סיון רהב מאיר: הריאליטי האמיתי ביחס לאוכל

במטבח עם מרגול, גידי גוב הולך לאכול, שום פלפל ושמן זית עם השף חיים כהן, סודות מתוקים עם קרין גורן, קרב סכינים, מאסטר שף, מאסטר שף ילדים, רויאל שף, משחקי השף, קרב השפים הגדול, שף בהפתעה, שגב בא לבשל, בייק אוף, כולם אופים עכשיו – זו רשימה חלקית מאוד של שלל תכניות האוכל בישראל בדורנו. הערוצים הופכים ל"ערוץ האוכל", והפריים טיים נכבש על ידי בישולים. ספר דברים עוסק רבות באוכל, ומזכיר כי חברה נבחנת ביחס שלה למזון. שוב ושוב מופיעה אזהרה לא להפוך לשבעים מדיי, ולשכוח את 40 שנות הנדודים במדבר.

פרשת השבוע (ראה) מציגה שורת הוראות בנושא. יש דיני כשרות, צריך לתת מעשר, צריך לתת לאדמה לנוח פעם בשבע שנים בשנת השמיטה, צריך לבדוק היטב שלעניים ולנזקקים סביבנו יש מה לאכול, צריך לעלות שלוש פעמים בשנה לירושלים ושם נערכת סעודה משפחתית יחד עם מי שאין להם. זוהי תזכורת לעם שנכנס לארץ: האתגר של תרבות השפע הוא לאזן בין הרבה מזון והרבה כסף, לבין משפחה, קדושה והיחס לנזקק. בתיאבון.

קולו של עמנואל מורנו

את תמונתו עדיין אסור לפרסם, בגלל המבצעים הסודיים שבהם השתתף. אבל השבוע, באזכרה בהר הרצל במלאת 12 שנים לנפילתו של סא"ל עמנואל מורנו, הושמע קולו. מדובר בהקלטה של דברים שאמר מורנו בטקס קבלת דרגה, 11 חודשים לפני שנהרג ושבועיים אחרי תכנית ההתנתקות. יהודה שלזינגר מהעיתון "ישראל היום" פרסם השבוע את הדברים שאמר אז מורנו, מול צמרת צה"ל:

"עומדים אנו בתפר בין סיומה של שנה ותחילתה של שנה חדשה הבאה עלינו לטובה. חיתום וסיכום של שנה הוא לא רק תיאור תמציתי של רצף אירועים שהתחוללו, אלא נקודת מוצא לקראת השנה המתחדשת. השנה החולפת הייתה רצופה באירועים ומשברים שאיימו על אחדות העם ושלמותו. קיימות שלוש דרכי תגובה מול משבר: האחת, לשקוע במצולות הייאוש והדכדוך, אך זו אינה דרכנו כלל ועיקר. הדרכים האחרות מבטאות אופטימיות, אך האחת משובחת מהשנייה: הראשונה מביטה אל עבר האור שאחרי החושך, הטוב שמעבר לרע, ומתעלמת מעצם קיום הרע. זו הדרך הקרויה בפי העם 'לראות את חצי הכוס המלאה'. אך יש דרך טובה ממנה, וזוהי דרכו של רבי עקיבא – שימוש ברע כמנוף להתחזקות.

כידוע, כאשר אדם נמצא בקושי ובמשבר, הוא מגלה כוחות נפש שאלמלא המשבר לא היו באים לידי ביטוי, בדומה לחייל שעובר מסלול קשה ומייגע. בעצם בזכות אותם קשיים, הוא יוצא חייל מחושל וטוב יותר. ניתן לסכם ולומר שבדרך האופטימית הראשונה נשארים חזקים, בעוד שבדרכו של רבי עקיבא יוצאים מחוזקים. בעומדנו בפתח השנה החדשה, מי ייתן ונדע לאמץ הסתכלות זו על המציאות, גם בחיי היומיום הפרטיים וגם בחיי האומה. הסתכלות שהופכת משבר – למבשר".

היום!

74 פעמים מוזכרת בספר דברים המילה "היום", והיא אחת המילים שמופיעות בו הכי הרבה. כך גם נפתחת פרשת השבוע: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". אפשר היה לוותר על המילה "היום" בפסוק, אבל הרב אייל ורד מסביר למה הבחירה בין ברכה לבין קללה מתרחשת היום: "לא משנה מה היה אתמול או שלשום, יש לך אפשרות להתחיל היום מחדש ולבחור בין טוב לרע. היום הוא יום חדש ושונה. ההצלחה שלנו לראות את חיינו כמחולקים לימים, שבהם כל יום עומד בפני עצמו, ונושא בתוכו עצמאות ויכולת להתחיל מחדש - היא המשמעות האמיתית של היכולת לבחור. במובן הזה הגנב הגדול ביותר של היום הוא מחר. האשליה שהיום הוא כמו מחר וגם כמו אתמול צריכה להתנפץ. כל יום הוא חד פעמי. בבוקר אנחנו מברכים על החוכמה 'להבחין בין יום ובין לילה' - כדי לומר שיום חדש עלה, והאתמול חלף, ואפשר להתחיל שוב. ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה".

יום טוב!

להפיץ את המעיינות

הרב הראשי למרוקו, הרב אהרון מונסנגו, נפטר השבוע בגיל 90 ונקבר בירושלים. אחד התחומים שבהם עסק הוא הוצאה לאור מחדש של כתבי רבני מרוקו. הוא רצה שהמורשת של הקהילה היהודית הגדולה בארצות האיסלאם, שהיא כבת אלפיים שנה – תיחשף לכלל הציבור. קראתי אתמול את ההקדמה היפה שכתב לאחד הספרים העתיקים האלה שהודפס מחדש. הרב ממש גורם לקורא לחפש כתבים של אבותיו ולראות אם הם טרם יצאו לאור, וגם מעודד כל אחד להעלות על הכתב רעיונות שלו ביחס לתורה שהוא לומד. הוא מסביר שזה פירוש הפסוק "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" – יש להפיץ ולפרסם ולהביא את התורה לרבים ולא לשמור פירושים יפים לעצמך. הנה קטע מדבריו: "עיקר הלימוד שנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד, ולכן נקראו החכמים 'סופרים'. וכל מי שגילה לו הקדוש ברוך הוא דבר ואינו כותבו בזמן שיכול לכתוב – הרי זה גוזל מי שגילה. לכן כמה אנחנו צריכים להשתדל בכל הכוחות והאפשרויות, להוציא לאור כתבי יד של רבותינו ואבותינו הקדושים. וכמה זכות גדולה יש למי שמצליח להדפיס תורתם ולהחיות אותה".

לזכרו.

לתושבי הדרום

לילה קשה של אזעקות ולחימה בדרום. לאכפתיות שלנו, לבדיקה התמידית איפה היו נפילות, לסולידריות – לכל אלה יש שורשים עתיקים. בפרשת השבוע מופיע הפסוק: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". הוא מתחיל בפנייה ליחיד, במילה "ראה", ואז עובר ללשון רבים, במילה "לפניכם". אז האם מדובר כאן על האדם הבודד או על העם כולו? מה סיבת השינוי הלשוני?

הנה ההסבר שכותב הרב אברהם סבע בספרו "צרור המור" לפני כ-500 שנה, בתקופת גירוש ספרד: "להודיע לנו עיקר גדול בשורש האמונה ובמעלת ישראל: אף על פי שהם רבים הם כמו יחיד, לפי שנחצבה נפשם מאל אחד. ולכן תמצא בתורה שלפעמים מדבר עמהם בלשון יחיד 'לא יהיה לך אלוהים אחרים' ובמקום אחר כתוב 'לא תעשו לכם אלילים', להורות על מעלתם, שאף על פי שהם רבים – הם כמו יחיד".

אחדות וערבות הדדית הן לא קלישאה. אנחנו באמת סוג של רקמה אנושית אחת.