הרב יצחק יוסף לפרשת מצורע – הלכות פסח

אורז בפסח

א. יש כמה הבדלים בהלכות פסח בין מנהגי האשכנזים לספרדים, בדרך כלל אחינו האשכנזים מחמירים יותר. לדוגמא, האשכנזים לא אוכלים אורז, ואילו אצלנו – הספרדים – האורז הוא אחד התבשילים החשובים בחג. בודאי שאורז אינו חמץ, וכמבואר בגמרא פסחים (קיד:) שיש מצוה להביא שני תבשילים לשלחן של ליל הסדר, ושאלו בגמרא, מאי שני תבשילים? אמר רב הונא סילקא וארוזא. כלומר יכול להביא אפילו סלק ואורז, ואין צריך להביא דוקא תבשילים של בשר. רבא היה מקפיד להביא דוקא סלק ואורז לשלחן של ליל הסדר, הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא. אמר רב אשי שמע מינה דרב הונא לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי שאורז מין דגן הוא. כלומר, מאחר שרב הונא אמר בפשטות דוגמא של סלק ואורז, למרות שיכל להביא דוגמא אחרת, ורבא היה עושה מעשה בעצמו להביא תבשיל אורז בליל הסדר, מוכח שכן ההלכה למעשה שלא שייך חימוץ באורז, אלא בחמשת מיני דגן, שהן חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושיפון. אבל אורז אינו מין דגן, וגם כשהוא תופח, הוא "מסריח", אבל לא "מחמיץ".

קטניות

ב. מרן הבית יוסף (סימן תנג) מביא בשם רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג דמ"א ע"א), שאותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח מנהג שטות הוא, זולתי אם הם עושים כן להחמיר על עצמם, ולא ידעתי למה. עד כאן. והגהות מיימוניות (קושטא, פ"ה מהלכות חמץ ומצה ה"א) כתב שנהגו לאסור קטניות מפני שמצוי בהם תערובת של חיטה ושעורה, לפי שהיו זורעים את הקטניות בסמיכות לשדות התבואה. או מפני שהיו טוחנים קמח על יד אריזת הקטניות. או שהיו משתמשים לקטניות באותם שקים שהיו משתמשים לתבואה. ובספר המנוחה (רפ"ה מהלכות חמץ) נתן טעם למנהג, מפני שמחת החג, שאין דרך לאכול קטניות אלא בשר, שאין שמחה אלא בבשר ויין. וקשה על טעם זה, שאם כן מדוע לא נהגו כן גם בסוכות ושבועות.

בשמים ראש

ג. בשו"ת בשמים ראש (סימן שמח) שיש בו תשובות המיוחסת להרא"ש, ספר זה יצא לאור על ידי רבי שאול ברלין בנו של רבי צבי הירש ברלין, כותב שם שמנהג זה הגיע מהקראים שמאמינים רק בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ולכן אין להם את מה שאמרו בתלמוד שלנו בשם האמוראים רב הונא ורבא ורב אשי, שאורז אינו מין דגן ומותר בפסח, ולדעתו צריך לבטל מנהג זה. אבל ידוע שהחתם סופר בתשובה (חאו"ח סימן קנד) ועוד גדולים יצאו נגד ספר בשמים ראש, שאינו בר סמכא, ולאו מר בריה דרבינא חתים עלה. כי המו"ל רבי שאול ברלין היה מקורב למשכילים, לצערנו בכל דור ודור יש יהודים כאלה, היום יש אחד שהצהיר שהוא אוכל לחם בפסח, ה' ירחם. ולכן כתב הרב חיד"א (בספר מראית העין בליקוטים סי' יא אות ח) שצריך לבדוק כל תשובה לגופה, ואם כתובים דברים שמסתברים יש להסתמך עליהם, כי יתכן שבאמת יש שם תשובות מהרא"ש, אבל יש גם כן תשובות אחרות שהמו"ל שלח בהם יד והוסיף וגרע.

האשכנזים צריכים להחמיר

ד. לכן אין לאשכנזים לזלזל במנהגם, ועליהם להימנע מאכילת אורז וקטניות בפסח, ואפילו אם יבדקו אותו שבע פעמים, 'שבעה נקיים'. ומאידך הספרדים מותר להם לאכול אורז וקטניות, כי זו מחלוקת מרן והרמ"א, מרן השלחן ערוך (סימן תנג סעיף א) כתב בפשיטות שמותר לאכול אורז בפסח. והרמ"א בהגה (שם) כתב שמנהגם לאסור. וכל אחד יעשה כמנהג רבותיו.

היום רוב הספרדים אוכלים אורז

ה. בענין הקטניות, יש חלק מהספרדים שאוכלים קטניות אבל לא אוכלים אורז, כך כתב הפרי חדש (סי' תנג) שכך נהגו בירושלים להימנע מאכילת אורז בפסח, לפי שפעם אחת מצאו חיטה באורז בפסח, אבל שאר קטניות אוכלים. וכן כתב החיד"א (בספר טוב עין סי' ט אות ו) שכן נהגו הרבה תלמידי חכמים בירושלים. אבל כיום המנהג נשתנה, ורוב ככל הספרדים אוכלים אורז בפסח.

מותרים לכם

ו. בחור ספרדי שנהגו בבית הוריו שלא לאכול אורז, ועכשיו הוא מתחתן עם משפחה שאוכלים אורז כמו העירקים והפרסים, וגם הוא רוצה לאכול אורז, אינו צריך התרה על מנהגו, שהרי עד עתה הוא לא "נהג" שלא לאכול, אלא שלא היה מצוי לו אורז, וברגע שהוא מתחתן הוא בעלים לעצמו, ויכול לאכול אורז. אלא אם כן נהג במשך שלש שנים לאחר החתונה שלא לאכול אורז, ואחר כך רוצה לשנות את מנהגו, ילך בפני שלשה אברכים ויאמר להם שהוא מתחרט על שלא אמר בלי נדר, ויתירו לו את מנהגו.

האורז שלנו נקי

ז. בספר חזון עובדיה (עמ' פב) החמיר בבדיקת האורז, וכתב שצריך לבדוק אותו שלש פעמים. אולם בדורנו לא קיים כמעט חשש זה שימצא חיטה או שעורה באורז, כל אחד ישאל את אמו ואת אשתו אם פעם מצאו חיטה באורז, ובפרט באורז כשר לפסח שמשגיחים במפעל שלא יתערב בו חיטה. ספר חזון עובדיה יצא לאור לפני כחמשים שנה, אז היו משתמשים באותם שקים לחטים ולאורז, וגם היו מוכרים חיטה ואורז בתפזורת, והיה מצוי תערובת של חטים באורז, ולכן הצריך בדיקה שלש פעמים, מה שאין כן היום שהמציאות השתנתה והאורז נקי. אין להקל בלי בדיקה כלל, אבל די בבדיקה פעם אחת, ויאכלו ענוים וישבעו.

שום בפסח

ח. אם אשכנזי מתארח אצל ספרדי בפסח, אין לו להכשיל אותו באכילת אורז וקטניות, אלא עליו לתת לו מה שהוא נוהג לאכול. יש מהאשכנזים שמחמירים אפילו בשום בפסח. לפני כמה שנים הייתי אצל האדמו"ר מצאנז, הוא תלמיד חכם ויושב כל היום ולומד, ודברנו בלימוד, שאלתי אותו מה הטעם של מנהגם שלא אוכלים שום בפסח, והשיב לי שחוששים שמא חתכו את השום באותה סכין שחתכו בו חטים ושעורים, ואף על פי שחשש זה הוא רחוק מאוד, כי יש מכונות מיוחדות לטחינת חטים ושעורים, מכל מקום הם לא משנים מנהגם, 'החזק במנהג אל תרף'. אנחנו אוכלים שום, ומכל מקום אם מתארח אצלנו אחד שלא אוכל שום, עלינו לכבד את מנהגו.

מכבדי אכבד

ט. כאשר מרן זצ"ל סיים את התפקיד ברבנות הראשית, עשינו לו במשך כמה שנים "הקבלת פני רבו" בישיבת "חזון עובדיה" בחול המועד[1]. אחד השמשים הלך וקנה פירות יבשים כשרים לפסח לכבד את הקהל הרב, כשמרן הגיע וראה שיש משמשים ושזיפים מיובשים, אמר לעוזר: תקח הכל מכאן, באים אלי הרבה רבנים ודיינים ואבות בתי דין אשכנזים[2], והם לא אוכלים פירות יבשים בפסח, ואיך נביא להם את הכיבוד הזה.

פירות יבשים

י. הרמ"א (סי' תסז סק"ה) כותב שהטעם שנהגו אצלם להחמיר בפירות יבשים בפסח, כי היו מייבשים אותם בתנור בעת אפיית הפת. היום לא שייך טעם זה, שהרי יש בתי חרושת מיוחדים לעשיית פירות יבשים כמו צימוקים ומשמשים ושזיפים ולדר. טעם נוסף נאמר בחומרא זו של פירות יבשים, לפי שהיו רגילים לתת קמח על הפירות יבשים כמו תאנים. וטעם זה אולי שייך היום רק בתאנים, אבל לא בשאר פירות יבשים.

מדוע האשכנזים לא זזים ממנהגיהם

יא. כאמור, האשכנזים לא זזים מאומה ממנהגם, אשריהם ואשרי חלקם. והסיבה שהאשכנזים כל כך אדוקים במנהגים, מפני שהם סבלו מההשכלה הארורה שהתחילה בארצות אשכנז לפני כ-250 שנה, היה יהודי אחד בשם מנדלסון שאמר את המשפט: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". בבית תניח תפלין, ותקיים את שאר המצוות, אבל בחוץ תתנהג כמו כולם, ככל העמים בית ישראל חס ושלום. וההשכלה הזו משכה אחריה רבבות מעם ישראל. ואחר כך באו הרפורמים והקונסרבטיבים ועשו שַמות ביהדות, וגם הרפורמים והקונסרבטיבים פעלו בעיקר בארצות אשכנז, והיום הם התחילו להכנס קצת גם לקהילות הספרדיות. לפני שלשה ימים חזרתי מביקור בארגנטינה, וסיפרו לי שם מה שעוללו הרפורמים, יש שם 70% התבוללות, ובעיקר זה אצל האשכנזים. והיום לצערנו הרב התחילו להתפשט גם בארץ, הם מנסים למשוך אליהם את המון העם על ידי שאומרים להם: למה אתם צריכים ללכת לבית כנסת אורתודוכסי, שם יש הפרדה בין גברים לנשים, תבואו אצלנו ותוכלו לשבת יחד כל המשפחה, ה' ירחם. האשכנזים מלומדי מלחמה בכל הנוגע לעקירת הדת, ולכן הם נזהרים ומקפידים מאוד על מנהגיהם ללא שום שינוי.

נישואי תערובת של היתר בהיתר

יב. שאלה מהקהל: בתי ספרדיה כמוני, והיא נשואה לאשכנזי, האם מותר לה לאכול אורז וקטניות בפסח?

תשובת הרב: בבית שלה לא תאכל אורז, כדין מי שהלך למקום שיש בו מנהג אחר, ודעתו להשתקע שם, שמקבל עליו חומרי המקום שהגיע לשם, וגם היא דעתה להשאר אצל בעלה, ולכן לא תאכל אורז וקטניות ולא פירות יבשים. אבל כשהיא מגיעה לבית אביה, יכולה לאכול שם. וכן להיפך, אשכנזיה הנשואה לספרדי, היא נוהגת כמוהו, ויכולה לבשל לבעלה אורז וקטניות, וכן יכולה לאכול בעצמה אורז וקטניות, וכמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סימן לז), והיא רשאית להחמיר על עצמה בלבד, ולא על חשבון בעלה.

כלי זכוכית

יג. למנהג הספרדים מותר להשתמש בפסח בכלי זכוכית של כל השנה, כדעת מרן השלחן ערוך (סימן תנא סעיף כו) שכלי זכוכית אין צריכים הכשר כלל לפסח, כי כלי זכוכית אינם בולעים ואינם פולטים. והאשכנזים מחמירים בזה כדעת הרמ"א בהגה (שם), שאין להשתמש בפסח בכלי זכוכית של החמץ, כי חוששים שכלי זכוכית בולע. ולכן אם מגיע אצלך אשכנזי אל תביא לו לאכול בכלי זכוכית של חמץ.

המחמיר תבוא עליו ברכה

יד. ספרדים שרוצים להחמיר ולייחד כלי זכוכית לפסח, תבוא עליהם ברכה, יעשה שני צבעים אחד של כל השנה ואחד לפסח. ובכלל, מי שיכול טוב שייחד מערכת כלים מיוחדת לפסח, ולא יצטרך לשום הגעלה.

שיש וכיור

טו. אלא שיש דברים שכל אחד צריך להכשיר לפסח, כמו השיש והכיור, האשכנזים מחמירים להניח על השיש אבן מלובנת באש ושופכים עליה מים רותחים, כדי שיחשב לו הגעלה בכלי ראשון. אבל למנהג הספרדים די לשפוך מים רותחים על השיש והכיור. כי הכלל הוא: כבולעו כך פולטו, ובשיש לא משתמשים בכלי ראשון, אלא שלפעמים נשפך מהתבשיל של החמין חיטה על השיש, והרי זה עירוי מכלי ראשון. וגם זה חומרא, שהרי אין זה רוב שימושו של השיש, ובכל כלי הולכים אחרי רוב תשמישו.

שלחן

טז. וכן השלחנות, שופכים עליהם מים חמים. ואם חושש שיתקלקל השלחן, די להניח עליו מפה מיוחדת לפסח. שהרי אין מבשלים על השלחן, ורק לפעמים נשפך מהצלחת לשלחן, והרי זה עירוי מכלי שני, ולפעמים הצלחת היא כלי שלישי או רביעי. ולכן די בנקיון היטב ומפה חדשה.

פלאטה חשמלית

יז. פלאטה חשמלית, מעיקר הדין די לנקותה היטב ולערות עליה מים רותחים מכלי ראשון, שכן רוב בליעתה על ידי שנשפך מהתבשיל על הפלאטה. ואפילו אם לפעמים מניחים על הפלאטה לחם ופיתות, או שעושה עליה צנימים, אין צורך לעשות לה ליבון, ודי בעירוי. ומעיקר הדין לא היה חובה לעשות אפילו עירוי, שהרי אין כלי בולע מכלי אלא רק על ידי רוטב באמצע, כשם שמותר להניח שתי קדרות רותחות, אחת של בשר ואחת של חלב, והן נוגעות אחת בשניה, כיון שלא עובר טעם אם אין רוטב ביניהם, והוא הדין בפלאטה שהיא כלי והקדרה נוגעת בה, אין טעם החמץ הבלוע בפלאטה עובר לקדרה, אלא אם כן יגלוש מהקדרה ויהיה רוטב בין הקדרה לפלאטה, ולכן מערים מים רותחים על הפלאטה. ומכל מקום טוב להחמיר לצפות את הפלאטה בנייר כסף. יש מחמירים לערות מים רותחים על הפלאטה בשעה שהיא מחוברת לחשמל, וגם לצפות בנייר כסף. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

חצובה

יח. את חצובות הגז מעיקר הדין אין חובה להכשיר, אבל נהגו להגעיל את החצובות מפני חומרא של חמץ בפסח. החצובה היא הברזל שמונח עליו הקדרה, ואותה מגעילים. ואילו מסגרת הפח שמסביב די לערות עליה מים רותחים. וכיריים חשמליות מזכוכית, למנהג הספרדים אין צריך להם הכשר, כי כאמור, זכוכית אינה בולעת ואינה פולטת.

אינו דומה מאה למאה ואחד

יט. לפני כ-50 שנה היינו גרים בשכנות לחכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, אנחנו גרנו בקומה ראשונה, והוא בקומה שניה, ומידי פעם מרן זצ"ל היה עולה אליו להתייעץ עמו בהלכה. ולכן אחר כך כשיצא אור לציון חלק ב', ג', מרן הצטער על הרבה דברים שכתוב שם הפוך מיביע אומר, והיה אומר, אני דברתי אתו בהלכה והיה מקבל ממני, ומדוע כאן כתוב להיפך. כמה פעמים היה צריך להעלות לו הרבה ספרים, לחכם בן ציון לא היו הרבה ספרים, בסך הכל ספריה של שלשה טורים, ומרן זצ"ל היה רוצה להראות לו את דברי הפוסקים, והיה נעזר בנו, אני ואחי היינו מרימים כל אחד חלק ועולים לביתו של חכם בן ציון. פעם אחת נכנסתי למטבח של חכם בן ציון, וראיתי שם כל מיני בקבוקים ומבחנות, כמו מעבדה, שאלתי אותו: מה זה כל הכלים האלו? חכם בן ציון צחק, וענה לי בענוה[3], שהוא עושה בדיקות שונות של איסור והיתר. ואחד מהדברים שהוא בדק, אם כלי זכוכית בולע, כי אמנם אמרו באבות דרבי נתן (פרק מא ה"ו) שכלי זכוכית לא בולעים ולא פולטים, וכן דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רלג) והר"ן (פסחים ל:) ומרן השלחן ערוך (סי' תנא סעיף כו). אבל מדברי הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ג) משמע קצת שכלי זכוכית בולעים. ויש אומרים שהיום מעורב מעט מתכת בזכוכית, ולכן היא בולעת. חכם בן ציון קנה שתי כוסות זכוכית, ושקל את שתיהן וראה שמשקלם שווה 100 גרם בדיוק, עטף כוס אחת והניח אותה בבוידם, ובכוס השניה השתמש לשתות בה תה במשך שנה שלימה, ולאחר שנה שקל שוב את שתי הכוסות ומצא שהכוס החדשה שוקלת 100 גרם, והמשומשת שוקלת 101, ואם כן נמצא שהצדק עם המחמירים בכלי זכוכית, שהיא בולעת. הלכתי אז למרן זצ"ל ושאלתי אותו: איך אתה אומר בשיעורים בבורוכוב שמותר להשתמש בפסח בכלי זכוכית של החמץ, הרי חכם בן ציון עשה מחקר ונודע לו שכלי זכוכית בולע? השיב לי מרן: אל תשמע לו, ההלכה שמותר! האמת היא, שלא השתכנעתי כל כך, אבל 'קבלנו הוראות מרן'... ולאחר שנים כשלמדנו את דברי הר"ן במסכת פסחים (ל:) ראיתי שכתב, שכלי זכוכית מפני שהם קשים וחלקים, "בליעתם מעוטה מכל הכלים", ולכן אמרו שכלי זכוכית אינם בולעים ואינם פולטים. הר"ן היה תלמידו של הרשב"א, לפני כ-650 שנה, והוא כבר כתב שכלי זכוכית בולעים בליעה מועטת שאינה משמעותית, ולכן אינם צריכים הכשר.

קפה בזכוכית ולא בחרסינה

כ. בשבוע שעבר כשהייתי במטוס הביאו לי כוס קפה מחרסינה, כי רציתי להיות עירני שאוכל ללמוד במהלך הטיסה, אבל ביקשתי שיכינו את הקפה בכלי זכוכית שאינו בולע ואינו פולט, כי בבוקר עשו בכוס זו חלב של גוים, וכלי חרסינה בולע, אבל זכוכית אינה בולעת.

בעל נפש

כא. ישב לידי חכם אחד וטען: הרי הרב משה פיינשטיין (בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' מז) התיר חלב עכו"ם באמריקה, שהשלטונות שם מקפידים שלא יערבו חלב טמא בחלב פרה, ולכן היצרנים מפחדים לערב חלב טמא שלא יקנסו אותם, ויש לסמוך על זה לשתות חלב פרה של גוים. וכן יש הרבה שהקילו כדעת הרב פיינשטיין. השבתי לו: הרב פיינשטיין עצמו (שם) כתב שראוי לבעל נפש להחמיר בזה, והעיד שכך הוא נוהג בעצמו להחמיר שלא לשתות חלב עכו"ם. ולכן אף על פי שיש מקום להקל, אני מחמיר לעצמי.

דעת החזון איש בחלב עכו"ם

כב. גם החזון איש (יורה דעה סי' מא אות ד) התיר לפני כששים שנה לשתות חלב עכו"ם, על פי הסברא הזו, שהגוי מירתת – מפחד – לערב חלב טמא, והרי זה כמו שישראל יושב בצד העדר ורואהו חולב. היתר זה לא מצא חן בעיני הסטייפלר, והוא אמר שהחזון איש התיר רק בתקופת מלחמת השחרור, שהיה המצב דחוק, והתיר חלב זה לקטנים וחולים בלבד. וכן העיד משמו רבי ישראל וולץ מחבר ספר דברי ישראל (הובאו דבריהם בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"א סי' לח). אמנם הם עדים נאמנים, אבל 'ניתי ספר וניחזי', החזון איש לא כתב היתר זה רק בשעת מלחמה, אלא בפשיטות, מפני שהגוי מפחד הרי זה כישראל רואהו.

אבקת חלב

כג. אבקת חלב של עכו"ם דינה קל יותר, מפני שיש אומרים שפנים חדשות באו לכאן, והאבקת חלב לא היתה בכלל הגזירה. ובפרט שחלב של בהמה טמאה אינו יכול להתייבש ולהפוך לאבקה. כך כותב להתיר בשו"ת לבושי מרדכי (סימן כב), היה לפני כ-120 שנה. וכן בשו"ת זקן אהרן וולקין (ח"ב סי' מד), היה לפני כ-100 שנה. וכן פסקו להקל בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה חיו"ד סי' ט) ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז סימן כה).

תושבי חו"ל יכולים להקל יותר

כד. מי שגר בחו"ל ולא מוצא שם חלב ישראל, ורוצה להקל באבקת חלב של גוים, או אפילו בחלב של גוים, יכול להקל. כשמרן זצ"ל נבחר לרב ראשי, עשו לו את ההכתרה בראש חודש ניסן תשל"ג, ומיד לאחר פסח נסע לברזיל, ועשו לו שם קבלת פנים מפוארת, בהשתתפות כל האחים למשפחת ספרא. הם ידעו שמרן לא יאכל בשר אלא אם כן הוא חלק בית יוסף באמת, ולא לסמוך על כל אחד שאומר שהוא חלק בית יוסף, לכן עשו לו ארוחת ערב חלבית. מרן שאל את אדמונד ספרא: האם זה חלב ישראל? ספרא לא הבין את השאלה, הרי זה חלב שלנו... אבל היה שם חכם אחד שהבין, ואמר למרן, שזה חלב עכו"ם, כי הם סומכים בברזיל על הוראתו של הרב פיינשטיין, שמותר לשתות חלב עכו"ם. מיד קם מרן והודיע לבנים שהיו אתו, שלא יאכלו כלום מכל המטעמים שהכינו, תושבי אמריקה מקילים בזה כי אין להם ברירה, אבל אנחנו אורחים לכמה ימים, ויכולים שלא לאכול מאכלים שיש בהם חלב עכו"ם, לכן אל תגעו בכל המאכלים, 'אל תגעו במשיחי'.

שוקולד של עלית

כה. אנחנו נוהגים להחמיר גם באבקת חלב עכו"ם, שהרי מצוי כאן בארץ אבקת חלב ישראל, ומדוע לקחת אבקת חלב עכו"ם. גם חברת עלית שמייצרים בנצרת שוקולד, לאחרונה מקפידים להשתמש בחלב ישראל. ולכן אף על פי שמעיקר הדין מותר לאכול אבקת חלב עכו"ם, אבל נהגנו להחמיר, מהיות טוב אל תקרי רע.

רוב תשמישו

כו. בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צו) מבאר את הטעם שבכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו, כגון מה שפסק מרן (סי' תנא סעיף יא) שמחבת די לה בהגעלה, מכיון שרוב תשמישה בשמן, ואף על פי שלפעמים נגמר השמן ומטגן בה ביבש, אין צורך בליבון, שכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו. ולכאורה עדיין נשאר מעט מהבליעה המועטת שביבש. ותירץ, לפי שמדובר בכלי שאינו בן יומו, שמהתורה אינו צריך הכשר כלל, כיון שהוא נותן טעם לפגם, אלא שחכמים גזרו בכלי שאינו בן יומו אטו בן יומו, לכן לא החמירו להצריך הכשר אלא לפי רוב תשמישו. אבל אם השתמש ביבש בתוך מעת לעת, צריך לעשות לו ליבון, כיון שהוא צריך הכשר מהתורה, אין הולכים אחר רוב תשמישו.

בליעה של קטניות

כז. יש מהאשכנזים שמחמירים באורז וקטניות אפילו בבליעת הכלים, אבל זו חומרא יתירה, די להם להחמיר שלא לאכול אורז וקטניות עצמם, אבל מותר להם לאכול בכלים שבישלו בהם אורז. ולכן אם בא אלינו אשכנזי בפסח, ועשינו לו תפוחי אדמה ובשר בלי קטניות, מותר לו לאכול, למרות שאתמול בישלנו בכלים אלו קטניות (כמבואר בדברי הרמ"א סימן תנג סעיף א).

נותן טעם לפגם

כח. דבר נוסף שהאשכנזים מחמירים בפסח, בדין נותן טעם לפגם. זו מחלוקת ראשונים, התוס' בעבודה זרה (סו. ד"ה מכלל) והרא"ש (פ"ה דע"ז סי' ו) כתבו שגם חמץ בפסח שאסור במשהו, זהו במשהו שטעמו משובח, אבל נותן טעם לפגם מותר, כמו שנותן טעם לפגם מותר בכל האיסורים, שנאמר "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", לא מדובר בגר צדק, אלא בגר רפורמי וקונסרבטיבי... גר תושב, את שראוי לגר, שטעמו ראוי, אסרתי לך, את שאינו ראוי לגר שנותן טעם לפגם לא אסרתי לך (עבודה זרה סז.). ואילו המרדכי והרשב"א בתשובה (ח"א סי' תצט) כותבים שנותן טעם לפגם לא גרע ממשהו, וכשם שמשהו אסור, הוא הדין נותן טעם לפגם אסור בפסח. ומרן השלחן ערוך (סימן תמז סעיף י) פסק שנותן טעם לפגם מותר בפסח. והרמ"א שם כתב שהמנהג אצלם להחמיר בזה.

משחת נעליים ואבקת כביסה

כט. ולכן למנהג הספרדים אין צורך להחמיר במשחת נעליים שתהיה כשרה לפסח, שטעמה פגום ונפסלה מאכילת הכלב. והוא הדין אבקת כביסה אפילו אם יש בה עמילן של חיטה, אבל אינו אוכל את האבקה, וגם היא נפסלה מאכילת הכלב.

מי מכניס את השרוול במרק

ל. יש שמצריכים הכשר לפסח על אבקת כביסה, כי חוששים שמא ישאר מהאבקת כביסה בשרוול של החולצה, והשרוול יכנס לתוך צלחת המרק... אבל מי אוכל ככה?! האמת שיש רב אחד מפורסם שאוכל ככה. איך אני יודע? הרב שך סיפר למרן זצ"ל. בתקופה שהיו בקשר טוב, במשך תשע שנים היה להם קשר הדוק, בכל חג הרב שך היה מגיע לבקר את מרן, וגם מרן היה הולך לבקר אצלו, עד שבאו שועלים קטנים מחבלים כרמים. וכל פעם כשהרב שך היה מגיע לבקר את מרן, הרבנית ע"ה היתה מתקשרת אלינו הבנים, ואומרת לנו שמרן ביקש שגם אנחנו נשתתף בביקור. ופעם אחת מרן סיפר בצער לרב שך על אותו רב שמדבר נגדו, הרב שך אמר למרן: אל תתייחס אליו, תראה איך הוא אוכל מרק, כל השרוול שלו במרק...

משחת כלים ואקונומיקה

לא. וכן משחת כלים ואקונומיקה אינם צריכים הכשר לפסח, פעם היו שוטפים כלים בגיגית, ואולי היה נשאר מעט חומר ניקוי, היום מדיחים כלים בברז ולא נשאר מאומה. והוא הדין סבון רחצה ושמפו אין צריכים כשרות לפסח. יש שטוענים שצריך הכשר לפסח מפני שסיכה כשתיה, כמו דין סיכה ביום הכפורים. אבל זה שייך דוקא כשמורח שמן ורוצה שישאר על העור, מה שאין כן בסבון ושמפו ששוטף מיד ולא רוצה שישאר מאומה על גופו.

תרופות

לב. והוא הדין לגבי תרופות בפסח. בכל שנה באים אצלנו ראשי קופות חולים להראות לנו אלו תרופות כשרות לפסח, וביקשו שנכתוב להם מכתב, וכתבתי להם ושבחתי אותם על מאמציהם לדאוג לתרופות כשרות לפסח, אבל הוספתי שמעיקר הדין יש להקל בכל התרופות שטעמם פגום, ובעיקר מה שצריך להקפיד זה בתרופות שטעמם טוב, כמו תרופות נגד צרבת או כדורים למציצה נגד כאבי גרון, וכן סירופים שטעמם טוב, מה שאין כן תרופות שטעמם פגום כמו כדור אקמול, הם נפסלו מאכילת הכלב, אפילו כלב שכואב לו הראש לא יאכל אותם... הם התפלאו על היתר זה, כי לא שמעו על כך עד היום.

סבון ושמפו

לג. יש שטוענים שצריך להחמיר בתרופות ובסבון ושמפו מטעם דאחשביה, כמו שמצינו (באורח חיים סימן תמב סעיף ט) לגבי חמץ שנפסל מאכילת הכלב ומותר לקיימו בפסח, מכל מקום אסור לאכלו, כי בזה מחשיבו ואסור. אולם כבר כתב בשו"ת זרע אמת ח"ב (חלק יורה דעה סימן מח), שאין איסור אחשביה בתערובת. וכן כתב בשו"ת נודע ביהודה (מה"ת חיו"ד סי' נז, ד"ה ומה). וגם החזון איש (סימן קטז סוף אות ח) שהיה מחמיר בדרך כלל, כתב להקל שאין איסור אחשביה בתערובת.

מעמיד

לד. ויש שהקשו, שהרי מרן השלחן ערוך (סימן תמב סעיף ד) אסר את התריאקה – מין תרופה שמעורב בה חמץ פגום – בפסח, ומשמע שיש איסור אחשביה גם בתערובת. אבל התירוץ פשוט, שם החמץ הוא מעמיד את התרופה, ומעמיד לא בטל אפילו באלף, מה שאין כן בשאר תערובת של חמץ פגום.

תלמוד תורה כנגד כולם

לה. אמנם מי שכואב לו הראש לא ירוץ לקחת תרופה שיש בה תערובת חמץ, אבל במקום צורך גדול כגון שהוא כבר חולה, או שכאב הראש מונע אותו מלימוד התורה, הרי זה חומרא דאתי לידי קולא, ויכול להקל לקחת תרופה עם תערובת חמץ פגום. וגם האשכנזים יכולים להקל בזה במקום צורך גדול.

קדש ורחץ

לו. בליל הסדר אין צורך להמתין לצאת הכוכבים של רבינו תם, אבל צריך להקפיד על צאת הכוכבים לפי הגאונים, וכמבואר בתוס' (פסחים צט: ד"ה עד) בשם התוספתא, שלמדו מהפסוק "ואכלו את הבשר בלילה הזה", והמצה הוקשה לפסח שצריך לאכלה בלילה דוקא. והוא הדין ארבע כוסות שהם מדרבנן, כי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ולכן ימתין עד עשרים דקות לאחר השקיעה, ואז יתחיל "קדש ורחץ". אצל מרן זצ"ל נהגנו לשיר "קדש ורחץ" בכמה לחנים, כל פעם לחן אחר.

להמתין לצאת הכוכבים שלהם

לז. בחו"ל כמו בספרד בצרפת ובלונדון יש הפרש גדול בין השקיעה לצאת הכוכבים, ופנו אלי לפני הרבה שנים, ושאלו אם יכולים להקל בצאת שבת ולעשות מלאכה עשרים דקות לאחר השקיעה, כי עדיין יש להם אור, וצאת הכוכבים שם הוא זמן רב לאחר השקיעה. התייעצתי בזה עם מרן זצ"ל, ואמר לי להורות להם שיחמירו שלא לעשות מלאכות דאורייתא עד צאת הכוכבים שלהם.

בארבע כוסות יש להקל

לח. פנו אלי מאותם המקומות שצאת הכוכבים מאוחר, כיצד ינהגו בליל הסדר כשיש ילדים קטנים וקשה להם להמתין עד צאת הכוכבים שלהם, והוריתי להם שיכולים להקל ולסמוך על מה שהוסיפו מחול על הקודש, ולהתחיל את הסדר עשרים דקות לאחר השקיעה, כיון שארבע כוסות דרבנן יש להקל בזה, כדי שיוכלו לקיים מצות והגדת לבנך כראוי. ומכל מקום יאכלו עוד כזית מצה לאחר צאת הכוכבים שלהם, שהמצה דאורייתא.

נשים שלנו חשובות

לט. מוזגים יין בליל הסדר לכולם, גם לנשים, וגם הן חייבות בהסבה, כי נשים שלנו חשובות. שישמעו את זה ארגוני הנשים, ויראו שאנחנו מכבדים את הנשים...

הסבה

מ. בן אצל אביו חייב בהסבה, ואפילו הוא רבו המובהק. אלא אם כן הוא אצל גדול הדור או רבו המבוהק שאינו אביו, אינו חייב בהסבה, אלא אם כן יתן לו רבו רשות.

תזכורת

מא. ראש המשפחה יזכיר לבני הבית להסב על צד שמאל. אם לא היסב, או שהיסב על צד ימין, צריך לחזור ולשתות עוד כוס, בלי ברכה.

מתי להסב

מב. חובת ההסבה היא בשתיית ארבע כוסות, וכן בשני כזיתים של המצה במוציא מצה, וכן בכזית מצה של הכורך, ובכזית מצה של האפיקומן. באמירת ההגדה אינו חייב להסב, ואם רצה להסב רשאי. אבל בברכת המזון אין להסב.

קדש

מג. את הקידוש יאמר בעל הבית, וכל אחד יאחוז את הכוס שלו וישתוק, ויצא ידי חובה מדין שומע כעונה, שזה עדיף יותר לקיים ברוב עם הדרת מלך. יש עדות שנוהגים שהמסובים אומרים יחד עם המקדש חלק מהקידוש, אבל בשו"ת רב פעלים (ח"א חאו"ח סימן י ד"ה ועוד) השיג על רבי עקיבא איגר (בתשובה סי' ז) שכתב כעין זה, שהרי לא מצינו בדין שומע כעונה שיהיה חציו בשמיעה וחציו באמירה. ולכן עדיף יותר שיקשיבו כולם ויצאו ידי חובה. אם המקדש בולע מילים, אז יאמר כל אחד עמו בלחש את כל נוסח הקידוש, שהרי כל אחד כוסו בידו. והוא הדין לגבי ברכת הכרפס, עדיף שאחד יברך לכולם, ואם בולע מילים כל אחד יברך לעצמו.

ורחץ

מד. נוטלים ידים בכלי לפני הכרפס, כיון שמטבלים את הכרפס במי מלח, או במי לימון עם רוב מים, ויגע במים כי אז חייב בנטילה. אבל אין מברכים על נטילת ידים זו, ומצוי שטועים ומברכים על נטילת ידים, ואחר כך צריך שלא ישמור את ידיו, ויוכל לברך על נטילת ידים למצה. ולכן יעמידו ילד אחד שיזכיר לכל אחד שלא לברך על נטילת ידים.

כרפס

מה. אוכלים כרפס פחות מכזית, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (סימן תעג סעיף ו), כדי שלא יצטרך לברך ברכה אחרונה. אצל מרן זצ"ל נהגנו לאכול מיד לאחר הקידוש ביצה, ואומרים עליה "זכר לקרבן חגיגה", מברכים שהכל וברכה אחרונה בורא נפשות. ויש ששאלו מה זה שונה מהכרפס שמרן הזהיר לא לברך ברכה אחרונה? והתשובה פשוטה, הכרפס בא לפטור את המרור, כי יש ספק אם צריך לברך האדמה על המרור, ולכן אין לברך ברכה אחרונה על הכרפס, מה שאין כן הביצה שלא באה לפטור כלום.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן