הרב יצחק יוסף לפרשת תרומה - הלכות בישול בשבת

סיכום השיעורים הקודמים

א. למדנו בשיעורים הקודמים, שלמסקנא יש לנו בישול דאורייתא במים, ולכן המחמם את המים בשבת עובר על מלאכת בישול מהתורה. אולם לעומת זאת לדעת רבים מהפוסקים – בעיקר הספרדים – אין בישול אחר בישול במים, משום שהמים הם בגדר מצטמק ורע לו, ואין רצונו באידוי וצימוק המים, ובמצטמק ורע לו אין דין בישול אחר בישול בלח, וכמו שכתבו רבינו יונה ורבינו ירוחם (נתיב יב חלק ג דף סט סע"א), וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ח), וכמו שכתבו בספר מנחת כהן (שער ב סוף פרק ב), ובשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' לט), והרב חיד"א (בברכי יוסף סי' שיח סק"ה), ופתח הדביר (סימן שיח סק"ו השני), והנהר שלום (סי' שיח סק"ח), ועוד. ואמנם המשנה ברורה (סי' שיח ס"ק כה, וס"ק סב) פסק להחמיר בזה, כדעת הגר"א (סי' שיח סעיף ד) והתוספת שבת (סי' שיח ס"ק יח, ול"ב). אבל העיקר בדעת מרן להתיר, שאין בישול אחר בישול בלח כל שהוא מצטמק ורע לו.

יש אומרים להיפך

ב. יש אומרים שדין המים חמור יותר מכל תבשיל לח, ולפי שיטתם יש בישול אחר בישול במים לכולי עלמא. כך כותב בספר חמדת ישראל (דף נב ע"ג), והוכיח כן ממה שאמרו ביבמות (ו.) שהמתיך מתכת בשבת חייב משום מבשל. וכן פסק הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה ו) בזה הלשון: המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, וכן הממסס את הדונג או את החֵלֵב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם, הרי זה תולדת מבשל וחייב. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל. כללו של דבר, בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך, הרי זה חייב משום מבשל. עד כאן לשונו. ומשמע שם שאפילו מתכת שכבר עברה בישול שייך בה דין בישול, ולא אומרים אין בישול אחר בישול. ולכן אם יש איזו שריפה חס ושלום, אין לו להניח על האש פח כדי שיעצור את האש, שהרי בזה הוא עובר על איסור מבשל בשבת. כי דוקא בדבר מאכל שניכר בו הבישול – כגון עוף או דג – שגם לאחר שהצטנן ניכר בו הבישול שהוא ראוי למאכל, שייך לומר אין בישול אחר בישול, מה שאין כן במתכות שהחימום שלהם הוא הריכוך, וכאשר חוזר ומתקשה שייך בו שוב איסור בישול. והוא הדין למים שהבישול שלהם הוא החימום, ולאחר שהתקררו הבישול הראשוני חלף הלך לו, אם חוזר ומחממם עובר משום מבשל דאורייתא. וכן משמע מדברי הרב שבות יעקב (ח"א סימן לח). ומכל מקום למעשה יש להקל לחמם בשבת מים שהיו מבושלים מערב שבת והתקררו, שהרי יש לנו ספק ספיקא, שמא כדעת המתירים כל בישול אחר בישול בלח, וגם אם תאמר כהאוסרים בישול אחר בישול בלח, שמא מים שהם מצטמק ורע לו לכל הדעות מותר, וכך המסקנא להתיר להלכה ולמעשה.

מגיס במים חמים

ג. בדרך כלל יש איסור "מגיס" בשבת, כלומר שאין להגיס ולערבב את התבשיל שמונח על הפלאטה אם אינו מבושל כל צרכו, שבזה הוא ממהר את הבישול, וההגסה היא מצרכי הבישול וחייב עליה, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה יא). ולכן אין להוציא מהקדרה כל עוד התבשיל אינו מבושל כל צרכו, שבזה הוא מגיס את התבשיל. וכפי שהסברנו בשיעורים הקודמים, המגיס בשבת וממהר את הבישול הרי הוא עובר איסור מהתורה, ואין זה בגדר גרמא, וכפי שכתבו עשרה ראשונים. יש מי שכתב מאמר להסביר שהממהר את הבישול בשבת אינו אסור אלא מדרבנן, והביא ראיה מדברי האור זרוע (ח"ב הלכות ערב שבת סימן ח) שכתב שאם מניח כרים וכסתות על התבשיל ובזה ממהר את בישולו חשיב "כמבשל", ומשמע שאסור רק מדרבנן. אבל זו טעות, אותו אחד הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה! כי כוונת האור זרוע שהוא כמו מבשל דאורייתא. [א.ה. כשם שהרמב"ם (פ"ג מהלכות שבת הי"א) כתב על המגיס שהוא "כמבשל" בשבת, והרמב"ם עצמו (בפ"ט מהלכות שבת הי"א) כתב בזה הלשון: הסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול. עד כאן לשונו. ומבואר שגם המגיס אסור מהתורה, ולשון "כמבשל" גם הוא דאורייתא]. ומכל מקום מים שכבר רתחו הרי הם מבושלים כל צרכם, ולא שייך בהם איסור מגיס.

הן נסתר מחמתו

ד. כתב מרן השלחן ערוך (סימן רנג סעיף ד) בזה הלשון: יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים, ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק. עד כאן לשונו. ומקורו מדברי רבינו יונה באגרת התשובה (יום ה כלל א סימן ג), וטעם הדבר מוסבר היטב בחידושי הר"ן (שבת מז:), שאפילו אם המים שהוא מערה היד סולדת בהם, אבל איכא למאן דאמר בירושלמי שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל, ונמצא שכאשר הוא מוסיף את המים לקדרה הוא מחזיר אותם לדין כלי ראשון שמבשל בשבת, ונמצא מבשל את המים. ואם כן לכאורה יש לנו סתירה בדברי מרן, מצד אחד הוא אומר שאין בישול אחר בישול בלח אם הוא מצטמק ורע לו, ומצד שני הוא אומר שאין להוסיף מים מבושלים לקדרה, והלוא מים הם בגדר מצטמק ורע לו כמבואר בגמרא שבת (לח.).

מתוקים מדבש

ה. זו סתירה יפה, רק בתורה שלנו יש חידושים כאלו יפים ומתוקים, יש גם תירוץ יפה לסתירה זו, מבאר האדמו"ר מסוכטשוב בעל האבני נזר בספרו אגלי טל (מלאכת האופה אות ח ס"ק יא), שאמנם המים הם בגדר מצטמק ורע לו, אולם זהו דוקא כשמחמם את המים לבד, מה שאין כן כשנותן את המים החמים בתבשיל הרי הוא רוצה שיתערבו בתבשיל היטב, והרי זה בגדר מצטמק ויפה לו, ולכן שייך בהם בישול אחר בישול ככל תבשיל לח.

כל הספרדים

ו. על כן כל הספרדים צריכים להזהר בדין זה, שלא להוסיף מים חמים לקדרת החמין. ואמנם הגאון רבי שלום משאש (בשו"ת תבואות שמש חאו"ח סימן כו) מעיד שבמרוקו היו נוהגים להקל בזה. וכנראה זהו משום שישראל אדוקים בעונג שבת, וכמו שכתב הרא"ש בפרק כירה (פ"ג דשבת ס"ס א). אבל מרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן כב) העיר עליו, שלא יעשה כן במקומנו, בארץ ישראל שמרן השלחן ערוך הוא המרא דאתרא, גם יוצאי מרוקו צריכים לנהוג כדעת מרן שאסר בזה, וכתב שיש למחות ביד הנוהגים להקל בזה, ובפרט בדבר שיש בו חשש איסור תורה. ואחינו האשכנזים יכולים להקל בזה, כדעת הרמ"א (סימן שיח סעיף טו) שמתיר להוסיף מים חמים לתבשיל, כי לפי דעתו אין בישול אחר בישול בלח כל שהוא עדיין פושר ולא הצטנן לגמרי.

לבקש מאשכנזי

ז. האם מותר לספרדי לבקש מאשכנזי שיוסיף לו מים לתבשיל שהצטמק, כגון שהספרדי מארח אשכנזי בביתו, ורואה שהחמין הצטמק, ורוצה שאורחו האשכנזי יוסיף מים מהמיחם לקדרת החמין. והוא הדין לשאר ההלכות שנחלקו בהם מרן והרמ"א בהלכות שבת, מרן מחמיר והרמ"א מיקל, האם מותר לספרדי לבקש מאשכנזי שיעשה עבורו, והוא הדין להיפך כאשר הרמ"א אוסר ומרן מתיר, האם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי שיעשה עבורו?

האשכנזים יכולים לנהוג כמרן זצ"ל

ח. יש הלכות שבת שמרן והרמ"א לא דיברו בהם, רק נחלקו בהם פוסקי זמננו, בזה האשכנזים אינם מחוייבים להוראות רבני אשכנז, כגון במחלוקת מרן זצ"ל והגרש"ז אוירבך בדין פתיחת בקבוקים בשבת, שמרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן מב) התיר, והגרש"ז אוירבך (בשמירת שבת כהלכתה פ"ו סעיף א) אסר. וכן בדין חימום תבשיל יבש על גבי פלאטה חשמלית בשבת, שמרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן מה) התיר, והגרי"ש אלישיב (בישיב משה טורצקי עמ' לו) אסר. וכן לגבי שימוש במים שהוחמו בדוד שמש לרחיצת פניו ידיו ורגליו בשבת, שדעת מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סימן לד) להתיר, ודעת רבני בני ברק לאסור, בכל כיוצא בזה גם האשכנזים יכולים לנהוג להקל כדעת מרן זצ"ל. רק השאלה שלנו בהלכות שדיברו בהם מרן והרמ"א, והספרדים קיבלו עליהם הוראות מרן, והאשכנזים קיבלו עליהם הוראות הרמ"א, האם יכול הספרדי לבקש מאשכנזי לעשות עבורו כדעת הרמ"א, וכן להיפך.

דוגמא ראשונה

ט. יש לנו כמה וכמה דוגמאות בהלכות שבת שנחלקו בהם בפירוש מרן והרמ"א, כדלהלן. דוגמא ראשונה הזכרנו לגבי הוספת מים חמים לתבשיל, שלדעת מרן אסור, ולדעת הרמ"א מותר, ויש לדון אם מותר לספרדי לבקש מאשכנזי לעשות כן.

דוגמא שניה

י. וכן לגבי הכנת קפה בשבת, לדעת מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ה) אין בישול אחר אפיה וצליה כלל, ולכן מותר לערות מים רותחים מהמיחם שדינו ככלי ראשון על אבקת הקפה שהיא קלויה, ולדעת הרמ"א בהגה שם אין להקל אלא בכלי שני. ולדעת המשנה ברורה (סימן שיח ס"ק מח) יש להחמיר אפילו בכלי שני אם היד נכוית בו, כדעת החיי אדם (כלל כ סעיף ד). ויש לדון אם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי שיכין לו כוס קפה בעירוי מכלי ראשון, על פי הוראות מרן.

דוגמא שלישית

יא. וכן לגבי חימום אינפנאדה בשבת, הוא בצק ממולא בשומן, לדעת מרן (סימן שיח סעיף טז) מותר, למרות שהשומן נימוח על ידי החום, ולדעת הרמ"א בהגה שם אסור מדין נולד, וכשם שאמרו בגמרא (שבת נא:) שאין מרסקים את השלג ואת הברד מטעם שהופך את המוצק לנוזל ואסור משום נולד, הוא הדין בשומן שהופך לשמן. ולדעת מרן האיסור בריסוק הברד הוא משום גזירה[1] שמא יבוא לסחוט את הפירות, וזה שייך כשמרסק שלג וברד בידים, מה שאין כן כשמניח שומן כנגד האש שאין לגזור בזה משום סחיטת פירות. ולכן מותר כן גם לשפוך מים על גבי קוביות קרח. ויש לדון אם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי שיחמם לו אינפנאדה כדעת מרן השלחן ערוך.

רובו יבש

יב. בספר מנחת כהן (שער ב פ"ג ד"ה אמנם) כתב שמה שמרן התיר לחמם אינפאנדה, ולא חשש לדין בישול אחר בישול בלח, הוא משום שהרוב יבש, והשומן הוא מיעוט. ולפי זה יש ראיה להתיר חימום תבשיל שרובו יבש בשבת. וכן התיר הגרש"ז אוירבך לחמם סופגניה בשבת אף על פי שיש בה ריבה נוזלית, מטעם שהסופגניה היא הרוב, והריבה היא מיעוט. אבל יש לדחות הראיה מדין האינפנאדה, כי יש כמה אחרונים שהסבירו את טעם ההיתר משום שהולכים אחרי שעת ההנחה, ובשעת ההנחה על הפלאטה השומן היה יבש, ורק אחר כך הוא נימוח ונעשה לח. וכמו שמותר לערות מים רותחים על גבי סוכר וכדומה שנעשה נוזלי. אבל יש ראיות אחרות להתיר חימום תבשיל שרובו יבש.

הגדרת רוב יבש

יג. שאלו כמה פעמים, מה הגדר של "רוב יבש", האם כמו בכנסת, קול אחד יותר זהו רוב... התשובה לכך, כל שהתבשיל רובו יבש, ועיקרו יבש, כלומר שעיקר כוונתו בחימומו ליבש, כמו דגים עם מעט רוטב, עיקר כוונתו לדגים, למרות שהוא אוכל גם את הרוטב, כמו העירקים שאוהבים לאכול את הרוטב של הדגים. וכן חמין שעיקר כוונתו לשעועית והתפוחי אדמה והעוף והבשר וכו', מותר לחממו בשבת אף על פי שיש מעט רוטב. אבל מרק עם קניידלך אסור לחמם, גם אם כוונתו רק לקניידלך, מאחר שרובו לח. נמצא שדרושים שני תנאים להתיר, רוב יבש, ועיקר כוונתו ליבש.

דוגמא רביעית

יד. דוגמא נוספת למחלוקת מרן והרמ"א, המרדכי (פרק כלל גדול סימן שסט) אסר לחתוך עוגה שיש עליה כיתוב משום מוחק, כמו הביסקויטים שהיו פעם, היה כתוב על הביסקויט "וינברג", כשהוא שובר את הביסקויט יהיה כתוב על אחד "וינ", ועל החלק השני "ברג", החלק הראשון חסר לו 'בֹּרֶג'... והרמ"א (סימן שמ סעיף ג) מעתיק דין זה להלכה, שאסור לשבור עוגה שכתובות עליה אותיות. הט"ז (ס"ק ב) מקשה[2] על דברי הרמ"א, שהרי במלאכה גמורה מדאורייתא כמו מלאכת בורר מותר כאשר עושה כן לאלתר. וכל שכן במוחק דרבנן שמותר כל שאוכל לאלתר. החזון איש (סימן סא אות א) מקשה על הט"ז, שאין לדמות מוחק לבורר, בבורר ההיתר הוא משום דרך אכילה, שכן דרך לברור ולאכול, אבל אין דרך למחוק ולאכול, ולכן החזון איש 'מצדיק את הצדיק דמעיקרא' (לשון מושאל ממכות ב:), ומחזק את פסק הרמ"א לאסור לשבור את העוגה שיש עליה אותיות. יסוד מחלוקתם, אם היתר לאלתר בבורר הוא מטעם שאינו דרך מלאכה, גם במוחק יש להתיר. אבל אם ההיתר הוא מטעם דרך אכילה, זה שייך רק בבורר ולא במוחק. המשנה ברורה (ס"ק יז) עשה כעין פשרה, ומתיר לשבור עוגה זו בפיו. וממה שמרן השלחן ערוך לא הבין דין זה להלכה, משמע שלדעתו אין שום איסור בזה, ומותר לשבור עוגה שיש עליה כיתוב בשבת, ואין חילוק בין אם הכיתוב הוא על ידי קרם שעל העוגה, או מגוף הבצק. ויש לדון אם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי שיחתוך את העוגה.

דוגמא חמישית

טו. וכן לגבי הוצאת מפתח מכסף כשהוא תלוי בחגורה, השאלה היא לגבי חוצה לארץ, כי בארץ יש לנו עירוב, ומעיקר הדין יש מקום לסמוך על העירוב, מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סימן לג) הראה פנים לדברי המתירים, וסיים שהמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו. כלומר כמו שאדם נסמך על סטנדר, אבל הוא עלול ליפול... ולכן לכתחילה טוב להחמיר בזה, וכן נהג מרן זצ"ל כל ימיו להחמיר בזה. ואם צריך לקחת עמו איזו מטפחת, יטלטל אותה בשינוי, כגון שיניח אותה בין החולצה למכנסיים וכיוצא בזה. שם ביביע אומר צירף את שיטת החזון איש (סימן קז אות ה) שכמעט אין לנו רשות הרבים בזמן הזה, כי צריך שהרחוב של רשות הרבים יהיה מפולש מעבר לעבר, כמו בדגלי מדבר, ומכיון שכל רחוב היום הוא מתעגל ואינו מפולש, אפילו רחוב גדול כמו רחוב יפו בירושלים, או רחובות דיזינגוף ואלנבי בתל אביב הם מתעגלים בסופם, דינם כמו כרמלית. וביביע אומר שם (אות ו) הביא סיוע לדברי החזון איש מדברי הריטב"א (שבת ו. בשם רש"י) ועוד. וכן הסתמך גם על מה שכתב בשו"ת בית אפרים (סימן כו) – לפני כ-200 שנה – שאם עוברים ברשות הרבים ששים רבוא במרכבות או במכוניות ולא ברגל, אין זה דומה לדגלי מדבר, ולא נחשב רשות הרבים דאורייתא אלא כרמלית, ומועיל לה העירוב. ומכיון שיש סתירה בדעת מרן השלחן ערוך (מסימן שג סעיף יח לסימן שמה סעיף ז), אם צריך שיעברו ששים רבוא בכל יום כדי להחשב רשות הרבים, או די במה שיש שש עשרה אמה להחשיבו רשות הרבים, ואז לא מועיל לו העירוב. ולכן לכתחילה טוב להחמיר בזה, ומי שמיקל יש לו על מה שיסמוך.

בניו יורק היה רעש גדול אם לעשות עירוב, חכם ברוך בן חיים ע"ה ועוד רבנים היתה דעתם שלא לעשות עירוב כדי שלא יתרגלו לסמוך על העירוב נגד דעת מרן, אבל מרן זצ"ל הורה להם לעשות, כי ראה שאנשים מביאים אתם כיפה מהבית, ונכשלים באיסור הוצאה.

לפני כ-35 שנה מרן זצ"ל הגיע לסאן פאולו, וראה שם אנשים באים עם כיפה ומפתחות בכיס, כאב לו שנכשלים באיסור הוצאה דאורייתא, כי אין שם עירוב, ובשלחן ערוך (סימן שמה סעיף ז) משמע שלדעת מרן כל שיש שש עשרה אמה הוא רשות הרבים גמורה מהתורה. ולכן מרן ביקש מהגביר משה סבא ע"ה שיעשה מתקן של כיפות בכניסה לבית הכנסת, וכן יכין שם טישו לצבור, כדי שלא יביאו מטפחות אף מהבית. אבל עדיין היתה הבעיה של טלטול המפתח, החרדים שם עשו מפתח מכסף והתקינו אותו בחגורה כמו לולאה, או שעשו את המפתח בתור אבזם של החגורה, אבל לדעת מרן השלחן ערוך (סימן שא סעיף יא) אסור לעשות כן אפילו אם המפתח של זהב וכסף, כיון שניכר הדבר שכוונתו לשימוש ולא לתכשיט. והרמ"א בהגה שם מתיר. ויש לדון אם מותר לספרדי לבקש מאשכנזי שיקח את המפתח שלו בחגורתו.

דוגמא שישית

טז. וכן בדין שרייתו זהו כיבוסו, כגון שרוצה להכנס לבריכה עם בגד ים, מדברי מרן השלחן ערוך (סימן שב סעיף ט, וסי' שיט סעיף טז) משמע שאין אומרים שרייתו זהו כיבוסו אלא בבגד שיש עליו לכלוך, אבל בבגד נקי אין איסור. ואמנם יש בזה קצת סתירה ממה שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן שיט סעיף י, וסימן שלד סעיף כד), אבל העיקר להקל בזה כמו שכתב מרן בהלכות כיבוס, שהוא העיקר [א.ה. וע"ע בילקוט יוסף שבת ב' במילואים]. והאשכנזים מחמירים בזה, האם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי להכניס בגד נקי למים.

דוגמא שביעית

יז. וכן לגבי טבילת כלים בשבת, כגון שבא אליו אורח נכבד, ולא נעים לו להגיש לו בכלים חד פעמיים, לדעת מרן השלחן ערוך (סימן שכג סעיף ז) מותר להטביל כלים חדשים בשבת, ולא נאמר איסור טבילת כלים בשבת אלא בזמן שהיו מטבילים כלים מטומאתם. רק כתב שירא שמים לא יטביל, אלא יתן לגוי במתנה ויחזור וישאל ממנו. כמובן יעשה זאת עם גוי שיש לו קצת שכל, ויסביר לו שאסור לו להשתמש בכלי כל עוד שהוא של היהודי, אבל אם הכלי יהיה של הגוי יהיה מותר לו להשתמש בו, ולכן הוא נותן לו במתנה כדי שיוכל להשתמש בו לאחר מכן. ואף על פי שעושה קנין בשבת, לצורך מצוה מותר. בדרך כלל מי שעושה כפסק מרן השלחן ערוך הוא ירא שמים, יש חכם אחד שהביאו בשמו שמי שנוהג כדעת מרן ואינו חושש למחמירים אינו ירא שמים, אלא ירא השלחן ערוך... אבל מה בכך שאנחנו יראים מהשלחן ערוך, זוהי יראת שמים, שהרי דרשו מהפסוק "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:). רק כאן מרן כותב שירא שמים יחמיר. ומכל מקום לדעת הרמ"א אין להטביל כלים בשבת, אלא אם כן אלו כלים שיש להם בית קיבול כמו כוס, יעשה בהערמה, שיכניס את הכוס כמו שהוא ממלא בו מים להשתמש בהם, וכך יטבילנו. אבל כלי אחר שאין לו בית קיבול כמו צלחת שאי אפשר למלא בה מים אין להטביל כלים כאלו בשבת. ויש לדון בכל דוגמאות אלו וכיוצא באלו, אם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי להטביל לו כלים בשבת.

קיבל שבת מפלג המנחה

יח. יש להביא ראיה לכל השאלות הללו, מדין מי שקיבל שבת מפלג המנחה – שהוא שעה ורבע קודם צאת הכוכבים לדעת מרן – ואחר כך נזכר שצריך לעשות איזו מלאכה, כגון שרוצה לומר לאשתו שעדיין לא קיבלה שבת לכבות את הבוילר, כותב מרן השלחן ערוך (סימן רסג סעיף יז) שמותר. אמנם מרן כתב דין זה בשם "יש אומרים", אבל כבר כתבו האחרונים [ע' סמ"ע בחו"מ סימן טז סק"ח, ותורת השלמים ביו"ד סימן קצ סק"ב] שאם מרן לא הביא חולקים, הוא סובר דין זה להלכה. ואין בזה איסור משום ודבר דבר, מכיון שזהו שבות קל התירו בשעה שעדיין אינה שבת לכל ישראל, כן כתב הרשב"א. וכמו שהתירו לומר לגוי כמה דברים בשבת, כמבואר בשלחן ערוך (סימן שז סעיף ה) שמותר לומר לגוי לעשות איסור דרבנן במקום צורך גדול, כגון שיש לו שקי מלט בחוץ והתחיל לרדת גשם, וחושש שיהיו בטון, בדרך כלל זהו הפסד גדול, אם אינו עשיר כ'ספרא', ולכן מותר לו לומר לגוי לטלטל את המלט שהוא מוקצה ואסור מדרבנן, ולא חששו בזה לדין ודבר דבר.

אמירה לישראל לא שמענו

יט. בדין זה שמותר לומר למי שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה, נאמרו שני טעמים, או מטעם שאיסור אמירה לגוי שמענו, אבל איסור אמירה לישראל לא שמענו, ולא אסרו בזה חכמים, ואם כן הוא הדין שמותר לספרדי לבקש מאשכנזי שיעשה עבורו דבר שמותר לפי שיטתו, כי איסור אמירה לישראל לא שמענו, ויש אומרים שטעם הדבר הוא משום שבידו היה שלא לקבל שבת, וגם לאחר שקיבל הוא יכול לעשות התרה. ולפי זה לא שייך להתיר לאשכנזי לבקש מספרדי שיעשה לו קפה מכלי ראשון, כי הרי אין בידו להיות ספרדי, גם אם יעשה טבילה במקוה רותח, בעל כרחך אתה נולד אשכנזי ובעל כרחך אתה נשאר אשכנזי...

בן חו"ל בארץ

כ. וכן דנו האחרונים אם מותר לבן חוצה לארץ שמתארח בארץ ביום טוב שני של גלויות, לומר לבן ארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה, שהרי בן חו"ל שמתארח בארץ צריך לנהוג יום טוב שני באסרו חג, אלא אם כן מתכוין להשתקע בארץ. הגינת ורדים (כלל ד סימן יז) אסר שיבקש מבן הארץ שיעשה לו מלאכה, וכן הגאון מטשעבין בשו"ת דובב מישרים (ח"ג סימן פג) אסר, אבל בקובץ מקבציאל (תשרי תשס"ה) הביאו תשובה מהגאון מהר"ם בן חביב שמתיר. וכן העיקר להלכה להתיר. והוא הדין שמותר לאשכנזי וספרדי לבקש זה מזה לעשות עבורו מלאכה המותרת לו. ואמנם בילקוט יוסף שבת ג' (עמ' ריז) – שיצא לפני כ-25 שנה – כתבנו בשם מרן זצ"ל להחמיר בזה. אבל אנחנו לא חולקים על מרן, כי מרן עצמו בסוף ימיו (בחזון עובדיה שבת ח"ד עמ' שצז) חזר בו כתב להקל בזה על פי דברי מהר"ם בן חביב ועוד.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן