הרב יצחק יוסף לפרשת בהר - הלכות תפלת ערבית בפלג המנחה

זריזים מקדימים

א. בימים אלה של הקיץ שהיום ארוך, והשבת נכנסת בשעה מאוחרת, בבתי כנסיות רבים מסיימים את תפלת ערבית של שבת מאוחר מאוד, כי הרב אומר דרשה, וגם לא מוותרים על אמירת שיר השירים, ועד שמגיעים לבית לאחר התפלה הילדים כבר עייפים. ולכן רוצים להקדים ולהתפלל מוקדם, מפלג המנחה, שהוא שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, זמן מנחה קטנה הוא שעתים וחצי לפני הלילה, ו"פלג" הוא חצי, דהיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים. ומשערים זמן זה בשעות זמניות כמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם (ברכות ט:), וכך הסכמת הראשונים, ולא כמו שכתב בתוס' הרא"ש (ברכות ג:) לשער בשעות שוות. ובימים אלה פלג המנחה הוא בערך בשעה 18:45, יכול לפני כן להתפלל מנחה, ובפלג המנחה לקבל שבת ולהתפלל ערבית, וכך מגיע לביתו כבר בשעה 19:00 או 19:15. ונשאלת השאלה אם הדבר אפשרי להתפלל ערבית בשעה כזו, וכן אם אפשר לאכול סעודת שבת מבעוד יום.

תפלה וקידוש

ב. בגמרא (ברכות כז.): רב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום. ועוד אמרו שם (ע"ב), שהוא הדין שאומר קידוש על הכוס מבעוד יום. וביאר בתוספות הרא"ש, שלומדים כן ממה שנאמר בפסוק זכור "את יום" השבת לקדשו, ולא נאמר "ביום" השבת, משמע שיכול לקדש מבעוד יום.

מי יכול להקדים במוצאי שבת

ג. מעיקר הדין גם במוצאי שבת אפשר להתפלל ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום, מפלג המנחה, ויאמר בתפלה אתה חוננתנו. וכן יכול אחר כך לומר הבדלה, בלי אש כמובן, והבדלה זו תועיל לו לאחר שתצא שבת, שמותר לו לעשות מלאכה מיד, וכן לאכול ולשתות על סמך ההבדלה שעשה מבעוד יום. אלא שלכתחילה אין לעשות כן, ואדרבה, מצוה לאחר ערבית של מוצאי שבת, כדי להוסיף מחול על הקודש (שלחן ערוך סימן רצג סעיף א). אלא כאן מדובר במקום שיש צורך בכך, כגון שיש לו טיסה במוצאי שבת, ואם יתעכב להתפלל ערבית ולעשות הבדלה, יפסיד את הטיסה, מתירים לו להתפלל ערבית ולעשות הבדלה על הכוס מפלג המנחה, ומיד כשתצא שבת עשרים דקות לאחר השקיעה יצא לדרכו.

אונן

ד. וכן יש להקל בתפלת ערבית של מוצאי שבת מפלג המנחה, למי שהוא אונן, כגון שנפטר לו מת בשבת, בשבת עצמה יש דין אבלות בצינעה, ולכן אם התחיל לשבת שבעה מלפני השבת, השבת עולה לו למנין שבעה. וכן אם קברו את המת בחול המועד, כמו שהיה בחג פסח השנה, ששביעי של פסח חל ביום ששי, בחג עצמו אין דין אבלות, אבל מתחילים למנות את ימי השבעה מיום שבת הסמוכה לחג, כיון שגם בשבת יש דיני אבלות בצינעה. ומכל מקום אין דין אנינות בשבת, שהרי אונן פטור מכל המצוות לפי שהוא עסוק וטרוד בצרכי המת להביאו לקבורה, אבל בשבת שאין לו אפשרות להתעסק במת, אין דינו כאונן וחייב בכל המצוות, ומיד כשתצא השבת יחולו עליו דיני אונן, ולא יוכל להתפלל ערבית ולעשות הבדלה, לכן מתירים לו להתפלל ערבית ולהבדיל מבעוד יום מפלג המנחה.

פטור מכל המצוות

ה. אותו אחד שנפטר לו מת בשבת, מיד לאחר השבת דינו כאונן, והוא פטור מכל המצוות, וכמו ששנינו במשנה מסכת ברכות פרק שלישי (משנה א): מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפלין. ולכן אם האונן אוכל ושותה קודם הקבורה אינו מברך. יש כאלה שאין להם רגש ולא מזילים דמעה, אבל בדרך כלל קרובי המת באים ללוויה מלאים ברגש, ורוצים לתת להם לשתות ולהירגע, לא יברכו עד לאחר הקבורה. וכן אם הלך לבית הכסא לעשות צרכיו, לא יברך אשר יצר, ולאחר הקבורה אם זה בתוך שבעים ושתים דקות יברך.

ימתין וירמוז

ו. מי שרוצה לבשר לבני המשפחה שנפטר להם קרוב משפחתם, כדי שיאמרו עליו קדיש, למרות שלא טוב לבשר בשורות רעות, שנאמר "ומוציא דבה הוא כסיל" (משלי י, יח), אבל מותר לרמוז לו עד שיבין. ומכל מקום אם הוא רואה את אותו בן משפחה שהוא באמצע התפלה, לא יבשר לו, כי אז הוא יהיה אונן ולא יוכל להתפלל, אלא ימתין עד שיסיים את התפלה, ולפחות את תפלת העמידה, וירמוז לו.

אונן בזמן הזה

ז. החכמת אדם (במצבת משה אות ג) כותב שאם מסר את מתו לחברא קדישא, חייב בכל המצוות. היום כמעט כולם לא מטפלים בעצמם בצרכי המת, אלא מוסרים לחברא קדישא, ולדברי החכמת אדם כמעט שאין דין אונן בזמן הזה. אבל הלבוש (סימן עא) סובר שגם אם מוסר את המת לחברא קדישא, דינו כאונן, כיון שהוא עתיד להשתתף בלוויה, וכן דעת כמה אחרונים. וכך ההלכה למעשה, שאף על פי שחברא קדישא מטפלת במת ובקבורתו, קרוביו יש להם דין אונן. ובירושלים המנהג שהבן לא מלווה את אביו, ולכן ברגע שהמטה נעלמת מן העין אין לו עוד דין אונן. ואם הבן מלווה את המיטה, יש לו דין אונן עד לאחר הקבורה.

סודי ביותר

ח. כאמור, אין להתעסק במת בשבת, מכיון שהמת דינו כמוקצה, וכמו שאמרו במסכת שבת (ל.) על דוד המלך שאמר לקדוש ברוך הוא: "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני" (תהלים לט, ה), דוד ביקש לדעת מתי הוא ימות, כדי שיוכל להתכונן ולחזור בתשובה, ולפרוע את חובותיו, ולפשפש במעשיו, לכן אמר לקדוש ברוך הוא "הודיעני ה' קצי", אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעים קצו של בשר ודם. אחר כך אמר דוד "ומדת ימי מה היא", מה זה "מדת ימי", וכי מודדים את הימים במֶטֶר?! אלא יש ימים ארוכים של הקיץ, ויש ימים קצרים של החורף, לכן ביקש לדעת לכל הפחות מה מדת ימיו, האם ימות בקיץ או בחורף, וגם על זה השיב לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעים מדת ימיו של אדם, כי אם ידע שהוא ימות בקיץ, הרי 'יחגוג' בחורף[1]. אחר כך אמר דוד "אדעה מה חדל אני", כלומר רצה לדעת באיזה יום בשבוע הוא ימות, על זה השיב לו הקדוש ברוך הוא: תמות ביום שבת. ביקש דוד למות ביום ראשון, רבונו של עולם! יש לך כל כך הרבה גוים, סינים, יפנים הודים, וכן על זה הדרך, תן לי מהם כמה שעות לחיות עד מוצאי שבת, כי זה לא כבוד שדוד המלך ימות בשבת ויהיה מוטל כאבן שאין לה הופכים עד מוצאי שבת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי אפשר, כבר הגיע זמן מלכותו של שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמר דוד: אם כן, אמות ביום ששי, אני מוותר על השעות האחרונות, אדרבה, מי שנקבר בערב שבת אחר חצות היום זו מעלה, שניצול מחיבוט הקבר, וגם סימן טוב הוא לו[2]. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי טוב יום בחצריך מאלף", טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח בכל יום, ואני לא מוותר על לימוד התורה שלך.

פטירת דוד המלך ע"ה

ט. בכל שבת היה דוד המלך עוסק בתורה במשך כל השבת, כי ידע שכל עוד הוא עוסק בתורה מלאך המוות לא יכול לשלוט בו. יש מפרשים שלא היה אוכל כלל בשבת, אלא היה עוסק בתורה בלבד, ומתענג בתורה, היה לומד ש"ס בבלי, וירושלמי, ויביע אומר... ויש אומרים שהיה אוכל סעודת שבת ומיד לאחר מכן היה רץ ללמוד[3]. אבל כשהגיע זמנו של דוד המלך למות, בחג השבועות שחל בשבת, הגיע מלאך המוות, והנה הוא רואה שדוד עוסק בתורה, מלאך המוות לא יכול לנגוע בו בשעה שלומד, לכן המתין לו שיפסיק מהלימוד, אולי יעשה כוס תה או קפה, אבל דוד המלך לומד בלי הפסקה כלל, לומד בחשק ובניגון[4], מלאך המוות אין לו זמן, יש לו הרבה עבודה... מה עשה? הלך בחוץ והתחיל לנענע את העצים שבגינה, דוד המלך התפלא מה זה הרעש הזה, 'ואשמע אחרי קול רעש גדול', כנראה בא גנב לקחת פירות מ'חצר גינת ביתן המלך', צריך להוכיח אותו, "הוכח תוכיח את עמיתך", וכשדוד המלך ירד במדרגות לצאת החוצה, נשמטה מדרגה אחת, ולרגע דוד הפסיק מהלימוד, ומיד לקח מלאך המות את נשמתו, 'התעיף עיניך בו ואיננו'. שלח שלמה לשאול את חכמי ישראל: אבא מת ומוטל בחמה, האם מותר להכניס אותו לחדר, כדי שלא יהיה מוטל בבזיון? השיבו לו: מותר לטלטל את המת אגב ככר או תינוק, המת הוא מוקצה, אבל תניח עליו ככר לחם או תינוק, ואגב הככר או התינוק תטלטל גם את המת.

ככר או תינוק

י. היתר זה של "ככר או תינוק" נאמר במת בלבד, מפני כבודו של המת, שלא יהיה מוטל בבזיון בחמה, שהרי המת הוא מוקצה מחמת גופו, שאינו ראוי לכלום, ובמוקצה מחמת גופו שהוא מוקצה חמור אין להתיר לטלטלו על ידי ככר או תינוק, אלא במת בלבד. ויש מחלוקת אם מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור – שהוא מוקצה קל – מחמה לצל על ידי ככר או תינוק, ולהלכה מותר. [א.ה. ע' שלחן ערוך סימן שח סעיף ה, וסימן שיא סעיף א, ה].

בגדי המת

יא. מרן השלחן ערוך (סימן שיא סעיף ד) התיר לטלטל את המת אפילו בלא ככר ותינוק, אם הוא לבוש בבגדיו, כיון שהבגדים אינם מוקצה, שהרי יכולים ללבוש אותם אחרים[5]. ואם כן מדוע הוצרכו להניח ככר או תינוק על דוד המלך, הרי בודאי היה לבוש בבגדים, ויכלו לטלטלו אגב הבגדים? אלא מפני שאמרו (במסכת עבודה זרה יא.) ששורפים על המלכים, כלומר שאין משתמשים בבגדי המלך לאחרים, לכן בגדים אלו של המלך דינם כמוקצה, ולכן הוצרכו לככר או תינוק.

במקום צורך

יב. כפי שאמרנו, מותר להתפלל ערבית מוקדמת מפלג המנחה, והמנהג הוא שאפילו כשמתפללים מנחה לאחר פלג המנחה, מתפללים ערבית באותה שעה, וכתב הרמב"ם (פרק ג מהלכות תפלה הלכה ז) בזה הלשון: ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפלת ערבית רשות[6] אין מדקדקים בזמנה. עד כאן. וכתב הכסף משנה בשם רבינו מנוח: ודוקא מפני הדחק, או צורך שעה. וגם המשנה ברורה (סי' רסז סק"ג, ובבאה"ל שם) כותב שאין להקל בזה כל כך. ומכל מקום כיון שיש צורך בערב שבת להתפלל ערבית מבעוד יום, כי היום ארוך, והילדים קטנים ועייפים, נוהגים להקל להתפלל ערבית מפלג המנחה.

מרן היה מדייק

יג. יש מחבר אחד שכתב בספרו לחלוק על הכסף משנה, כי פשט דברי הרמב"ם לא כמוהו, ולכן לדעתו יש להתיר בכל אופן, וכותב על המשנה ברורה, שהפריז על המדה להחמיר בזה, כי בבית יוסף (סימן רסז) חזר בו ממה שכתב בכסף משנה. אבל כל אחד יכול לראות בבית יוסף, לא היו דברים מעולם. לכן כשלומדים בספרים של זמננו, צריכים לבדוק אחר דבריהם, כי לא תמיד הדברים מדוייקים. לא כולם מדייקים כמו שמרן זצ"ל היה מדייק. כאשר מרן זצ"ל חיבר את הספר יביע אומר חלק א', נתן לפני ההדפסה עותק אחד לרב אלישיב ועותק אחד לחכם בן ציון, וביקש מהם שיבדקו טוב את הדברים, כי רוצה שתורתו תהיה 'סולת נקיה'.

ראשונים כמלאכים

יד. לא יתכן לחלוק על ראשונים, ויש לנו ללמוד מדברי מרן הבית יוסף שכתב בהקדמתו, שאין לנו להכריע את ההלכה במחלוקת ראשונים על פי ראיות מהתלמוד, "כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם", כי מה נדע אנחנו ולא ידעו הם, הלא ראשונים כמלאכים, ולכן מרן הבית יוסף הכריע לפי כללי הפסיקה, על פי שלשת עמודי הוראה, או על פי רוב הפוסקים, או ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא, ספק ספיקא, ספק ברכות להקל, וכן על זה הדרך.

לאו קטיל 'קנה'

טו. יש מקום לשאול על מה שאמרנו שאין לחלוק על הראשונים, מדברי מרן הבית יוסף עצמו בשו"ת אבקת רוכל (סי' קנה[7]) לחלוק על דברי הריטב"א והריב"ש, וכתב: "ואף על גב שהם בקיאים בפירוש דברי הראשונים יותר מאתנו, מכל מקום לאו קטלי קני באגמא אנן". והלוא מרן עצמו כתב בהקדמתו לבית יוסף על דברי הראשונים שאין להכריע בדברי הראשונים, ואיך בשו"ת אבקת רוכל הוא חולק על הראשונים? וההסבר הוא על פי דברי המהר"י בן לב (ח"ג סימן מא), שכאשר אחד הפוסקים כותב חידוש גדול, וכל שאר הראשונים שותקים ממנו, נראה שהם חולקים עליו, ממה שלא כתבו חידוש זה, ויש לנו לפסוק כרוב הראשונים, ונמצא שאנחנו לא חולקים על אותו ה'ראשון', אלא פוסקים כדעת רוב הראשונים. ומכל מקום לא כל אחד יכול לומר לאו קטלי קני באגמא אנן, ויחלוק על ראשונים.

ברכת אשר יצר

טז. יש מקום אחד שכמעט כל האחרונים חלקו על דברי אחד מהראשונים, בארחות חיים (הל' נטילת ידים סי' יב) כתב חידוש בשם גאון, שאם אדם עשה את צרכיו ולא בירך אשר יצר, ואחר כך התפנה פעם שניה, בתוך 72 דקות, צריך לברך פעמיים אשר יצר. ומרן השלחן ערוך (סימן ז סעיף ג) הביא חידוש זה להלכה. אבל כמעט כל האחרונים – הב"ח והשל"ה והמגן אברהם והגר"א והמשנה ברורה ועוד – חלקו פסק זה, בילקוט יוסף (סימן ז הערה י) הבאנו למעלה מ-30 ראשונים שכתבו שיברך ברכה אחת בלבד, 'נר לאחד נר למאה'.

יש שלש דעות בפוסקים עד מתי אפשר לברך ברכת אשר יצר, לדעת החיד"א (בברכי יוסף סימן ו סק"ג) והבן איש חי (פרשת ויצא אות יב) אפשר לברך רק עד חצי שעה, שזה בדרך כלל נקרא "סמוך" בכל הש"ס. אבל מדברי הריטב"א במסכת פסחים (מו:) מבואר שיכול לברך עד 72 דקות. ואילו דעת הלבוש (סימן ו) שיכול לברך גם לאחר זמן רב. להלכה אנחנו נוקטים כדעה האמצעית שהיא דעת הריטב"א, שהרי הראשונים שכתבו חצי שעה לא ראו את דבריו, ובודאי אילו ראו דבריו היו חוזרים בהם. ומכל מקום נתאר לעצמנו, לדעת הלבוש שמברך אשר יצר אפילו לאחר זמן רב, אדם שמעולם לא בירך אשר יצר, ובגיל עשרים חזר בתשובה, לפי חידושו של הגאון הנ"ל שמברך אשר יצר על כל פעם שהתפנה ולא בירך, אם כן ישב כמה ימים ויברך אשר יצר בלי הפסקה... כמובן שמי שיעשה כן צריך לגעור בו, מלבד שהלכה כדברי הריטב"א שאין לברך לאחר 72 דקות, גם האחרונים כתבו שאין לברך אשר יצר יותר מפעם אחת, וכך נפסק גם בילקוט יוסף, ואם כן יש להקשות, איך אחרונים חלקו על דברי הראשון?

גם כאן ההסבר הוא על פי דברי המהר"י בן לב (ח"ג סימן מא), שכאשר יש חידוש של אחד הפוסקים שהוא תמוה, ושאר הראשונים לא כתבו כן, משמע שהם חולקים עליו, ולכן אנחנו פוסקים כשאר הראשונים. וכאן חידושו של הגאון הוא תמוה, שהרי יש דין דומה בהלכות ברכת המזון, שאם אכל ולא בירך, ואחר כך אכל פעם שניה, מברך ברכת המזון פעם אחת והיא פוטרת את שתי האכילות, וכל הראשונים לא ראו לנכון לחלק בין ברכת המזון לברכת אשר יצר, משמע שהם סוברים שהוא הדין לגבי ברכת אשר יצר, שברכה אחת פוטרת את שתי הפעמים.

סעודת שבת מבעוד יום

יז. לדעת מרן השלחן ערוך (סי' רסז סעיף ב) לאחר שהתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, יכול גם כן לקדש ולאכול סעודת שבת ויוצא ידי חובתו. ואמנם הב"ח (סי' תעב) והתוספת שבת והמגן אברהם (סי' רסז סס"ק א) והמשנה ברורה (סק"ה) כותבים שיאכל בלילה ממש, שהרי נאמר "אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה" (שמות טז, כה), ומכאן למדנו שצריך לאכול שלש סעודות בשבת, לכן יאכל בשבת ממש, אף על פי שהוסיף מחול על הקודש, אבל עדיין זה לא שבת. אולם לדעת מרן כיון שהוסיף מחול על הקודש יכול גם לאכול סעודת שבת באותה שעה. מי שרוצה להחמיר ולאכול כזית אחרי צאת הכוכבים תבוא עליו ברכה, אבל לא חייבים להחמיר, ומי שקשה לו לא צריך להכביד על עצמו, שהרי קבלנו הוראות מרן.

חסרה תורה

יח. בימים אלה אנחנו נוהגים מקצת מנהגי אבלות על תלמידי רבי עקיבא, וכמו שאמרו במסכת יבמות (סב:) שהיו לרבי עקיבא עשרים וארבעה אלף תלמידים, וכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, בכל יום כ-900 לוויות, הם נענשו על שלא נהגו כבוד זה בזה, לא שביזו וכתבו באינטרנט חס ושלום, אלא רק לא נהגו כבוד זה בזה... בדרך כלל אסור להתאבל יותר מדאי, שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת, וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סימן שצד סעיף א) שאין מתקשים על המת יותר מדאי, וכל המתקשה עליו יותר מדאי, הוא יבכה על מת אחר, יקרה לו עוד מקרה חס ושלום. צריך להשליט את השכל על הרגש, ולקבל את הדין, ברוך דיין האמת, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, יעמוד חזק בנסיון. ואילו כאן אנחנו מתאבלים כבר אלפי שנים, בימים אלה לא מסתפרים, ולא שומעים כלי שיר, גם לא בטייפ ומחשב, כיון שאנחנו מצטערים על התורה שנחסרה מאיתנו, נתאר לעצמנו, אילו לא מתו אותם תלמידים, כמה תורה היתה לנו היום. לנו הספרדים אין להסתפר עד יום ל"ד לעומר בבוקר, אלא אם כן בשעת הדחק, ניתן להקל מליל ל"ד.

ל"ג לעומר

יט. ביום ל"ג לעומר לא אומרים וידוי, ונוהגים בו שמחה. יש חסידים שכל השנה לא אומרים וידוי, כי בכל יום יש יארצייט של איזה צדיק, אבל באמת אין ללמוד מיום ל"ג לעומר לכל השנה, כי יש מחלוקת על מה נקבע יום ל"ג לעומר, יש אומרים שבאותו יום רבי עקיבא סמך חמשה תלמידים וביניהם את רשב"י, ובספר פרי עץ חיים כותב שהוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, אבל בשו"ת רב פעלים ח"א (חלק אורח חיים ר"ס יא) כותב שידוע שיש בפרי עץ חיים דברים לא מדוייקים. ובאמת אין ראיה ברורה שרשב"י נפטר בל"ג לעומר, רק זה יום ההילולא שלו. יש אחד ש'מצא' שכתוב בזוהר שיום ל"ג לעומר הוא יום ההילולא של רשב"י, אבל זו השאלה, מה זה 'הילולא'? 'הילולא' זו 'שמחה', ואולי השמחה היא על שבאותו יום התגלו סודות הזוהר. או שבאותו יום פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, ורשב"י התחיל ללמוד אצל רבי עקיבא, וחזרה עטרה ליושנה.

מצות היום

כ. יש חושבים שיש "מצות היום" לעלות ביום ל"ג לעומר לציונו של רשב"י, כמו שיש חובה לאכול מצה בפסח וליטול לולב בסוכות, אבל באמת אין מצוה כזו, יש לנו ללמוד מהליטאים שיושבים בישיבות ולומדים בל"ג לעומר, הספרדים בדור האחרון נמשכו בזה אחרי החסידים, אבל חבל על ביטול תורה של כמה שעות הלוך וחזור, אמנם מהרח"ו מספר שהאריז"ל עלה לציון רשב"י, ועשה שם חלאקה לבנו. אבל יתכן שנסע רק פעם אחת, ולא נסע כל שנה. בספר מסעות ירושלים מביא שהגאון ממונקאטש תקף את הספרדים בצורה מאוד חריפה, שאינם באים לציון הצדיק ביום ההילולא, מפני שכאילו אינם מעריכים את הצדיק. ורבי מאיר ועקנין בספר ויאמר מאיר (סי' י) השיב לו, שבודאי הספרדים מעריכים את הצדיקים ולומדים בספריהם, רק שלא נהגו לעלות לציון, שהרי אין זה חובת היום, לא מדאורייתא ולא מדרבנן.

היכן מרן עשה חלאקה

כא. מרן זצ"ל לא עשה חלאקה לבניו הראשונים, וגם לנכדים לא עלה למירון בשביל חלאקה, מרן זצ"ל ראה את ציון רשב"י לראשונה בגיל 42! וכשהיה חלאקה לנכדיו, היו עושים בציון שמעון הצדיק, בא שתי דקות, והולך, כי חבל על ביטול תורה. אילו היינו שואלים את רשב"י מה עדיף לעשות בל"ג לעומר, בודאי שהיה אומר שעדיף לשבת ולעסוק בתורה, כי תלמוד תורה כנגד כולם. מי שיש לו בעיה שאינו מסוגל ללמוד, ורוצה ללכת לציון רשב"י, יתייעץ עם רבו שמכיר אותו אם ללכת או לא.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן