הרב יצחק יוסף לפרשת תצוה - הלכות בישול בשבת

עירוי מכלי ראשון

א. עירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה. ולכן אין לערות מים חמים מכלי ראשון שעמד על האש על גבי דבר שאינו מבושל, או שאינו מבושל כל צרכו, שבעירוי זה הוא מבשלו. כך פסק מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף י) בזה הלשון: אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון. אמנם יש בזה מחלוקת, ודעת רשב"ם בתוספות (שבת לט. ד"ה כל, ומ"ב: ד"ה אבל) שעירוי דינו ככלי שני שאינו מבשל. וכן נראה דעת הירושלמי (פ"ג דשבת ה"ה) שאמרו שם: ואיכא למאן דאמר בירושלמי איזהו בישול ברור, כל שהאור מהלך תחתיו. וכן נראה דעת הרא"ה (הובא בחידושי הר"ן שבת מב:) שעירוי ככלי שני. אולם דעת רוב הפוסקים שעירוי מבשל כדי קליפה, כן דעת רבינו תם ור"י בעלי התוספות (שם). והרא"ש (פרק כירה) ועוד, ולכן פסק מרן שעירוי מבשל.

ותרד פלאים

ב. מה שמרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן מד) התיר לערות מים רותחים על גבי קפה, זהו משום שהוא כבר קלוי ואין בישול אחר אפיה וקליה. והוא הדין לכל תבשיל המבושל כל צרכו שמותר לערות עליו מים רותחים מכלי ראשון. והגאון רבי שלום משאש זצ"ל (בשו"ת שמש ומגן ח"א חאו"ח סימן ח ד"ה גם מה) הקשה על מרן זצ"ל, איך התיר (בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן כב) לערות מים רותחים מכלי ראשון על גבי תבשיל המונח בכלי שני, והלוא מרן השלחן ערוך אסר לערות מכלי ראשון. לפני עשרות שנים שלחתי מכתב לרב משאש זצ"ל, והערתי לו על דבריו אחר אלף המחילות, אנחנו מכבדים אותו, הרי מרן זצ"ל הוא שהביא אותו להיות רבה של ירושלים, והיה אוהב אותו ומחבב אותו מאוד, אבל הערנו לו כדרכה של תורה: אין שום קושיא מדברי מרן השלחן ערוך, שם מדובר בתבלין שאינו מבושל כלל, ולכן אין לערות עליו מים חמים שלא יבשל אותו, מה שאין כן בתבשיל המבושל כל צרכו, או קפה קלוי וראוי לאכילה שלא שייך בהם עוד בישול.

לדעת את מי לשאול

ג. מי שעבר ועירה מים חמים מכלי ראשון על דבר שאינו מבושל, יש לדון בדיעבד אם התבשיל מותר, ואפילו אם עשה כן בשוגג, מכל מקום פסק מרן בשלחן ערוך (סימן שיח סעיף א) שהמבשל בשבת בשוגג, התבשיל אסור בשבת בין לו בין לאחרים. בישול בשוגג שייך כשחשב שמותר לבשל על הפלאטה, ואחר כך נודע לו שזהו בישול גמור מהתורה. וכן אם שאל ראש ישיבה שאינו בקי בהלכה, והטעה אותו. יש ראשי ישיבות שעוסקים בהלכה, אבל יש כאלה שעוסקים רק בש"ס ולא בקיאים בהלכה, ואין לשאול אותם שאלות בהלכה.

מתיר אסורים

ד. לפני כ-35 שנה מרן זצ"ל הגיע למקסיקו, וראה שהיו שוחטים שם את העגלים תוך יומים או שלשה ימים ללידתם, והתפלא איך עושים כן, הלוא הלכה פסוקה היא בשלחן ערוך (יורה דעה סימן טו) שצריך להמתין עד ליל שמיני ללידת הבהמה. אמרו לו: היה כאן ראש ישיבה גדול עם 'פראק ושני כפתורים' והוא התיר לנו. אותו ראש ישיבה לא היה בקי בשלחן ערוך והתיר את האסור. ולכן אם יודע שאותו ראש ישיבה אינו בקי בהלכה אסור לשאול אותו. וכתב בספר צמח צדק (הקדמון סימן מ) שאם ידע שאותו חכם אינו בקי בהלכה ושאל אותו, ואותו חכם טעה בהוראה, הרי זה נקרא מזיד ולא שוגג. יש היום רבנים שעונים תשובות בהלכה ברדיו, וחלק מהם לא עסקו בהלכה כל חייהם אלא רק פלפלו בש"ס, אין לשאול אותם שאלות בהלכה.

כלל גדול

ה. ומכל מקום מי שטעה ועירה מים רותחים מכלי ראשון על דבר שאינו מבושל, בדיעבד התבשיל מותר. שהרי כאמור יש מחלוקת הפוסקים אם עירוי מבשל. והרי זה כמו שכתב הפרי מגדים (סימן שיח א"א סק"י) שבכל דין שהפוסקים חולקים ביניהם אם מותר לעשותו בשבת, למרות שאנחנו מחמירים לכתחילה, אבל בדיעבד מותר ליהנות ממנו. וכן מבואר בדברי המגן אברהם (סי' רנד ס"ק יא, וסימן שכג ס"ק יא) שמסכים לכלל זה.

הסבר הכלל

ו. כלל זה מוסבר טוב, שהרי בגמרא בבא קמא פרק מרובה (עא.) משמע שלדעת רבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת אסור מהתורה, אבל לדעת רבי יהודה ורבי מאיר מעשה שבת אסור מדרבנן. ונחלקו בזה גם רב אחא ורבינא אם מעשה שבת אסור מהתורה או מדרבנן, ושניהם נחלקו בפירוש הפסוק "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", מאן דאמר דאורייתא לומד מהפסוק מה קודש – קרבן – אסור באכילה, אף מעשה שבת אסור באכילה. ומאן דאמר דרבנן לומד מהפסוק "היא" קודש ואין מעשיה קודש. ובגמרא חולין (צג:) וכן בפסחים (עד:) אמרו: כל מקום שחולקים רב אחא ורבינא ולא כתוב מי אמר מה, רק "חד אמר כך וחד אמר כך", רב אחא מחמיר ורבינא מיקל. והלכה כרבינא שמיקל, כי רבינא היה בתרא, והלכה כבתראי. ולפי זה בדין מעשה שבת שנחלקו אם זה איסור דאורייתא או דרבנן, רבינא הוא המיקל והלכה כמותו שמעשה שבת דרבנן, מדין קנס שקנסוהו חכמים. וכן פסק המבי"ט – היה בדורו של מרן הבית יוסף – בקרית ספר (הביאו השדי חמד מערכת מ כלל צה, דף תקט ע"ג), שהמבשל בשבת אסור מדרבנן ליהנות מהתבשיל. וכן פסק רבי יהודה עייאש במטה יהודה (סי' שיח ס"ק א). וכן דעת הגאון רבינו זלמן (סימן שיח סעיף א). וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן קכג), שמה שהתבשל בשבת אסור מדרבנן בלבד, כי היא קודש ואין מעשיה קודש. ואמנם דעת הלבוש (ר"ס שיח) שמעשה שבת אסור מהתורה. וכן דעת הדמשק אליעזר הקדמון (ס"ס יט) הובא בפתח הדביר (סי' שיח סק"א). אולם העיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים שמעשה שבת אסור מדרבנן, ולכן גם לגבי עירוי בשבת, למרות שמרן השלחן ערוך פסק בסתם שאסור לערות מכלי ראשון על תבלין, מכל מקום הדעה המתירה לא נמחקה, ולכן בדיעבד שעבר ועירה על תבלין או על ביצה חיה, מותר לאכול בשבת.

מיהו מזלזל בכבוד תורה

ז. מי שעבר ועירה מים חמים מכלי ראשון על ביצה חיה או תבלין, אף על פי שבדיעבד מותר לו ליהנות ולאכול. אבל צריך לעשות תשובה על מה שעבר על דברי מרן השלחן ערוך. וכמו שכתב הרב חיד"א (בשם הגדולים מערכת ט אות יב, ובספר דברים אחדים דכ"ו ע"ב), שספרדי המיקל נגד דעת מרן חייב לעשות תשובה וכפרה. ואפילו להורות להחמיר נגד דעת מרן אין לנו רשות, וכמו שכתב בשו"ת חקרי לב (מהדורא בתרא דף קפ סוף ע"ג). כגון במה שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תנא סעיף כו) שכלי זכוכית אינם צריכים שום הכשר, ולכן מותר להשתמש באותה צלחת שאכל בה שניצל בשרי חם, לחמם בה פיצה חלבית במיקרוגל, כי כלי זכוכית אינם בולעים ואינם פולטים. ומי שהורה לאחרים שאסור לעשות כן, צריך לעשות תשובה על כך. חכם אחד תמה על זה, מדוע אסור להחמיר נגד מרן, והלוא הוא רוצה לחוש לדברי החולקים. אבל דבר זה מובן על פי דברי מהר"י פראג'י (סימן נט, דנ"ד רע"א) – היה אב"ד במצרים לפני כשלש מאות שנה – שמי שמחמיר נגד מרא דאתרא, הרי הוא כמזלזל בכבוד רבותיו, כאילו המרא דאתרא אינו ירא שמים כל כך. ומרן השלחן ערוך דינו כמרא דאתרא, והמורה להחמיר כנגדו הרי הוא כמזלזל בכבוד רבותיו. וכל שכן מי שעירה מכלי ראשון, שהיקל נגד דעת מרן, שצריך תשובה וכפרה, ולא ימתין ליום הכפורים, אלא מיד יתוודה ויעשה תשובה על שחילל שבת לדעת מרן. ומכל מקום מותר ליהנות מהתבשיל, כדין כל דבר שיש בו מחלוקת.

הן נסתר מחמתו

ח. תמוה בעיני מה שכתב המשנה ברורה (סימן שיח ס"ק עד), שמי שעירה מים חמים מכלי ראשון על תבלין, אפילו בדיעבד נאסר. והלוא המשנה ברורה עצמו (בסק"ב) העתיק להלכה את דברי הפרי מגדים, שכל דבר שיש בו מחלוקת, בדיעבד מותר. וכן כתב עוד המשנה ברורה בבאור הלכה (סימן שיח סעיף י ד"ה אסור) בדין בישול אחר אפיה וצליה שנחלקו בו הראשונים, לדעת ראבי"ה כשם שאין בישול אחר בישול כך אין בישול אחר אפיה, ולדעת רבי אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' רעד, דף קלד ע"ב) יש בישול אחר אפיה, שהרי משתנה טעמו בבישול. ומרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ה) כתב: יש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה, אם בישלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול, ויש מתירים. ודעת מרן להקל כדעת היש מתירים, כפי הכלל "יש ויש הלכה כיש אומרים בתרא". ובפרט שמרן כתב את הדעה השניה בלשון רבים. והרמ"א בהגה כתב שאין להקל בכלי ראשון. והמשנה ברורה הגם שבכל מקום פוסק כדעת הרמ"א, מכל מקום כתב בבאור הלכה הנ"ל, שאם עבר ונתן דבר אפוי או צלוי בכלי ראשון, אין לאסור בדיעבד, שיש לסמוך על החולקים על רבי אליעזר ממיץ.

טבילת כלים לכתחילה ובדיעבד

ט. וכן לגבי טבילת כלים חדשים[1] בשבת, יש אוסרים להטביל כלים בשבת משום "מיחזי כמתקן", בטבילה הוא נראה כמתקן את הכלי ומכשירו שיהיה ראוי לשימוש. אולם לדעת מרן השלחן ערוך (סימן שכג סעיף ז) מותר להטביל כלים חדשים בשבת, ולא נאמר איסור טבילת כלים בשבת אלא בזמן שהיו מטבילים כלים מטומאתם, שבזה הוא נראה יותר כמתקן, שהרי המאכל שניתן בכלי קודם טבילה גם הוא נטמא, מה שאין כן בטבילת כלים חדשים בזמננו, שאם נותן בו מאכל קודם טבילה המאכל לא נאסר, ולכן לא נראה כמתקן כל כך. רק שכתב מרן שירא שמים לא יטביל, אלא יתן לגוי במתנה ויחזור וישאל ממנו. ואחינו האשכנזים מחמירים בזה כדעת האוסרים, ואם אשכנזי צריך להטביל כלים בשבת יכול לעשות בהערמה, 'בא אחיך בערמה'... אם אלו כלים שיש להם בית קיבול כמו כוס, יכניס את הכוס כמו שהוא ממלא בו מים להשתמש בהם, וכך יטבילנו. ואם אשכנזי לא ידע את הדין לדעת הרמ"א והטביל את הכלי כדרכו, כתב המשנה ברורה (ס"ק לג) שבדיעבד מותר, כיון שיש מתירים לכתחילה. נמצא שלפחות בשלשה מקומות כותב המשנה ברורה שכל דבר שיש בו מחלוקת מותר ליהנות בדיעבד, ואם כן מדוע אסר המשנה ברורה בדיעבד שעירה מכלי ראשון.

תירוץ דחוק

י. לכאורה היה מקום ליישב את הסתירה בדברי המשנה ברורה, על פי דברי האליה רבה (סי' שיח ס"ק כה), שמה שאסרו לערות על תבלין זהו כשלא נפסק הקילוח, ולכן אסר המשנה ברורה בדיעבד, כי בזה לכל הדעות עירוי דינו ככלי ראשון. אולם באמת המתירים עירוי מכלי ראשון דיברו גם כאשר לא נפסק הקילוח, ולכן בכל אופן יש להקל בדיעבד מדין ספק דרבנן לקולא.

חשוב לדעת

יא. כאשר לומדים הלכות שבת, חשוב לדעת את הדעות של כל הפוסקים, כי גם כאשר ההלכה היא לאסור, נפקא מינה בדיעבד להתיר מטעם ספק דרבנן להקל.

ביצה רכה

יב. ביצה שעירו עליה מערב שבת מים רותחים מכלי ראשון, ונעשתה ביצה רכה, מותר לערות עליה בשבת מים חמים מכלי ראשון שעל האש כדי לחממה. אמנם יש שמבשלים את הביצה עד שנעשית ביצה קשה, אבל גם ביצה רכה היא מבושלת כל צרכה וראויה לאכילה, והרבה נוהגים להטביל את הלחם בביצה רכה ולאכול, ולכן מותר לערות עליה מים רותחים בשבת. כך פסק מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן כב). ומה שכתב אחר כך בספרו חזון עובדיה (שבת ד' עמ' שכט) שטוב לחממה בכלי שני, זהו דרך חומרא מהיות טוב, שהרי יכול להחמיר בזה בקל, כי אין כל כך הבדל בין חום של כלי ראשון לכלי שני, אבל מעיקר הדין מותר לערות עליה גם מכלי ראשון.

ביצה דינה כמאכל

יג. למרות שהביצה רכה היא לחה, מכל מקום דינה כמאכל ולא כמשקה, וכמבואר במסכת ביצה (ג.), וכן כתבו בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן יט), ובשו"ת מהרש"ם ח"ג (סימן שנח). וכן כתב האור שמח (פ"ח מהלכות טומאת אוכלין הי"ג), ועוד. ולכן מותר בשבת לערות עליה מים חמים לחממה, כדין כל תבשיל יבש שמותר לחממו בשבת, שאין בישול אחר בישול ביבש, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד, טו).

על ביצה חיה אין ברכה אחרונה

יד. ואמנם נחלקו הפוסקים בדין ביצה חיה אם דינה כמשקה או כמאכל, ונפקא מינה לענין ברכה אחרונה, כגון מי שקולו צרוד וגומע ביצה חיה לפני שמוסר שיעור, אם הוא נגעל לא יברך, אבל אם הוא נהנה מטעם הביצה מברך שהכל, ולענין ברכה אחרונה יש לנו ספק, כי אם דינה כמאכל די בכזית, 27 גרם, אבל אם דינה כמשקה צריך שישתה רביעית בבת אחת, 81 גרם, ובביצה אין רביעית, יש רק 'כביצה'... מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סימן יא השני) כתב תשובה יפה בענין זה, ולמסקנא לא יברך, כי חוששים למאן דאמר שהביצה דינה כמשקה. מכל מקום זהו בביצה חיה דוקא, אבל ביצה רכה דינה כתבשיל יבש.

אין לחוש לדם

טו. הגומע ביצה חיה, אין לו לחוש שמא יש דם בביצה, שהרי רוב הביצים אין בהם דם, וגם אם ימצא דם בביצה, בזמננו אין הדם אוסר את הביצה, אלא זורק את הדם ואוכל את הביצה, בין אם נמצא הדם בחלבון או בחלמון, מכיון שדם הנמצא בחלמון שאוסר את הביצה זהו משום החשש שהוא תחילת ריקום אפרוח, והרי זה דם העוף שאסרה תורה, מה שאין כן בזמננו רוב ככל הביצים של "תנובה" הן "ספנא מארעא", כלומר על ידי חימום התרנגולת בארץ היא מוציאה את הביצה, וביצה כזו שלא באה מזכר אינה יכולה לעשות אפרוח.

בחו"ל יש לחוש

טז. כשהיינו בחוצה לארץ בני הבית קנו תבנית ביצים, ובכל הביצים היה דם, וחששנו שמא שם מצויים זכרים עם התרנגולות, ולכן זרקנו את כל הביצים. אבל הביצים בארץ אין בהם חשש זה, ואם נמצא דם זורק את הדם ואוכל את שאר הביצה.

טענת החולק והתשובה לדבריו

יז. יש חכם אחד שכתב בספרו לחלוק על מרן זצ"ל בדין זה של חימום ביצה רכה בשבת, וטענתו היא, שביצה רכה כזו היא בגדר מאכל בן דרוסאי שאינו מבושל כל צרכו. והלוא כתב הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת הלכה ג): המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו... פטור. משמע שאם הוא מבושל 80% או 90% עדיין אסור מהתורה לגמור את בישולו. ואמנם רש"י (שבת כ.) חולק וסובר שמותר לגמור את בישולו כל שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי, כחצי בישול, אבל מרן השלחן ערוך (סי' רנז סעיף ד, וסי' שיח סעיף ד) פסק כדעת הרמב"ם, שכל שאינו מבושל כל צרכו שייך בו עוד בישול. ואם כן גם ביצה רכה ששייך בה עוד בישול אסור לחממה בשבת. אולם מפורש בשו"ת ציץ אליעזר חלק יח (סימן לב), שביצה רכה דינה כדין תבשיל יבש המבושל כל צרכו, שהרי היא ראויה לאכילה לרוב העולם, ורק יש אנשים מועטים שברצונם שתתקשה יותר, וגדר מאכל בן דרוסאי הוא שאינו ראוי לאכילה לרוב העולם אלא על ידי הדחק.

טענה נוספת ותשובתה בצדה

יח. ויש עוד חכם שטען על פסקו של מרן זצ"ל בדין חימום ביצה רכה, שביצה רכה עדיין לא ראויה לאכילה כל כך, ומה שיש אוכלים אותה, זהו משום שהיא נאכלת לרוב העולם גם כשהיא חיה. ובודאי שייך בישול מהתורה בדבר שנאכל חי לרוב העולם. אבל יש סתירה לדבריו מדין בישולי גוים, מרן השלחן ערוך (סימן קיג סעיף יד) פסק שביצה חיה שייך בה דין בישולי גוים. למרות שאין דין בישולי גוים בדבר שנאכל כמות שהוא חי, כגון גוי שמכין לנו כוס תה או כוס קפה ביום חול, 'והיו מלכים אומניך', אין בזה איסור משום בישולי גוים, כיון שהמים ראויים לשתיה כמות שהם חיים. ואף על פי כן בביצה יש דין בישולי גוים, כיון שאינה ראויה לגמעה כמות שהיא חיה אלא על ידי הדחק. ולכן במחילה מכבוד תורתו של החכם החולק, דברי מרן זצ"ל נאמנים, תורתו תורת אמת.

הראיה מצנימים

יט. מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת הנ"ל התיייחס לכל החששות, לא השאיר פינה וזוית. ודן שם גם לגבי מה שכתב הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תליתאה ח"ב סימן כ), לאסור עשיית צנימים בשבת על ידי שמניח פרוסות של לחם על הפלאטה, והביא ראיה ממה שפסק הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ו) שאסור לרפות דבר קשה או להקשות דבר רך, וכאן הרי הופך את הלחם הרך לצנימים קשים. ולפי זה הוא הדין שאין לחמם ביצה רכה ולעשותה ביצה קשה. אולם יש לחלק, שהרמב"ם דיבר על דברים אחרים כגון מיני מתכות, או שעוה וזפת, שבהם גדר הבישול הוא שמרפה דבר קשה או מקשה דבר רך, מה שאין כן במאכל, שהגדרת הבישול היא שהוא מכשירו לאכילה, וכן הסכמת רוב האחרונים שבמאכל מבושל כל צרכו וראוי לאכילה, אין איסור להקשותו, כן כתבו בשו"ת מהרש"ם (בדעת תורה סימן שיח סעיף ה), ובשו"ת יגל יעקב (חאו"ח סימן נד), ועוד. ומכיון שביצה רכה ראויה לאכילה לרוב העולם, אין בה עוד בישול.

מכה בפטיש באוכלין

כ. הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ב (סימן נב) החמיר בדין עשיית צנימים בשבת, מדין מכה בפטיש, כי הוא גמר מלאכה. אבל הרב פעלים עצמו כתב בחלק א' (סימן טז, יח) שאין איסור מכה בפטיש באוכלים, כאשר המאכל כבר ראוי לאכילה כמות שהוא. והוא הדין בלחם שראוי לאכילה, ואין איסור להקשותו ולעשותו צנימים. ובפרט לפי מה שהביא הבאור הלכה (סימן שיח סעיף ד) להקת אחרונים, שאין דין מכה בפטיש באוכלים כלל.

עוד שני טעמים להקל

כא. בשו"ת יחוה דעת הנ"ל מרן זצ"ל הביא עוד שתי סברות להקל שאין דין מכה בפטיש בעשיית צנימים, ובעשיית ביצה רכה לביצה קשה, כי יש אומרים שאין איסור מכה בפטיש כאשר אינו עושה בידים, וכמו שכתבו כמה אחרונים. וכן יש אומרים שאין איסור מכה בפטיש כשעושה לאלתר, וכמו שכתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קסד), ועוד.

והכינו את אשר יביאו

כב. לפני כ-30 שנה, הזמינו אותי ליום שכולו תורה בבת-ים, וביקשו שאני אמסור שו"ת, שאשיב על שאלות, ואחת מהשאלות היו בענין זה אם מותר לעשות צנימים בשבת, והסברתי להם את החילוק שיש בין בישול מאכלים למיני מתכות. באותו יום שכולו תורה בקשתי להביא לפני את השאלות כמה שעות קודם, אפילו מרן זצ"ל עם כל גדלותו כשהיה עושה ערב שו"ת – כמו שהיה בתל אביב עם ראש המועצה הדתית בזמנו מר פינחס שיפמן – היה מבקש לקבל לידיו את השאלות לפני השיעור, ולא הסכים לענות על שאלות בלי הכנה מראש. למרן זצ"ל די בכמה דקות כדי להתכונן, אחרים צריכים כמה שעות, ויש שצריכים כמה ימים או שבועות...

רבני הרדיו

כג. היום יש רבנים שעונים ברדיו, וחלק מהם טועים על ימין ועל שמאל, כמעט אין שידור בלי טעות. אחד התיר להביא עוגת יום הולדת בשבת כשעליה נרות דולקים, ואחד התיר לעשות קידוש על תה וקפה, ואחד אסר להדליק נרות שבת בנרות חשמל, וכן על זה הדרך. הם עונים מהר בלי שיש להם זמן לעיין, ולא יבצר שיבואו לידי טעות. גם הם עונים בכל התורה כולה, הכל הוא יודע, גם דיני ממונות, חכם אחד נשאל ברדיו על מי שהתנגש ברכבו ברכב של אחר מי צריך לשלם, וענה ברדיו בלי לשמוע את שני הצדדים.

המכונית של הרא"ש

כד. יש תשובת הרא"ש (כלל קא סימן ה) לגבי סוס שהיה רץ ברשות הרבים, והיה שם סוס עומד, 'ויעמוד השמן', הסוס לא מאותת... וכך פגע בו הסוס הרץ והזיקו, שחייב בעל הסוס הפוגע לשלם את הנזק. ומכאן למדנו שצריך הנוהג ברכב לשמור מרחק ממכוניות אחרות. והוא הדין מי שנהג במכונית במהירות מופרזת שחייב לשלם על כל נזק שעשה, כי אדם מועד לעולם.

חובה להקפיד על חוקי התנועה

כה. צריך להקפיד על חוקי התנועה! לפי ההלכה מי שרואה נהג שמתעסק בפלאפון בשעת הנהיגה יתקשר למשטרה ויתריע על כך. וכן אם רואה נהג שעוקף מימין או שנוהג כשהוא שתוי, עליו לדווח למשטרה. וכן אם מכיר אדם שיש לו חולי הנפילה ב"מ, והוא מנסה להשיג רשיון, מותר לו לטלפן למשרד הרישוי וליידע אותם על כך, כדי שלא יתנו לו רשיון, שמא יבוא לידי תאונה חס ושלום, ומצוה למנוע תאונות אלו.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן