לומדים תורה
הרב יצחק יוסף לפרשת ויגש - הלכות תענית
נושאי השיעור: ארבע תעניות. עשרה בטבת אם חל בשבת. החייבים בתענית, והפטורים. ההנהגה הראויה ביום התענית. טעה ובירך על מאכל, או שאכל. חומר ברכה לבטלה. לעבור על איסור קל כדי שלא לעבור על איסור חמור
- מרן הרב יצחק יוסף
- פורסם א' אלול התשע"ח |עודכן
צום עשרה בטבת
א. נאמר בפסוק: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). ובגמרא ראש השנה (יח:) נחלקו איך לפרש "צום העשירי", ולמסקנא הפסוק מדבר לפי סדר החדשים, צום הרביעי הוא צום י"ז בתמוז שהוא חודש הרביעי מניסן, צום החמישי הוא צום תשעה באב שהוא חודש החמישי, צום השביעי הוא צום גדליה בג' בתשרי שהוא חודש השביעי, וצום העשירי הוא צום עשרה בטבת שהוא חודש העשירי, אשר ביום זה נבוכדנצר מלך בבל צר על ירושלים עד י"ז בתמוז בשנה שאחריה, ובכל זמן זה לא היתה אספקה של מזון, והיה רעב גדול בירושלים, ורבים מתו ברעב מפני המצור. ובי"ז בתמוז הובקעה העיר, ובתשעה באב נחרב בית המקדש. נמצא שבעשרה בטבת התחילה הפורענות.
עשרה בטבת שחל בשבת
ב. האבודרהם (הלכות תענית עמ' רנד) כותב, שמאחר שבעשרה בטבת התחילה הפורענות, לכן אפילו אם עשרה בטבת חל בשבת צריך לצום. וזה חידוש, שהרי עונג שבת הוא מדאורייתא כמו שכתב הרשב"א (יבמות צג.). וכן מבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות לא, טז). וכן דעת רוב הפוסקים שעונג שבת הוא מהתורה. ואף על פי כן לדעת האבודרהם יש להתענות תענית עשרה בטבת שחל בשבת, כיון שהוא תחילת הפורענות. אך רש"י במגילה (ה. במשנה ד"ה אבל) כתב בפירוש, שאם עשרה בטבת חל בשבת דוחים אותו ליום ראשון. וגם מרן הבית יוסף (סימן תקנ) לא הסכים עם דברי האבודרהם. וכך ההלכה, שאינו דוחה שבת. אלא שכל נידון זה שייך בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראיה, והיה אפשר שעשרה בטבת יחול בשבת, אבל בזמננו שיש לוח קבוע אין נפקא מינה בדבר, כיון שעשרה בטבת לא יחול לעולם בשבת. ורק הזכרתי את דברי האבודרהם להראות שצום זה הוא חמור, ואין לזלזל בו משום שהוא מדרבנן.
אסור לפרוץ גדר
ג. כתב מרן השלחן ערוך (סימן תקמט סעיף א): חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני הדברים הרעים שאירעו בהם. בגמרא ראש השנה (יח:) וכן בתלמוד ירושלמי (פ"ד דתענית ה"ה) מובא כל הדברים הרעים שאירעו בימים אלו. וכתב עוד מרן השלחן ערוך (סימן תקנ סעיף א): הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר. כלומר שאין הבדל בזה בין איש לאשה, כולם חייבים להתענות. מלבד מעוברות ומניקות שפטורות מהתענית, וכן יולדת ומפילה בתוך שלשים יום פטורות מהתענית. יש בנות שלומדות בסמינר ומקילות לעצמן שלא לצום, בטענה שכאשר הם יתחתנו יצטרכו כח ללדת ילדים. אבל טענה זו אינה נכונה, וכי צום של יום אחד ישפיע עליהן לרעה?! צריך להזהר שלא לפרוץ גדר!
חולה שאין בו סכנה
ד. חולה – אפילו שאין בו סכנה – פטור מלהתענות בתעניות אלו, כי לא גזרו חכמים במקום חולי ויכול לאכול כדרכו, ואינו צריך לאכול "לשיעורים". ומכל מקום לא יאכל בשר ולא ישתה יין, כדי שישתתף בצרת הצבור.
לא יאכל קרמבו
ה. ילד לפני גיל שלש עשרה, וילדה לפני גיל שתים עשרה, לא יתענו כלל בתעניות אלו. שהרי מה שמחנכים את הקטנים הוא בשביל שינהגו כן כשיגדלו, אבל הצומות הללו הם על מה שאירע בחורבן, ואנחנו מצפים שעוד השנה יבוא המשיח, ובשנה הבאה לא נצטרך לצום, ולכן אין צורך לחנכם לצום. ומכל מקום לא יתן להם ממתקים כמו קרטיב וקרמבו, אלא יאכלו כדי צרכם.
יאמר בנחת
ו. כתב הרמב"ם (פרק ה מהל' תעניות ה"א) שהטעם לתעניות אלו, כדי לעורר הלבבות לחזור בתשובה ממעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו כל אותן הצרות. כלומר מטרת הצום לחזור בתשובה, שהרי הקדוש ברוך הוא לא עביד דינא בלא דינא (ע' ברכות ה:). וכן באנשי נינוה לא נאמר "וירא אלהים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (תענית טו.). ולכן כשאומר את הסליחות של עשרה בטבת, יאמר בנחת ובהתבוננות ושימת לב, ולא כאותם חזנים שקוראים את הסליחות הללו מהר, 'הרצים יצאו דחופים'.
לא יטייל
ז. יש שהולכים ביום הצום לטייל בתירוץ שהולכים לקברי צדיקים, אבל עיקר כוונתם 'משוט בארץ ומהתהלך בה', וכבר כתב בספר חיי אדם (כלל קלב אות יח) שבתענית לא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, ומכל שכן שלא ישחוק בשום שחוק אלא יהיה דואג ואונן. ולכן לא ילך לטייל ביום הצום, אלא יפשפש במעשיו וישוב בתשובה. כמובן אין לאדם לומר אני אשוב בתשובה ולא אתענה, כי חובה לצום ואסור לפרוץ גדר, אבל בנוסף לזה יחזור בתשובה.
אברכים ושכירים
ח. רבי יוסף ידיד הלוי בספר ימי יוסף (חאו"ח סימן ט) חידש, שתלמידי חכמים ומלמדי תינוקות פטורים מהתעניות, שהרי אפילו עונג שבת דוחה את הצום ולכן לא צמים בשבת, והלוא עונג שבת יש מחלוקת אם הוא מהתורה או מדרבנן, ומדברי הרמב"ם (פרק ל מהל' שבת ה"א) משמע שעונג שבת דרבנן, ואף על פי כן דוחה את התענית, וכל שכן לימוד תורה שלכל הדעות הוא מצוה מהתורה. ולפי דבריו כל האברכים[1] שעוסקים בתורה פטורים מהתענית, שהרי נגרם להם ביטול תורה, הצום מכביד עליהם והם לומדים רק חצי יום. רבי יוסף ידיד היה הרב של שכונת הבוכרים, והיה גאון, והביא ראיות לדבריו לפטור את התלמידי חכמים ומלמדי תינוקות מהתעניות הללו. אולם מרן זצ"ל כבר לפני חמשים שנה בשו"ת יביע אומר (ח"ב חאו"ח סימן כח אות ז) הביא את דברי רבי יוסף ידיד, וכתב לדחות את כל ראיותיו. כי אם כן אין לדבר סוף, גם שכירים ופועלים יהיו פטורים מהתענית, שהרי בגמ' ברכות (טז.) מבואר שהפועלים מקצרים בברכת המזון, מברכים ברכת הזן שמשה רבינו תיקן, אבל ברכת "נודה לך" וברכת "רחם" – שתיקנו דוד ושלמה – כוללים בברכה אחת, וברכת הטוב והמטיב לא היו מברכים כלל. ולפי דברי הרב ידיד הוא הדין שצריך לפטור את הפועלים מתענית, שהרי פועל שכיר יום כשהוא מתענה הוא עובד פחות, ואם כן תלמידי חכמים ושכירים ומלמדים כולם פטורים?! והרי גם פועלים שפטרו אותם מברכת המזון מלאה, כתוב בשלחן ערוך (סימן קצא סעיף ב) שבזמן הזה צריכים לברך ברכת המזון בשלימותה, כיון שאין מקפידים על זה, והרי זה כאילו עשה תנאי עם בעל הבית שיוכל להפסיק מעבודתו כדי לברך ברכת המזון, ויכול לומר גם "הרחמן" עד "עושה שלום". וכן לענין תענית, הרי זה כאילו התנו שעל דעת כן באים לעבוד, שביום התענית יצומו.
מלמד תינוקות צריך להיות סבלן
ט. אולם כל זה דוקא בתעניות אלו שהן חובה, אבל לגבי תעניות של רשות אמרו בירושלמי (פ"ז דדמאי ה"ג) שמלמד תינוקות אסור לצום. ורבי יוחנן גער במלמד שצם כיון שהיה חלש, אמר לו: והרי אפילו העוסק במלאכת בשר ודם אסור לו להתרשל בה, אתה שעוסק במלאכתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן?! ומבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רמה סעיף יז) וחושן משפט (סימן שלג סעיף ה), שמלמד תינוקות שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". לפיכך אין למלמד להיות ער בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, כי אחר כך לא יוכל ללמד היטב. מלמד תינוקות שלא אכל טוב או לא ישן טוב והוא עייף וחלש ביום, לא יוכל להיות סבלן עם הילדים, והרי זה בכלל "עושה מלאכת ה' רמיה".
אכל שום
י מי שטעה ואכל בעשרה בטבת, לא ימשיך לאכול, וכי 'מי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום כדי שיהא ריחו נודף'?! (ברכות נא.), אלא יפסיק מיד. אם אכל כזית לא יאמר עננו, אבל אם אכל רק פחות מכזית או ששתה פחות מרביעית ונזכר, יכול לומר אחר כך עננו בתפלה, כיון שאכל מעט פחות מכזית נחשב עדיין בתענית.
ברכה לבטלה דאורייתא
יא. מי שטעה ביום התענית ובירך על דבר מאכל או משקה ונזכר שהיום תענית, ראיתי שהביאו בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שפסק שלא יטעם, אלא יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אבל אנחנו פוסקים שיטעם כדי שלא יעבור על איסור ברכה לבטלה, שהרי אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אינה מבטלת את איסור ברכה לבטלה, אלא מועילה רק להוריד מעט את חומר האיסור. ואם כן עדיף שיעבור על איסור טעימה בתענית שלכל הדעות אינו אסור אלא מדרבנן, ולא יעבור על איסור ברכה לבטלה שלדעת פוסקים רבים הוא איסור תורה, וכפשט הגמרא בברכות (לה.) "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא", כן דעת רב נטרונאי גאון (בספר המכריע סי' פח) ורב פלטוי גאון (בחמדה גנוזה סי' א) ורב אחאי גאון (בשאילתות יתרו שאילתא ג). וגם רב האי גאון (בשערי תשובה סימן קטו) כתב שהמברך ברכה לבטלה עובר משום לא תשא וחייב מלקות. וכן דעת הרמב"ם בתחילת הלכות ברכות (פ"א הל' טו) שכתב בזה הלשון: כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא. וגם מרן השלחן ערוך (סימן רטו סעיף ד) העתיק את לשון הרמב"ם. ואמנם האליה רבה (סימן רטו סק"ה) כתב שיש לפרש בדברי הרמב"ם ומרן שאיסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן, ומה שאמרו שעובר משום "לא תשא" הוא אסמכתא בעלמא, כשם שהתוס' מפרשים כן בגמרא. אולם נעלם מעיני האליה רבה תשובת הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' קה), שבזמנו היתה עדיין בכתב יד, ושם הוא כותב לגבי עיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, שאין לברך בט"ו באדר, מפני שהיא ברכה שאינה צריכה "ואיסורא דאורייתא הוא".
חייב מלקות
מה שכתב רב האי גאון שהמברך ברכה שאינה צריכה חייב מלקות, התקשו בזה האחרונים, והלוא לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. כי גם מה שאמרו עקימת שפתיו הוי מעשה (בבא מציעא צ:) זהו דוקא כשהיא גורמת מעשה, כמו בלאו של "לא תחסום שור בדישו", או "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", שעל ידי שאומר לבהמה "דִיוֹ דִיוֹ" הבהמה הולכת, מה שאין כן בברכה לבטלה שאינו גורם למעשה. ולכן יש שרצו להסביר שאינו לוקה אלא מכת מרדות כדין העובר על איסור דרבנן. אבל זה דוחק לומר כן, והפשט לא יופשט שעובר על איסור תורה וחייב מלקות ממש. ויש לומר תירוץ פשוט, שהרי הרמב"ם ומרן כתבו שהוא כנשבע לשוא, ובאו לרמוז למה שאמרו בגמרא תמורה (ג סע"א) שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. ולפי זה מיושב, שהמברך ברכה לבטלה שדינו כנשבע שבועת שוא, חייב מלקות אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה. וכן כתבו מרן החיד"א (בברכי יוסף או"ח סימן מו סק"ו) והרב זרע אמת (או"ח סי' א) ועוד אחרונים בדעת הרמב"ם ומרן, שאיסור ברכה לבטלה הוא מהתורה. וכך ההלכה.
דעת רבני אשכנז
לעומתם דעת התוס' הנ"ל והרא"ש (פ"ק דקידושין סימן מט) שאיסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן. וכן פוסקים כמה מרבני האשכנזים, ולכן הורה הרב אלישיב שמי שבירך ביום התענית על מאכל, לא יטעם, שהרי שני האיסורים דרבנן ועל כן שב ואל תעשה עדיף. מה שאין כן לשיטת הגאונים והרמב"ם ומרן שאיסור ברכה לבטלה דאורייתא, יש להורות לו שיטעם מעט ויעבור על איסור דרבנן של התענית, ולא יעבור על איסור תורה של לא תשא.
אנחנו לא הבעלים על התורה
יב. לכאורה יש להקשות על פסק זה ממה שכתב בעל העקידה (שער כ), שאסור לשום חכם להתיר איסור קל כדי שלא יבואו לעבור על איסור חמור, כי כל חטא גדול שנעשה שלא ברשות בית דין, כל ישראל נקיים, אבל חטא קטן הנעשה ברשות בית דין, הוא חטאת כל הקהל. וכתב שמי שלא יקבל דבר זה בדעתו, אין לו חלק ונחלה בתורת ה'. ולכן אם אחד אומר לחכם, אם לא תתיר לי לקחת מטריה בשבת ולעבור על איסור דרבנן של אהל עראי, אני יסע עם הרכב, או אם לא תתיר לי לרכב על אופניים שהוא איסור דרבנן כדין עובדין דחול, שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול, אני יסע ברכב, אין להתיר לו, שהרי אנחנו לא הבעלים על התורה[2].
ואם כן איך אנחנו מתירים לו לטעום בתענית כדי שלא יעבור על איסור של ברכה לבטלה? התשובה היא, שכאן אנחנו לא מתירים לו להכנס במזיד לעבירה, אלא הוא טעה ובירך בתענית, ואי אפשר לו להתחמק מאיסור, לכן עלינו לומר לו איזה איסור קל יותר, כדי שלא יעבור על האיסור החמור.
גלידה חלבית במסעדה בשרית
יג. מרן זצ"ל נשאל בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד סימן ז) אודות מסעדה שמוכרים בה בשר חלק בית יוסף, ומגיע לשם יהודי חילוני ומזמין בשר, ולאחר הארוחה הוא מבקש גלידה חלבית, ומגישים לו, האם מותר לתת כשרות למסעדה כזו. מרן זצ"ל התיר לתת להם תעודת כשרות, כדי שלכל הפחות המוצרים יהיו כשרים, והסועדים שם לא יכשלו בנבלות וטרפות. והרב אליעזר ולדינברג (בשו"ת ציץ אליעזר חי"א סימן נה) חלק על זה מכח דברי בעל העקידה, שאין להתיר איסור קטן כדי שלא יכשלו באיסור חמור. ומרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ח חיו"ד סימן יב) השיב לו, שהוא לא מתיר את האסור, אלא התעודה היא רק על כשרות המוצרים. ועוד, שאנחנו לא באים להציל אדם שלא רוצה לאכול כשר, אלא את האנשים התמימים שרוצים לאכול כשר, ויחשבו בטעות שהבשר שם כשר ויכשלו בנבלות וטרפות.
חלק בית יוסף
יד. כשאנחנו אומרים "חלק בית יוסף", הכוונה לפי שיטת מרן הבית יוסף. צריך לברר ולקנות מכשרות טובה, שמקפידים שאכן הבשר יהיה בלי סירכות כלל כשיטת מרן הבית יוסף. וזה שייך דוקא בבשר בהמה, אבל בעופות על פי הרוב הכשרות טובה, גם לאברכים ובני ישיבות. כי אין הרבה בעיות בעופות, החשש של צומת הגידים אינו מצוי כל כך, וכל ההכשרים בודקים צומת הגידים, אלא שיש שבודקים בדיקה מדגמית, ויש שבודקים כל עוף ועוף. זו חומרא טובה, אבל אין לפסול את ההכשרים שלא נוהגים בחומרא זו, כיון שעל פי ההלכה אין חובה לבדוק אם אין טריפות במיעוט המצוי, וכתב בשו"ת הריב"ש (סי' קצא) שהוא קרוב למחצה, כמו 30%, ובודאי שבדרך כלל אין שיעור כזה של טריפות בצומת הגידים, אלא אחוזים בודדים.
כמה דוגמאות
טו. מי שאכל בשר, ואחרי שעה לקח שוקולד להתעורר, כמו שמרן זצ"ל היה נוהג להחביא במגירה שוקולד כדי להתעורר בשעת הלימוד, מפני שיש בו קפאין, והנה לאחר שבירך שהכל אשתו העירה לו שהשוקולד חלבי, האם יטעם? וכן אם בא לאולם שמחות ובירך על השניצל, ולפני שטעם אמר לו מישהו שזה נעשה על ידי בישולי גוים[3], האם יטעם? וכן מי שבירך על דבר מאכל קודם התפלה, והנה נזכר שאסור[4] לאכול קודם התפלה, האם יטעם? וכן מי שטעה ובירך על מאכל או משקה קודם קידוש או הבדלה, האם יטעם?
בכל הדוגמאות הללו עלינו לבדוק איזה איסור יותר חמור. בודאי שאם בירך על בשר חזיר או נבלה וטריפה לא יטעם, למרות שתהיה לו ברכה לבטלה. וכן מי שטעה ביום הכפורים ובירך על מאכל או משקה, לא יטעם, שכן אם יטעם יעבור על איסור דאורייתא, ושב ואל תעשה עדיף. אבל בכל הדוגמאות הנ"ל אם יטעם יעבור על איסור דרבנן, לכן מוטב שיטעם ולא יעבור על איסור תורה של לא תשא.
כהן ולוי
טז. מי שאכל בתענית אינו עולה לתורה, וגם אם הוא כהן, צריך לצאת מבית הכנסת ויעלה ישראל במקומו. ואם אינו יכול לצאת, כגון שיש מנין מצומצם, יאמרו: אף על פי שיש כאן כהן יעלה ישראל במקום כהן. וכן לוי שאכל בתענית יעלה כהן במקום לוי. אלא אם כן אכל פחות מכזית, עולה לתורה, כיון שעדיין הוא שרוי בתענית.
המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן
[1]בחורי ישיבות אינם בגדר "תלמידי חכמים" שהרי בדרך כלל לא הספיקו ללמוד הרבה, גדר "תלמיד חכם" הוא רק מי שיודע רוב ההלכות המצויות. אפילו אם יש לו פראק עם שני כפתורים מאחורה, כל שאינו יודע רוב ההלכות המצויות אינו תלמיד חכם. אמנם אם הוא מבוגר בגיל שבעים שנה, או לפחות אם יש ספק שמא הוא בן שבעים, יקום מפניו מדין "מפני שיבה תקום", ועל פי הקבלה אפילו הוא בן ששים צריך לקום מפניו, אבל אם הוא יותר צעיר אין צריך לקום מפניו. וכן מבואר בשו"ת אבקת רוכל (סימן רב) שבדרך כלל הלומדים בישיבה אינם בגדר תלמיד חכם, עד שיהיו בקיאים בהלכות המצויות. אם אינו יודע הלכות טומאת צרעת והלכות קרבנות, לא ישאלו אותו עליהם, אבל בדברים הנוהגים היום ישאלו אותו וצריך לדעת להשיב.
גם לגבי לווית המת שאמרו בכתובות (יז:) דמאן דמתני לית ליה שיעורא, כלומר שמי שלימד תורה לרבים ונפטר, חובה על כולם להשתתף בלוויה שלו, זה מדובר על מי שלימד הלכות לרבים. בשו"ת שלמת חיים (חיו"ד סימן קכז) כותב שהיום הנהיגו לבטל את תלמידי תלמודי התורה והישיבות כדי להשתתף בלוויות של גדולי תורה, משום כבוד התורה. כלומר, למרות שהיו אדמורי"ם וצדיקים שלא לימדו הלכות לרבים, מכל מקום מאחר שיש רפיון בכבוד התורה, יש כאלה שמבזים את גדולי ישראל וקוראים בשמם הפרטי, ומכנים להם שם בזלזול רחמנא ליצלן, על כן ראו לנכון לחזק את כבוד התורה על ידי שיוצאים כולם ללוויות של גדולי ישראל.
כשהיתה הלוויה של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, כל התלמידים של החינוך העצמאי יצאו להשתתף בלוויה. אבל הוא היה גם גדול בהלכה, וכתב כמה פסקים חשובים. וכן היו כמה אדמורי"ם בקיאים בהלכה, כמו בעל חידושי הרי"ם, והשפת אמת, והאבני נזר, ועוד. כמו כן היו ראשי ישיבות שהיו גדולים בהלכה, כמו ראש ישיבת חברון הגאון רבי מרדכי עפשטיין, כתב ספרים "לבוש מרדכי" על הש"ס, וגם שאלות ותשובות בהלכה.
פעם היו ראשי הישיבות פוסקי הלכות, אותם הרשב"א והריטב"א והמאירי שהיו ראשי ישיבה, הם גם היו פוסקי ההלכה בספרד, וכך היה עד לאחרונה, מי שהיה עוסק בלמדנות, היה גם כן פוסק הלכות. אבל היום הדור חלש והחכמים התחלקו ביניהם, אלו עוסקים בפלפול ולמדנות, ואלו עוסקים בהלכה. בפרט בשיטת הלימוד החדשה בישיבות של "החילוקים", שחידשו הגאון רבי חיים מבריסק והגרנ"ט. וכי כך היו לומדים הפני יהושע ורבי עקיבא איגר והחיד"א ורבי חיים פלאג'י ורבינו יוסף חיים?! ולכן היום מצוי שיש ראשי ישיבות שעסוקים רק בסברות למדניות ולא בקיאים בהלכה כלל. פעם אחת נסעתי לצפון הארץ והצטרף אלינו לנסיעה ראש ישיבה אחד מפורסם כתלמיד חכם גדול, ודברנו כל הדרך בדברי תורה, אמנם הוא בעל סברא יפה מאוד, אבל לא ידע סעיפים מפורשים בשלחן ערוך. על כל סברא שהיה אומר הייתי מעיר לו: זה נגד מרן בסימן פלוני, וזה נגד מרן בסימן אחר, בבית יוסף מביא בשם מהרי"ק שכותב להיפך מסברתך, תבטל סברתך מפני דברי הקדמונים. אבל גם היום יש עדיין מעט שיודעים למסור שיעור כללי בישיבה בפלפול, וגם פוסקים הלכות.
מאידך בזמננו לא כולם מקפידים להשתתף בלוויה של מי שלימד הלכות לרבים, בעוונות הרבים מצוי שנפטר איזה רב קהילה שהרביץ תורה בשיעורי הלכה, ולא משתתפים בלוויה שלו. סומכים על דברי הנצי"ב מוולוז'ין (בהעמק שאלה שאילתא יג, לג) שמי שאינו רואה את הלוויה אינו חייב להשתתף בה. ואף על פי שמודיעים באיזו שעה תתקיים הלוויה, בדרך כלל זו שעת ההספדים, ואין חובה להשתתף בהספדים, ומכיון שאינו יודע בדיוק מתי יוצאת הלוויה, אינו חייב להשתתף.
[2]כאשר מרן זצ"ל נבחר לרב ראשי לתל אביב, הוא בא ישירות מעולם התורה, ועדיין לא הכיר את העיתונאים והפוליטיקה, וכמו שאמר עליו ראש ישיבה אחד בנאומו בהכתרה של מרן: יש רבנים שבאים מעולם התורה לעולם הרבנות, אבל מרן הלך עם התורה לרבנות... מרן היה אז בוחן בישיבת פורת יוסף, ויושב בבית הדין, ומתחת לביתו ברחוב אלקנה בירושלים היה בית מדרש, ומרן החזיק הרבה אברכים חשובים מפורת יוסף שילמדו שם בשעות הערב, והיו לומדים שם חכם שלום כהן ורבי דוד עטיה שליט"א, וכן רבי יוסף זרוק וחכם בן ציון זצ"ל, ומידי פעם מרן היה מוסר להם שיעור, מרן היה אוסף תרומות מבעלי בתים, והיה משלם להם על הלימוד בכולל ערב כמו שהיו מקבלים מפורת יוסף על יום שלם. ואמר לי חכם שלום שהיה מתענג על הלימוד הזה עם מרן, וכן אמר לי הרב צבי סימן טוב שליט"א שלמד שם עם מרן מסכת חולין עם כל המהרש"א, ומרן היה לומד אתם בעיון אבל בזריזות שיספיקו הרבה. הרב ראובן אלבז שליט"א היה עדיין רווק וגם הוא היה מגיע מידי פעם, ובתעניות היינו מביאים לו אחרי תפלת ערבית משהו לטעום...
והנה יום אחד מרן נתן שיעור ב"איחוד שיבת ציון" ברחוב בן יהודה בתל אביב, ובא עיתונאי אחד שהציג עצמו כמנהל בית ספר, ושאל אם יש בנות שבאות עם חצאית מיני, האם מותר לו ללמד אותם תנ"ך, או שעדיף שיבואו עם מכנסיים? ומרן השיב לו שעדיף שיבואו עם מכנסיים. ולמחרת כבר עשו כותרת בעיתון שמרן התיר לבנות ללבוש מכנסיים. מרן שלח מכתב למערכת העיתון בבקשה להכחיש את הידיעה, שהרי אסור לבנות ללבוש מכנסיים מדין פריצות, רק שאין איסור לומר דברים שבקדושה כנגד אשה הלבושה במכנסיים, וכמבואר בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן יד). ובודאי שאם תבוא אשה לרב ותבקש היתר ללבוש מכנסיים כדי שלא תלבש חצאית קצרה, עליו לומר לה ששניהם אסורים, ואנחנו לא בעלי בתים על התורה, מותר רק לומר שחצאית מיני זה איסור יותר חמור.
כשהוזמנתי להרצות במקומות שהבנות לא היו לבושות בצניעות, ביקשתי מהמארגנים שיביאו להם איזה סדין לכסות עצמן. והרב יהודה צדקה זצ"ל היה נוהג להוריד את המשקפיים כשהיה מגיע למקומות כאלו. ובכלל צריך לדעת שאין לרב לתת שיעור קבוע לנשים, אפילו שהן לבושות בצניעות, ובפרט אם הרב צעיר בשנות השלשים לחייו, ואין להתיר אלא לרב בגיל העמידה, בשנות החמישים והששים לחייו, ובתנאי שהשיעור אינו קבוע אלא באופן חד פעמי.
לפני חג הפסח הזמינו אותי לבית ספר 'דתי' לשאלות ותשובות בענין הפסח, וכשעמדתי להכנס ראיתי שיש שם מאות תלמידים בנים ובנות שיושבים בתערובת, לא הסכמתי להכנס וביקשתי מהמנהל שיפריד אותם, בינתיים הלכנו למשרד שלו, ואז שאלתי אותו: האם יש לכם בריכה? המנהל השיב בחיוב, והסביר שיש שעות נפרדות לבנים ושעות נפרדות לבנות. ומי משגיח על התלמידים והתלמידות? המורים והמורות! אמרתי לו: זה אסור, זה לא הפרדה. אמר לי: כבוד הרב, אנחנו לא קיצוניים... אבל באמת זה דין ולא חומרא.
[3]בהרבה מקומות היום באולמות ומסעדות המשגיח מדליק את האש, והגוי מניח את התבשיל על האש, וזה כדעת הרמ"א (יו"ד סי' קיג), אבל לדעת מרן (שם) היהודי צריך להניח את התבשיל על האש, ולדעתו כל אותם תבשילים שהגוי הניח על האש הם בגדר בישולי גוים. בשמחות שלנו היינו שולחים לאולם בחורים מישיבת חזון עובדיה עם ספר ילקוט יוסף, והיו משגיחים שם שגוי לא ישים על האש, ואם הסיר כבד הם היו מכבים ומדליקים את האש לאחר שהסיר כבר מונח שם, שזה מועיל גם לדעת מרן. וכן צריכים להזהר כשצולים את הכבד שהיהודי יניח על האש. אמנם בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן נד) כתב ללמד זכות על המקילים בזה, כי יש אומרים שאין איסור בישולי גוים בבית ישראל, ויש אומרים שיד פועל כיד בעל הבית, ולכן יש ספק ספיקא, אולם זהו רק לימוד זכות למי שצריך לאכול שם, אבל בודאי שגופי הכשרות יקפידו שיעשו הכל כדעת מרן, שהרי מחמירים בדברים אחרים, כמו לעשר את הערק, ומדוע לא יחמירו בזה?!
[4]לא התירו לאכול אלא למי שהוא צמא ורעב, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן פט). אבל ביאר הלבוש שזה דוקא כשהוא צמא ורעב הרבה. פעם הייתי במלון, וראיתי רב מפורסם שיושב לפני התפלה בלובי ואוכל עוגות, וכמה אנשים שראו רב עם הדרת פנים והמבורג ופראק, ישבו ואכלו אף הם, הערתי להם על כך, שאולי הוא היה רעב הרבה, אבל אין להתיר לכל אחד לאכול לפני התפלה, משום "לא תאכלו על הדם".