הרב יצחק יוסף לפרשת שמות - הלכות בישול בשבת

כלי שני רותח אינו מבשל

א. כלי שני אינו מבשל בדרך כלל, ואפילו כשהוא חם מאוד, כך מפורש בדברי מרן הבית יוסף יורה דעה (ר"ס קה), שאפילו אם הכלי שני מעלה רתיחות כמו בכלי ראשון אינו מבשל בשום אופן. ולא כמו שכתב בספר של הרב עדס (השבת בתפארתה עמ' תכא) להחמיר בכלי שני שהוא חם הרבה, שזהו נגד דעת מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו.

קלי הבישול

ב. ומכל מקום בשקית תה אנחנו מחמירים שלא ליתן בכלי שני, לחוש לדעת הסוברים שהוא מקלי הבישול ומתבשל גם בכלי שני, אלא יעשה בכלי שלישי, או בעירוי מכלי שני. כלומר, המיחם שעל הפלאטה וכן המיחם חשמלי הוא כלי ראשון, וכאשר מערה ממנו לכוס, הכוס הוא כלי שני, ואם מערה ממנו על עלי התה הרי זה עירוי מכלי שני שיש להקל, וכל שכן אם מניח את שקית התה בכלי שלישי, שמותר לכל הדעות. והגם שקוֹלים את עלי התה, מכל מקום אינם ראויים למאכל והרי הם כעץ בעלמא, ואינו דומה לקפה שחור שלאחר הקליה הוא ראוי לאכילה בתערובת עם סוכר.

אין ברירה בלח

ג. לאחר שהכין כוס תה, מותר להוציא את השקית מהכוס, ואין בזה איסור בורר פסולת מתוך אוכל, אף על פי שהוא זורק את השקית, והיא פסולת בשבילו, שהרי כתב הגאון רבי יום טוב צהלון בשו"ת מהריט"ץ (סי' רג), שמותר להוציא צרעה מתוך כוס יין, ואין בזה איסור בורר, שאין ברירה בלח, וגם את הצרעה ישַלַח. היו שהבינו את דבריו כפשוטם שאין איסור בורר אלא בדבר יבש, ולכן הקשו עליו קושיות, אבל כוונתו להתיר כאשר הפסולת ניכרת בפני עצמה במשקה, כמו הצרעה בכוס, וכמו אגוז שצף על פני המים, שמאחר שאין כאן תערובת אין איסור ברירה. והוא הדין בשקית תה, שהיא ניכרת בפני עצמה בכוס, אין בה איסור בורר.

שרייתו זהו כיבוסו

ד. בדין כיבוס יש לנו כלל "שרייתו זהו כיבוסו", ולכאורה היה לנו לחוש בנתינת השקית לכוס המים לאיסור שרייתו זהו כיבוסו, שהרי השקית עשויה מבד דק. אולם באמת אין בזה חשש כיבוס, שהרי מיד שנותן את השקית בכוס, המים נצבעים בצבע התה והשקית מתלכלכת. ועוד שלא נאמר שרייתו זהו כיבוסו אלא בבגד שיש עליו לכלוך, אבל בבגד נקי אין בו איסור שרייתו זהו כיבוסו, כמבואר בשלחן ערוך (סימן שב סעיף ט, וסימן שיט סעיף טז). ואמנם בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף י, וסימן שלד סעיף כד) משמע ששרייתו זהו כיבוסו נאמר גם בבגד נקי, אבל האחרונים כתבו ליישב את הסתירה, והמסקנא היא שאין דין שרייתו זהו כיבוסו בבגד נקי. [א.ה. ראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סימן ל אות יט].

מי בראש

ה. מי שיש לו תמצית מוכנה מערב שבת בפינג'אן קטן, יכול למלא כוס מים חמים, ולתוכה להוסיף את התמצית, שהרי כלי שני אינו מבשל. מי שרוצה לחוש לדעת הבן איש חי (שנה שניה פרשת פקודי אות ג) שיש צביעה במשקים, ולכן נותן את התמצית תחילה ואחר כך את המים החמים, נכנס בבעיה של בישול מי התמצית, שהרי מי התמצית צוננים ויש בישול אחר בישול בלח. ואפילו אם הפינג'אן היה מונח על גבי הפלאטה, אבל לאחר שעירה מהפינג'אן לכוס התמצית היא כלי שני ויש בה דין בישול, ועירוי מבשל כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים (סימן שיח סעיף י) ויורה דעה (סימן סח סעיף י). [א.ה. ע' שו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח ס"ס כ]. ואמנם מי שעושה כן – שנותן תחילה את התמצית ואחר כך את המים – אין למחות בידו שיש לו על מה לסמוך, שהרי יש כאן כמה ספיקות, שמא כדעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ג ופכ"ב ה"ח) והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן (שבת מ:) שאין בישול אחר בישול בלח, ואמנם ההלכה כדעת רש"י (שבת לד:) ורבינו יונה (הובא בנימוקי יוסף בבא בתרא י.) והרא"ש (פ"ג דשבת סימן י) ורבינו ירוחם (נתיב יב ח"ג, דס"ט ע"ג) שיש בישול אחר בישול בלח, מכל מקום שמא כדעת רשב"ם (בתוס' שבת מב: ד"ה אבל) שעירוי לא מבשל כלל. וכן דעת הרא"ה והרשב"א (בחידושיו שבת מב ע"ב. אלא שבספרו תורת הבית בדיני מליחה בית ג שער ג דע"ו סע"א, כתב להחמיר כדעת ר"ת) שעירוי מכלי ראשון לא מבשל, ואם תאמר כדעת ר"י ורבינו תם (בתוס' שם ובדף לט. ד"ה כל) שעירוי מבשל, שמא "תתאה גבר", שנחלקו רב ושמואל (בפסחים עו.) אם עילאה גבר או תתאה גבר, ונפסקה הלכה (בשלחן ערוך יורה דעה סי' קה סעיף ג) כשמואל דתתאה גבר, כלומר כאשר התחתון צונן והעליון חם, התחתון גובר על העליון ומצננו, ואין העליון החם מבשלו. ונחלקו הפוסקים אם דין תתאה גבר נאמר גם כשהצוננים מועטים, דעת התוס' (שבת מב. ד"ה נותן) שאם התחתון הוא מים מועטים, לכל הדעות עילאה גבר, וכתב הט"ז (סי' שיח ס"ק יח) שכן דעת הרמב"ם לחלק בין צונן מעט למרובה. אבל דעת הרשב"א (שם ד"ה נותן) שאין חילוק בין מועטים למרובים, ולדעתו התמצית הצוננת שבכוס, היא מצננת את המים החמים כדין תתאה גבר, ואין המים החמים מבשלים אותה. הרשב"א היה מגדולי הראשונים, מרן הבית יוסף (יו"ד סימן קה, וסימן קי) כותב עליו שהיה אורו של עולם, כמעין המתגבר, עמוד העולם, אשר באורו נראה אור, ובודאי שיש להתחשב בדעתו לצרף לספק ספיקא. ומכיון שיש ספק ספיקא יש מקום להקל לתת את התמצית ועליה את המים החמים, אבל לכתחילה טוב שלא להכנס בספק זה, ויערה את המים החמים תחילה ויתן לתוכם את התמצית. ואת הסוכר ישים מתי שירצה, שהרי הוא מבושל, ואין בישול אחר בישול ביבש.

רוב יבש

ו. אם שמו את עלי התה בפינג'אן מערב שבת, וביום שבת נגמרו המים שבפינג'אן, יכול לערות על העלים עוד מים רותחים, כיון שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, ואף על פי שיש עוד קצת לחות בעלים, הולכים אחרי הרוב שהוא יבש. וטעם הדבר שאין חוששים למעט רוטב, מפני שהוא מצטמק ורע לו, ואין בישול אחר בישול בלח אם הוא מצטמק ורע לו, וכמו שכתבו המנחת כהן (בשער ב פרק ב בד"ה התנאי השני), והפרי מגדים (סימן רנג במש"ז ס"ק יג) מלפני כ-300 שנה. וכן התירו עוד אחרונים רבים, הזרע אמת (ח"א חאו"ח סי' לט), והחיד"א (בברכי יוסף סי' שיח סק"ה), והרב שם חדש (דף נח ע"ד), והפתח הדביר (סי' שיח סק"ו השני) והארץ חיים סתהון (סימן שיח סעיף ח), והאגלי טל (במלאכת האופה סעיף כו, דף קלא ע"א), והגאון רבי צבי פסח פראנק (בשו"ת הר צבי ח"א עמ' רסד). וגם הגרש"ז אוירבך (בשלמי מועד עמ' רמה) התיר לחמם סופגניה עם ריבה נוזלית, מפני שהסופגניה היא הרוב. מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן מב אות ו והלאה) שהתיר לחמם תבשיל שרובו יבש הסתמך על הפוסקים הקדמונים שרובם ככולם התירו. וגם מרן הבית יוסף (סימן רנג) כתב פעם אחת שהולכים אחר הרוב, ובזה גילה דעתו שבכל מקום שכותב שאין לחמם תבשיל לח, הכוונה שרובו לח.

אין בישול אחר בישול בעלי תה

ז. יש שכתבו שאין לערות מים רותחים על עלי התה המבושלים מערב שבת, מכיון שעלים אלו דינם כסממנים המיועדים להוציא מהם צבע, שלעולם יש בהם דין בישול כל שמוציאים עוד צבע. אבל מרן זצ"ל בקול סיני (עמ' רסא) כתב שהעיקר בזה כדעת המקילים, כיון שעלים אלו נועדו להוציא מהם טעם, ושייך בהם הכלל אין בישול אחר בישול.

אין נסתר מחמתו

היה חכם אחד עליו השלום שכתב בספרו שמרן זצ"ל סותר את עצמו, כי בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' מד עמ' קסח בהערה) אסר לערות מים רותחים על עלי התה. ולכן כתב שמרן חזר בו ביחוה דעת, ואוסר לערות על עלי התה, אף שהתבשלו כבר מערב שבת. ובמחילה מכבוד תורתו אין להזדרז ולהשיג על גדול הדור, כי באמת אין כאן שום סתירה, בקול סיני דיבר על עלים מבושלים שמותר לערות עליהם בשבת, וביחוה דעת דיבר בעלים שאינם מבושלים, שאין להחשיבם כקלויים, ואין לערות עליהם מים רותחים בשבת. וכבר מרן זצ"ל (ביביע אומר ח"י חאו"ח סי' כד, ובחזו"ע שבת ד' עמ' שכח) הביא את דברי המחבר הזה, והשיב לו שלא הבין את דבריו כראוי. וגם הרב שלום משאש (בשו"ת שמש ומגן ח"ב חאו"ח סי' ד) השיג עליו, שכבר הסכימו האחרונים שאין איסור בזה, משום שאין בישול אחר בישול, ואין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, בפרט במידי דאכילה ושתיה. והרב משאש (שם סי' ה) ביאר את דברי מרן זצ"ל ביחוה דעת כפי האמת, שאין לערות מים רותחים על עלי תה שאינם מבושלים, אבל מותר לערות על עלי תה שעירו עליהם מערב שבת.

מאכל בריאים

ח. מי שכואב לו הגרון רשאי לשים פלח לימון בכוס התה, ואין בזה איסור משום רפואה בשבת, כי כל האיסור של לקיחת תרופות בשבת נאמר דוקא בדבר שמיועד לרפואה בלבד, אבל אם הוא מאכל בריאים מותר גם לחולה. ומטעם זה מותר לשתות כדורי ויטמינים, כיון שכיום הם גם מאכל בריאים, ואינו ניכר לרפואה. והוא הדין מי שיש לו צרבת, אשתו עשתה חמין עם הרבה שמן ונהיה לו צרבת, הרפואה שלו לאכול מלפפון חי או פלפל חי ויעבור לו, מכיון שזהו מאכל בריאים אין בזה איסור, שאינו ניכר שהוא לרפואה.

לימון מוסיף המון

ט. לכאורה יש לדון מצד בישול הלימון בכוס התה, שהרי כתב הרמ"א (סימן שיח סעיף ט) שיש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. וכתב הט"ז (ס"ק ח, יד) שהוא הדין לבצל שהוא חריף, שאין ליתנו גם בכלי שני, כי חריפותו בצירוף החום של כלי שני גורם לו להתבשל. והרי זה דומה למה שכתב הרמ"א ביורה דעה (סימן סט סעיף ט) לגבי מי שלקח בשר שנמלח[1], וטעה והניח אותו – קודם הדחה – בכלי שני שהיד סולדת בו, שאף על פי שכלי שני אינו מבשל, אבל אנחנו חוששים מצד החום והמלח יחד שהוא מבליע את הדם בחזרה לבשר, והכל אסור. ואם כן לכאורה הוא הדין בפלח של לימון שמחמת חמיצותו נחשב כדבר חריף, ויחד עם החום של כלי שני יתבשל. ואכן הגרש"ז אוירבך בשמירת שבת כהלכתה (פ"א סעיף נט) אסר לתת פלח לימון בכוס תה מטעם זה. וכן הגאון רבי חיים נאה (בקצות השלחן סי' קכד בבדי השלחן סס"ק יד) החמיר בזה. לעומתם הרב חמודי דניאל (הלכות בשר בחלב ס"ס כח) כתב שכלי שני אינו מבשל אפילו בדבר חריף. וגם הגאון מליסא בחוות דעת (סי' קה בחידושים אות י) שכתב שדבר חריף מפליט ומבליע, מכל מקום מודה הוא שאינו מבשל. ועוד אחרונים רבים התירו לתת בשבת דבר חריף בכלי שני, האליה רבה (סי' שיח ס"ק יח) והתוספת שבת (ס"ק לח). וגם החזון איש (שבת סי' נב אות יט) התיר בפירוש לתת לימון בכלי שני שהיד סולדת בו.

בישול כמו במשכן

י. אלא שיש להבין[2] מדוע באמת אין לחוש לבישול הלימון בכלי שני כדין דבר חריף? בספר ישועות יעקב (סי' שיח סק"ט) הסביר יפה, שיש לחלק בין דיני איסור והיתר לדיני שבת, שאמנם המלח או הדבר החריף גורם לכלי שני לבשל ולהבליע ולהפליט, אבל מכל מקום אין זה חום של אש, ולגבי שבת התורה אסרה לבשל באש ובתולדות האש דוקא, כמו שהיה בישול הסממנים במשכן, מה שאין כן כלי שני שאינו מבשל מחמת חום האש שבו אלא מחמת חריפות המלח וכדומה, בישול כזה לא היה במשכן, ואין בו איסור בישול בשבת.

מיקרוגל

יא. כיוצא בזה דנו הפוסקים בענין מיקרוגל, אם המבשל בו בשבת עובר על איסור תורה או איסור דרבנן, כמובן שיש איסור מצד הדלקת החשמל של המיקרוגל והמנורה שבו, אבל באופן שהגוי ידליק, וישראל יניח שם את האוכל ויבשל האם עובר על איסור תורה? הרי הבישול במיקרוגל לא נעשה על ידי אש, אלא חימום ובישול המאכל נעשה על ידי גלים קצרים אלקטרו מגנטיים שמכים בעוצמה רבה על המוצר ומחממים אותו, כמו ברזל שמכים עליו בפטיש והוא מתחמם, כך החלקיקים שבמזון רצים מהר מאוד ומתחממים, ובישול כזה לא היה במשכן, ויש לומר שאינו אסור מהתורה.

ילדות נזרקה בי

יב. לפני כשבעים שנה התעוררה שאלה אצל החיילים הדתיים, אם יוכלו לאכול בצבא, כי היו מבשלים ביום שבת, היום יש רבנות צבאית מסודרת שבדרך כלל משגיחים שלא יבשלו בשבת, וכן בבתי החולים היו מבשלים בשבת, ופעמים רבות יש חולים שאין בהם סכנה, ואין לעבור על איסורי תורה עבורם. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך (בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יב הערה 3) מספר שפנה לחזון איש, ואמר לו: מצאתי פתרון לבתי חולים, לחמם מים ולבשל על ידי מזלג חשמלי, היום מזלג חשמלי עובד על ידי גוף חימום שזה אש גמורה ועובר איסור מהתורה, אבל הוא דיבר על מזלג חשמלי שהיה בזמנם שעובד על ידי אלקטרודות שמחממות את המים בלי אש, אלא על ידי הזרם שמתחבר באמצעות המים, זה היה מצוי בפרט בצבא, ומכיון שאין בו אש הבישול אסור רק מדרבנן, ולצורך חולה שאין בו סכנה יש להתיר. החזון איש דחה את דבריו בשתי ידים וטען: פשוט וברור שזה איסור דאורייתא, מאחר שבחשמל יש אפשרות לייצר אש זה כמו עיבור של האש והרי זה אסור מהתורה, כמו תולדת האש. רבי שלמה זלמן מספר: ילדות נזרקה בי ואמרתי לו, חידוש כזה גדול יכול לחדש רק הרשב"א. השיב לו החזון איש: לא צריכים להיות רשב"א כדי לחדש דבר כזה. זו לא דרך ארץ לדבר כך להחזון איש שהיה גדול הדור, לכן אמר הרב אוירבך "ילדות נזרקה בי", אבל החזון איש לא נפגע שדיבר אליו ככה, כי הבין שזה מריתחא דאורייתא.

חכם עדיף מנביא

יג. לפי דברי החזון איש שכל חשמל יש בו את יסוד האש, והרי זה כמבשל באש שאיסורו מהתורה, הוא הדין שבישול במיקרוגל אסור מהתורה. ובפרט היום שהדרך לבשל בו, הגאון רבי משה פיינשטיין כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' נב) שיבוא יום שכולם ישתמשו במיקרוגל, 'חכם עדיף מנביא', ואכן היום 'אין בית אשר אין שם מת', בכל בית באמריקה יש מיקרוגל. ומכל מקום לדעת הרב אוירבך הבישול במיקרוגל אסור מדרבנן.

אש חשמלית

יד. יש כמה פוסקים מלפני כשבעים או שמונים שנה, שרצו לומר שכל הבערת אש של חשמל אינה אסורה מהתורה, כיון שאינה אש מכלה, שהרי אין בה חמצן[3], ובמשכן היתה אש המכלה ולא אש כזו של חשמל. כך כתב בשו"ת לבושי מרדכי (ח"א סי' מז, מח). וגם בשו"ת מהרש"ם (ח"ב ס"ס רמז) חכך בדעתו לומר כן. אבל אין לסמוך על סברא דחויה זו, ולא לפרסם אותה, שלא יבואו להקל נגד הדין, כי כל האחרונים נקטו למעשה שהבערת אש של חשמל בשבת היא איסור מהתורה, כן כתב בשו"ת קרן לדוד (סי' פ), ובשו"ת אבן יקרה תליתאה (סי' קסח), ובשו"ת פני מבין (סי' נז), וכן פסק הגאון הראגצ'ובי (הובא בספר סופרים וספרים חלק התשובות עמוד שטז). והראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א בהשמטות דף רכז ע"א). ועוד. [א.ה. ע' בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' יט אות יד]. והגאון רבי חיים עוזר בעל שו"ת אחיעזר, היה מהדר לברך ברכת בורא מאורי האש במוצאי שבת דוקא על נר חשמל, כדי לפרסם לכולם שהוא אש גמורה. למעשה אנחנו לא מברכים ברכת מאורי האש על נר חשמל, כיון שאין לברך על נר בעששית אלא על אש גלויה, ואין זה דומה להדלקת נרות בערב שבת שניתן לברך על נרות חשמליים. ומכל מקום לענין איסור הבערה בשבת דינו כאש גמורה. מרן זצ"ל בספריו האחרונים [א.ה. ראה בחזון עובדיה ח"ג עמ' תלג] צירף את דברי המקילים בחשמל בשבת, אבל זה במקום שיש להקל בלאו הכי, ורק בתור סניף הוסיף סברא זו, כמו 'בקשיש'.

מטריה

טו. אותם רבנים שרצו להקל, דימו למה שכתב החתם סופר (חאו"ח סי' עג) להקל לשאת מטריה בשבת, כיון שבמשכן לא היה אהל כזה שאוחז אותו בידו. ואכן בהונגריה – מקום מושבו של החתם סופר – רבים היו מקילים לשאת מטריה בשבת. אולם הנודע ביהודה (חאו"ח סימן ל) אסר בכל תוקף שימוש במטריה בשבת, כי לא לומדים מהמשכן את כל פרטי המלאכה. והאחרונים הסכימו למעשה כדעת הנודע ביהודה לאסור שימוש במטריה בשבת מדין אהל. ואפילו אם המטריה היתה פתוחה מערב שבת, אין להקל.

הכושי נהג להקל

טז. בשנה שעברה הייתי בחורף בברזיל, ובשבת הלכתי לכמה בתי כנסת למסור להם שיעורי תורה, והיה שם גשם חזק, יש שם הרבה עבירות והגשם יורד בכעס... ולפתע הגיע גוי כושי ופתח מטריה להגן עלי מהגשם. לא אמרתי לו כלום, הוא עשה כהחתם סופר, יש לו על מי לסמוך...

סחיטת פירות

יז. מותר לסחוט לימון לתוך כוס התה בשבת, ואין בזה איסור משום סחיטת פירות. מהתורה אין איסור לסחוט פירות אלא בזיתים וענבים בלבד, שהמשקה שלהם חשוב והפירות הללו נועדו לכך לעשות מהם יין ושמן, אלא שחכמים גזרו גם על שאר הפירות שרגילים לסחוט אותם, ולכן אסור לסחוט פירות הדר כמו תפוזים ואשכוליות, כיון שהדרך לסוחטם בשביל המשקה שלהם, גזרה שלא יבוא לסחוט גם זיתים וענבים.

אין למדים מפי מעשה

לפני כשבעים שנה רבי עזרא הדאיה – אחיו של רבי עובדיה הדאיה ראש ישיבת המקובלים "בית אל" – שמע שמרן זצ"ל אסר לסחוט תפוזים ואשכוליות, משום הגזירה של חכמים שמא יסחט ענבים, בא וצעק על מרן למה הוא אוסר את המותר, הוא היה מבוגר ממרן, וסיפר שהוא בעצמו סחט תפוזים לכבוד האורחים בפני אביו המקובל הגדול רבי שלום הדאיה, ולא אמר לו דבר, והסתמך על מה שכתב בכף החיים (סי' שכ סק"ח) שמותר לסחוט שאר פירות. אבל באמת כף החיים התכוין לפירות שאין רגילות לסחוט אותם כלל, כמו אבטיח וסברס. מה שאין כן פירות הדר שכולם רגילים לסחוט אותם, אסור מדרבנן לסחוט אותם. ומה שעשה מעשה ושתקו לו חכמים, אין למדים הלכה ממעשה (בבא בתרא קל:). ומכל מקום פירות שלא רגילים לסחוט אותם למשקה שלהם, מותר לסחוט אותם בשבת. הבן איש חי (שנה שניה פרשת יתרו אות ג) אסר לסחוט גם אבטיח, אבל מרן זצ"ל (בהליכות עולם ח"ד פרשת יתרו אות א) חלק עליו, שהרי אין רגילות לסחוט אבטיח למשקה.

לימון שונה משאר הפירות

ולגבי סחיטת לימון בשבת, כתב מרן הבית יוסף (סימן שכ) שני טעמים להתיר: א. מפני ששונה משקה הלימון שאין רגילות לשתותו לבדו כמות שהוא, אלא בתור לימונדה בתערובת של מים וסוכר, ולכן לא גזרו עליו חכמים. ב. מפני שרגילים לסחוט אותו לתוך המים, ולא לקערה ריקנית. ולהלכה אנחנו נוקטים כמו התירוץ הראשון, ולכן מותר לסחוט לימון בכל אופן, גם לתוך כלי ריק. בשנת תשנ"ח היה איזה אברך באשדוד שהוציא חוברת וכתב להשיג על ההיתר של מרן זצ"ל לסחוט לימון בשבת, שהרי לפי הטעם השני בבית יוסף אין להתיר אלא לכלי שיש בו משקה. אבל מי שמשיג על גדול הדור, צריך לכל הפחות לפתוח ולראות מה כתבו האחרונים, וכאן הט"ז והמגן אברהם והכנסת הגדולה והמור וקציעה פירשו שמרן פוסק כפי הטעם הראשון, שהרי מרן בשלחן ערוך (סעיף ו) התיר לסחוט לימון בלי שום חילוק. ומה שכתב בטעמו השני, הוא לרווחא דמילתא.

יראה לי

יש חכם אחד שכתב בספרו בהלכה למעלה: יראה לי שהיום אין לסחוט לימונים בשבת, כיון שרגילים לסחוט הרבה לימונים. ראשית, לא נכון לכתוב בלשון כזו, אלא לכתוב בענוה, מרן השלחן ערוך עם כל גדלותו לא מצוי שכותב בלשון "יראה לי", מלבד פעמים בודדות, כמו ביורה דעה (סי' צה סעיף ד). ועוד, וכי הוא היה לפני 450 שנה וראה שלא היו רגילים לסחוט? הלוא גם בזמן מרן השלחן ערוך היו רגילים לסחוט הרבה לימונים ולמלא מהם חביות, וכמו שכתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן י), ואף על פי כן מרן התיר לסחוט לימונים, והוא הדין גם בזמננו.

האשכנזים מחמירים שלא לסחוט לימון בשבת, ולכן אשכנזי יכול לבקש מחבירו הספרדי שיסחט עבורו לימון בשבת.

מסחטה

יח. ומכל מקום כל ההיתר לסחוט לימון, זהו דוקא כשסוחט אותו ביד, אבל אין להשתמש במסחטה ואפילו ידנית, משום "עובדין דחול", שהרי הוא מיועד לדבר איסור, לסחוט בו תפוזים ואשכוליות.

אופניים

יט. ומטעם זה אין להשתמש באופניים בשבת, משום עובדין דחול. יש אומרים שהרב פעלים מתחילה התיר לרכב על אופניים בשבת, ואחר כך חזר בו ואסר. ומכל מקום להלכה ולמעשה אין להתיר שימוש באופניים בשבת.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן