הרב יצחק יוסף לפרשת בחוקותי - הלכות פלג המנחה

תפלה וקידוש מפלג המנחה

א. בשבוע שעבר הסברנו שמותר להתפלל ערבית של שבת מפלג המנחה, כלומר שעה ורבע לפני צאת הכוכבים, ויכול גם לקדש באותה שעה. דין זה מבואר במסכת ברכות (כו.), שם נחלקו רבי יהודה וחכמים בזמן מנחה וערבית, כי תיקנו תפלות כנגד הקרבנות, שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, וערבית כנגד הקטר חלבים ואברים. לדעת חכמים תמיד של בין הערבים קרב עד הלילה, ולכן גם מנחה זמנה עד הלילה, ובלילה מתחיל זמנה של תפלת ערבית, ולדעת רבי יהודה תמיד של בין הערבים קרב עד פלג המנחה, ולכן גם מנחה זמנה עד פלג המנחה, ואחר כך מתחיל זמנה של תפלת ערבית. ובגמרא (כז.) אמרו: דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד. כלומר אם רוצה יכול לנהוג כחכמים, ואם ירצה ינהג כרבי יהודה. ולכן להלכה ולמעשה מותר להתפלל ערבית מבעוד יום מפלג המנחה. וכן היה נוהג רבי עזרא עטיה זצ"ל. וגם מרן זצ"ל נהג כן במשך שנים, מלבד בימי העומר שהיה אומר דברי תורה בין מנחה לערבית, כדי שיספרו את העומר לאחר צאת הכוכבים.

סעודת שבת מפלג המנחה

ב. וכן הזכרנו בשיעור הקודם את דברי הב"ח (סי' תעב) והתוספת שבת והמגן אברהם (סי' רסז סס"ק א) והמשנה ברורה (סק"ה) שצריך לאכול סעודת שבת בלילה ממש, שהרי נאמר "אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה" (שמות טז, כה), ומכאן למדו בגמרא (שבת קיז:) שצריך לאכול שלש סעודות בשבת, לכן לדעתם לא יוצא ידי חובה במה שאוכל סעודת שבת לאחר שקיבל שבת מבעוד יום. אולם מעיקר הדין יכול לקיים סעודת שבת מפלג המנחה, כפי שמשמע מדברי מרן השלחן ערוך (סי' רסז סעיף ב), שהרי מפורש בגמרא ברכות (כז:) שיכול גם לקדש מפלג המנחה, ומכיון שאין קידוש אלא במקום סעודה (פסחים קא.), מוכח שאפשר לאכול סעודת שבת באותה שעה.

קריאת שמע מפלג המנחה

ג. ומכל מקום מי שהתפלל ערבית מפלג המנחה, צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים. כי קריאת שמע של ערבית למדנו מהפסוק "בשכבך ובקומך", דהיינו בשעה שבני אדם שוכבים (ברכות י:), ורוב העולם לא ישנים מפלג המנחה אלא בלילה, ולכן גם לשיטת רבי יהודה צריך לקרוא בלילה דוקא. וכן כתבו רש"י ריש ברכות (ב. ד"ה עד) והרא"ש (פ"ק דברכות סימן א), שגם לדעת רבי יהודה צריך לקרוא קריאת שמע דוקא בלילה. ואמנם דעת רבינו תם (הובא בתוס' ריש ברכות ב. ד"ה מאימתי) שלדעת רבי יהודה יוצא ידי חובת קריאת שמע בפלג המנחה. אולם מרן השלחן ערוך (סימן רלה סעיף א) פסק בפירוש להחמיר בזה כדעת רש"י והרא"ש, שזמן קריאת שמע הוא משעת יציאת שלשה כוכבים קטנים, ואם קראה קודם לכן, חוזר וקורא אותה בצאת הכוכבים. מעיקר הדין די היה בכוכבים בינונים, אבל אנחנו לא בקיאים בשיעור בינונים, ולכן כתב מרן כוכבים קטנים.

זמן צאת הכוכבים

ד. היום גם בשיעור כוכבים "קטנים" לא בקיאים כל כך, לכן צריך ללכת לפי הזמן שקבעו רבותינו. בגמרא (שבת לד:) מבואר ששיעור בין השמשות לרבי יהודה הוא 3/4 מיל, כלומר 3/4 מיל לאחר השקיעה הוא צאת הכוכבים, ונחלקו הפוסקים בשיעור מיל, יש אומרים שהמיל הוא 24 דקות ו-3/4 מיל הוא 18 דקות, ויש אומרים שהמיל הוא 18 דקות ו-3/4 מיל הוא 13.5 דקות, כך דעת תרומת הדשן (סימן קכג, קסז) ששיעור מיל הוא 18 דקות, וכן פסק מרן השלחן ערוך יורה דעה בהלכות מליחה (סימן סט סעיף ו). ולפי זה יש לקרוא קריאת שמע 13.5 דקות לאחר השקיעה, והוא הדין לענין צאת השבת. זמן זה הוא בשעות זמניות, בקיץ שהיום ארוך גם בין השמשות ארוך יותר, ולכן מעיקר הדין יציאת שבת לכל היותר היא 19 דקות לאחר השקיעה, ואנחנו מעגלים ל-20 דקות. יש לוחות שנה שהוסיפו עוד חומרות מדעתם, והוסיפו בזמן של צאת השבת עוד רבע שעה או יותר, וכן במוצאי הצומות החמירו בעוד רבע שעה, וזה מיותר ללא צורך.

להחמיר כרבינו תם

ה. בצאת השבת אנחנו מחמירים כדעת רבינו תם, 72 דקות לאחר השקיעה, וכדאי שכל אחד ישתדל לפחות שלא לעשות מלאכות דאורייתא עד שיגיע זמן רבינו תם. ויש שמקשים על זה: מה שאמר רבינו תם זה מתאים דוקא לצרפת, מקום מושבו של רבינו תם, שיש הפרש גדול בין השקיעה לצאת הכוכבים, אבל בארץ 20 או 25 דקות לאחר השקיעה כבר רואים כוכבים, ומדוע להמתין יותר? אבל באמת מי אמר לנו שאלו הכוכבים הבינונים, הרי כוכבים גדולים יש גם ביום, ואולי אלו כוכבים גדולים, כי ככל שמחשיך יותר נראים עוד כוכבים. ובאמת גם האבן עזרא שהכיר את זמני השקיעה וצאת הכוכבים כפי האופק של ארץ ישראל, והוא כותב בפרשת בראשית על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי" (פרק א פסוק יח), שלאחר שקיעת החמה כשעה ושליש יהיה לילה, כיון שיש עדיין אור בעננים, וזה כשיטת רבינו תם. ומי שילך ל'עמוקה' בתחילת הלילה, יראה בעיניו שמלמטה רואים הרבה כוכבים, וכאשר עולים למעלה הכוכבים הללו נעלמים, כי רק לאחר שמחשיך עוד רואים את הכוכבים הללו, וכדברי האבן עזרא, ולכן זמן רבינו תם מתאים גם לארץ. אמנם היו כמה חכמים כמו הגר"ש משאש רבה של ירושלים, שטענו שרבינו תם דיבר על צרפת דוקא, אבל מה יעשו עם דברי האבן עזרא?! וזו כוונת רבינו תם (בתוס' שבת לה. ד"ה תרי), שלאחר שעה וחומש השמש נכנסת בעובי הרקיע, וזהו זמן צאת הכוכבים. כלומר שבתחילת השקיעה עדיין קרני השמש משפיעים על הארץ, ולכן לא נראים כל הכוכבים, אבל לאחר שהשמש שוקעת עוד ונעשה חושך מוחלט, נראים הכוכבים שדיברו עליהם חכמים.

רק בשבת וכיפור

ו. רק במוצאי שבת ובמוצאי כפור אנחנו מחמירים כרבינו תם במלאכות דאורייתא, אבל לא בכל דבר נוהגים כרבינו תם. יש אחד שכתב בספרו, שמרן זצ"ל היה מקפיד להמתין בליל הסדר עד שיגיע זמן רבינו תם, ורק אז היה מתחיל את הסדר. אבל זה לא נכון! הרי מרן זצ"ל עצמו בחזון עובדיה (הל' ליל הסדר עמ' א) כתב שאין צריך להמתין עד צאת הכוכבים של רבינו תם, ובודאי שמרן עשה כמו שכתב בספרו, אלא שבדרך כלל היה ממתין עד שכולם מתארגנים להתחיל את הסדר, ובינתיים אומרים קדש ורחץ וכו', אבל לא ממתינים לזמן רבינו תם, אלא רק בדברים חמורים שיש בהם חשש סקילה וכרת כמו שבת וכפור, מה שאין כן בשאר מצוות, וכן בקריאת שמע אין צורך לקרוא בזמן רבינו תם, ומי שרוצה להחמיר לעצמו ולחזור על קריאת שמע כשיגיע זמן רבינו תם תבוא עליו ברכה.

אם חוזר על פרשה שלישית

ז. תלמידי רבינו יונה בריש ברכות (ב ע"א מדפי הרי"ף) כתבו חידוש, שכאשר אדם קרא קריאת שמע והתפלל ערבית מבעוד יום, וחוזר לקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים, די לו לקרוא שתי פרשיות הראשונות, ופרשה שלישית שיש בה יציאת מצרים יצא ידי חובה בקריאתה מבעוד יום, שהרי לא נאמר בתורה בפירוש להזכיר יציאת מצרים, ורק למדנו ממה שנאמר בפסוק (דברים  טז, ג) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות, וכמבואר במשנה (ברכות יב:). נמצא שדין זכירת יציאת מצרים נלמד מריבוי של המילה "כל", ואינה כדין שתי פרשיות הראשונות שצריך לקרוא דוקא בלילה שנאמר "בשכבך". ודברי תלמידי רבינו יונה הובאו להלכה במגן אברהם (סי' רלה ס"ק ב) ובמשנה ברורה (ס"ק יא). אולם השאגת אריה (סימן ח) הקשה על זה, כי משאר הראשונים לא משמע כן, ואין נפקא מינה מהיכן למדנו דין הזכרת יציאת מצרים, סוף סוף למדו במשנה מהפסוק שצריך לקרוא אותה בלילות, ולכן צריך לחזור ולקרוא אותה בלילה לאחר צאת הכוכבים. ולכן להלכה ולמעשה טוב להחמיר ולחזור ולקרוא את כל השלש פרשיות לאחר צאת הכוכבים.

קריאת שמע בין השמשות

ח. השאגת אריה (שם) מוסיף, שגם אם קרא קריאת שמע בבין השמשות, צריך לחזור אחר כך על כל השלש פרשיות של קריאת שמע, שהרי בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, וספק דאורייתא לחומרא. ולכאורה היה לנו לומר ספק ספיקא, שמא כדעת רבינו תם [הובא לעיל אות ג] שלפי רבי יהודה מפלג המנחה דינו כלילה גם לענין קריאת שמע, ואם תמצי לומר כרש"י והרא"ש שצריך לקרוא קריאת שמע דוקא בלילה, שמא בין השמשות הוא לילה. ואכן ראיתי בפתח הדביר (סי' רלה ס"ק ג, ד) שכתב שאצלם לא היו נוהגים להקפיד לקרוא קריאת שמע בצאת הכוכבים, והיו קוראים קריאת שמע בבין השמשות. ויתכן שסמכו על זה בכמה מקומות שמתפללים ערבית מוקדם וקוראים קריאת שמע בבין השמשות, ולא חוזרים לקרוא קריאת שמע בסוף התפלה. ולכאורה הם עושים כהוגן, כיון שיש ספק ספיקא להקל.

ספק ספיקא להחמיר

ט. אולם למעשה אין להקל בזה, שהרי כנגד הספק ספיקא להקל יש גם ספק ספיקא להחמיר, שמא כדעת רבינו תם שבין השמשות שלנו הוא יום גמור, ושמא כדעת רבי יוסי (בשבת לד:) שבין השמשות הוא בסוף בין השמשות שלנו כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, ומעיקר הדין הלכה כרבי יוסי, וגם אם תאמר כדעת רבי יהודה וכשיטת הגאונים שמיד לאחר השקיעה מתחיל זמן בין השמשות, שמא בין השמשות כולו יום הוא וכדעת הרא"ש שאין לקרוא קריאת שמע עד הלילה. ומכיון שיש לנו שלשה ספיקות להחמיר אין לסמוך על הספק ספיקא להקל.

ספק ספיקא בידים

י. טעם נוסף שאין לסמוך על הספק ספיקא להקל לקרוא קריאת שמע בין השמשות, לפי דברי הגמרא במסכת ראש השנה (כט.), שטומטום אינו מוציא ידי חובה בתקיעת שופר לא את מינו ולא את שאינו מינו. כלומר, טומטום הוא ספק זכר ספק נקבה, ונקבה פטורה מתקיעת שופר כדין מצות עשה שהזמן גרמא, ואינו מוציא את הזכר כי שמא הטומטום נקבה, ואינו מוציא את הטומטום כי שמא התוקע הוא נקבה והשומע הוא זכר. ומדוע לא נעשה ספק ספיקא, שמא התוקע זכר וחייב בשופר, ואם תאמר שהוא נקבה שמא גם השומע נקבה. ועל זה תירץ הרא"ם, רבי אליהו מזרחי, היה קדמון לפני כ-600 שנה, והוא (בתוס' הסמ"ג הל' מגילה דצ"ז ע"ב) כותב שאין לעשות ספק ספיקא בידים לכתחילה, ורק בדיעבד סומכים על ספק ספיקא. ולדבריו גם בנידוננו אין להקל לכתחילה לקרוא קריאת שמע בבין השמשות.

ספק ספיקא בתרי גופי

יא. אבל זו לא ראיה גמורה, כי יש לומר שלא מועיל שם ספק ספיקא מטעם אחר, כמו שכתב מרן השלחן ערוך ביורה דעה (סימן קי סעיף ט), שאין לעשות ספק ספיקא בתרי גופי, וכאן גם כן הספק ספיקא הוא בתרי גופי, בשני אנשים, הספק הראשון שמא התוקע זכר, ובספק השני הוא קופץ לשומע שמא הוא נקבה, ולכן לא עושים ספק ספיקא, מה שאין כן בקריאת שמע הוא ספק ספיקא בגוף אחד.

ספק דאורייתא לחומרא

יב. נידון זה אם עושים ספק ספיקא לכתחילה, תלוי בשאלה אם ספק דאורייתא לחומרא מהתורה או מדרבנן, מצד אחד התורה החמירה בספק שאם אכל ספק חלב מביא אשם תלוי, ומשמע שספק דאורייתא לחומרא מהתורה, וכן דעת רש"י (יומא סד. ד"ה יקריבו, קידושין עג. ד"ה ואיבעית, ועוד) והתוספות (כתובות נא סע"ב ד"ה אונס) והר"ן (בתשובה סימן נא, ובפ"ק דקידושין דט"ו ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה גרסינן). ומצד שני התורה התירה ספק ממזר כמבואר בקידושין (עג.). אם נאמר שספק דאורייתא לחומרא מהתורה, אם כן ספק אחד הוא עדיין איסור תורה, וספק ספיקא מועיל מדין רוב, ולכן אין לעשות ספק ספיקא לכתחילה, כפי שאין מבטלים איסור לכתחילה. אבל אם ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא, אם כן ספק אחד הוא איסור דרבנן, וספק ספיקא מועיל מדין ספק דרבנן לקולא, ולכן אפשר לעשות ספק ספיקא אף לכתחילה. ולהלכה אנחנו תופסים שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא, כדעת הרי"ף (קידושין ה:), והרמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת מת הלכה יב), והמאירי (קידושין ה:), והראב"ד (פ"י מהל' כלאים הכ"ז), ורבי דוד בונפיד (פסחים י.), ויתכן שכן דעת הרא"ש (קידושין ה:), ולכן אפשר לעשות ספק ספיקא אף לכתחילה[1].

ספק ספיקא במצות עשה

יג. אולם עדיין יש לדון בזה לפי מה שכתב הגאון מליסא בחוות דעת (סימן קי), שגם למאן דאמר ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא, זהו במצות לא תעשה דוקא, כי התורה מדברת בודאי ולא בספק, וכשהתורה אמרה לא יבוא ממזר בקהל ה', הכוונה ממזר ודאי לא יבוא אבל ספק ממזר יבוא, מה שאין כן בספק מצות עשה הוא לחומרא מהתורה מטעם זה, כי כשהתורה אמרה לשמוע שופר או לקרוא קריאת שמע, הכוונה שיקיים את המצוה בודאי ולא בספק. ולפי זה יש לומר שבמצות עשה אין עושים ספק ספיקא בידים, כי עיקר מה שסומכים על ספק ספיקא זהו משום שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא. על כל פנים למסקנא אין לסמוך על מה שקורא קריאת שמע בבין השמשות, ובפרט שכן פסק מרן השלחן ערוך.

ספירת העומר מפלג המנחה

יד. על כן מי שהתפלל ערבית של שבת מפלג המנחה, ובאמצע הסעודה הגיע זמן צאת הכוכבים, יפסיק ויקרא קריאת שמע, ובכך גם יחנך את בניו לקרוא קריאת שמע בזמנה. ובשבתות אלו – שבין פסח לחג השבועות – גם יספור את העומר, שהרי אין לספור את העומר מבעוד יום, ומה שהיקל הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קנד) מעיקר הדין לספור את העומר קודם צאת הכוכבים, זהו בבין השמשות, אבל לא קודם השקיעה.

לשם יחוד

טו. הפוסק בסעודת שבת לספור את העומר, אין צריך לומר לשם יחוד. עיקר מטרת הלשם יחוד הוא כדי לעורר את הכוונה, אבל כשמברך על המצוה הרי זה מעורר את הכוונה, ובפרט כשמפסיק את סעודתו לספור את העומר, ניכר הדבר שהוא מכוין לקיים מצוה, ולכן אינו צריך לטרוח באמצע הסעודה ולהאריך באמירת לשם יחוד, אלא יעמוד ויברך ויספור את העומר.

אין איסור ואין חובה

טז. לפני כ-60 שנה מרן זצ"ל הוציא לאור את ספרו הראשון חזון עובדיה פסח, ספר נפלא, שאלות ותשובות על הלכות ליל הסדר, ולאחר שנים יצא בשני כרכים. סיפר לי חכם משה צדקה שאז בהיותו בחור ישיבה, לפני הפסח היו לומדים את הספר הזה בחברותות. ושם (סימן כט, עמ' תקסו) מרן כתב שלא צריך לומר לשם יחוד, והמקובלים כעסו עליו איך הוא יוצא נגד רבינו יוסף חיים שכתב לומר לשם יחוד לפני המצוות. ומרן הסביר להם שלא אסר לומר לשם יחוד, אלא שאין חובה בדבר.

16 נפקא מינה

יז. בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' סו) – רבי ישמעאל הכהן היה בדור שלפני החיד"א – שואל שאלה יפה, מה הדין במי שהתפלל ערבית מבעוד יום וקיבל עליו שבת, ואחר כך נזכר שאתמול לא ספר את העומר לא בלילה ולא ביום, אם היה מתפלל בצבור מן הסתם היה סופר עמהם בלילה או בבוקר, כפי שאנחנו נוהגים לספור גם בבוקר לאחר התפלה, אבל כנראה התפלל ערבית ושחרית ביחיד ושכח לספור, 'עבירה גוררת עבירה', האם יכול לספור את העומר של אתמול כיון שעדיין יום, או שלאחר שקיבל עליו את השבת והתפלל ערבית הרי זה לילה לכל דבריו. שאלה זו תלויה בחקירה יפה, אם כשמוסיף מחול על הקודש הרי זה נחשב שהגיע היום הבא, או שעדיין הוא יום ששי אלא שקיבל עליו את קדושת השבת לאיסורי מלאכה בלבד. חקירה זו אינה סתם פלפול פורח באויר, אלא יש בה 16 נפקא מינה! מדברי הרמב"ם נראה שאין דין תוספת שבת כלל, כי הזכיר דין תוספת רק בהלכות יום הכפורים (פ"א מהלכות שביתת עשור ה"ו), וכתב הרב המגיד שהרמב"ם סובר שאין דין תוספת דבר תורה אלא דוקא ביום הכפורים, שנאמר בו "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב", ולמדו בגמרא מסכת יומא (פא:) שצריך להתחיל את התענית מהתשיעי, מה שאין כן בשבת. וכן כתב שם הכסף משנה. אבל לדעת רוב הפוסקים שיש מצות תוספת מחול על הקודש, יש לחקור אם זה יום שבת לכל הענינים או לא.

קיבל חג מוקדם

יח. נפקא מינה לדוגמא, לגבי ערב שמחת תורה, כתב המהרש"ל בתשובה (סי' סח), שאם קיבל עליו את חג שמיני עצרת מוקדם מפלג המנחה, אסור לו לאכול עד הלילה, כי עדיין הוא בחג הסוכות וצריך לאכול בסוכה, וכדי שלא יעבור על 'בל תוסיף', ימתין עד הלילה ויאכל בבית. הט"ז (סי' תרסח ס"ק א), הביא את דברי מהרש"ל, וכתב עליו: בחינם גזר עלינו תענית! שהרי כבר קיבל עליו את חג שמיני עצרת, ויכול לאכול בבית[2]. הם חולקים בחקירה הזו, לדעת מהרש"ל תוספת שבת היא רק לענין לפרוש מלאכה, אבל עדיין הוא בזמן הושענא רבה וצריך לאכול בסוכה, ולדעת הט"ז התוספת היא מוחלטת, וכל דיני החג מוקדמים בקבלה זו, וממילא יכול לאכול בבית. תראו איזו חקירה יפה ונפקא מינה בהלכה, "מתוקים מדבש ונופת צופים", רק בתורה שלנו יש פלפולים כאלו יפים ומתוקים, בודאי שב'קוראן' אין דברים כאלה.

אחרי ערבית נזכר שלא הניח תפלין

יט. וכן נפקא מינה עוד במי שלא הניח תפלין כל היום, כגון שהיה בבית הסוהר, ושם לא היו חסידי חב"ד שידאגו לו... וכשיצא מבית הסוהר התפלל ערבית מפלג המנחה, ואז נזכר שלא הניח תפלין היום, כתב מרן השלחן ערוך (סי' ל סעיף ה) שלא יניח תפלין. ובילקוט יוסף הלכות תפלין (החדש סי' ל סעיף ו) כתבנו שבמקרה זה יניח תפלין בלי ברכה. הקשו עלי לפני כ-30 שנה בשנת תשמ"ה כשיצא ילקוט יוסף: איך פסקת נגד מרן השלחן ערוך, הרי אתה תמיד צועק שקיבלנו הוראות מרן הבית יוסף?[3]

תשובה ראשונה

כ. יש שתי תשובות לכך. ראשית, מרן השלחן ערוך דיבר על מי שהתפלל ערבית מפלג המנחה לשיטת רבינו תם, שהרי מרן (סימן רסא סעיף ב) פסק כשיטת רבינו תם, ששעה וחומש לאחר השקיעה הוא צאת הכוכבים, ואם כן פלג המנחה – שהוא שעה ורבע לפני צאת הכוכבים – מתחיל שלש דקות לפני השקיעה, ומי שהתפלל ערבית בפלג המנחה שלנו, לדעת רבינו תם ומרן הוא בירך ברכות לבטלה כי עדיין לא הגיע פלג המנחה לדעתם, אלא שאנחנו סומכים על המנהג כהגאונים שהגיע זמן פלג המנחה לדעתם, אבל כשמניח תפלין לאחר ערבית זו, אין זה נגד דעת מרן. לפני הרבה שנים דברתי על זה עם מרן זצ"ל ואמרתי לו תשובה זו, והוא טען לי: אם כן מה שהתפלל ערבית אלו ברכות לבטלה? אמרתי לו: אכן לדעת מרן אלו ברכות לבטלה, אבל אנחנו סומכים על המנהג כהגאונים, ומרן זצ"ל קיבל את הדברים.

תשובה שניה

כא. ועוד, מי שלא מניח תפלין הרי הוא בגדר קרקפתא דלא מנח תפלין, שהוא בכלל פושעי ישראל בגופם שנידונים בגיהנם שנים עשר חודש, ואחר כך גופם כלה ונשמתם נשרפת (מסכת ראש השנה יז.). ויש אומרים שזה נאמר אפילו על מי שלא הניח תפלין יום אחד בלבד, ואמנם ההלכה כדעת הסוברים שזה נאמר דוקא על מי שלא הניח תפלין מימיו, ואם פעם אחת זיכו אותו חסידי חב"ד והניח תפלין יצא מכלל זה, מכל מקום בודאי שזה חמור מאוד, ולכן יש לנו להידחק ולהורות לו להניח תפלין בלי ברכה, שהרי ברכות אין מעכבות את המצוות.

אחרי השקיעה נזכר שלא הניח תפלין

כב. ואם עדיין לא התפלל ערבית, רק שהיתה שקיעה, יניח תפלין בברכה, ואין לחוש לספק ברכות להקל, כיון שיש לנו ספק ספיקא, שמא כרבינו תם ושמא כרבי יוסי שעדיין יום הוא, ואם תאמר שהוא בין השמשות, שמא בין השמשות יום הוא. ואמנם בספר עוד יוסף חי (פרשת חיי שרה אות ז) כתב שבבין השמשות יניח תפלין בלי ברכה. אבל מרן זצ"ל (בהליכות עולם ח"א פרשת וירא אות ג) חלק עליו, שהרי במצוה דאורייתא מועיל ספק ספיקא כדי לברך עליה, וכמו שמצינו במצות ספירת העומר (סי' תפט סעיף ח).

אחרי שקיבל שבת נזכר שלא הניח תפלין

כג. אם קיבל עליו שבת מבעוד יום ונזכר שלא הניח תפלין, האם יניח תפלין באותה שעה? על פי הפשט אין איסור להניח תפלין בשבת, אבל על פי הזוהר הקדוש מי שמניח תפלין ענשו חמור, וכמו שכתב מרן הבית יוסף (סימן לא), לכן אין להניח תפלין בשבת[4]. אבל כשקיבל שבת מבעוד יום זה תלוי במחלוקת מהרש"ל והט"ז הנ"ל, ואין לו להיקרא פושע ישראל בגופו בשביל החשש הזה, ולכן יניח תפלין בלי ברכה. והוא הדין לענין ספירת העומר, אם לאחר שקיבל שבת מבעוד יום נזכר שאתמול לא ספר את העומר, יספור בלי ברכה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן