הרב יצחק יוסף לפרשת כי תשא - הלכות בישול בשבת

עשיית צנימים בשבת

א. בשיעור הקודם הסברנו שמותר לעשות צנימים בשבת, אבל לפי כמות המכתבים שקבלתי עם שאלות בענין זה, נראה שצריך להסביר יותר, וכך יבינו יותר, וגם יזכרו יותר. כאשר אדם לומד הלכות בלי טעמים, הוא לא יזכור כל כך, 'כבולעו כך פולטו', אבל כשהוא לומד היטב את הדין עם הטעם, הרי שהוא יזכור את ההלכה לאורך זמן.

מקשה דבר רך

ב. הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת הלכה ו) כתב בזה הלשון: המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג, או את החֵלֵב, או את הזפת, והכופר והגפרית וכיוצא בהם, הרי זה תולדת מבשל וחייב. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס, חייב משום מבשל. כללו של דבר, בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך, הרי זה חייב משום מבשל. עד כאן לשונו. על פי זה כתב הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תליתאה ח"ב סימן כ) – היה לפני כ-180 שנה – שאין לעשות צנימים בשבת על הפלאטה, כגון שיש לו קלקול קיבה, והדבר מקשה עליו, שכל כמה דקות הוא צריך להיכנס לבית הכסא[1], והלוא השבת ניתנה לעסוק בה בתורה, ורפואתו לאכול צנימים, אין לו לעשות כן, שהרי הוא מקשה דבר רך. וכן לדעתו אין לתת את הצנימים למרק, שבזה הוא מרכך דבר קשה. ומתחילה השואל ומשיב צידד לחלק בין מתיך מתכת שהיא קשה מצד עצמה, לבין עושה צנימים שהיה לחם רך, אך שוב חזר ואסר, שהרי הרמב"ם אסר להמיס את השעוה שהיתה רכה אלא שהוקשתה, ולכן מסקנתו לאסור עשיית צנימים בשבת. וכמה אחרונים העתיקו דבריו, וכתבו שהעושה צנימים בשבת חייב חטאת.

ראיה מדברי מרן

ג. אבל יש להקשות על זה מכמה מקומות בהלכה, ראשית, מרן בשלחן ערוך (סימן שיח סעיף טז) כתב בזה הלשון: מותר ליתן אינפאנדה – בצק ממולא בשומן – כנגד האש במקום שהיד סולדת, ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. ולפי דברי השואל ומשיב היה צריך לאסור לעשות כן, משום שהוא מרכך דבר קשה. והלוא מה שכתב הרמב"ם שהמרכך דבר קשה או מקשה דבר רך עובר משום מבשל, דברים אלה מוסכמים ואין עליהם חולק, המגן אברהם (סימן שיח ס"ק י) העתיק את דברי הרמב"ם. וכן המשנה ברורה (ר"ס שיח) הביא את דברי הרמב"ם להלכה.

ראיה שניה

ד. קושיא נוספת על דברי השואל ומשיב, ממה שכתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ה) שאין בישול אחר אפיה, ולכן מותר לשרות פת אפויה בתבשיל רותח. והגאון רבי חיים בן יוסף בנבנישתי, המכונה מרן החבי"ב, היה אב בית הדין באיזמיר, נולד לפני 413 שנה, מראשוני האחרונים, הוא כותב בספרו כנסת הגדולה (סימן שיח הגהות הטור), שהיו נוהגים לערות מרק רותח על גבי חתיכות פת, מן הסתם היה הלחם יבש, אז לא היתה להם דרך לשמור על טריות הלחם, והיו מערים מרק על הפת כדי לרככו. ולדברי השואל ומשיב יש בזה איסור משום מרכך דבר קשה, שהרי המרק הוא תולדות האור ושייך בו דין בישול, ואילו היה איסור בדבר היה להם לחכמים להוכיח אותם[2].

יש חילוק בין מאכל למתכת

ה. מכח זה נראה שמה שכתב הרמב"ם שהמרכך דבר קשה או מקשה דבר רך עובר משום בישול, זה דוקא במתכות וכדומה, דברים שאינם ראויים לאכילה, אפילו עשירים לא אוכלים זהב... לכן הגדרת הבישול שלהם היא במה שמרכך או מקשה אותם. מה שאין כן בדבר מאכל, הגדרת הבישול שלו במה שמכשירו לאכילה. והגם ששייך איסור בישול בשבת גם בדבר שנאכל כמות שהוא חי, מכל מקום בבישולו הוא משביחו לאכילה, אולם לאחר שהתבשל כבר ונעשה ראוי למאכל, אין איסור בישול אחר בישול במה שמקשה אותו יותר או מרכך אותו יותר.

ראיה לחילוק

ו. כך יש לדייק גם מסידור דברי הרמב"ם בפרק ט', מהלכה א' עד הלכה ה' הרמב"ם מדבר על בישול אוכלין כמו פת, ומים, וביצה, ובשר, ורק בהלכה ו' דיבר על בישול מיני מתכות, ועל זה אמר, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה וכו'. משמע שכלל זה שייך רק בבישול דברים שאינן ראוים לאכילה, מה שאין כן באוכלין הכלל הוא כל שהכשיר דבר לאכילה, אולם לאחר שבישל או אפה אין בישול אחר אפיה ואין אפיה אחר בישול, ולא איכפת לנו במה שמתקשה או מתרכך.

דעת האחרונים

ז. וכן הגאון מהרש"ם[3] בספרו דעת תורה (סימן שיח סעיף ה) פסק, שאין איסור לעשות צנימים בשבת, כי לא נאמר איסור להקשות דבר רך, אלא בדבר שאינו ראוי למאכל. וכשם שאין טוחן אחר טוחן, ומותר לפרר לחם לתרנגולים [ע' שלחן ערוך סימן שכא סעיף יב], והוא הדין שמותר לפורר בוץ יבש שעל בגדו [ע' שלחן ערוך סי' שב סעיף ז], משום שאין טוחן אחר טוחן, הוא הדין שמותר לעשות צנימים מלחם, שאין אפיה אחר אפיה. וכן פסק הגאון רבי יעקב גוטליב בספרו שו"ת יגל יעקב (חאו"ח סימן נד) – מלפני כ-100 שנה – שמותר לעשות צנימים בשבת. גם בספר בית אבי ח"א (סימן סב) מגדולי רבני אמריקה כותב לדחות דברי השואל ומשיב, ומתיר לעשות צנימים בשבת, מכיון שהפת כבר אפויה היטב.

מכה בפטיש באוכלין

ח. אמנם הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סימן נב) כתב להחמיר בזה, ומתחילה הביא מה שכתב השואל ומשיב, וכתב שיש לחלק כאמור בין אוכלין למתכות, ומכל מקום כתב לאסור מדין מכה בפטיש. אלא שבחלק א'[4] (סימן טז, יח) הוא כותב בפשיטות שאין דין מכה בפטיש באוכלין אם המאכל כבר ראוי לאכילה. וזה סותר למה שכתב בח"ב לאסור לעשות צנימים, שהרי הלחם כבר ראוי לאכילה.

ראיה משלחן ערוך שאין מכה בפטיש באוכלין

ט. בענין מכה בפטיש באוכלין דנו הפוסקים במה שכתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד) בזה הלשון: דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורים אותו בחמין בשבת, אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין, שאינם צריכים בישול אלא מעט, והדחתן היא גמר מלאכתן. הלבוש – לפני כ-450 שנה – (סימן שיח סעיף ד בסופו) כותב שהאיסור הוא מכה בפטיש. וכן כתב הפרי מגדים (סימן שיח א"א סקט"ז) שיש איסור מכה בפטיש באוכלין, ולכן אסור להדיח אפילו בצונן דבר שאי אפשר לאכלו כמות שהוא ללא הדחה. אולם מרן הבית יוסף (שם) כותב בפירוש שאין איסור להדיח בצונן אוכלין כדי שיהיו ראויים לאכילה. וגם הבאור הלכה (שם סעיף ד ד"ה והדחתן) דוחה את איסורו של הפרי מגדים, שהרי אף אחד לא כתב שאיסור הדחת קולייס האספנין הוא משום מכה בפטיש, אלא משום בישול, וכן משמע מדברי מרן השלחן ערוך שכתב איסור זה בהלכות בישול. ועוד שבגמרא שבת (לט.) אמרו שהמבשל בתולדות חמה אסור רק מדרבנן, כגון המבשל ביצה באבק דרכים שהוא חם מחום השמש, או שגלגל ביצה על פח של מכונית שהוא לוהט מחום השמש, והתבשלה הביצה, אסור רק מדרבנן, כי גזרו על תולדות חמה אטו תולדות האור. ולפי דברי הלבוש והפרי מגדים שיש איסור מכה בפטיש באוכלין, היה צריך לאסור מהתורה מדין מכה בפטיש.

ששה ראשונים

י. וכן מבואר בדברי ששה מרבותינו הראשונים, שאיסור הדחת קולייס האספנין הוא מדין בישול, כמו שכתב המאירי (שבת קמה:). ולכן מותר להדיח בצונן, וכמבואר בספר הפרדס לרש"י (ליקוטי הפרדס דל"ח ע"ב) שמותר להדיח בצונן דג דק שאי אפשר לאכלו בלי רחיצה. וכן מבואר בדברי האור זרוע (ח"ב סימן סב), והכל בו (סימן לא) והר"ן (ביצה ח:) ורבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן קב) שכל האיסור כאן הוא משום בישול בחמין.

הרבה אחרונים

יא. וכן כתבו עוד מרבותינו האחרונים שאין איסור מכה בפטיש באוכלין, כן כתב בפשיטות בספר תהלה לדוד ח"ב (סימן פב) שהעיקר כדברי התלמוד שלנו שאין דין מכה בפטיש באוכלין, ושלא כדברי הירושלמי. וכן העלה הגאון רבי מאיר אריק (במנחת פתים אה"ע דף נה ע"ג). וכן פסקו הגאון רבי דוד פארדו (בספר שושנים לדוד שבת פרק כב משנה ב). ובשו"ת לבושי מרדכי וינקלר (תליתאה סימן כד). ובספר אשל אברהם ניימרק (שבת לח:). ובשו"ת ארץ צבי פרומר (ס"ס צו) כתב שאפילו אם נאמר שיש איסור מכה בפטיש באוכלין, מכל מקום כשעושה על דעת לאכול לאלתר מותר. ועל כל פנים בנידוננו קל יותר, שהרי הלחם ראוי לאכילה עוד קודם שנעשה צנימים, ובזה לכולי עלמא אין איסור מכה בפטיש, וכמו שכתב באמרי בינה (הלכות שבת סימן כא). ולכן למסקנא מותר להניח פרוסות לחם על הפלאטה לעשותן צנימים. ומי שרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, נעשה לו מי שבירך. אבל ידע שמעיקר הדין מותר, ואם הוא רואה מי שמיקל לא ימחה בידו.

דעת האור לציון

יב. בספר אור לציון ח"ב (פרק ל אות ו) מתחילה כתב שנראה שיש להתיר לעשות צנימים, שהרי אין איסור מכה בפטיש באוכלין, וכמו שכתב הבאור הלכה הנ"ל. ומכל מקום מסקנתו לאסור, כמו שמצינו שיש איסור צליה אחר בישול, כיון שהופכו ממבושל לצלי, הוא הדין שאסור להפכו מלחם לצנימים. והנה זה לשון מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ה): יש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה, אם בישלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירים. וכנראה האור לציון פוסק כדעת יש מי שאומר, אבל כבר כתבו האחרונים בעלי הכללים, שכאשר מרן מביא שתי דעות הלכה כיש אומרים בתרא, וכמו שהובא כלל זה בכנסת הגדולה (כללי הפוסקים כלל סב), ובשו"ת עבודת הגרשוני (סי' קיד). וכ"כ המהר"ם בן חביב (בשו"ת גנת ורדים חו"מ כלל ה סי' יא), וכן בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' קיד), ובשלחן גבוה (בכללים סי' יז). ועוד אחרונים. ובפרט שהדעה השניה – ויש מתירים – מרן כתב אותה בלשון רבים, ולכן בודאי שכן דעת מרן להלכה שאין איסור בישול אחר אפיה, והוא הדין אפיה אחר בישול. וכן כתבו עוד אחרונים להתיר בישול אחר אפיה, כן כתב הגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה (סי' שיח סק"ג). וכן כתב רבי רפאל בירדוגו – היה גברא רבה מגדולי רבני מכנאס לפני 200 שנה והיה מכונה "המלאך רפאל" – בספר תורות אמת (סימן שיח סעיף ה), ספר זה יצא לאור בשתי מהדורות על ידי הגאון רבי שלום משאש זצ"ל. ולכן שקדי מרק אפויים אין איסור לתת אותם במרק רותח, ואפילו בכלי ראשון, רק שאין לתת אותם בכלי ראשון שעל הגז משום מיחזי כמבשל, שהרי דרך לבשל על הגז, אבל מותר לתת בכלי ראשון שעל הפלאטה, כיון שאין דרך לבשל על הפלאטה. ומה שחשש האור לציון לדעה הראשונה בשלחן ערוך, כבר כתבו האחרונים שהלכה כיש אומרים בתרא לגמרי, וכמבואר בדברי החיד"א (במחזיק ברכה סי' קנג סק"א). ועוד. ולכן אחר אלף המחילות מהרב אור לציון, אין דבריו נכונים להלכה. אנחנו מכבדים את כל החכמים, אבל חולקים כדרכה של תורה, יש בעל תשובה שהוא תלמידו של האור לציון, והוא כועס שאני חולק על האור לציון, שיגש לברז וישתה מים קרים...

דעת מרן בבישול אחר אפיה

יג. ואמנם הרמ"א הוסיף על דברי מרן הנ"ל שכתב "ויש מתירים": הגה, בכלי שני. כלומר שאין להתיר בישול אחר אפיה אלא בכלי שני. ויש שהבינו שגם מרן מודה שיש בישול אחר אפיה, ואין להתיר אלא בכלי שני, והרמ"א בא לפרש את דברי מרן. אבל משאר האחרונים מבואר שלדעת מרן אין בישול אחר אפיה כלל, אפילו בכלי ראשון. ובפרט שבבית יוסף שהוא מקור דברי מרן בשלחן ערוך, מבואר להדיא שמרן פוסק כדעת ראבי"ה לגמרי שאין בישול אחר אפיה, ולא כדעת רבי אליעזר ממיץ שאסר בישול אחר אפיה, ואין חילוק לדעת ראבי"ה בין כלי ראשון לכלי שני.

לומדים שלחן ערוך עם בית יוסף

יד. כשלומדים שלחן ערוך חובה לראות את הבית יוסף ולהבין דברי מרן על פי הבית יוסף, וכמו שכתב המהרש"א (סוטה כב.), שאותם הפוסקים על פי שלחן ערוך בלבד, הרי הם מבלי עולם. גם מדברי המשנה ברורה משמע שהבין כן בדעת מרן להתיר גם בכלי ראשון.

אפיה אחר אפיה

טו. בפרט שבעשיית הצנימים אין כאן לא בישול אחר אפיה ולא אפיה אחר בישול, אלא אפיה אחר אפיה, וכתב הסמ"ק (מצוה רפב) שגם למחמירים בבישול אחר אפיה, מכל מקום אין אפיה אחר אפיה לדברי הכל. ולכן גם אחינו האשכנזים שמחמירים בבישול אחר אפיה, יכולים לקחת פרוסות של לחם ולהניחן על גבי הפלאטה לעשותן צנימים.

רפאות תהי לשרך

טז. יש מי שהעיר על היתר של הצנימים, שיש לאסור מדין רפואה בשבת, כי כאמור אכילת צנימים היא רפואה לחולי מעיים, ולא התירו רפואה אלא למי שנפל למשכב, אבל מי שיש לו איזה מיחוש אין לו לאכול מאכלים לרפואה. אלא שאין איסור זה אלא דוקא כאשר ניכר שהוא לרפואה, וכגון מי שיש לו כאב שינים אסור לו לגרגר ערק לרפואה, כי ניכר שעושה כן לרפואה, אבל מותר לו לשתות את הערק, כיון שרבים שותים ערק[5], ואינו ניכר לרפואה. וכן מי שיש לו צרבת, ורפואתו לאכול פלפל חי או מלפפון חי, מותר לו לאכול בשבת, כיון שהוא מאכל בריאים. וכן הרוצה להניח טלק בנעליים לרפואה, מותר מכיון שגם בריאים נותנים טלק בנעליים מפני הריח. וכן מותר למרוח משחה על הידים כשאין חתכים ולא ניכר שהוא לרפואה. ואין בזה איסור משום ממרח, כיון שבכוונתו שהמשחה תבלע בגופו, וכמבואר במגן אברהם (סימן שטז ס"ק כד) שאין איסור ממרח באופן כזה. וכן הסכים הגאון מהרש"ם (בארחות חיים החדש סי' שכח סק"כ). ומי שרוצה לחוש לדעת החזון איש (סימן נב ס"ק טז) שסובר שיש בזה איסור ממרח, יניח על ידיו בלי למרח, ומכל מקום לא ימחה במי שמיקל בזה.

עוד מעט וסקלוני

יז. לפני כ-35 שנה הזמינו אותי לבת ים ליום שכולו תורה, היתה אזכרה להוריו של רבי יוסף בר שלום זצ"ל, והיו שם רבנים ודיינים חשובים. וביקשו לערוך שיעור של שאלות ותשובות, בקשתי מהם שיביאו לי את השאלות מראש, כדי שאוכל להתכונן, וכי אדם מלאך שיודע כל התורה?! אחת השאלות היתה אם מותר לעשות צנימים, וכשהתחלתי להשיב ואמרתי: "מותר לעשות צנימים על הפלאטה", קמו אותם רבנים אשכנזים ואמרו: "חס ושוֹלם", "חייב סקילה", 'עוד מעט וסקלוני'... שאלתי אותם: יש לכם ראיה לאסור? אמרו לי: לא צריך ראיה, זה פשוט! אמרתי להם: הר"י מיגאש – היה לפני כ-900 שנה – כתב על דורו שאין חכם שיכול לפסוק מסברא בלי ראיה מהתלמוד, אבל אני אביא לכם ראיה מדברי הרמב"ם, וכמו שכתב השואל ומשיב הנ"ל, אבל יש ראיות להיפך וכו'. כשסיימתי להסביר כבשו את פניהם בקרקע, לא היה להם מה להשיב... מכאן נלמד מוסר השכל, שאין לפסוק על פי סברא בלבד, בלי להביא ראיה מהפוסקים.

ארבעה נידונים

יח. בסיכום: בעשיית צנימים יש כמה נידונים, א. מקשה דבר רך. ב. מכה בפטיש. ג. אפיה אחר אפיה. ד. רפואה. וכפי שהסברנו בהרחבה, המסקנא היא שמותר לעשות צנימים בשבת, ואין לחוש לשום איסור בזה. והמחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן