הרב יצחק יוסף לפרשת פרשת אחרי - הלכות ספירת העומר

ספירת העומר בזמן הזה

א. ידועה מחלוקת הפוסקים אם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, כי בתורה נאמר (ויקרא כג, טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ומשמע שמצות ספירת העומר תלויה במצות קרבן העומר, ולכן סוברים התוס' (מנחות סו.) והרא"ש (סוף פסחים) שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, כיון שאין קרבן העומר בזמן הזה. וכן דעת הרז"ה (סוף פסחים), והנמוקי יוסף (סוף פסחים), והרשב"א (בתשובה סימן קכו), והרוקח (סימן שעא), ורבינו ישעיה מטראני (בספר המכריע ס"ס כט), והכל בו (ס"ס נה). לעומתם הרמב"ם (פרק ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה כד) כתב שמצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, כלומר גם בחוצה לארץ, וגם בזמן הזה שאין לנו קרבן העומר. וכן דעת רבינו אבי העזרי (סי' תקכו), והאור זרוע (סי' שכט). הביאור הלכה (סי' תפט סעיף א ד"ה לספור) כתב שגם ספר החינוך סובר שספירת העומר בזמן הזה דאורייתא, אבל ממה שכתב החינוך (סוף מצוה שו) מבואר שספירת העומר בזמן הזה דרבנן.

מחלוקת אמוראים

ב. מחלוקת זו אם ספירת העומר בזמן הזה מהתורה או מדרבנן, תלויה במחלוקת האמוראים במנחות (סו.): אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. וכן רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא. כלומר לפי אביי ורבנן דבי רב אשי צריך למנות גם את הימים וגם את השבועות, כלומר שביום השביעי יאמר "היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד", וכן ביום הארבעה עשר יאמר "היום ארבעה עשר יום לעומר שהם שני שבועות", וכן על זה הדרך. כי עיקר הקפידא למנות שבועות כשהמספר עגול בסיכום השבוע, אלא שנהגו להזכיר בכל יום את המנין השבועי, "היום שמנה ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד", וכן על זה הדרך. ולדעת אמימר אין צורך למנות אלא את הימים בלבד, מפני שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, זכר למקדש. משמע שהמחלוקת היא אם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, לדעת אביי ורבנן דבי רב אשי ספירת העומר דאורייתא ולכן מצוה למנות גם שבועות, ולדעת אמימר היא מדרבנן. אבל באמת אין הכרח לומר שאביי ורבנן דבי רב אשי סוברים שספירת העומר דאורייתא, כי כתב הכסף משנה (פרק ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה כד) שאביי ורב אשי גם כן סוברים שהוא זכר למקדש, ואף על פי כן לדעתם מצוה למנות אף שבועות. וכן משמע מדברי רבינו ישעיה מטראני (בספר המכריע ס"ס כט), שכתב שמצוה למנות שבועות, אף על פי שספירת העומר היא זכר למקדש. וכן נראה מדברי הרז"ה (סוף פסחים). ולפי זה יתכן שלכל הדעות ספירת העומר בזמן הזה דרבנן, אלא שנחלקו אם צריך למנות גם שבועות כמו שהיו מונים בזמן בית המקדש, או די בספירת הימים.

דעת הרי"ף

ג. הרב מבריסק בשו"ת בית הלוי (ח"א סי' לט) כותב, שגם הרי"ף סובר כדעת הרמב"ם שספירת העומר בזמן הזה דאורייתא. שהרי הביא להלכה את דברי אביי שמצוה למנות יומי ושבועי. ומרן זצ"ל בחזון עובדיה (הלכות ספירת העומר סעיף יז, ובמקורות הערה ג) חזר פעמיים ושלש על זה, שלדעת הרי"ף ספירת העומר דאורייתא גם בזמן הזה, אבל לפי האמור אין זה מוכרח, כי אפשר לפרש בדעת הרי"ף שאף על פי שספירת העומר בזמן הזה היא זכר למקדש, מכל מקום מצוה למנות ימים ושבועות. ולפי זה מיושב מדוע מרן השלחן ערוך פסק שספירת העומר דרבנן, נגד דעת הרי"ף והרמב"ם, כי דעת הרי"ף אינה ברורה, ולכן מרן פסק כדעת רוב הראשונים.

לשם יחוד

ד. יש נפקא מינה גדולה בחקירה זו, אם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן. כגון בענין נוסח לשם יחוד[1], לפני ארבעים וחמשים שנה בכל הסידורים היה כתוב "לקיים מצות עשה של ספירת העומר כדכתיב וספרתם לכם" וכו', וכבר אז מרן זצ"ל היה מזהיר על כך בכל שנה במוצאי פסח, שאין לומר "מצות עשה", שהרי סתם "מצות עשה" היא מצוה מהתורה, ואילו לדעת רוב הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן תפט סעיף ב) ספירת העומר דרבנן, ואיך אומר שקר לפני ה' יתברך, "דובר שקרים לא יכון נגד עיני" (תהלים קא, ז). וגם יש בזה איסור משום בל תוסיף, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות ממרים הלכה ט) שהאומר על בשר עוף בחלב שהוא אסור מהתורה עובר בבל תוסיף. בשנת תשמ"ז יצא לאור סידור "חזון עובדיה", הסידור הראשון על פי פסקיו של מרן זצ"ל, ואחר כך ב"ה יצאו עוד סידורים על פי פסקי מרן, ושם כתבנו נוסח לשם יחוד לומר "לקיים מצות ספירת העומר".

דעת מרן

ה. כאמור, דעת מרן השלחן ערוך (סימן תפט סעיף ב) שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, שהרי כתב שם שהמדקדקים אינם סופרים את העומר עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות. ומשמע שמעיקר הדין ניתן לספור בין השמשות, כיון שספירת העומר דרבנן, וספק דרבנן לקולא.

טענת הישכיל עבדי והאור לציון

ו. לפני כ-20 שנה התפרסם מאמר של חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל בירחון מוריה (ניסן תשנ"ט), ושם הוא כתב שיכול לומר בנוסח של לשם יחוד "מצות עשה"[2], כי אין הכרח לומר בדעת מרן השלחן ערוך שסובר שספירת העומר דרבנן, שהרי גם למאן דאמר ספירת העומר דאורייתא מותר לספור בין השמשות על פי ספק ספיקא, שמא הוא לילה, ושמא כדעת רבינו תם (בברכות ב.) שכשם שמותר להתפלל ערבית מפלג המנחה, כך מותר לקרוא קריאת שמע מבעוד יום מפלג המנחה, והוא הדין שמותר לספור העומר מבעוד יום. וכבר הגאון רבי עובדיה הדאיה[3] בעל ה"ישכיל עבדי" (בשו"ת ודבר שלום חאו"ח סי' ח) טען טענה זו.

צריך להזהר בלשון מאוד

ז. כאשר היה יוצא לאור ספר ישכיל עבדי, היו מרן זצ"ל וחכם בן ציון זצ"ל הולכים לקנות ממנו את הספר, כדי לעודד אותו, יש אחד שהביא לי ספר שו"ת שחיבר, יש שם הרבה בקיאות, אבל הוא מביא שם את דברי המנחת כהן (בשער ב פרק ב בד"ה התנאי השני) בענין בישול אחר בישול בשבת ברוב יבש, שדעת מרן הבית יוסף להתיר, וכותב עליו: "חס ושלום לומר כן, הס מלהזכיר", איך אפשר לכתוב מילים כאלה על קדמון לפני כ-400 שנה?! אבל שו"ת ישכיל עבדי הוא ספר חשוב בהלכה. ומרן וחכם בן ציון היו מפלפלים בדבריו, 'על כל פרק תקיעה', ואחר כך היו הולכים אליו לספר לו מה שדנו בדבריו, והיה שמח שלומדים בספריו, כי זה העיקר בעולם הזה, הספרים שאדם כותב ומשאיר לדורות הבאים.

גלימה לבנה

ח. מרן זצ"ל אמר לנו פעם, שכאשר יגיע לגיל שבעים ילבש גלימה לבנה, וכאשר הגיע לגיל שבעים עשינו לו מסיבת הפתעה, אמרנו לו שיש שיעור משפחתי אצל אחד הילדים, וכשנכנס לבית שרנו לכבודו והבאנו לו את הגלימה הלבנה, אבל לא רצה ללבוש אותה, אמר: אני חוזר בי... ואז הוא אמר לנו: כל הכבוד שאתם שרים לכבודי ומכבדים אותי, אבל כל זה חולף והולך, מה שנשאר אחרי מאה ועשרים זה התורה והספרים, תנו לי לחבר עוד ספרים.

המקור בחידושי הגהות

ט. הטענה הזו של הישכיל עבדי וחכם בן ציון, שמה שאפשר לספור בבין השמשות זהו על פי ספק ספיקא, ולא מטעם ספק דרבנן לקולא, מקורה בחידושי הגהות על הטור (סי' תפט), כי הטור פסק גם כן שאפשר לספור בין השמשות, ומאידך הביא בשם ראבי"ה, שאם ביום החמישי פתח על דעת לספור "ארבעה ימים לעומר", ונזכר שהם חמשה וסיים "חמשה ימים לעומר", או להיפך, ביום הרביעי פתח על דעת לספור "ארבעה ימים לעומר", וסיים בטעות "חמשה ימים לעומר", שיש ספק אם הולכים אחרי הפתיחה או החתימה, ופסק שבשניהם לא יצא.

פתח בשיכרא

והנה בברכות (יב.) דנו בכיוצא בזה, פתח בשיכרא וסיים בחמרא. לקח כוס מים והתחיל לברך על דעת לומר "שהכל", ומשום מה התבלבל ואמר "הגפן", או להיפך, שרצה לומר "הגפן", אבל לבסוף אמר "שהכל", האם העיקר הוא הפתיחה או החתימה? וספק זה לא נפשט בגמרא. וכתבו התוס' (ד"ה לא לאתויי) בשם רב אלפס, שמכיון שלא נפשט, בכל אופן יצא, כי כל הברכות דרבנן חוץ מברכת המזון, ואזלינן לקולא. ואם הראבי"ה פסק בספירת העומר להחמיר כשפתח לא נכון וסיים נכון, על כרחך שהוא סובר שספירת העומר דאורייתא, ואם כן איך הטור הביא את דבריו להלכה, ומצד שני פסק שאפשר לספור ספירת העומר בין השמשות? ולכן כתב בחידושי הגהות, שהטור סובר שספירת העומר דאורייתא, ואף על פי כן ניתן לספור בין השמשות משום ספק ספיקא. ועל פי זה כתבו הישכיל עבדי וחכם בן ציון, שכשם שיש לפרש כן בדעת הטור, כך יש לפרש גם בדעת מרן השלחן ערוך.

לפרש את מרן על פי הבית יוסף

י. ואחר אלף המחילות מכבוד תורתם[4], בדעת מרן אי אפשר לפרש כן, שהרי מרן בבית יוסף כותב על דברי הראבי"ה הנ"ל, שזהו משום שהוא סובר ספירת העומר דאורייתא, "ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא, הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא, ואינו חוזר ומברך". וכן פסק בשלחן ערוך (סעיף ו) שאם פתח לא נכון וסיים נכון, או שפתח נכון וסיים לא נכון יצא. ובודאי שזהו על פי מה שכתב בבית יוסף שספירת העומר דרבנן.

לשמחה מה זו עושה

בזמנו שלחתי שליח – ראש ישיבה אחד – לחכם בן ציון שישאל אותו, איך הוא מפרש כך. וחכם בן ציון חייך, והשיב לו: כוונת מרן שהברכה על ספירת העומר היא דרבנן, אבל הספירה עצמה דאורייתא, ומכיון שמה שפתח וסיים זה מדובר על הברכה, לכן ספק דרבנן להקל. אותו ראש ישיבה חזר אלי שמח וטוב לב, אבל מיד אמרתי לו: 'לשמחה מה זו עושה', הרי הבית יוסף תלה דין זה במחלוקת הפוסקים אם ספירת העומר בזמן הזה דאורייתא או דרבנן. ועל כרחך לפי שהברכה נגררת בזה אחרי המצוה, אם ספירת העומר דאורייתא, גם על הברכה היה צריך לחזור, וכמו שכתב המרדכי (פ"ב דמגילה סי' תתג), והביאו מרן הבית יוסף (ס"ס תפט). ולכן מוכרח בדעת מרן השלחן ערוך שספירת העומר בזמן הזה דרבנן, ואין לומר בנוסח לשם יחוד "מצות עשה".

המלצתו של מרן

יא. יש מקומות שמתפללים ערבית בסמוך למנחה, ומסיימים ערבית בין השמשות, ואם ילכו הביתה, יש חשש שישכחו לספור את העומר, ולכן יספרו בין השמשות. אולם מי שיכול להחמיר ימתין עד צאת הכוכבים ויספור, שכן ראוי לעשות, ויעביר את השעון ליד השניה כדי שיזכור לספור את העומר בלילה, שהרי מרן השלחן ערוך ממליץ לנו לעשות כן, וטוב לנו לשמוע להמלצתו.

מנהג נגד מרן

יב. אנחנו נוהגים היום לעשות "תרתי דסתרי", כלומר, נחלקו רבי יהודה וחכמים עד מתי זמן מנחה, וממתי מתחיל זמן ערבית, לחכמים זמן מנחה עד הערב, וזמן ערבית מהערב, ולרבי יהודה זמן מנחה הוא עד פלג המנחה, ואז מתחיל זמן של ערבית, ובגמרא (ברכות כז.) אמרו דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד, דהיינו שאדם יכול לנהוג כרבי יהודה או כחכמים. ומכל מקום פסק מרן השלחן ערוך (סימן רלג סעיף א) שאדם צריך לעשות או כרבי יהודה או כחכמים, ולא יעשה תרתי דסתרי, מנחה לאחר פלג המנחה כחכמים, וערבית מבעוד יום קודם השקיעה כרבי יהודה. אולם מנהג הספרדים להקל בזה נגד דעת מרן, ועושים תרתי דסתרי [א.ה. ע' בית יוסף סי' רלג, והליכות עולם ח"א עמ' רנא], כיון שתפלה היא מצוה דרבנן, ובדרבנן אפשר לעשות תרתי דסתרי מדין ספק דרבנן להקל. והסברא בזה מבוארת בקהילות יעקב (ברכות סימן א). ולכן מצוי הדבר שמסיימים ערבית בין השמשות, וכשיש צורך ניתן לספור את העומר בבין השמשות.

ספירה בלא הבנה

יג. כותב המגן אברהם (סי' תפט סס"ק ב) שיכול לספור את העומר בכל לשון, אבל בתנאי שהוא מבין מה שהוא סופר, כי אם אינו מבין מה שהוא סופר אינו יוצא ידי חובה, ואפילו סופר בלשון הקודש חייב להבין מה שהוא סופר.

חילוק בין שומע לאומר

יד. הגאון יעב"ץ, רבי יעקב עמדין בר צבי, בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ (סי' קלט) הקשה על המגן אברהם מדברי התוס' בסוטה (לב.), שיש חילוק בין השומע לאומר, שהשומע צריך להבין מה ששומע, אבל האומר בעצמו בלשון הקודש יוצא ידי חובה אפילו שאינו מבין. ואם כן מדוע החמיר המגן אברהם שלא יצא ידי חובה כשסופר אם לא מבין? וכן הקשה הגאון רבי יצחק טייב בספר ערך השלחן (סי' תפט ס"ק ג).

מהות הספירה הבנה

טו. בספר שו"ת דבר אברהם (ח"א סי' לד) מיישב את דברי המגן אברהם, שבכל המצוות התלויות באמירה – כמו קריאת שמע ותפלה – המצוה היא 'לומר', וכיון שאמר יצא ידי חובה גם כשלא הבין, אבל בספירת העומר המצוה היא 'לספור', ואם סופר ומבין, אפילו שסופר בלשון אחרת יוצא ידי חובה, כי 'ספר', אבל כשסופר ולא מבין הוא לא 'ספר', ואין זה סותר למה שנפסק שיכול לברך ברכת המזון גם כשלא מבין. ועל פי יסוד זה שבספירת העומר צריך שתהיה 'ספירה' ברורה, הרב דבר אברהם מסביר שם כמה דברים כדלהלן.

ספירה של גלויות

טז. הרז"ה – רבינו זרחיה הלוי – בעל המאור (סוף מסכת פסחים) שואל: בחוצה לארץ עושים שני ימים טובים של גליות, במוצאי יום טוב ראשון של פסח או של סכות אצלנו זה חול המועד, ואצלם זה יום טוב, במוצאי יום טוב שני אצלנו זה אסרו חג, ואצלם זה יום טוב. אבל בספירת העומר הם סופרים כמונו, מתחילים לספור במוצאי יום טוב ראשון של פסח, ומדוע אינם סופרים מספק כמו שעושים יום טוב מספק, יספרו 'היום יום אחד לעומר או שני ימים לעומר', ובליל שבועות יספרו 'היום תשעה וארבעים יום לעומר' מספק? ואין לומר שהטעם הוא משום חשש ברכה לבטלה, שהרי ביום טוב שני הם עושים קידוש, ואומרים בתפלה 'אתה בחרתנו', ואם כן הוא הדין שיספרו את העומר יום אחד יותר מספק.

ספירת ספק

על פי האמור, מתרץ הדבר אברהם, שבספירת העומר הדין שונה, שצריך לספור ודאי ולא ספק, אי אפשר לספור היום עשרים או עשרים ואחד. למשל, אחד נותן הלואה לחבירו עשרת אלפים דולר, וסופר לו: מאה, מאתים, אחר כך הוא התבלבל ואומר לו: "שש מאות או שבע מאות", אין כאן ספירה, כי ספירה צריכה להיות ברורה, כך בספירת העומר, אם היו מתקנים ספירה מספק, לא היה מקיים מצוה בספירה כזו.

מסופק כמה היום לעומר

יז. לפי זה, אדם שמסופק כמה המספר היום, ואין לו אפשרות לברר את המספר המדוייק, בימים הראשונים כולם זוכרים את המספר, אבל לקראת סוף ימי הספירה מצוי שמסתפקים, האם יכול לברך ולספור: "היום ארבעים ושנים או ארבעים ושלשה", לפי דברי הדבר אברהם ספירה זו אינה מועילה, כי "ספירת ספק אין שמה ספירה".

כבש לא 'תמים'

יח. ועוד מסביר הדבר אברהם את הגמרא במסכת בבא מציעא (ו:) לגבי מעשר בהמה, נאמר "העשירי יהיה קודש", סופר את כל הבהמות, ולעשירי נותן מכה עם צבע ומסמן אותו שהוא מעשר. ואם קפץ אחד מן המנויים, היה כבש אחד שובב ולאחר שמנה אותו, חזר וקפץ לתוך אותם שלא נמנו, ואינו יודע לזהות את הכבש, כל התערובת פטורה ממעשר, "קפץ אחד מן המנויים לתוכם כולם פטורים", משום ש"עשירי" ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. התוס' במקום (ד"ה קפץ) שואלים: ולבטיל ברובא, הלוא יש תשעים בהמות שלא ספר, ובכל התורה יש לנו דין 'בטל ברוב', 'חד בתרי בטיל'.

מהתורה כל האיסורים בטלים ברוב

ואין לדחות, שבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, שהרי יש עשרה דברים שלא בטלים אפילו באלף, כמו 'בריה' (סי' ק), כגון נמלה או תולעת שנפלה לתבשיל אפילו באלף לא בטלה, וכן 'חתיכה הראויה להתכבד' לא בטלה אפילו באלף (סי' קא), והמדובר בחתיכה מבושלת גדולה וחשובה שראוי לכבד בה את האורחים. 'דבר שבמנין' (סי' קי). 'חמץ בפסח' (סי' תמז). 'דבר שיש לו מתירים' (סי' קב). 'מידי דעביד לטעמא' (סי' צח). 'מעמיד' (סי' פז). וכן אם ניכר איסורו. וכן בעלי חיים, חשובים ולא בטלים, אבל אין לומר שלא בטל אותו שקפץ מפני שבעלי חיים חשובים, שהרי מה שלא בטלים זה מדרבנן, אבל מהתורה בטלים והיה צריך לחייב את כולם במעשר? התוס' נשארו בקושיא. אבל השיטה מקובצת מביא תירוץ בשם הרא"ש מפליז"א והריטב"א, שאמנם בכל התורה הולכים אחרי הרוב, אבל עדיין תורת ספק עליו, רק שגזירת הכתוב ללכת אחרי הרוב, וכאן שהתורה אמרה לי עשירי ודאי ולא ספק, לא שייך לספור בספק. ולפי היסוד של הדבר אברהם מובן, שספירת ספק אינה חשובה ספירה.

לא סיימוה קמיה

יט. הגאון רבי שלמה זוין זצ"ל בספרו המועדים בהלכה[5] מביא את הדבר אברהם בקיצור, שמי שמסופק כמה היום לעומר אינו יכול לספור מספק, כי ספירת ספק לאו שמה ספירה. אבל במחילה מכבוד תורתו 'לא סיימוה קמיה', הרי הדבר אברהם (סי' לד אות ה) חזר בו אחר כך, כי הרז"ה בעל המאור שהקשה מדוע לא סופרים בחו"ל פעמיים מספק, לא תירץ משום שספירת ספק לאו שמה ספירה, אלא תירוץ אחר, כי אז יצטרכו לספור בשבועות מספק, ויבואו לזלזל בקדושת יום טוב, כי יחשבו שהוא רק ספק יום טוב. ומוכח שהבין שספירת ספק נחשבת ספירה, מפני שהסופר ארבעים ושנים או ארבעים ושלשה, הרי הוא שולל את המספר ארבעים ואחד וארבעים וארבעה, וכן הסופר דולרים 600 או 700, כלומר ודאי לא 500 ולא 800, וגם זה נחשב ספירה מסויימת. על כן המסופק כמה היום לעומר, יספור שני המספרים מספק, ויכול לעשות תנאי: אם המספר הנכון הוא ארבעים ושנים, מה שאספור ארבעים ושלשה אינו למצוה, ואם המספר הנכון הוא ארבעים ושלשה, מה שאספור ארבעים ושנים אינו למצוה.

תנאי במצוות

כ. זהו כלל גדול בתורה, שתנאי מועיל במצוות, וכמו שכתב הגאון רבי עקיבא איגר (בחידושיו לש"ע או"ח ס"ס מו) לגבי מי שקם מאוחר, וחושש שיעבור זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע ויתנה: אם כשאקרא קריאת שמע בברכותיה יהיה עדיין זמן קריאת שמע, מה שאני קורא עתה הרי זה כקורא בתורה, ומה שאקרא אחר כך הרי זה למצות קריאת שמע, ואם יעבור זמן קריאת שמע, מה שאקרא עתה הרי זה למצות קריאת שמע, ומה שאקרא אחר כך הרי זה כקורא בתורה. למרות שאי אפשר לקרוא קריאת שמע על ידי שליח, והרי הלכה רווחת (בכתובות עד.) שכל מעשה שאי אפשר לקיימו על ידי שליח אין תנאי מועיל בו, כי צריך שיהיה כמו תנאי של בני גד ובני ראובן, מכל מקום זהו דוקא בדיני ממונות, כמו קנינים, מה שאין כן בדברים שבין אדם למקום. יש בזה אריכות בילקוט יוסף הלכות תפלה (עמ' קא והלאה).

ספק ברכות להקל

כא. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ח (חאו"ח סימן מה) כותב שיכול לעשות תנאי בספירת העומר, וגם שספירת ספק שמה ספירה, ומכל מקום להלכה הוא חושש לספק ברכות, וכותב שיספור בלי ברכה, ולמחרת יברר כמה המספר המדוייק ויספור כהוגן בברכה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן