הרב יצחק יוסף לפרשת בהעלותך - הלכות קידוש

המקור לקידוש

א. את מצות הקידוש בשבת למדנו בגמרא מסכת פסחים (קו.): תנו רבנן, "זכור את יום השבת לקדשו", זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין, תלמוד לומר זכור את יום השבת. לדעת הרמב"ם (בספר המצוות מצות עשה קנה, ובהלכות פכ"ט מהלכות שבת ה"א) הלימוד הוא מתיבת "זכור", זכירת שבח וקידוש והגדלה. ולדעת הרמב"ן (על התורה שמות כ, ח) עיקר הלימוד הוא מתיבת "לקדשו".

קידוש דאורייתא או דרבנן

ב. לדעת רוב הפוסקים מצות הקידוש היא מדאורייתא, ומוני המצוות מנו את מצות הקידוש אחת מתרי"ג מצוות, כך כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשין מצוה קנה), והסמ"ג (עשין כט), והחינוך (מצוה לא). וכן כתב רב סעדיה גאון בספר המצוות שלו (מצוה לג). והרב ירוחם פישל פירלא בהגהותיו לספר המצוות של הרס"ג (שם) כתב, שדעת בה"ג ור"י אלברצלוני שמצות הקידוש אינה אחת מתרי"ג מצוות, אלא המצוה היא השביתה ממלאכה בשבת, וברכת הקידוש היא כברכה על המצוה. ויש אומרים שלדעת בה"ג קידוש היא מצוה דרבנן, כי כתב על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו: מכאן סמכו לקידוש היום מן התורה. ומשמע שהוא אסמכתא בעלמא, ואינו דאורייתא. אבל אין זה מוכרח, כי כוונתו שהסמך והראיה מהתורה הוא מפסוק זה, אבל זו מצוה דאורייתא. ובלאו הכי דעת רוב ככל הראשונים שקידוש הוא דאורייתא, ולכן להלכה אנחנו פוסקים שקידוש דאורייתא.

קידוש על היין

ג. ומה שאמרו לקדש על היין, כתבו התוספות (פסחים קו. ד"ה זוכרהו) שלמדו כן ממה שנאמר כאן "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), ובשיר השירים (א, ד) נאמר "נזכירה דודיך מיין, וכן בהושע (יד, ח) נאמר "זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן". ומכל מקום כתבו התוס' שם, שלימוד זה הוא אסמכתא בעלמא, וקידוש על היין הוא מדרבנן ואינו מהתורה, שהרי בתורה לא נאמר לקדש על היין, ויכול לקדשו בדברים בלי כוס, אלא שחכמים תיקנו לקדש על היין והביאו סמך לזה מן הפסוקים. וכן דעת רוב הראשונים ובראשם הרמב"ם (פכ"ט מהלכות שבת ה"ו), והרא"ש (בתשובה כלל יא סימן ג, ובתוספותיו לשבועות כ:), והרמב"ן (על התורה שמות כ, ח), והרשב"א (בתשובה ח"ד סימן רצה) והריטב"א (ברכות כ:) והאור זרוע (ח"ב סימן כה) ועוד. לאפוקי משיטת רש"י במסכת נזיר (ד. ד"ה והרי מושבע) שסובר שקידוש על היין דאורייתא, והפסוק בשיר השירים או בהושע רק מגלה לי את הדין, אבל הדין הוא דאורייתא. ולפי דבריו מי שקיבל על עצמו נדר נזירות שלא לשתות יין, הנדר לא חל על קידוש והבדלה, שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לשתות יין. ואמנם אין זה מוסכם שרש"י חיבר את הפירוש למסכת נזיר, שהרי מרן הכסף משנה (פ"א מהלכות נזירות ה"ה, ועוד) קורא לו "המפרש", ומשמע שהוא מחבר אחר, ולא רש"י. וכן כתב בספר יד מלאכי (כללי רש"י אות ו), שהפירוש במסכת נזיר אינו מרש"י. ויש אומרים שחיבר אותו ריב"ן חתנו של רש"י. אבל גם אם נאמר כן שהפירוש בנזיר אינו מרש"י, מכל מקום רבינו ישעיה הראשון בספר המכריע (סימן עא) כתב בשם רש"י, שקידוש על היין הוא מהתורה. אלא שהלכה לא כדברי רש"י, אלא כדעת רוב הראשונים שהזכרנו, שקידוש על היין הוא מדרבנן, ולדבריהם מי שהזיר עצמו מהיין, הנדר חל גם על קידוש והבדלה.  

נר חנוכה וקידוש היום

ד. לדעת רש"י שקידוש על היין דאורייתא, יש לנו קושיא, כי הגמרא במסכת שבת (כג:) דנה, לגבי מי שיש לו כסף לקנות או יין לקידוש או[1] נר להדליק בו נר חנוכה, מה עדיף שיקנה, ומסקנת הגמרא שנר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא. והקשה הסטייפלר, רבי יעקב קנייבסקי (בירחון האהל חוברת מז טבת תשל"ג): לדעת רש"י שקידוש על היין הוא מהתורה, איך יתכן להפסיד מצוה דאורייתא מפני פרסומי ניסא? אלא ודאי כדעת רוב הפוסקים שקידוש על היין הוא דרבנן, ולכן מצוה דרבנן של נר חנוכה עדיפה על מצוה דרבנן של קידוש על היין משום פרסומי ניסא. ותירץ הסטייפלר: מאחר שהמדובר הוא קודם השבת, שעדיין לא הגיע זמן הקידוש, והשאלה היא מה יקנה, נר לחנוכה או יין לקידוש, וגם נר חנוכה הוא קודם לקידוש, כי מדליקים אותו קודם השבת, לכן רשאים חכמים להורות שיקנה נר לחנוכה משום פרסומי ניסא, למרות שעל ידי זה יתבטל ממצות הקידוש.

יש לחכמים כח

ה. אולם יש לתמוה על תירוצו של הסטייפלר – במחילה מכבודו שהיה מגדולי הדור – שאם כן מדוע הוצרכו בגמרא לומר הטעם משום פרסומי ניסא עדיף, והלא היו יכולים לומר בפשיטות שיקנה נר חנוכה כיון שזמנו קודם למצות הקידוש. ולכן נראה לתרץ באופן אחר, שהרי מצינו בכמה דברים שחכמים עקרו מצוה מהתורה בשב ואל תעשה, כמו בראש השנה שחל בשבת, ביטלו מצות תקיעת שופר שמא יקח את השופר לחכם שילמד אותו את התקיעות, כגון שרוצה לדעת אם תוקעים תוּ-תוּ-תוּ או לוּ-לוּ-לוּ, ונמצא מטלטל את השופר ברשות הרבים. וכן בחג הסוכות שחל בשבת, חכמים ביטלו מצות נטילת לולב, שמא יקח את הלולב לחכם שילמד אותו את הנענועים ונמצא שחילל שבת[2]. וכן מצינו בגמרא ברכות (מז:) שרבי אליעזר בא לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר את עבדו ובכך השלים להם מנין. והקשו בגמרא: ואיך עשה כן, והרי אמר רב יהודה, כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר "לעולם בהם תעבודו"? ותירצו: לדבר מצוה שאני. ושוב הקשו: מצוה הבאה בעבירה היא? ותירצו: מצוה דרבים שאני. כלומר לצורך מצוה דרבים לומר קדיש וקדושה בעשרה, עבר רבי אליעזר על מצוה מהתורה של לעולם בהם תעבודו. וכתב הרא"ש (פ"ז דברכות סימן כ): משמע שלכל מצוה דרבים מותר לשחרר את עבדו, אפילו מצוה דרבנן כמו קדיש וקדושה שהם מדרבנן, כי מה שלמדו (בברכות כא:) מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" שצריך לומר דברים שבקדושה בעשרה, זה אסמכתא בעלמא, והפסוק עצמו מדבר על מצות קידוש ה'. ולמדנו מדבריו שיש רשות לחכמי ישראל לעקור מצוה מהתורה בשביל סיבות מסויימות, או מחשש שמא יגיע לחילול שבת כמו בשופר ולולב, או כדי לקיים מצוה דרבנן חשובה. והוא הדין שהעדיפו שיקנה נר חנוכה ויפסיד קידוש על היין, אף אם נאמר שקידוש על היין דאורייתא, משום שבנר חנוכה יש פרסומי ניסא.

פרסומי ניסא הוא חשוב

ו. וכמובן שבדרך כלל חכמים לא עוקרים מצוות דאורייתא בחינם, אבל "פרסומי ניסא" הוא טעם חשוב ומיוחד, וכמו שמדליקים נר חנוכה בבית הכנסת בברכה מטעם זה, אף על פי שלא כתוב בגמרא לברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, אלא המצוה היא "נר איש וביתו", ורק הראשונים חידשו את ההדלקה בבית הכנסת, וסמכו על המנהג הזה לברך על הדלקה זו. הריב"ש (בתשובה סימן קיא) – היה תלמידו של הר"ן בסוף תקופת הראשונים לפני כשש מאות שנה – עמד על השאלה, איך אנחנו מברכים על ההדלקה בבית הכנסת, והלא חכמים לא תיקנו להדליק שם? והשיב: מנהג זה הוא משום פרסומי ניסא, כיון שאין אנו יכולים לקיים המצוה כתקנתה להניחה על פתח הבית מבחוץ ולפרסם הנס ברבים, וכולם מדליקים נרות חנוכה בפתח ביתם מבפנים, ואין כאן פרסומי ניסא אלא לבני ביתו בלבד, לכן הנהיגו להדליק בבית הכנסת משום פרסומי ניסא כראוי, ואף על פי שאין מברכים על המנהג, זהו דוקא במנהג קל, אבל במנהג חשוב כזה שהוא לפרסם את הנס בבית הכנסת ברבים, מברכים עליו. עד כאן. ואמנם בזמן הריב"ש לא היתה סכנת נפשות להדליק בחוץ, אבל היו חוששים שמא יגנבו להם את החנוכיה, ולכן היו רגילים להדליק בפנים, וכתחליף לפרסום הנס בחוץ הנהיגו להדליק בבית הכנסת לפרסם הנס לרבים[3].

ברכה על מנהג

ז. בדרך כלל אנחנו לא מברכים על מנהג, וכמו הלל בראש חודש שאינו מצוה אלא מנהג, וכמבואר בתענית (כח:), ולכן לדעת הרמב"ם (פרק יא מהלכות ברכות הט"ז, ופ"ג מהלכות חנוכה ה"ז) אין לברך על הלל בראש חודש, כי איך יאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו, והלא אינו מצווה לומר הלל. וכך היה המנהג בירושלים ובארץ ישראל, שאין מברכים על הלל בראש חודש, וכמו שהעיד מרן השלחן ערוך (סי' תכב סעיף ב) שכן נוהגים בכל ארץ ישראל וסביבותיה. כלומר כל עדות הספרדים בארץ נהגו כן, כמו שהאשכנזים מורכבים מכמה עדות, הונגרים, רומנים, פולנים וכו', כך הספרדים מורכבים מכמה עדות, פרסים, מרוקאים, עירקים, תימנים וכו', וכולם לא היו מברכים על ההלל בראש חודש, כי חששו לברך ברכה לבטלה לדעת הרמב"ם.

אמן על ברכת ההלל בראש חודש בארץ

ח. אמרנו כמה פעמים, שאם ספרדי שומע אשכנזי שמברך על ההלל בראש חודש, לא יענה אחריו אמן, כי זו ספק ברכה לבטלה. וכמו שכתב כיוצא בזה הפרי מגדים (סימן כה א"א סק"י) שאין לענות אמן על ברכת "על מצות תפלין" שהאשכנזים מברכים על תפלין של ראש, כיון שהיא ברכה השנויה במחלוקת. והוא הדין לברכת ההלל בראש חודש. חכם בן ציון אבא שאול (בשו"ת אור לציון ח"ג פרק ג אות ב) חלק על מרן זצ"ל בזה, ופסק שספרדי עונה אמן על ברכת ההלל בראש חודש ששמע מאשכנזי. וטען לכאורה טענה טובה, הרי אם יבוא אשכנזי וישאל אם לברך על ההלל בראש חודש, נפסוק לו שיכול לברך כמנהג רבותיו, ואם כן מדוע לא נענה אחריו אמן?! התשובה היא, כשנגיע למעלה אחרי 'מאה ועשרים', נרוץ אל הרמב"ם ונשאל אותו: רבינו! האם נברך על ההלל בראש חודש? וכי הוא ישאל אותנו: אתה ספרדי או אשכנזי?! לדעתו גם אשכנזי שמברך על הלל בראש חודש הרי זו ברכה לבטלה. הרי הרמב"ם פוסק גם לאשכנזים שאין לברך על ההלל בראש חודש, ולדעתו מי שיברך הוא מברך ברכה לבטלה, בין אשכנזי בין ספרדי. כמובן שהאשכנזים ירוצו לרבינו תם שסובר (בתוס' ברכות יד. ד"ה ימים) שמברכים על ההלל בראש חודש, אבל אנחנו שנרוץ להרמב"ם, אין לנו לברך על הלל בראש חודש, ולא לענות אמן, מפני שמרן פסק כמותו בארץ ישראל.

אמן על ברכת ההלל בראש חודש בחו"ל

ט. כמה פעמים הייתי עם מרן זצ"ל בצרפת ובספרד, ושם נוהגים לברך על ההלל בראש חודש, ומרן ענה אחריהם אמן, כי שם המנהג הוא לברך, וגם מרן השלחן ערוך הכריע בזה על פי המנהג, ומכיון שהם נוהגים כהוגן לדעת מרן, אפשר לענות אחריהם אמן. אבל בארץ ישראל מרן פסק שלא לברך על ההלל, והלא אפילו כשמרן פוסק לברך, אנחנו חוששים לסב"ל, ועם כל גדלותו של מרן אנחנו לא מברכים. כל שכן כשמרן פוסק לנו לא לברך בארץ, שאין לברך, הוא הדין שאין לענות אמן אחר המברך.

לשם יחוד בקידוש

י. כאמור, נחלקו הפוסקים אם קידוש על היין הוא מצוה מהתורה או מדרבנן, ולהלכה אנחנו תופסים שהוא מדרבנן. ולכן מי שנוהג לומר לשם יחוד לפני הקידוש, לא יאמר "הריני בא לקיים מצות עשה דאורייתא לקדש על היין", כי הוא עובר בזה על "בל תוסיף", שהרי קידוש על היין הוא דרבנן לדעת רוב הראשונים, אלא יאמר "הריני בא לקיים מצות קידוש על היין".

מנהג מרן זצ"ל בלשם יחוד

יא. מרן זצ"ל בכלל לא היה נוהג לומר "לשם יחוד" על כל מצוה, כי עיקר המטרה בלשם יחוד היא לעורר את הכוונה למצוה, אבל מצוה שיש עליה ברכה, עצם הברכה היא מעוררת לכוין לצאת ידי חובה. ורק בספירת העומר היה אומר לשם יחוד, מאחר שכבר נהגו כן, וגם בליל חג הסוכות היה אומר לשם יחוד קודם הקידוש, כדי לומר את טעם המצוה כמו שנאמר "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", כי יש אומרים שבסוכות טעם המצוה מעכב, לכן פעם בשנה היה מקפיד לומר לשם יחוד.

מותר לחלוק כדרכה של תורה

יב. מרן זצ"ל בשו"ת חזון עובדיה על פסח (סימן כט) דן בדין מצוות צריכות כוונה, ושם (עמ' תקסו והלאה) הוא מסביר שאין חובה לומר לשם יחוד, ודי בברכה שמברך שבזה הוא מוכיח שמכוין לשם מצוה. אלא שמי שאומר לשם יחוד תבוא עליו ברכה. והיו כמה מרבני העירקים שכעסו על זה, שהרי הבן איש חי תיקן לומר לשם יחוד לפני כל מצוה, ויש לו ספר שלם על זה, "לשון חכמים". והציגו את מרן כאילו חס ושלום הוא נגד הקבלה, כמו כת הדרדעים, וכאשר מרן הלך למסור שיעור באזור של "מחנה יהודה", היו ירקנים שזרקו עליו עגבניות, במחאה על כך שהוא חולק על הבן איש חי. אבל איפה השכל שלהם?! מרן חולק כדרכה של תורה.

מילה אחת

יג. בשו"ת נודע ביהודה (קמא יו"ד סימן צג) יצא בצורה חריפה נגד אמירת לשם יחוד קודם קיום המצוות, וכתב שאם היה לו כח היה מבטל את אמירת לשם יחוד, כי אנשים מחמירים בדברים כאלו של קבלה, ומצד שני נכשלים בעבירות חמורות של בין אדם לחבירו, וביטול תורה, ושמירת העינים, שיחמירו בדברים האלו שהם חשובים יותר. ומכל מקום גם מי שלא אומר לשם יחוד לפני הקידוש, אם יש אצלו הרבה אנשים ובני הבית, יאמר להם: רבותי! כוונה. מילה אחת, לעורר את לבם לכוין לצאת ידי חובת המצוה של הקידוש.

טעימת אחר

יד. אם ראש המשפחה שעושה את הקידוש קשה לו לשתות יין, יש כאלה שלא אוהבים יין, ואפילו מיץ ענבים לא שותים, בשבילם זה כמו תרופה[4], יכול לקדש על היין ולטעום מעט, ויתן למישהו אחר לשתות שיעור של מלוא לוגמיו. ואמנם יש אומרים שלא מועילה שתיית אחד מהמסובים, אבל העיקר להלכה להקל וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן רעא סעיף יד), ולכן יטעם מעט ויתן לאחר לשתות.

קידוש לנשים

טו. נשים חייבות בקידוש כמו האנשים, כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, בפרשת יתרו נאמר "זכור" את יום השבת לקדשו, ובפרשת ואתחנן נאמר "שמור" את יום השבת לקדשו, משום שזכור ושמור נאמרו בדבור אחד ממש. בן אדם כמה שידבר מהר, אינו יכול לומר שתי מילים בבת אחת אלא אחת אחרי השניה, ואם כן לשם מה ה' עשה את הנס הגדול הזה, שאמר זכור ושמור בדבור אחד, וכי בשביל להראות לנו 'קונצים' שהוא יכול לעשות ניסים?! אלא ללמד אותנו הלכה, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, אבל חייבות במצוות לא תעשה שהזמן גרמא, וכאן כשהתורה אמרה "שמור" אלו המצוות לא תעשה שבשבת, כל המלאכות האסורות בשבת, ובודאי שנשים חייבות בשמירה כמו בשאר מצוות לא תעשה שהזמן גרמא, והוא הדין שחייבות ב"זכור" במצות הקידוש, אף על פי שהזמן גרמא.

עם סגולה

טז. סגולה טובה להאריך בקידוש כשאומר "זכרון", יאריך עד שיגמר לו האויר, וזו סגולה שיהיה לו זכרון טוב ויזכור את הלימוד. לא טוב לסמוך על סגולות, בשביל לזכור את הלימוד צריך לחזור עליו, וזו הסגולה הטובה ביותר. מרן זצ"ל סיים הש"ס בגיל חמש עשרה, והוא סיפר לי[5]: חושבים שנולדתי עם זכרון, אבל זה לא נכון, לא היה לי זכרון גדול, והיה לי צער גדול שאני שוכח את הלימוד, מי שלומד ושוכח הוא דומה למי שקובר את בניו ב"מ, ואיך בא לי הזכרון? בזכות שלא ענין אותי כלום מלבד התורה, לא "פוליטיקה רבנית", ולא "נייעס", ועל ידי השקיעות בתורה בא לי הזכרון. ואמר לי מרן: עד גיל 35 זכרתי את כל הש"ס דף אחר דף, כמו קובץ PDF... אחרי גיל 35 נחלשתי בזכרון, כמובן לפי דרגתו של מרן. מרן זצ"ל לא ראה עיתון ולא שמע חדשות עד שנעשה דיין בגיל 41! כמובן המדובר הוא על עיתון חרדי כמו המודיע וכדומה, לא ראה צורת עיתון. מה איכפת לו מה אמר קלינטון, ומה אמר טראמפ... ומכל מקום טוב להאריך בתיבת זכרון, כדי שיועיל לו לזכרון. וכן טוב להמנע מאכילת זיתים שהם גורמים לשכחה, ומכל מקום כתב היעב"ץ (במור וקציעה סימן קע) שכל החשש הוא דוקא בזיתים חיים, אבל זיתים כבושים אינם גורמים לשכחה. וגם טוב לכוין בשעת אכילת הזיתים בשמות "אל אלקים מצפץ", שאז הזיתים יהיו סגולה לזכרון. אבל העיקר הוא שיהיה כל עיסוקו בתורה.

קידוש על הפת

יז. שאלה מהקהל: מי שאין לו יין, איך יקדש?

תשובת הרב: אם יש יין אצל השכנים שלו, יקח מהשכנים, וכל שיש יין בעיר צריך לקדש על היין. ואם אין יין בעיר, כגון שהוא בעיר של גוים, והיין שלהם יין נסך, יקדש על הפת. אמנם דעת רבינו תם שאין לקדש על הפת, אבל מרן השלחן ערוך פסק שבלילה מקדש על הפת. ואם גם פת אין לו, לדעת הב"ח יכול לומר את ברכת הקידוש בלי שום דבר, אבל הפרי חדש חולק על הב"ח, וכן החיד"א בברכי יוסף חולק על הב"ח. והיעב"ץ סובר שאפשר לקדש גם על שאר מאכלים, אבל להלכה אם יש לו פת יקדש על הפת, ואם אין לו פת יכוין בתפלה לצאת ידי חובת קידוש.

קידוש על חמר מדינה

יח. מה שאמרנו שמקדש על הפת, לדעת הרא"ש (פ"י דפסחים סימן יז) זה דוקא בקידוש של לילה, כיון שלא מקדש על חמר מדינה בלילה, אבל בבוקר אם אין לו יין יקדש על חמר מדינה, כמו ערק, וקוניאק, ובירה לבנה, אבל לא בירה שחורה שהוא 'משקה של נשים'... ומרן השלחן ערוך (סימן ערב סעיף ט) הסכים לדעת הרא"ש, שאם אין לו יין, בלילה מקדש על הפת ובבוקר מקדש על חמר מדינה.

יין של בד"ץ

יט. יש ישיבות שמביאים יין של הבד"ץ שרובו מים וסוכר, ויש בו בסך הכל 18% יין. הרב ז'ולטי צעק עליהם, כי הסוכר לוקח מהיין, ונמצא שאין בו אפילו 18% יין, ואז הרב וייס הורה להם להוסיף עוד יין, והוסיפו ל-20% יין. היום אני לא יודע מה קורה ביקבים של הבד"ץ, נמצא כאן המנכ"ל של הרבנות הראשית, הוא יברר ויאמר לנו מה המצב. אם יש יין כזה שאין בו רוב יין, אין לספרדים לקדש עליו.

השומע מאשכנזי קידוש על יין של אשכנזים

כ. ומכל מקום בילקוט יוסף הלכות שבת (שבת א' עמ' רפא) – שיצא לפני עשרים וחמש שנה – כתבנו, שספרדי השומע קידוש מאשכנזי על יין כזה שרובו מים, יצא ידי חובה. כיון שיש ספק ספיקא, שמא כדעת הרמ"א (סימן רד סעיף ה) שיין כזה דינו כיין, ואם תאמר שאין דינו כיין וברכתו שהכל, כדעת מרן השלחן ערוך, מכל מקום דינו כחמר מדינה ושמא כדעת הפוסקים שאפשר לקדש על חמר מדינה גם בלילה. ובפרט היתר זה נחוץ לבני הישיבות הספרדים, כדי שלא יצטרכו לקדש על הפת, ויהיו משונים בעיני חבריהם.

היין של מרן

כא. אני זוכר לפני עשרות שנים את מולא אבא נקי, שהיה מגיע אלינו לבית עם חבית חרס, והוא ומרן זצ"ל היו סוחטים את הענבים ומכינים יין, כי לא היה אפשר לסמוך על היין המצוי שרובו מים. לפי החוק אסור לעשות יין ביתי, אבל כמות קטנה לשימוש עצמי מותר, וגם אם זה אסור, יש על זה התיישנות...

לא לצמצם

כב. לפני כמה זמן ביקרתי ביקב ליד מוצא, ושם הם עושים 57% יין, וביקשתי מהם שלא לעשות רוב גבולי, שהרי הסוכר לוקח מהיין, וגם נוהגים למזוג מעט מים כדי להגביר החסדים על הדינים, והבטיחו לי שיוסיפו עוד יין שיהיה רוב ברווח.

גם היום יש יין שרובו מים

כג. לפני כ-7 שנים ביקרתי ביקב אחד שעושים שם יין עם 85% יין, והשאר סוכר ומים, וזה רוב טוב. אבל אמר לי המשגיח, שאת היין הזה הוא עושה בפס ייצור מיוחד לכשרות מסויימת שדרשו כמות זו של יין, אבל את שאר היינות הוא עושה עם 80% אחוז מים, והוא כותב עליהם שיין זה כשר לקידוש והבדלה גם לספרדים, שהרי מרן השלחן ערוך לא כתב שצריך רוב יין, לא בהלכות קידוש בסימן ערב, ולא בהלכות ברכות בסימן רד. נכון, מרן לא כתב 'רוב', אבל כתב (בסי' רד סעיף ה) ששיעור המזיגה יהיה כדרך שמוזגים יין באותו מקום, והלא רוב העולם לא מוזגים את היין שלהם ברוב מים, מי עושה כך?! אפילו אם יהיה נפוץ היין שלו אצל החרדים – כמו שרצה לטעון לי – וכי שבעה מליון יהודים שבארץ ישראל ישתו את היין שלך? מי ישתה יין שיש בו 75% מים?! אם יביא את היין שלו לאנשים שרוצים לשתות יין לא יסתכלו עליו... האחרונים פירשו דברי מרן שצריך רוב יין, כך כתבו העולת תמיד (סק"ז), והאליה רבה (סק"י), והפרי מגדים (א"א אות טז), והשואל ונשאל ח"ג (סימן לט), ועוד, אי אפשר לכל אחד לפרש את דברי מרן איך שהוא רוצה. לכן תדעו שצריך לברר לפני שלוקחים יין לברכת הגפן, אבל אני לא מזכיר את השם של היקב ההוא, כי אולי הוא חזר בתשובה, יש בזה משום בין אדם לחבירו לפרסם דבר שאינו מדוייק.

יין מבושל

כד. יש מחלוקת בפוסקים אם אפשר לקדש על יין מבושל. דעת רב צמח גאון (הביאו הרא"ש ב"ב צז.) ורב האי גאון (הביאו המנהיג הל' פסח אות נג) שאין מקדשים על יין מבושל, ומברכים עליו ברכת שהכל. וכן דעת הרי"ף בתשובה (סימן רצה) והרמב"ם (פכ"ט מהלכות שבת הלכה יד). אולם הרא"ש (פ"ו דב"ב סימן י) חולק, וסובר שיין מבושל ברכתו הגפן, וראוי לקדש עליו. ומרן השלחן ערוך (סימן ערב סעיף ח) פסק כשיטת הרא"ש וסיעתו. ובשו"ת פנים מאירות ח"ג (סימן כא) תמה על מרן שפסק להקל בזה נגד עמודי ההוראה. והתשובה על זה, לפי שהמברך הגפן על יין מבושל אינו משקר בברכתו, וכמבואר מדברי המגן אברהם (סימן רו סק"א) שכל שלא שיקר בברכתו, בדיעבד יצא. ולכן אין לחוש בזה לסב"ל. ועוד, שלדעת התשב"ץ ח"א (סימן פה) גם הסוברים שיין מבושל אינו כיין, זהו דוקא כשהתבשל הרבה עד שנעשה כמו דבש וסירופ, אבל אם נתבשל מעט דינו כיין גמור. ולכן הלכה למעשה, יין מבושל או מפוסטר המצוי היום, דינו כיין, וברכתו בורא פרי הגפן, ואפשר לעשות עליו קידוש.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן