הרב יצחק יוסף לפרשת משפטים - הלכות בישול בשבת

בישול ראשוני במים

א. בשיעור הקודם הסברנו שהמחמם מים בשבת עובר איסור מהתורה של מלאכת מבשל, ואם עשה כן במזיד עם עדים והתראה חייב סקילה, ואם עשה כן בשוגג חייב חטאת.

בישול שני במים

ב. ויש לדון לגבי בישול אחר בישול במים, כלומר מים שהוחמו מערב שבת, ונתקררו, האם מותר לחזור ולחמם אותם בשבת.

שנינו במשנה במסכת שבת (קמה:): כל שבא בחמין מערב שבת, שורים אותו בחמין בשבת. ובגמרא הביאו דוגמא, כגון תרנגולתא דרבי אבא, שהיה מבשל תרנגולת מערב שבת, ובשבת היה שורה אותה במים חמים. ואף על פי שכלי ראשון מבשל, אבל אין בישול אחר בישול. ונחלקו הראשונים מערכה לקראת מערכה אם היתר זה נאמר דוקא בדבר יבש כמו אורז, תפוח אדמה, שניצל, דג וכדומה, שמותר להוציא אותם מהמקרר ולחמם אותם על הפלאטה בשבת. וכן עוף אפוי בגריל מותר לחממו בשבת על הפלאטה, אבל לא יחמם אותו בתנור אפיה משום "מיחזי כמבשל", שהרי דרך לאפות עוף בתנור, מה שאין כן על הפלאטה שאין דרך לבשל עליה, אלא רק לחמם, אולם אין לחמם תבשיל לח – כמו מרק – על הפלאטה, כי מהות הבישול במרק וכדומה היא החימום, כך דעת רש"י (שבת לד:) ורבינו יונה (הובא בנימוקי יוסף בבא בתרא י.) והרא"ש (פ"ג דשבת סימן י) ורבינו ירוחם (נתיב יב ח"ג, דס"ט ע"ג) שיש בישול אחר בישול בלח מהתורה, ומה שהתירו בגמרא זהו דוקא בדבר יבש כמו תרנגולת דרבי אבא. לעומתם הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ג ופכ"ב ה"ח) לא חילק בין יבש ללח, ולדעתו בכל אופן אין בישול אחר בישול. וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן (שבת מ:) שאין בישול אחר בישול כלל, וגם תבשיל לח מותר לחמם בשבת. אם כן יש לנו חמשה חכמים ספרדים שמתירים, כנגד ארבעה רבנים שרובם אשכנזים שמחמירים. ולכאורה מרן הבית יוסף היה צריך לפסוק כחכמי הספרדים, ובפרט שבתוכם יש את הרמב"ם שקיבלו את הוראותיו בארץ ישראל ואגפיה, וכמו שכתב מרן עצמו בשו"ת אבקת רוכל (סי' י, לב, ועוד), וכן בין המתירים נמצא הרשב"א, אשר מרן הבית יוסף (יו"ד סימן קה, וסימן קי) כתב עליו שהיה אורו של עולם, כמעין המתגבר, עמוד העולם, אשר באורו נראה אור. ומהרשד"ם (חחו"מ ס"ס מג) – היה סמוך לדורו של מרן הבית יוסף – כתב בשם רבו מהר"י טאיטצאק על הרשב"א, שסברתו שקולה כדעת רוב הראשונים. ואף על פי כן מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד, ח, טו) הניח את הפוסקים הספרדים, ופסק להחמיר שיש בישול אחר בישול בלח. זה מראה שאין גזענות בתורה, אלא הולכים על פי כלל הפסיקה, ומכיון שיש כאן מחלוקת שקולה באיסור דאורייתא, מרן פסק להחמיר, כדין ספק דאורייתא לחומרא.

בישול אחר בישול בלח

ג. אם הוריד תבשיל לח מהפלאטה, לדעת מרן הבית יוסף (סי' שיח) אין להחזירו על הפלאטה לאחר שירד מחום שהיד סולדת בו. ואחינו האשכנזים מקילים יותר כדעת הרמ"א (סי' שיח סעיף טו), שכל שהוא פושר ולא התקרר לגמרי, כלומר כחום הרוק, יכול להחזירו על הפלאטה ולחממו.

בישול אחר בישול בלח כשמצטמק ורע לו

ד. ומעתה נבוא לדין המים, אם יש בהם איסור בישול אחר בישול כדין כל תבשיל לח. כגון שחימם מים מערב שבת והניחם על הפלאטה, ובשבת היה קצר חשמלי וכבתה הפלאטה ונצטננו המים, ורוצה להעביר את המיחם לפלאטה של השכן. דעת רבינו יונה ורבינו ירוחם (נתיב יב חלק ג דף סט סע"א) שאין איסור בישול אחר בישול בלח אלא כשהתבשיל מצטמק ויפה לו, אבל אם הוא מצטמק ורע לו אין איסור לחמם תבשיל זה בשבת. ומרן הבית יוסף (סי' רנג וסי' שיח) העתיק את דבריהם להלכה. וזה לשון מרן בשלחן ערוך (סימן שיח סעיף ח): להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש, דינו כמניחו כנגד המדורה, וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון תבשיל יבש, מותר להניחו על גבי מיחם שעל גבי האש. ומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו אסור. עד כאן לשון מרן בקיצור[1]. וזה כדעת רבינו יונה ורבינו ירוחם, שאיסור בישול אחר בישול אינו שייך אלא בתבשיל שמצטמק ויפה לו, אבל מצטמק ורע לו מותר.

מים הם מצטמק ורע לו

ה. גם מים הם בגדר "מצטמק ורע לו", שהרי המחמם את המים עיקר כוונתו לשתותם כמו כוס תה וכדומה, אבל מה שהמים מתאדים 'והמים יהיו הלוך וחסור' זהו מצטמק ורע לו, כי המים מתמעטים והוא רוצה שיהיו לו מים לכל בני הבית. וכן מפורש בגמרא (שבת לח.) שחמין – דהיינו מים חמים – הם בגדר מצטמק ורע לו. ולפי האמור אין איסור בישול אחר בישול במים, ומותר לחזור ולחממם בשבת. כך כותב בפירוש בספר מנחת כהן (שער ב סוף פרק ב) – היה לפני כ-350 שנה – שמותר מעיקר הדין לקחת מים שהורתחו מערב שבת ובשבת הם צוננים, ולחממם בשבת.

דעת רבני הספרדים

ו. וכך היו נוהגים בירושלים, שמרתיחים מערב שבת סיר מלא במים עם קפה, וקמים לפנות בוקר ומניחים את הסיר על אש מכוסה כדי שיתחממו, ומוזגים את הקפה לאנשים שהיו באים לשירת הבקשות. וכתב בספר שם חדש (דנ"ח ע"ד) שאף על פי שיש בישול אחר בישול בלח, אבל מכיון שהוא מצטמק ורע לו מותר. וכך כתבו עוד אחרונים רבים בדעת מרן, שיש להקל במצטמק ורע לו. כן דעת הרב כנסת הגדולה בתשובה (חאו"ח סימן יז). וכן דעת מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' שיח סק"ה). וכן כתב הגאון רבי ישמעאל[2] הכהן בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' לט). ופתח הדביר[3] (סימן שיח סק"ו השני). ורבי שבתי וינטורה בספר נהר שלום (סי' שיח סק"ח). ובספר מקור חיים להגאון מליסא (סימן שיח על הט"ז סק"ד).

דעת המשנה ברורה

ז. ואמנם יש חולקים בדעת מרן, והרב משנה ברורה (סי' שיח ס"ק סב) הביא מה שכתב התוספת שבת, שמרן השלחן ערוך בסעיף ח' הנ"ל רק העתיק את לשונו של רבינו ירוחם, אבל מרן עצמו לא מסכים להקל לחמם תבשיל לח שמצטמק ורע לו, שהרי בשלחן ערוך בסעיף ד' סתם ולא חילק בין אם מצטמק ויפה לו או מצטמק ורע לו, ומשמע שבכל אופן יש בישול אחר בישול בלח. אולם תירוץ זה הוא דחוק ואינו מוכרח, שהרי המגן אברהם (סימן שיח ס"ק כז) – גדול האחרונים – עמד גם כן על הסתירה הזו, וכתב שמרן בסעיף ד' סמך על מה שכתב בסעיף ח', שבישול אחר בישול בלח הוא דוקא במצטמק ויפה לו. המשנה ברורה הכיר את אותם הפוסקים הספרדים הנ"ל שמתירים, אבל העדיף את תירוצו של התוספת שבת, שמרן בסעיף ח' רק העתיק את לשונו של רבינו ירוחם, ואינו מסכים לו להלכה.

דרכו של המשנה ברורה

ח. דרכו של המשנה ברורה שלא מדגיש את הדין לפי מנהג הספרדים, כמו בדוגמא זו, שגדולי הפוסקים הספרדים התירו, והמשנה ברורה התעלם מהם. וזה משום שהרב משנה ברורה מקום כבודו היה בראדין, שם לא היו ספרדים כלל, לא פרסים ולא מרוקאים... וכתב את ספרו לבני מדינתו, אילו ידע שספרו יתפרסם בכל העולם ויגיע גם לידי הספרדים, בודאי שהיה מפרש את הדין לספרדים. ולכן כאשר מרן זצ"ל דרש בכנס של ארגון "דרשו", לאחר ששיבח את המשנה ברורה, אמר שצריך ללמוד גם את פוסקי הספרדים, כדי לדעת את הדין הלכה למעשה. והיו כאלו שחשבו שכאילו מרן התכוין לפגוע בכבודו של המשנה ברורה חס ושלום, אבל באמת לא זו היתה כוונתו חלילה, הרי הרב משנה ברורה היה גאון וקדוש, ומי יתכוין לפגוע בו ח"ו, אלא שמי שרוצה לדעת את הדין לספרדים, צריך ללמוד בנוסף למשנה ברורה גם את הפוסקים הספרדים.

"דרשו" הבטיחו לשנות

ט. השבוע היה אצלי ראש ארגון "דרשו", שהוא גביר חשוב וגם תלמיד חכם גדול, אמרתי לו מיד: מה עשה לכם מרן זצ"ל שאתם לא מזכירים אותו בכל הספרים שלכם? 'לא יראה ולא ימצא' כמו חמץ בפסח... כל כך הרבה תורה יש למרן, 54 ספרים, יביע אומר, חזון עובדיה, מאור ישראל, ילקוט יוסף, וכי זה 'ביאליק' חס ושלום?! האם אנחנו ב'קול יעקב' שאסור ללמוד את הספרים של מרן?! מי שלומד בספריו של מרן אינו עושה טובה לאף אחד, הוא עושה טובה לעצמו! ואכן הוא הבטיח לי לשנות במהדורות הבאות ולהביא את פסקיו של מרן זצ"ל.

המחמיר יחמיר לעצמו

י. על כן להלכה ניתן להקל ולקחת את המים שהתקררו, ולחמם אותם על הפלאטה, או במיחם שעל הפלאטה [א.ה. אבל לא במיחם חשמלי, משום מיחזי כמבשל]. ובפרט שיש לנו ספק ספיקא, שמא כדעת הרמב"ם וסיעתו שאין בישול אחר בישול כלל, אפילו במצטמק ויפה לו, ואם תאמר כדעת רש"י וסיעתו שיש בישול אחר בישול בלח, שמא מים שהם בגדר מצטמק ורע לו מותר אף לדעתם. ומי שרוצה להחמיר על עצמו ולחוש לדעת האוסרים יחמיר לעצמו ותבוא עליו ברכה. אבל אם הוא מורה לאחרים, צריך לומר להם את עיקר הדין.

סתירה יפה ותירוץ יפה

יא. שאלה מהקהל: אם אין דין בישול אחר בישול במים, מדוע מרן השלחן ערוך אסר להוסיף מים לתבשיל החמין?

תשובת הרב: נקדים את הדין, מי שקם ביום שבת להתפלל וראה שתבשיל החמין הצטמק על הפלאטה, וחושש שעד שיסיים את תפלת שחרית[4] החמין ישרף, והלוא ישראל אדוקים במצות עונג שבת, כמו שכתב הרא"ש בפרק כירה (ס"ס א), ולכן הוא רוצה להוסיף מים חמים לתבשיל, על זה כתב מרן השלחן ערוך (סימן רנג סעיף ד): יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים, ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק. ולכאורה לדעת מרן השלחן ערוך שאין בישול אחר בישול במים מפני שהם בגדר מצטמק ורע לו, היה לו להתיר להוסיף מים לחמין. זו סתירה יפה, ויש עליה גם תירוץ יפה, שאמנם המחמם מים בפני עצמם הוא מצטמק ורע לו, אבל כשמוסיף מים לתבשיל, אז הוא מצטמק ויפה לו, שהתבשיל משתבח יותר, ולכן אסור.

עצה טובה

יב. על כן מי שחושש על החמין שלו, יכול להניח מערב שבת שקית מים בתוך הסיר, ואם ראה ביום שבת שחסר מים יפתח את השקית והמים מתערבים מיד עם החמין בלי שהתקררו באויר. ויש פתרון נוסף, שיכניס מצקת לתוך מיחם המים, וישהה מעט עד שהמים ירתחו שם, ולאחר מכן יכניס את המצקת עם המים לתוך התבשיל, באופן שהמים יתערבו מיד בתבשיל בלי שיתקררו באויר.

מרן זצ"ל עבר מפתיליה לפלאטה

יג. שאלה מהקהל: מה יעשה מי שמניח את התבשילים על גז, והאש לא מספיק חזקה?

תשובת הרב: חכם עיניו בראשו, או שיכין אש גדולה, או שניח על גבי פלאטה. מרן זצ"ל במשך שנים רבות השתמש בפתיליה, ולא רצה להשתמש בפלאטה חשמלית, כי חשש שמא תהיה הפסקת חשמל בלילה וחברת החשמל יתקנו את החשמל בלילה, 'ולא ידע בשכבה ובקומה', ונמצא נהנה מחילול שבת, ולא רצה לסמוך על ההיתרים שיש בדבר. עד שפעם אחת כשמרן חזר בליל שבת מהדרשה בפורת יוסף, והגיע לבית ברחוב אלקנה ראה שהפתיליה גרמה לשרפה בבית, 'והבית ימלא עשן', והלכנו לקרוא לגוי שיסדר את הפתיליה. ומאותה שבת מרן החליט להשתמש בפלאטה של שבת.

כיסוי על הגז

יד. כאשר מניחים את התבשילים על הגז, אנחנו מחמירים להצריך כיסוי פח על הגז, אף על פי שמעיקר הדין היה מקום להקל להניח גם על אש גלויה. בגמרא מסכת שבת בתחילת פרק כירה (לו:) נחלקו חנניה וחכמים, על מה הצריכו "גרוף וקטום", כלומר בזמנם היו משהים את התבשילים מערב שבת על גבי כירה של גחלים, ואמרו במשנה "לא יתן עד שיגרוף את הגחלים, או עד שיתן עליהם את האפר", שיהיה היכר שהיום שבת, ולא יבוא לחתות בגחלים. לדעת חנניה דין זה נאמר בחזרה ולא בשהיה, כלומר למי שרוצה ביום שבת להחזיר את התבשיל על הכירה, אבל מערב שבת מותר ליתן תבשיל אפילו שאינו מבושל כל צרכו על הכירה שיש בה אש גלויה. ולדעת חכמים גם המשהה את התבשיל מערב שבת צריך שתהיה הכירה גרופה וקטומה כל שהתבשיל מצטמק ויפה לו. ונחלקו הראשונים כמי הלכה, אני ספרתי ומצאתי לפחות עשרים ראשונים שפסקו כשיטת חנניה, כן דעת הגאונים רבי משה גאון, ורב שרירא גאון, ורב האי גאון, ורב צדוק גאון, ורב עמרם גאון. וכן דעת רבינו תם (בספר הישר סי' קפט וקצא). וראב"ן (סי' שלח) וראבי"ה (סי' קצז). ואור זרוע ח"ב (סי' ח). וספר התרומה (סי' רלא). וכ"כ הסמ"ג והסמ"ק. וכ"כ מהר"ם (בפסקי מהר"ם הנד"מ ירושלים תשי"ז, סי' סט, עמוד פ). והגמ"י (בפ"ג מה' שבת אות ב). וכ"כ הרשב"א (בחידושיו לשבת לח. בד"ה ולענין פסק הלכה) והריטב"א והר"ן (שם). וכן פסק רבינו ישעיה הראשון בפסקיו (ר"פ כירה). וכ"כ בארחות חיים בהלכות שבת (אות נח). ובשבולי הלקט (סי' נז) ובצדה לדרך (דפ"ט ע"א). וגם הרא"ש (ר"פ כירה ס"ס א) הסכים למעשה למנהג שנהגו כחנניה.

ולעומתם יש שבעה ראשונים שפסקו להחמיר כחכמים, הרי"ף (פרק כירה), והרמב"ם (בפ"ג מה' שבת ה"ד) פסקו כדעת חכמים. וכן דעת הרמב"ן (במלחמות פרק כירה), ורב אחאי גאון (בשאילתות פרשת שלח לך סימן קכח) ורבי יהודה אלברצלוני הנשיא. והמאירי ורבינו יונה.

מי שלא למד כללי הפסיקה יחשוב שהלכה כרוב הראשונים, אבל מרן השלחן ערוך (סימן רנג סעיף א) פסק בסתם כדעת עמודי הוראה – הרי"ף והרמב"ם – שגם המשהה קדרתו מערב שבת על גבי כירה, צריך שתהיה גרופה וקטומה כל שהוא מצטמק ויפה לו. והביא את הדעה המקילה בשם "יש אומרים". וידוע הכלל שכתבוהו האחרונים, סתם ויש הלכה כסתם[5], כך כתב הרמ"ע מפאנו (סי' צז), והיד מלאכי (כללי השלחן ערוך אות יז), ועוד. ולפי זה כשם שחוששים בגחלים שמא יחתה, הוא הדין שיש לחוש בגז שמא יבוא להגביה את האש, וצריך לכסותו בפח או באזבסט, פח עדיף יותר מצד הבריאות.

מרן חזר בו

טו. אלא שמרן השלחן ערוך עצמו (בסימן רנד סעיף ד) כתב לגבי פירות הנאכלים חיים, שמותר ליתנם מערב שבת סביב הקדרה, אף שהאש אינה גרופה וקטומה. ומקשים האחרונים, והלוא פירות אלו דינם כתבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי, ומדוע לא הצריך מרן שתהיה אש מכוסה. ומכח סתירה זו כתב בספר מנחת כהן (במשמרת השבת פ"ה) שמרן השלחן ערוך חזר בו, והעיקר להלכה כדעת חנניה, שמותר להשהות מערב שבת על גבי אש גלויה. וכן כתב הגר"א (סימן רנד סעיף ד), שהיתר זה הוא כשיטת חנניה. ולפי זה יש להקל גם לספרדים להשהות על אש גלויה. ובפרט שהעידו האחרונים שכן המנהג כדעת חנניה, להשהות מערב שבת על אש גלויה, וכמו שכתבו בשו"ת זכור ליצחק הררי (סימן עד), והארץ חיים סתהון (סי' רנג, ובכללים שבסוף הספר כלל ז). ועוד. וכך כתב מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סימן לב) שכך נוהגים להשהות על אש גלויה.

הגז לא דועך

טז. אמנם היום נראה שנשתנה המנהג לטובה, וכולם מקפידים לכסות את הגז בפח, או שמשתמשים בפלאטה שגם שם האש מכוסה, מכל מקום מי שמיקל יש לו על מה שיסמוך. מה גם שיש לומר שלא גזרו חכמים אלא על גחלים שהם הולכות ודועכות, ויש לחוש שיבוא לחתות בהן, מה שאין כן גז שאינו דועך, אלא נשאר כמות שהיה מערב שבת, אין לחוש כל כך שיבוא להגביה אותו.

חומרת האגרות משה

יז. שו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"א סימן צג) כתב שיכסה גם את הכפתורים של הגז, כדי שלא יבוא להגביה בשבת, או שיוציא אותם מערב שבת. אבל זוהי חומרא בעלמא, שהרי מעיקר הדין מותר ליתן גם על אש גלויה, אלא שמחמירים לכסות את האש ודי בזה לעשות היכר לכך שהיום שבת. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן