כן שסובר שאין בורר בכלים. אבל רוב האחרונים פסקו כהט"ז שיש דין בורר גם בכלים. כן דעת התוספת שבת (שם סוף סק"י), וכן פסקו הגר"ז (סעיף ח) והחיי אדם (כלל טז סי' ה) שיש איסור בורר גם בכלים. וכן פסקו הבן איש חי (שנה שניה בשלח אות יג), והכף החיים (ס"ק כה), והמשנה ברורה (ס"ק טו). וכך ההלכה למעשה שיש בורר גם בשאר דברים, בכלים, בבגדים, ובספרים. ולכן יקפיד לברור דוקא את מה שצריך עכשיו.

נעל הדלת בפנינו

ג. בספר כלכלת שבת[1] (מלאכת בורר אות ז), כותב שיש בורר בכלים, אבל החמיר מאוד וכתב שאין חילוק אם לוקח את מה שהוא צריך או את מה שהוא לא צריך, ובכל אופן הוא נחשב בורר באיסור. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ה חאו"ח סימן לא אות ד) כתב שלפי דבריו יוצא לנו חומרא גדולה, כי נעל הדלת בפני הבורר כלי מתוך הכלים, שבכל אופן יחשב לבורר. אבל מדברי שאר הפוסקים מבואר שכל האיסור הוא כשלוקח דבר שאינו צריך, שהוא נחשב כבורר פסולת מתוך אוכל, אבל כשבורר מה שצריך לאלתר, הרי זה כבורר אוכל מתוך פסולת שמותר.

יש לחקור

ד. צריך להבין מה הסברא של בעל התפארת ישראל, שהחמיר כל כך בכלים שאין לקחת גם מה שצריך. יתכן לפרש סברתו, על פי החקירה בטעם ההיתר של בורר לאלתר, אם הוא מטעם ש"אינו דרך ברירה", כי דרך הבוררים לברור ולאחסן. או מטעם שהוא "דרך אכילה", שהתורה לא ציותה אותנו להכניס את האוכל לפה ואחר כך להוציא את הפסולת, אלא דרך אכילה היא שאדם בורר ואוכל. רש"י והתוס' (שבת עד.) כתבו שההיתר הוא משום שאינו דרך הבוררים, ולפי זה יש לומר שגם בכלים יש להתיר כשלוקח להשתמש לאלתר. אבל הרשב"א בתשובה (ח"ד סימן עה) כתב שההיתר הוא משום שהוא דרך אכילה, ולפי זה יש לומר שלא נאמר היתר דלאלתר אלא באוכלים ולא בכלים וכדומה. וכן הבין בעל התפארת ישראל.

ההלכה כרוב הפוסקים

ה. מכל מקום ההלכה כדעת רוב הפוסקים שיש ברירה גם בכלים, אבל כל שלוקח מה שצריך לאלתר מותר. המנחת חינוך (במוסך השבת מלאכת בורר אות ז) מביא ראיה ממה שאמרו בגמרא מסכת שבת (יב.) שאסור להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו[2] לאור הנר, גזירה שמא יטה את הנר[3]. ומדוע לא אסרו להוציא את הבגדים שלו מדין בורר, שהרי הם מעורבים עם בגדי אשתו, אלא ודאי שאין בורר בבגדים כשלוקח מה שרוצה לאלתר. ולכן אם המזלגות והכפות מעורבים, מותר לו לקחת את המזלגות להשתמש בהם.

יש להקל בצירוף נוסף

ו. כאשר מפריד את הכפות והמזלגות זה מזה, כדי שיהיו מוכנים כל אחד במקומו, ואין בדעתו להשתמש בהם עתה, אלא רק בסעודה הבאה, יש לדון אם זה בגדר בורר. ואכן הפרי מגדים (סימן שיט א"א ס"ק ב בד"ה דע) הסתפק בכיוצא בזה בשני מיני אוכלין שמפריד אותם זה מזה, ואינו צריך את שניהם עתה, אלא לאחר זמן, אם יש בזה איסור בורר, כי לכאורה יש לומר שאין כאן אוכל ופסולת, שהרי את שניהם אינו צריך כעת, והי מינייהו אוכל והי מינייהו פסולת. והניח דין זה ב"צריך עיון". והביאור הלכה (סימן שיט סעיף ג ד"ה היו לפניו) מביא את הספק של הפרי מגדים, ומכריע שהוא בורר גמור, ורק כשצריך מין אחד לאלתר, אינו עובר על איסור בורר. וכן נראה דעת היעב"ץ בספר מור וקציעה (סימן תקמה). ולדבריהם גם במיון הסכו"ם יש לאסור, אף על פי שאינו צריך שום אחד מהכלים. בשו"ת יביע אומר (ח"ה חאו"ח סימן לא אות ה) מביא את הספק של הפרי מגדים, וכותב שיש להקל בזה בצירוף ספק נוסף.

פלא שמרן לא הביא

ז. לכאורה יש להביא ראיה לאסור כדברי המור וקציעה והביאור הלכה, שאם בורר ומניח את שניהם לאחר זמן, יש כאן איסור בורר, מדברי התוספתא (שבת פרק יז הלכה ו): נתערבו לו פירות בפירות, בורר ואוכל וכו', ביררם אלו בפני עצמם ואלו בפני עצמם, או שליקט מתוכן עפר וצרורות, הרי זה חייב. ולכאורה תוספתא זו נעלמה מעיני הפרי מגדים, והמור וקציעה והביאור הלכה שאסרו כיונו לדברי התוספתא. ומתחילה התפלאתי מאוד שמרן זצ"ל לא הביא תוספתא זו. אמנם בספר עין יצחק[4] (ח"א כללי התלמוד אות כג) הבאנו מה שכתב הרא"ש חולין (פרק ב סימן ו), שיש פעמים שאין לסמוך על התוספתא, כאשר התלמוד דיבר באותו ענין והשמיט את החידוש של התוספתא, משמע שאינו מסכים לדברי התוספתא. ועל כיוצא בזה אמרו (ע' שבת קכא: ועוד) "מאן לימא לן דלא משבשתא היא". וכן כתב הריטב"א פרק קמא דמכות (ה סע"א). אבל בנידוננו לכאורה אין שום משמעות בש"ס נגד התוספתא.

ותרד פלאים

ח. אולם מצאתי להרמב"ן (שבת קמג ע"ב) שפירש דברי התוספתא שהפירות היו מעורבים עם עפר, וכשהוא מוציא את הפירות על דעת לאכול לאחר זמן, הרי הוא בורר אוכל מתוך פסולת לאחר זמן שאסור מהתורה. ומאחר שכך מפרש הרמב"ן את דברי התוספתא, אין שום ראיה מדברי התוספתא לדינו של הפרי מגדים. יש סייעתא דשמיא לפוסק הדור שלא יטעה בהלכה. וכמו שהרב חתם סופר היה נשאל שאלות בהלכה מכל רחבי העולם, והיה חותך את פסק ההלכה: מותר/אסור. פעם שאל אותו בנו בעל הכתב סופר: איך אתה חותך את ההלכה בלי לפחד? השיב לו החתם סופר: הקדוש ברוך הוא שותל בכל דור את החכם שצריך להשיב על שאלות הדור, ומן השמים מסייעים אותו שלא יטעה בהלכה. בדור הזה אני "המשיב" של הדור, ויש לי סייעתא דשמיא מיוחדת לכך, ומעולם לא טעיתי בהוראה. וגם מרן היתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת. חכם אחד תמה על היביע אומר מהתוספתא, כאילו מרן טעה ח"ו. אבל נעלם מעיניו דברי הרמב"ן. ועוד, מאן לימא לן דלא משבשתא היא, מאחר שהיא לא מובאת בש"ס שלנו, וכנ"ל.

נגד עין הרע

ט. מרן זצ"ל ביביע אומר (הנ"ל) לא הסתמך על הטעם של הפרי מגדים לבדו, אלא כתב חמשה צירופים, נגד עין הרע... כאשר פוסקים על פי טעם אחד, ההיתר לא חזק, כי אם ידחו את הטעם שלו, בנפול היסוד יפול הבנין. אבל כאשר יש כמה צירופים, ההיתר הוא חזק. בנידוננו מרן צירף גם מה שהביא מרן הבית יוסף (סימן שיט) בשם תרומת הדשן (סימן נז), היה לפני כ-600 שנה, בדין חתיכות דגים מעורבים, ורוצה לקחת חלק מהם, שהסתפק שם שמא אין בזה איסור משום בורר, כיון שהם חתיכות גדולות, וכל חתיכה עומדת בפני עצמה. והתרומת הדשן מדייק כן גם מדברי המרדכי[5] (פרק כלל גדול), שאין בורר אלא כשיש תערובת גמורה, אבל בחתיכות גדולות הניכרות כל אחת בפני עצמה אין איסור בורר. והוא הדין בכלים וספרים הניכרים בהפרדתם, יש לומר שלא שייך איסור בורר, וזהו ספק נוסף להתיר.

שיטת רבינו ירוחם

י. וכן יש לצרף מה שכתב מרן הבית יוסף (סימן שיט) בשם רבינו ירוחם (נתיב יב ח"ח דע"ו ע"ד), שאם בורר בתוך הסעודה, אסור לו לברור לצורך סעודה אחרת. אבל כשבורר לאחר הסעודה, כל שבורר לצורך סעודה הבאה באותו יום הרי זה כבורר לאלתר.

ופעמים שיש לצרף גם מה שהזכרנו למעלה, שבבית יוסף כתב כיוצא בזה בדעת הרמב"ם, שבבורר שני מיני אוכלים אם אינו בורר משחרית לבין הערבים, אלא רק בהפרש של שלש או ארבע שעות, הרי זה כבורר לאלתר. ואם כן בנידוננו שמסדרים את הסכו"ם לאחר הסעודה להכין לסעודה הבאה, הרי זה נחשב לאלתר לחלק מהפוסקים.

סכו"ם אינו גידולי קרקע

יא. וכן יש לצרף דעת הפוסקים שאין בורר אלא בגידולי קרקע. הרמ"א (ס"ס שיט) הביא מה שאמרו בירושלמי (פרק כלל גדול) שהרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה. יש גורסים משום "זורק", כלומר עבר על איסור הוצאה מרשות לרשות, אבל רוב הפוסקים גרסו משום זורה. ועל פי זה יש שדנו לאסור להתיז בספריי של בושם או מטהר אויר, משום זורה. ואף על פי שמרן השלחן ערוך לא כתב דין זה, אבל לכאורה יש לנו לחוש לדברי הרמ"א. אולם בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן כ) כתב שהוא חומרא בעלמא, כי משמע שהתלמוד שלנו לא סובר חומרא זו של הירושלמי, שהרי בגמרא שבת (עג:) שאלו, מדוע במשנה (עג.) מנו בחשבון של ט"ל מלאכות מלאכת בורר, מרקד, וזורה, והלא זה לאותה תכלית, לברור פסולת מאוכל, מתחילה מוציא את הצרורות מבין החיטים, ולאחר שהוא דש ומפריד את החיטים מהמוץ הוא זורה לרוח, והמוץ תדפנו רוח, והאוכל שהוא כבד נופל למטה, ואחר כך מרקד את הקמח בנפה כדי לברור אוכל מפסולת. ותירץ אביי, שכל מלאכה שהיתה במשכן היא חשובה למנותה בחשבון ט"ל מלאכות. ומבואר מדברי הבבלי שלא שייך איסור זורה, אלא באוכל ופסולת מעורבים. וגם לדברי הירושלמי זהו דוקא ברוק של אדם ובהמה, שהם חשובים כמו גידולי קרקע, כיון שאוכלים דברים שגדלו בקרקע. מה שאין כן בזורק מים והרוח מפזרת אותם, אין לחוש בזה לאיסור זורה. ולפי זה בסכו"ם לא שייך איסור בורר, שהוא עשוי ממתכת, ואינו גידולי קרקע, רק שהברזל נמצא עמוק בקרקע, אבל אינו גידולי קרקע.

מתכונן למבחן

יב. ולפי דברי רבי עקיבא איגר שאין בורר אלא בגידולי קרקע, אפילו אם מסדר את הסכו"ם בשבת, ואינו צריך להשתמש בו כלל בשבת אין בזה איסור משום בורר. וגם מצד איסור הכנה משבת לחול אין כאן, כיון שלא שייך איסור הכנה אלא כשניכר שעושה כן לצורך חול, כמו שעורך שלחן בשבת לצורך מוצאי שבת. וכן הזהירו הפוסקים כשחל תשעה באב במוצאי שבת, שלא יסדרו הספסלים בשבת, כיון שניכר שעושה כן למוצאי שבת. אבל אם לוקח ספר ללמוד בו, כי יש לו מבחן ברבנות[6] באמצע השבוע, והוא רוצה להתכונן למבחן, או בחור שרוצה להתכונן למבחן בישיבה, אין בכך שום איסור.

סיכום הסכו"ם

יג. מסקנת ההלכה: מותר למיין את הסכו"ם לאחר הדחתו, ולהניח כל אחד במקומו הראוי לו. מכמה צירופים: א. שמא אין בורר בכלים. ב. ושמא אין בורר אלא בגידולי קרקע. ג. ושמא לא נחשב בורר משום שניכרים בהפרדתם. ד. או שמא לא נחשב בורר כיון ששניהם שוים בעיניו. ה. ושמא זה נחשב לאלתר. מי שרוצה להחמיר בזה תבוא עליו ברכה, אבל לפי הדין מותר.

איסור שיכל לעשות בהיתר

יד. מי שעבר ובירר בטעות בשבת, שלא כפי הדין, ברר פסולת מתוך אוכל, האם בדיעבד מותר לו לאכול את האוכל שבצלחת, או שאסור לו כדין הנאה ממעשה שבת, שאסורה בכל המלאכות. בשו"ת רב פעלים (ח"א חאו"ח סימן יג) דן בזה, ושם רצה לאסור אפילו לאחר שחזר ועירב את הפסולת עם האוכל, כי כבר עבר על מלאכת בורר, והמאכל נאסר, ומה יועיל שיערב את הפסולת עם האוכל. כיוצא בזה דנו הפוסקים במי שזרע בשבת, ולאחר שבת מוציא את הזרע קודם שנקלט, אם מתקן את האיסור. נחלקו בדבר זה הרש"ש (שבת עג.) והמנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת זורע, ובמצוה רחצ סי"ד). ובתשובת הרמב"ם (עמ' 148) משמע שמתקן את האיסור, שכתב כל שלא נזרע כמאן דמנח בכדא דמי. על כל פנים בבורר כבר עבר על איסור בורר. ומכל מקום יש לומר שמותר לאכול, כיון שאין כאן הנאה גדולה מהאיסור, שהרי יכל לברור גם בהיתר. ואינו דומה למבשל, שלא היה לו אפשרות לבשל בשבת בהיתר. כך מבואר בתוס' סוכה (כג:), שכתבו שאם היה מותר לעשר על תנאי בשבת, למה אסרו בדיעבד על מי שהפריש מעשר במזיד, והרי היה יכול לעשות על תנאי. ומבואר מדבריהם שכל שיש אפשרות לעשות בהיתר, אין לאסור בהנאה על מי שעשה באיסור. אלא שמהרמב"ם (פרק כג מהלכות שבת הלכה ח) לא משמע כך, שם מדובר לגבי טבילת כלים[7] בשבת, כתוב במשנה (שבת לד.) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה, אין מטבילין את הכלים. וכתב הרמב"ם שאם עבר והטביל בשבת במזיד אסור להשתמש בכלים בשבת. והלא יש אפשרות של דרך היתר להטביל את הכלי בהערמה, כמו שכתב הרמ"א (סימן שכג סעיף ז) שימלא אותו מים מן המקוה ונראה כמו שהוא רוצה להשתמש במים, ואז לא נראה כמתקן. ומשמע שהרמב"ם לא סובר היתר זה.

לא השתנה על ידי האיסור

טו. יש לצרף עוד סניף להתיר ליהנות כאשר עבר ובירר, על פי דברי הרשב"א בשבת (קל:) שאיסור הנאה ממעשה שבת נאמר דוקא כאשר נעשה מעשה בגוף הדבר, כמו בבישול וכדומה, מה שאין כן המוציא מחוץ לתחום, שלא נעשתה מלאכה במאכל, ולא השתנה מכמות שהיה, לא נאסר. וכן דעת הריטב"א בעירובין (מא:). אולם התוס' בעירובין (מא:) חולקים וסוברים שגם כשלא נשתנה יש איסור הנאה ממעשה שבת. והרמב"ם בדין הוצאה מחוץ לתחום מחלק בין שוגג למזיד, שבשוגג יש להקל, אבל במזיד אסור. ומרן בהלכות עירובין (סימן תה סעיף ט) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה. והאחרונים נחלקו בזה בדעת מרן, הגאון רבי יצחק טייב (סימן שיט סק"ג) – מגדולי רבני תוניס – אוסר. והגאון רבי אליהו ישראל בספר כסא אליהו (ס"ס תנד) נראה שמתיר כל שלא נעשה עבירה בגוף הדבר.

חרשנו את הארץ

טז. לפני עשרים וחמש שנה הייתי בשבת בתל אביב, אז הייתי מתארח כל שבת בעיר אחרת, היינו עושים "שבת שכולה תורה", חרשנו את כל הארץ. וביום שבת אמר לי רב בית הכנסת: בין כל המתפללים הרבים שיש פה, בקושי יש מנין שומרי שבת! והנה בא הגבאי והודיע לרב שיש שבת חתן, ומשפחת החתן הביאו את כל הכיבוד ברכב ביום שבת, הרב לא[8] ידע כיצד לפסוק, אמרתי לו: אל תעשה מזה רעש, תאמר רק לאותם ששומרים שבת שלא יאכלו מהכיבוד, אבל מי שמיקל לאכול יש לו על מי לסמוך, מאחר שלא נעשתה עבירה בגוף האוכל, והוא לא נשתנה מכמות שהיה. בדברים אלה צריך לפסוק לפי שיקול דעתו של החכם, אם הוא נמצא בקהילה חרדית, ובא אחד ופרץ גדר והביא כיבוד בשבת, יעמוד ויודיע שאסור לאכול את הכיבוד. אבל כאשר חברי הקהילה הם אנשים רחוקים, ויש מקום להקל על פי ההלכה, יש להקל להם. אילו היה זה 'חזיר', או 'ספק חזיר', בודאי שצריך לצעוק, אבל כאן זה מחלוקת באיסור דרבנן, ולכן כשם שיש מצוה לומר דבר הנשמע, כך יש מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. זהו "שלחן ערוך החמישי".

חולק על ילקוט יוסף?

יז. והוא הדין במי שעבר ובירר פסולת מתוך אוכל, מעיקר הדין מותר לאכול את האוכל, מאחר שלא נעשה מעשה ממש בגוף המאכל, ובצירוף דברי התוס' שאין כאן הנאה גדולה, כיון שיכל לעשות בהיתר. כשמרן זצ"ל כתב את ספר הליכות עולם ח"ד, ראיתי את דפי ההגהה על השלחן, ושם (עמ' עח) היה כתוב, שמי שברר באיסור, יש לאסור לו לאכול את האוכל. שאלתי את מרן: אבא, אתה חולק על ילקוט יוסף (שבת ג' סימן שיח סעיף טו) שמתיר?... דברתי אתו, והסכים עמי שיש להתיר. וביקש לשנות ולכתוב שמותר בדיעבד. ואכן אחר כך הוסיפו "טוב להחמיר". כלומר שמעיקר הדין מותר. [וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סימן נה בהערות על ח"א אות יד. ובשארית יוסף סי' שיח סעיף ג].