הרב יצחק יוסף לפרשת ויחי - הלכות בישול בשבת

תה שונה מקפה

א. בענין הכנת כוס תה בשבת. יש להקדים שבמפעל קולים את עלי התה פעמיים כדי לייבשם, פעם ראשונה בחום של 100 מעלות למשך 7 דקות, ופעם שניה בחום של 180 מעלות למשך 6 דקות. אמנם בספר ערוך השלחן (סימ שיח סעיף כח) נראה שלא היה ברור לו הדבר אם עלי התה עוברים קליה, אבל היום בודאי קולים אותם. ומכל מקום אין ללמוד מזה להתיר לערות מים חמים על עלי התה בשבת, כשם שהתרנו לערות מים רותחים על גבי קפה שחור משום שאין בישול אחר אפיה וקליה. כי הקליה מכשירה את אבקת הקפה לאכילה, ויכול לערב את הקפה עם סוכר ולאכול, מה שאין כן עלי התה שאינם ראויים לאכילה כלל כמות שהם לאחר יבושם בתנור, והרי הם כעץ בעלמא, ורק הבישול במים פועל בהם להוציא מהם טעם.

אין בישול אחר בישול ביבש

ב. אם בישל את עלי התה לפני השבת, או שעירה עליהם מים חמים מכלי ראשון, ובשבת נגמרו המים, מותר להוסיף מים חמים על עלי התה, כיון שאין בישול אחר בישול ביבש. והגם שיש מעט מים מעורבים עם העלים, מכל מקום אין בישול אחר בישול כל שרובו יבש, וכמו שכתבו המנחת כהן (בשער ב פרק ב בד"ה התנאי השני), והפרי מגדים (סימן רנג במש"ז ס"ק יג). וכך סוברים אחרונים רבים, מלבד הלבוש (סי' שיח סעיף טז) שהחמיר בזה. וכתב רבי שלום משאש בשו"ת שמש ומגן ח"ב (סימן ד, ה) שכן נהגו במרוקו כל החסידים ואנשי מעשה, ואין פוצה פה ומצפצף. והרי אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים במידי דאכילה ושתיה. הוא רומז לדברי התוס' בגיטין (ז. ד"ה השתא), שדוקא במידי דאכילה אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים.

יש להחמיר גם בכלי שני

ג. כאמור, אין לערות מים רותחים מכלי ראשון על עלי תה שלא התבשלו, וכתב בספר נתיבות השלום (על אה"ע בסוף הספר דף ו' ע"ד) שאסור ליתן אותם גם בכלי שני, שיש לחוש שהם מקלי הבישול שמתבשלים בכלי שני כמו קולייס האיספנין המבואר במשנה (שבת קמה:). וכוונתו לדברי ספר היראים (סי' עדר) שיש לנו לחוש גם בשאר דברים שהם קלים להתבשל, שלא להניחם בכלי שני שמא הם מקלי הבישול ומתבשלים שם. וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק לט). וכתב שלפי טעם זה יש חשש איסור דאורייתא. והוסיף שיש עוד טעם לאסור בכלי שני, משום מיחזי כמבשל.

מיחזי כמבשל

ד. מה שכתב המשנה ברורה הנ"ל לחוש בכלי שני משום מיחזי כמבשל, הדבר תלוי בתירוצי התוס' (שבת לט. ד"ה כל), שם הביאו דברי המשנה בשבת (קמה:): כל שבא בחמין מערב שבת שורים אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. והקשו על זה, למאן דאמר שעירוי מבשל ככלי ראשון, אם כן מוכרח לומר שמה שנאמר במשנה שכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחים אותו בחמין, הוא מכלי שני דוקא, והלוא כלי שני אינו מבשל, ומדוע התירו רק לערות מכלי שני ולא להניח בכלי שני. ותירצו תירוץ ראשון: שאף על פי שכלי שני אינו מבשל, מכל מקום אין להניח בכלי שני משום מיחזי כמבשל, אלא רק לערות מכלי שני. תירוץ שני: הוא הדין שמותר להניח בכלי שני, ואין לחוש למיחזי כמבשל, רק משום שרצו לאסור בסיפא שלא לערות על קולייס האיספנין אפילו מכלי שני, לכן גם ברישא דיברו על עירוי מכלי שני. והאור זרוע (ח"ב סימן סב) תפס להחמיר כתירוץ ראשון. וכן פסקו הב"ח (סי' שיח) והמגן אברהם (ס"ק טו). אבל דעת הרשב"א (שבת מ:) שאין איסור מיחזי כמבשל אלא כשמניח במקום שרגילים לבשל שם, אבל לא בכלי שני. וכן דעת המאירי (שבת לט.) כתירוץ השני של התוס'. וכן דעת הארחות חיים (הל' שבת אות נז). וכ"כ בחידושי הר"ן (שבת קמה ב). וכתב מהר"ם בן חביב (בשו"ת גנת ורדים חאו"ח כלל ג סי' ט, דף סב רע"ב) – שהיה ראשון לציון בירושלים לפני כ-300 שנה – שלדעת הרמב"ם מותר לשרות בכלי שני ואין בזה איסור משום מיחזי כמבשל. וגם המגן אברהם שכתב להחמיר שיש איסור מיחזי כמבשל בכלי שני, מודה (בס"ק יט) שמרן השלחן ערוך סובר כתירוץ השני של התוס', שמותר לשרות בכלי שני, ואין לחוש למיחזי כמבשל.

חימום בתנור אפיה

ה. ולכן גם לגבי חימום בתנור אפיה חשמלי שיש בו איסור משום מיחזי כמבשל, עיקר האיסור הוא דוקא כשמניח שם תבניות אפיה עם עוף ותפוחי אדמה צלויים, שרגילים לאפות אותם בתנור, אבל לא סיר חמין שרגילים לבשלו על הגז ולא בתנור.

חימום על פלאטה

ו. ומאחר שאין איסור מיחזי כמבשל כשמחמם במקום שאין רגילים לבשל שם, מטעם זה גם כן מרן זצ"ל כתב בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן מה) להתיר לחמם תבשיל יבש על גבי פלאטה חשמלית, שהרי אין דרך לבשל על הפלאטה. אמנם באור לציון (ח"ב פרק ל אות יג) כתב שיש איסור מיחזי כמבשל גם בפלאטה חשמלית, ולכן אסר לחמם תבשיל יבש על פלאטה מעל הגופי חימום שלה, כיון שדרך לבשל על פלאטה. אבל סיפר לי אברך מבוגר – שאני סומך עליו – איך הגיעו למסקנא הזו, חכם בן ציון דיבר עם תלמידיו בענין חימום על פלאטה בשבת, ואמר שמותר לחמם על פלאטה כיון שאין דרך לבשל עליה. והנה קם אחד התלמידים וטען שבאולם מסויים בירושלים מבשלים על פלאטה, וכן יש מלון מסויים שמבשלים על פלאטה, ואם כן יש לחוש למיחזי כמבשל. אבל אחר המחילה רבה, מכיון שרוב העולם לא נוהגים לבשל על פלאטה חשמלית, לא איכפת לנו שיש מקומות יחידים שמבשלים כך, וגם הם מן הסתם בדרך כלל לא מבשלים על פלאטה אלא על הגז ובתנור אפיה.

לא להתווכח ולא לנגח

ז. יש אברך אחד שכתב בספרו לחלוק בענין זה, השיטה שלו בכל הספר להצדיק את הרב אור לציון, בלי להתייחס לדעתו של מרן זצ"ל בספריו יביע אומר ועוד, כאילו מרן לא קיים, אבל רצה לקבל הסכמה על הספר ממרן זצ"ל, כדי שיראו עשירים בחוצה לארץ את ההסכמה ויתרמו לו להוצאת הספר, מרן שלח אותו אלי, ואני עברתי על הספר, והערתי לו על כל מה שהוא חולק על מרן, בין הדברים היה בענין חימום על גבי פלאטה, הוא כתב שאסור לחמם על הפלאטה משום מיחזי כמבשל, ואני הסברתי לו שרוב העולם לא מבשלים על פלאטה של שבת, ולא שייך בזה מיחזי כמבשל. וכן הערתי לו על שאר הדברים שחלק על מרן זצ"ל. צריך לחפש אחר האמת, לא להתווכח רק כדי לנגח. וכן מבואר מדברי מהרי"ל (הלכות שבת אות טז) שאין איסור לחמם בשבת על גבי דף שעל התנור, מכיון שאין דרך לבשל שם. וכן כתב בשו"ת זרע אמת (ח"ג חאו"ח סי' כו). ובילקוט יוסף (שבת כרך ג עמ' קמא-קמז) הארכנו בזה להסביר שאין בפלאטה חשש מיחזי כמבשל.

איך מרן היה רגיל להורות

ח. פעם היה אברך אמריקאי תמים קצת שהלך לגרי"ש אלישיב עם ספר ילקוט יוסף בידו, ושאל אותו אם מותר לחמם על פלאטה של שבת, והראה לו מה שכתבנו בזה בילקוט יוסף שלשה עמודים להסביר שאין חשש מיחזי כמבשל, הרב אלישיב קרא, ואחר כך אמר לו: "טוב, אבל אני רגיל להורות שיש מיחזי כמבשל בפלאטה". אבל מרן זצ"ל היה רגיל להורות שאין מיחזי כמבשל בפלאטה... וכל שאין חשש בישול כגון שהתבשיל יבש, או שהתבשיל לח ורותח מותר להניח בשבת על גבי פלאטה חשמלית.

קושיא ותירוץ

ט. לפני עשרות שנים התקשינו בכולל "חזון עובדיה" בדין זה, ממה שכתוב בשלחן ערוך (סימן רנג סעיף ג): המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו, וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדרה ישנה[1] ריקנית על פי הכירה, ואז ישים הקדרה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדרה הריקנית, ויזהר שלא ישים קדרתו על גבי קרקע, ושתהיה רותחת. הרא"ש (פ"ג דשבת ס"ס א) כותב שישראל אדוקים במצות עונג שבת, לכן אם קם בבוקר וחושש שעד שיחזור מבית הכנסת ישרף לו התבשיל, יכול להגביה את התבשיל על ידי קדרה ריקנית כדי למעט את חום האש, וכך לא יצטמק יותר, וכל זה בשני תנאים, שהתבשיל עדיין חם בחום שהיד סולדת בו, וכן שלא יניח את הקדרה על גבי קרקע. ואם כן מדוע בפלאטה של שבת אין צורך להזהר שלא יניח על גבי קרקע? בזמנו הלכנו עם קבוצת אברכים למרן זצ"ל להקשות לו קושיא זו, ומרן ביקש שנעיין ונכתוב תשובה. ואכן לאחר זמן עלה בידינו ליישב את דברי מרן זצ"ל, כשהיו מבשלים על גבי כירה של גחלים תבשיל שצריך אש נמוכה כמו אורז, היו מניחים קדרה ריקנית כדי להנמיך את האש, ולכן עדיין זה בגדר מיחזי כמבשל, כיון שהוא מקום שמבשלים בו, מה שאין כן בפלאטה חשמלית שאין רגילים כלל לבשל עליה. ועל זה אמרו שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:).

בשל סופרים להקל

י. כנזכר לעיל, בענין מיחזי כמבשל בכלי שני, אנחנו נוקטים כתירוץ השני של התוס' להקל, שכן דעת מרן השלחן ערוך. וכתב מהר"י פראג'י[2] בתשובתו שבשו"ת גנת ורדים (כלל ג סימן ה, דנ"ב סע"ד והלאה), טעם נוסף לכך שיש לפסוק הלכה כתירוץ השני של התוס', מכיון שהמחלוקת בין התירוצים היא בדרבנן, אם יש איסור דרבנן של מיחזי כמבשל בכלי שני, וכאשר יש מחלוקת בדברי סופרים הלך אחר המיקל. דבר זה מבואר בגמרא (עבודה זרה ז.): שני חכמים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין לך אחריו. ואם לאו, בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. אם אתה רואה שאחד החכמים גדול יותר בתורה, הוא בקי בבבלי ובירושלמי, בדברי הגאונים והראשונים והאחרונים, וכן גדול במנין, לא מנין השנים, אלא מנין התלמידים, יש לו תלמידים רבים ועל ידי זה הוא מתחדד יותר, כמו שאמרו "ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ז.). ואילו החכם השני אינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין, הלכה כמו הגדול, גם להקל באיסורי דאורייתא. אבל אם שניהם שוים, או בעל בית שאינו יודע מי גדול ממי, שניהם עם פראק, לשניהם יש מצנפת, בשל תורה ילך אחר המחמיר, ובשל סופרים יקל. ובנידוננו שכל השאלה אם יש איסור דרבנן של מיחזי כמבשל, יש להקל. וכן פסק הגאון רבי יצחק טייב בעל ערך השלחן – היה לפני כ-200 שנה – בספרו חקת הפסח (בהשמטות שבדפוס הראשון, סי' שיח, דף קיד ע"ג).

קלי הבישול

יא. גם מה שכתבו בספר נתיבות השלום והמשנה ברורה שיש לחוש בכל דבר לקלי הבישול, אינו מוכרח, כי במשנה (שבת קמה:) ובשלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד) לא נאמר דבר זה אלא רק לגבי קולייס האיספנין ומליח הישן. ומדברי הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה ב) נראה שגם ביצה יש לה דין של קלי הבישול. וכתב מהר"י פראג'י (בגנת ורדים כלל ג סימן ג, דף נא סוף ע"ג) שמדברי הרמב"ם משמע שכלי שני אינו מבשל כלל, ואפי' בדברים הרכים, שהרי לא חילק בזה כלל. וכן כתבו עוד אחרונים בדעת הרמב"ם ומרן שאין לנו לחוש לקלי הבישול מלבד דברים הכתובים בפירוש בש"ס ובפוסקים. והגם שהיראים החמיר בזה, אבל הוא חשש לזה מספק, ולא נעזוב את ודאו של הרמב"ם מפני ספיקו של היראים. ולכן הגם שאנחנו מחמירים שלא להכניס שקית תה בכלי שני שמא הוא מקלי הבישול, מכל מקום אין למחות במי שמיקל בזה.

עירוי מכלי ראשון

יב. הגאון מליבאוויטש בספר צמח צדק (סוף פ"ג דשבת דמ"א ע"ב) כתב, שאין למחות אפילו במי שמיקל לערות מים רותחים מכלי ראשון על עלי תה שאינם מבושלים, כל שאין הכלי ראשון על האש. שהרי כתב הגהות מרדכי (פרק כירה עט ע"ד) שאין דין כלי ראשון אלא עם סילוקו מן האש מיד, אבל אם הניחו לעמוד להפיג רתיחתו הוה ליה כלי שני, ואפילו שעדיין היד סולדת בו. הבית יוסף (סימן שיח) הביא את דברי הגהות מרדכי, וכתב על זה: ולי נראה שכל זמן שהיד סולדת בו חשוב כלי ראשון. וכך ההלכה. ומכל מקום יש לצרף את דברי הגהות מרדכי לספק נוסף, דעת ארבעה מהראשונים שעירוי לא מבשל כלל, כך דעת רשב"ם (בתוס' שבת מב:) והרמב"ן והרא"ה והרשב"א (בסוף מסכת עבודה זרה). ואמנם מרן השלחן ערוך באורח חיים (סימן שיח סעיף י) וביורה דעה (סימן סח סעיף י) פסק שעירוי מבשל כדי קליפה, כדעת רבינו תם בתוס' (שבת שם). מכל מקום כתב הצמח צדק, שמכיון שיש לנו בזה ספק ספיקא לכל הפחות אין למחות ביד המקילים בזה.

הטוב ביותר

יג. הטוב ביותר להכין תה בעירוי מכלי שני, שופך מהמיחם לכוס שהוא כלי שני, ומהכוס שופך לכוס אחר שהוא כלי שלישי. כך אנחנו נוהגים להחמיר בזה, אבל מי שמיקל להכין תה בכלי שני אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך.

אמירה לגוי

יד. מי שיש לו עובד זר גוי בביתו, מותר לו לבקש ממנו שיכין לו תה בעירוי מכלי ראשון, כי כלל גדול בידינו: כל דבר שהפוסקים חולקים בו, מותר לומר לגוי לעשותו. מה שאסור לכל הדעות אין להקל לומר לגוי, אמירה לגוי שבות, הוא איסור דרבנן, אבל לומר לגוי דבר השנוי במחלוקת הרי הוא ספק דרבנן ולקולא. מי שבקי בהלכות שבת יכול להקל הרבה בשבת בכל דבר שהוא שנוי במחלוקת.

תה מתמצית

טו. כאמור לעיל, יש שעושים מערב שבת תמצית תה בקומקום קטן הנקרא פינג'אן, וביום שבת עדיף יותר לשפוך מים חמים לתוך הכוס, ואחר כך את ישפוך את התמצית, כי אם ישפוך את התמצית תחילה, יש לחוש קצת שמא המים החמים יבשלו את מעט התמצית. ואין לחוש באופן זה לאיסור צובע, שהרי אין צביעה באוכלים ומשקים, וכמו שכתב שבלי הלקט (סימן פו) בשם בעל היראים שמותר ליתן כרכום בתבשיל, כי אין איסור צביעה באוכלים. ומרן בבית יוסף ובשלחן ערוך (ס"ס שכ) מביא את דבריו להלכה. וכתב הרמ"א (בדרכי משה שם) שלפי זה הוא הדין שאין צביעה במשקים, ולכן מותר לערב יין אדום ביין לבן. והוא הדין שמותר לערב תרכיז פטל במים קרים, ואין לחוש לאיסור צובע.

אין צביעה במשקין

טז. יש ענין לקדש על יין אדום דוקא, שנאמר "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, לא), ובפרט בליל הסדר שיש ענין שיהיה זכר לדם. אם אין לו יין אדום, או שהוא חולה סכרת וצריך לשתות דוקא יין לבן, כמו יין לבן "כרמל הוק", אבל רוצה להרויח את המעלה של יין אדום, מותר לו לשפוך לפני הקידוש כמה טיפות של יין אדום לתוך היין הלבן ולהאדימו, כי אין צביעה במשקים. כך כתבנו בהלכות קידוש שבסידור חזון עובדיה שיצא לאור בשנת תשמ"ז[3]. מחבר אחד עליו השלום הקשה עלינו, שמה שאמרו אין צביעה במשקים, זה דוקא כשכוונתו לאכול או לשתות, אבל כשכוונתו לצבוע אסור. והביא בשם חסד לאלפים (סימן שכ סעיף ו) שיש לחוש שלא לעשות כן. אבל לא שם לב שהחסד לאלפים לא אסר מעיקר הדין אלא בדרך חשש וחומרא. וכן מבואר בדברי המשנה ברורה הנ"ל בשם הפרי מגדים להתיר. וכך פסק בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סימן כ אות כ) שאפילו אם הוא מכוין לצביעה מותר, כיון שבאוכלין ומשקים אין דרך צביעה. ושם הוא חולק על הבן איש חי (שנה שניה פרשת פקודי אות ג) שאסר במתכוין לצבוע.

ספק ספיקא לכתחילה

יז. מעיקר הדין יש מקום להקל גם אם שם את התמצית תחילה, שהרי מי התמצית כבר מבושלים מערב שבת, ואמנם מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד, ח, טו) פסק שיש בישול אחר בישול בלח. אבל יש לצרף דעת התוס' שאומרים תתאה גבר – התחתון גובר – גם במים מועטים, ואם תאמר כדעת הרשב"א שאין אומרים תתאה גבר אלא כשהתתאה מרובה, שמא עירוי לא מבשל. ושמא כדעת הרמב"ם שאין בישול אחר בישול בלח. ועם כל זה כתבנו בילקוט יוסף (סימן שיח עמ' קפא) שיותר טוב לשים את המים תחילה ואחר כך את התמצית, כדי שלא לעשות ספק ספיקא לכתחילה, לחוש לדעת הרא"ם (בתוס' הסמ"ג הל' מגילה דצ"ז ע"ב), שספק ספיקא מועיל רק בדיעבד, אבל אין לעשות ספק ספיקא בידים לכתחילה. הוא מביא ראיה מדין טומטום שאינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. טומטום הוא מלשון אטום, ואין ידוע אם הוא זכר או נקבה, לכן אינו יכול לתקוע בשופר להוציא את הזכר, שמא הוא נקבה ופטור מתקיעת שופר כדין מצות עשה שהזמן גרמא, ואינו מוציא אפילו את מינו, טומטום כמוהו, שמא התוקע נקבה והשומע זכר. ולכאורה במינו יש לנו ספק ספיקא, שמא התוקע זכר, ואם תאמר נקבה, שמא השומע גם נקבה. אלא ודאי לא עבדינן ספק ספיקא בידים. אבל זו לא ראיה גמורה, כי יש לומר שלא מועיל שם ספק ספיקא מטעם אחר, כמו שכתב מרן השלחן ערוך ביורה דעה (סימן קי סעיף ט), שאין לעשות ספק ספיקא בתרי גופי, וכאן גם כן הספק ספיקא הוא בתרי גופי, בשני אנשים, הספק הראשון שמא התוקע זכר, ובספק השני הוא קופץ לשומע שמא הוא נקבה. אבל לעולם ניתן לעשות ספק ספיקא אפילו לכתחילה כשהוא בגוף אחד, ולכן לגבי הכוס תה יש לנו שלשה ספיקות על אותו כוס והוא מועיל גם לכתחילה. רק מהיות טוב עדיף יותר לתת מים תחילה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן