הרב יצחק יוסף לפרשת בשלח - הלכות ט"ו בשבט

ט"ו בשבט הגיע

א. שנינו במשנה ריש מסכת ראש השנה (ב.): ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו. והטעם הוא לפי שעד ט"ו בשבט יצאו רוב הגשמים של אותה שנה, ומתחיל השרף לעלות באילן. והלכה כבית הלל שיום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.

מנהג טוב

ב. בספר תיקון יששכר (בדף לא ע"ב) – שהיה בזמנו של מרן הבית יוסף – כתב, נוהגים האשכנזים בליל ט"ו בשבט לעטר את השלחן בכל פירות האילן, ובמיוחד מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אבל גם אצל הספרדים פשט המנהג להביא פירות בט"ו בשבט, זה מנהג טוב לאכול פירות, על ידי מנהג זה זוכים לברך את ה' יתברך, וכמו שאמרו בגמרא מסכת ברכות (מ.) על הפסוק "ברוך ה' יום יום יעמוס לנו" (תהלים סח, כ), כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. כל פרי הוא בצבע אחר, ובטעם אחר, ועם ויטמינים אחרים.

מה רבו מעשיך ה'

ג. כשמביאים את כל הפירות לשלחן, זה מחזק את בני הבית באמונה בה', לראות איך שהקדוש ברוך הוא ברא את כל הפירות הללו, וכל זה על ידי גרעין שנזרע באדמה ונרקב, וממנו יצא עץ עושה פרי, "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית", זו הזדמנות להחדיר אמונה בלב השומעים.

תיקון לט"ו בשבט

ד. יש שנוהגים בליל ט"ו בשבט לומר תיקון מיוחד "סדר ט"ו בשבט", פסוקים ומאמרי חז"ל בענין הפירות. אבל בעיקר חשוב לומר דברי תורה על השלחן. במשך עשרות שנים היינו עם מרן בליל ט"ו בשבט, ומעולם הוא לא אמר 'תיקון', אלא היה אומר דברי תורה בהלכה ובאגדה מענינא דיומא.

המשמעות של ראש השנה לאילנות

ה. בספר אדני פז (סי' קלא ס"ה, די"א ע"ד) – לפני כ-300 שנה – כתב, שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות. אבל זה תמוה, וכבר מרן זצ"ל בקול סיני (הלכות ט"ו בשבט הערה 2) – לפני כ-50 שנה – תמה על זה, שהרי שנינו במשנה ראש השנה (טז.): בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נידונים על המים. אם כן מפורש שיום הדין של הפירות הוא בעצרת, בחג השבועות, ולא בט"ו בשבט. וגם רבי חיים נאה (בספר שנות חיים סי' לא הערה א) כתב שהעולם טועים וחושבים שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילן, ובאמת הוא בחג השבועות. וכל המשמעות של ט"ו בשבט זה לענין הלכות ערלה, שאם נטע בשנת תשע"ד עד ט"ו באב, שנת תשע"ד נחשבת לשנה, כי חודש בשנה חשוב שנה, ועוד ארבע עשרה ימים לקליטת האילן, ושנת תשע"ה שנה שניה, ושנת תשע"ו שנה שלישית, אבל צריך להמתין עוד עד ט"ו בשבט של שנת תשע"ז שהוא ראש השנה לאילנות. וכל הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט אסורים משום ערלה, והפירות שחנטו אחר כך מותרים כדין פירות נטע רבעי. וכן לענין הלכות מעשרות, בשנה שניה לשמיטה מפריש מעשר שני, ובשנה שלישית לשמיטה מפריש מעשר עני, הפירות שגדלו לפני ט"ו בשבט של שנה שלישית חייבים במעשר שני, והפירות שגדלו לאחר ט"ו בשבט חייבים במעשר עני.

שמחה בט"ו בשבט

ו. בגמרא לא כתוב על ט"ו בשבט שהוא יום שמחה, אחד מהראשונים שדיבר בזה הוא המרדכי[1] (ראש השנה סימן תשא) שכתב שאין להתענות בט"ו בשבט, שלא מצאנו תענית בראש השנה, ומכיון שבמשנה נשנו כל ראשי שנים יחד, כשם שלא מתענים בשאר ראשי שנים – בא' בניסן וא' באלול וא' בתשרי – הוא הדין שאין מתענים בט"ו בשבט. וכן פסק מרן השלחן ערוך בהלכות נפילת אפים (סימן קלא סעיף ו) והלכות תענית (סימן תקעב סעיף ג), שלא אומרים וידוי בט"ו בשבט, ולא גוזרים תענית בט"ו בשבט, שיש בו קצת שמחה. וכן לא אומרים תחנון בערב ט"ו בשבט במנחה, כדין כל יום שלא אומרים בו תחנון, שאין אומרים ממנחה שלפניו.

חתן לא יתענה

ז. מי שמתחתן במוצאי ט"ו בשבט לא יתענה ביום ט"ו בשבט. מנהג זה להתענות בערב החופה היה אצל האשכנזים, אצל הספרדים לא נהגו כלל להתענות בערב החופה, וכמו שכתב מהר"ח בנבנישתי בכנסת הגדולה (סימן תקנט) שלא נהגו במקומות אלו שהחתן מתענה. וכן כתב הרב פרי האדמה בספרו מזבח אדמה (דף כג ע"ב), הוא היה ראשון לציון לפני כ-250 שנה, והוא כותב שלא נהגו כן אצלינו. וגם מרן החיד"א בברכי יוסף אורח חיים (סי' תע סק"ב) העיד שהמנהג בארץ ובכמה מדינות שאין החתן מתענה ביום חופתו. וכן כתב בספר יפה ללב חלק ב (סי' תקעג).

מנהג לא טוב

ח. הגאון רבי יהודה עייאש בשו"ת בית יהודה חלק ב (סי' כג) כותב שמנהג זה שהחתן מתענה, אינו מנהג טוב, שהרי יום טוב שלו הוא. אמנם אומרים וידוי בשחרית של ערב החופה, כי עדיין הוא לא חתן, אבל לבסוף כשנשא אשה באותו יום נודע למפרע שיום טוב שלו הוא. זה מדובר בזמנם שהיו מקפידים לערוך את החופה לפני השקיעה. כך היה מנהג ירושלים, כי השוו את הקידושין לגירושין, כשם שלא עושים גט אחרי השקיעה, שהרי זה כמעשה בית דין, ואין דנים בלילה, כך אין מקדשים בלילה, שנאמר "ויצאה והיתה" מקיש הויה [קידושין] ליציאה [גירושין]. ואמנם היקש זה נאמר על קידושי שטר, והיום מקדשים בכסף ובשוה כסף ולא בשטר, מכל מקום הוקשו הויות להדדי, וכל דיני קידושין שוים לענין זה. וגם מרן זצ"ל עשה חופה לרוב בניו לפני השקיעה. אבל אין זה דין גמור, אלא מנהג בעלמא, שהרי יש גמרא מפורשת בקידושין (יא.) לגבי המקדש אשה במנה ונמצא דינר של נחושת אינה מקודשת, שואלת הגמרא: אם ראתה הרי שסברה וקיבלה, אלא שקידשה בלילה. אם כן מפורש ששייך לקדש בלילה, ולכן מנהג זה לקדש ביום אינו מעיקר הדין. וחתן שרוצה להתענות ביום החופה אין בזה איסור, אבל אם מתחתן במוצאי ט"ו בשבט לא יתענה.

המלצה שלנו

ט. היום יש בחורי ישיבות ספרדים שלומדים אצל אשכנזים, ומדריכים אותם להתענות ביום החופה. זה לא טוב! כי מלבד זה שיום טוב שלו הוא, גם בשינוי ממנהג אבותיו יש כמין הוצאת לעז על מנהג אבותיו, כאילו הדורות הקודמים לא נהגו כהוגן, והוא יותר ישיבתי ויודע את הדרך הנכונה. יותר נכון שכל אחד יחזיק במנהג אבותיו. אצלינו בישיבה היינו ממליצים לחתנים לסיים את כל ההכנות לחופה מבעוד מועד, ובערב החתונה לאחר תפילת שחרית ילך לבית מדרש שלא מכירים אותו, וכל היום יעסוק בתורה, ואם הוא מרוגש וקשה לו להתרכז לכל הפחות יקרא תהלים בתענית דיבור.

המקור לתענית דיבור

י. יש מעלה גדולה לעסוק בתורה בלי דברים בטלים. אמנם לא מצאנו מקור מפורש בש"ס ובראשונים למושג "תענית דיבור", וכן הרמב"ם ומרן השלחן ערוך לא הזכירו דין תענית דיבור. רק אמרו בגמרא (חולין פט.) על הפסוק "האמנם אלם צדק תדברון", מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם, יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר צדק תדברון. וכן אמרו ביומא (יט:) כל השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר "ודברת בם" ולא בדברים בטלים. כלומר שלא ישב לדבר דברים בטלים ומיותרים, אבל אם רוצה לאכול ומבקש להביא לו את הצלחת, אינו נחשב לדברים בטלים. ומכל מקום בדור הקודם היו כמה חכמים כמו רבי יהודה פתיה ורבי יצחק אלפייה זצ"ל שהנהיגו לערוך תענית דיבור, שעל ידה אדם נמנע מדברים בטלים.

מרן גם המליץ

יא. גם מרן זצ"ל כשהיה רב ראשי לישראל, ושאלו אותו כיצד לנהוג כשנפל ספר תורה[2], אם צריכים הצבור להתענות, מרן היה מורה שלא להתענות ממש, אלא לערוך יום לימוד בתענית דיבור. ביום חול קשה לכנס את הצבור לבית הכנסת לתענית דיבור, כי עסוקים בעבודתם, אבל יעשו ביום שבת, לאחר סעודת שבת יבואו לבית הכנסת וישארו שם עד מנחה, יקראו תהלים בתענית דיבור, וכן יביאו להם רבנים שידרשו בדברי חיזוק, בענינים שבין אדם למקום ובענינים שבין אדם לחבירו.

שבח ארץ ישראל

יב. משתדלים להביא בט"ו בשבט בעיקר פירות של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. בגמרא מסכת כתובות (קיא סע"ב) כמה אמוראים מעידים על שבח ארץ ישראל שהיתה זבת חלב ודבש, ראו תאנים עסיסיות שנוטפות דבש, וכמובן מ'זבל' כזה מצויין גדלו עשבים משובחים, והעזים היו אוכלים עשבים אלו ומיד היו הדדים שלהם מתמלאים חלב, והחלב היה נוטף ומתערב עם הדבש של התאנים וכך היה זורם כמו נהר של חלב ודבש, והעיד רבה בר בר חנה שראה את כל "זבת חלב ודבש" של ארץ ישראל באורך של עשרים ושתים פרסאות, מרחק עצום. וכמו כן סיפרו שם (קיב.) על כמה אמוראים שהביאו להם אפרסק ענק, אכלו שליש והפקירו שליש ונתנו לפני בהמתם שליש. ועוד מסופר שם על כך שאשכול ענבים בכרם היה נראה מרחוק כמו ראשי בקר, מרוב גודלם של הפירות. ובירושלמי (פאה פרק ז הלכה ג) מסופר על רבי יהודה ששלח את בנו להביא גרוגרות [תאנים יבשות] מהחבית, הלך ומצא את החבית מלאה בדבש, אמר לו אביו: תפשיל את השרוול ותשקע את ידך בחבית ותמצא גרוגרות, התאנים פעפעו והתמלאה החבית דבש.

התפתחות המדינה בס"ד

יג. אמנם הפירות היום לא טעימים ועסיסיים כל כך כמו שהיה בזמנם, אבל גם היום הפירות של הארץ טעימים יותר מפירות חו"ל. לפני כמה שנים הזדמן לי להיות בפריז בט"ו בשבט, וערכו שם שלחן ארוך עם הרבה פירות מינים ממינים שונים, אבל הפירות של ארץ ישראל טעימים יותר. ברוך ה' ארץ ישראל מתפתחת, לפני מאה שנה כמעט לא היו יהודים בארץ, כשהקימו את המדינה היו בסך הכל שש מאות אלף יהודים בארץ, כשיצאנו ממצרים היו שש מאות אלף, ובאותו מספר נכנסו לארץ לאחר ארבעים שנה, והיום לאחר ששים ושמונה שנה מקום המדינה יש כמה מיליונים ברוך ה', וכמה נטיעות לרוב, מאז חורבן בית המקדש לא היה הישוב היהודי מפותח כל כך בארץ כמו היום. ובעזרת ה' לאחר הגאולה השלימה בביאת המשיח יחזור השפע של הפירות כמו שהיה אז. אמנם יתכן שיש היום פירות טעימים יותר מפירות שבעת המינים, מכל מקום מקדימים לברך על פירות שבעת המינים, ההלכה לא משתנית.

דיני קדימה

יד. בפסוק נאמר "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ", ובגמרא מסכת ברכות (מא.) אמרו שכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה, כלומר שגם בין פירות שבעת המינים יש דיני קדימה, הזית הוא הראשון, אלא אם כן אין דעתו לאכול מהזיתים כי הוא רוצה לאכול רק פירות מתוקים, הבא אחריו הוא התמר, "ודבש" זהו תמרים, ולא דבש דבורים שאין לו שייכות לארץ ישראל, הבא אחריו הוא הענב, ואחר כך התאנה, ואחריו הוא הרימון. ולכן תמרים שהם שני ל"ארץ" בתרא, קודמים לענבים שהם שלישי ל"ארץ" קמא.

יין ותמרים

טו. הטור (סימן ריא) מביא בשם רבינו פרץ, שהיין קודם לתמרים, כי היין ברכתו בורא פרי הגפן וברכת התמרים היא בורא פרי העץ, ועל כן יברך הגפן תחילה שהיא ברכה חשובה יותר. ומרן הבית יוסף תמה על הטור שהביא דברי רבינו פרץ בשתיקה, שהרי דעת כל הפוסקים שלא נאמרו דיני קדימה אלא כשברכותיהם שוות, אבל יין ותמרים שאין ברכותיהם שוות רשאי להקדים את התמרים. וגם מנהג העולם לא כרבינו פרץ. ואמנם אחר כך מרן בבית יוסף כתב ליישב תמיהה זו, מכל מקום בשלחן ערוך הוא השמיט את חידושו של רבינו פרץ, ונראה שלא מסכים לזה, אלא תמרים ויין איזה מהם שירצה יקדים. וכן פסק מרן זצ"ל בקול סיני (הלכות ט"ו בשבט סעיף יא) שיכול להקדים את התמרים ליין. ומחבר אחד כתב בספרו לחלוק על מרן זצ"ל, ופסק כדברי רבינו פרץ שיש להקדים את היין לתמרים, שהרי מרן בבית יוסף יישב את דעתו, והלוא אנחנו פוסקים הלכה כמו שכתוב בבית יוסף, גם במה שלא הובא בשלחן ערוך. אבל במחילה מכבודו אף על פי שמרן בבית יוסף יישב את דברי רבינו פרץ, אבל הדגיש שמנהג העולם לא כדבריו, ופעמיים חזר על זה שלא נוהגים כדבריו, ואם כן מה שכתב ליישב את רבינו פרץ והטור, זה כדרך הפוסקים שרגילים להסביר את כל הדעות, אבל אינו פוסק הלכה כמותו, ולכן בשלחן ערוך השמיט את דבריו. צריך זהירות גדולה שלא לחלוק על גדול הדור במהירות. וכך ההלכה למעשה, שרשאי להקדים את התמרים ליין.

אין סדר לאכילה

טז. לאחר שכבר בירך ברכת העץ על הדבר החשוב ביותר, כבר אין חשיבות לסדר האכילה. יש שטועים ומקפידים לאכול ענבים לאחר התמרים, ואחר כך תאנים וכו'. אבל באמת כל דיני קדימה נאמרו רק לענין הברכה ולא לענין האכילה.

פרי חדש קודם

יז. אם יש פרי חדש שאינו משבעת המינים אבל ברכתו העץ, וכן תמרים, מרן זצ"ל בחזון עובדיה ברכות (עמ' ערה) כותב בשם שו"ת לב אברהם ויינפלד (סימן ל) – מהפוסקים החשובים של אמריקה בדור הקודם – שפרי חדש קודם, כיון שיש עליו גם ברכת שהחיינו[3], מה שאין כן התמר יש עליו ברכה אחת, ומבואר בגמרא יומא (לג.) ובזבחים (פט.) שדבר שיש בו חבילה של מצוות קודם למי שיש בו פחות מצוות. וכן בארבעת המינים אנחנו אוחזים את הלולב תחילה שאגודים בו שלשה מינים, ורק לאחר הברכה נוטלים את האתרוג.

יחשוב שמרן לפניו

יח. יש ספר על הלכות ברכות שיצא בשנים האחרונות, והוא מביא בשם שו"ת שרגא המאיר (ח"ו סימן ד) שחולק על דברי הלב אברהם, וסובר שמין שבעה קודם גם לפרי חדש. ולכן הוא חולק על מרן זצ"ל. ויש ספר אחר על הלכות ברכות שכתב, שאילו מרן זצ"ל היה רואה את דברי שרגא המאיר היה חוזר בו. וכי למה שיחזור בו? וכי הוא אחד מהראשונים? הלוא כאמור דברי הלב אברהם מסתברים, ויש טעם נוסף להקדים פרי חדש, שהרי מעיקר הדין היה צריך לברך ברכת שהחיינו כבר בראיית הפרי, אלא שנהגו להמתין לשעת אכילה, ומכיון שהגיע לשעת האכילה ורואה לפניו את הפרי חדש מיד צריך לברך עליו. איך אפשר לחלוק על גדול הדור בלי שימת לב?! צריך לחשוב כאילו בעל השמועה עומד לפניו, מרן זצ"ל שהיה בקי בבבלי וירושלמי ראשונים ואחרונים.

אם מעין שלש פוטרת ברכת המזון

יט. מרן זצ"ל היה אומר לנו חידושים בהלכות ברכות, ובוחן אותנו לראות אם אנחנו יודעים. לדוגמא, מי שאכל לחם ושבע חייב לברך ברכת המזון מדאורייתא. אם הוא לא יודע ברכת המזון בעל פה, ואין לפניו סידור, כגון שהוא נמצא במטוס[4], 'לא בשמים היא'... אבל הוא יודע ברכת מעין שלש, האם יכול לברך ברכת מעין שלש ולצאת ידי חובת ברכת המזון? יש ראיות לכאן ולכאן. הטור בהלכות תפלת ערבית של שבת (סי' רסח) כתב בשם רב נטרונאי גאון – היה לפני כ-1,000 שנה – שמי שלא התפלל ערבית של שבת ושמע משליח צבור ברכת מעין שבע, לא ענה ברוך הוא וברוך שמו, אלא רק אמן, יצא ידי חובת ערבית של שבת. והקשה הטור, והלוא הוא חייב בשבע ברכות, ואיך יצא ידי חובה בברכה אחת מעין שבע. ותירץ מרן הבית יוסף, כיון שערבית רשות[5] לא דקדקו חכמים בדבר הזה, ויוצא בברכת מעין שבע. מרן זכה לכוין בזה לדברי רבי יהודה אלברצלוני הנשיא בספר העתים (ס"ס קלט), שכתב גם הוא תירוץ זה ממש. ולפי זה משמע שאם ערבית היתה חובה אין ברכת "מעין" שבע פוטרת שבע, ואם כן הוא הדין לגבי ברכת "מעין" שלש שלא תפטור ברכת המזון שיש בה שלש ברכות מהתורה.

פת הבאה בכיסנין

מאידך יש לנו ראיה אחרת שברכת מעין שלש פוטרת ברכת המזון כדלהלן. יש שלש דעות בפוסקים מהי פת הבאה בכיסנין שמברך עליה ברכת מזונות ומעין שלש, דעת רבינו חננאל (ברכות מב.) – היה לפני כ-900 שנה –שזהו בצק ממולא בכיסים, כמו מעמול שעושים החלאבּים שיש בו כיס עם תמרים ואגוזים וקינמון, או אוזני המן, 'מלאו כיסי באגוזים'... ולדעת הרמב"ם (פרק ג מהלכות ברכות הלכה ט) כל שהבצק נילוש בסוכר ותבלין והמתיקות נרגשת בו, כמו לחמניה מתוקה. ולדעת רב האי גאון (הובא בערוך ערך כסן) כל שהוא נכסס, כמו בייגלה או מצה קשה, שכאשר כוססים אותו נשמע רעש, 'ואשמע אחרי קול רעש גדול'... לדעת רבינו חננאל ורב האי גאון על לחם מתוק מברכים המוציא, ולהרמב"ם מברכים מזונות. לדעת הרמב"ם ורבינו חננאל על מצה מברכים המוציא, ולרב האי גאון מזונות. ומרן הבית יוסף (סימן קסח) פסק כדברי כולם, שעל כל המינים מברך מזונות, כי ברכת מזונות פוטרת ברכת המוציא, וברכת מעין שלש פוטרת ברכת המזון. וכן אנחנו נוהגים, מברכים מזונות גם על מעמול וגם על לחם מתוק, גם על מצה[6] וגם על קיסמים מלוחים. ומכאן משמע שברכת "מעין" שלש פוטרת ברכת המזון. מרן בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סימן יב) מאריך בזה, מי שילמד תשובה זו יהנה וישתעשע בפלפולים הנחמדים.

הלכה למעשה

ולענין הלכה למעשה, לכתחילה אין לברך ברכת מעין שלש כדי לפטור ברכת המזון. ורק בדיעבד מי שכבר בירך יצא ידי חובה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן