הרב יצחק יוסף לפרשת שלח - הלכות קידוש

יין או מים

א. בשיעור הקודם דברנו לגבי תלמידי ישיבה ספרדים שלומדים בישיבות אשכנזיות, ושם עושים קידוש על יין שאינו כשר לכל הדעות, כי רובו מים, ואף על פי כן יוצאים ידי חובה, משום שיש להם ספק ספיקא, שמא כדעת התוספות (פסחים קו:) שמועיל חמר מדינה גם בקידוש של לילה, ואם כדעת הרא"ש (פ"י דפסחים סימן יז) שבלילה יש לקדש על הפת כשאין יין ולא על חמר מדינה, ורק ביום מקדש על חמר מדינה מפני שלא יהיה ניכר שום שינוי אם יקדש על הפת, שמא כדעת הסוברים שיין זה כשר לקדש עליו, וכמשמעות הרמ"א (סימן רד סעיף ה). ואמנם להלכה אין לקדש על יין כזה, ויש גם מרבני האשכנזים שסוברים שצריך רוב יין, וכמו שכתבו הפרי מגדים (א"א אות טז) ובשו"ת פני האריה החי (סי' לח) ועוד, מכל מקום בחור ישיבה ספרדי השומע קידוש על יין כזה, יכול לסמוך עליו כיון שיש הסוברים שאפשר לקדש על יין שרובו מים, וכמו שכתב המשנה ברורה (סימן ערב ס"ק טז), ויש לצרף סברא זו לספק ספיקא, כדי שלא יצטרך אותו בחור ישיבה לקדש על הפת ולהיראות משונה בעיני חבריו.

יין מבושל

ב. כמו כן מי שמקפיד לקדש על יין שאינו מבושל דוקא, יכול לשמוע קידוש ממי שמקדש על יין מבושל על פי הספק ספיקא האמור. אמנם דעת רב צמח גאון (הובא בנמוקי יוסף בבא בתרא צז.) ורב פלטוי גאון (הובא בספר המכריע סימן כד) שאין לקדש על יין מבושל. וכן דעת הרמב"ם (פכ"ט מהלכות שבת הלכה יד) והרי"ף בתשובה (סימן רצה), כיון שיין מבושל אינו ראוי לנסך על גבי המזבח. אולם מרן הבית יוסף (ר"ס רב וסימן ערב) מביא בשם הרמב"ן והרשב"א (בבא בתרא צז:) שסמכו על הירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב, ופסחים פ"י ה"א) שיין מבושל ברכתו הגפן, מכיון שלא מצינו בתלמוד שלנו שחולק על זה. וכתב על זה מרן, שדברי טעם הם. וכן דעת הריטב"א (עבודה זרה כט:) והר"ן (בפרק ערבי פסחים).

מרן לא ידע את הרי"ף

ג. אלא שהזכרנו שגם הרי"ף סובר שיין מבושל פסול לקידוש. ומרן הבית יוסף לא ראה את תשובת הרי"ף, כי בזמנו תשובות הרי"ף עדיין לא היו בדפוס, ואילו ראה את דבריו לכאורה היה חוזר בו, וכמו שכתב הרמ"א בחושן משפט (סימן כה סוף סעיף ב) בשם מהרי"ק (שורש צד), שכאשר פוסק אחרון כתב איזה דין, ואחר כך רואים לאחד מהראשונים שכתב להיפך, בודאי אילו ידע האחרון את דברי הראשון היה חוזר בו מדבריו. ואחרונים רבים הסכימו לכלל זה [ע' בשו"ת יביע אומר ח"ח חיו"ד סימן כד אות ח]. וגם על מרן הבית יוסף אנחנו אומרים כן, שאילו היה רואה דברי הראשונים היה חוזר בו. יש ספר של מחבר בן זמננו, שכתב: חס ושלום לומר כן על מרן, שהרי רוח הקודש היתה בו לחבר את השלחן ערוך, וכמו שכתב רבי יהונתן אייבשיץ (בספר התומים סימן כה, קיצור תקפו כהן אות קכד), ולכן אין לשנות את ההלכה שבשלחן ערוך על פי כתבי יד של הראשונים שמתגלים בזמננו. מענין הדבר שאותו מחבר שמחזק כל כך את פסקי מרן השלחן ערוך, במקומות אחרים הוא חולק על פסקי מרן 'על ימין ועל שמאל' 'ועל שמאל ועל ימין', ואילו כאן לפתע הוא מחזק את דעת מרן השלחן ערוך, כי כוונתו בזה לדחות את דעת מרן זצ"ל, שסובר שאומרים אילו מרן השלחן ערוך היה רואה היה חוזר בו. ובודאי שאין אנו חולקים על מרן השלחן ערוך, אלא זה אומדן דעת שמרן היה חוזר בו ומסכים לדברי אותו ראשון. ואם כן בנידוננו יש לומר אילו מרן היה רואה שכן דעת שני עמודי הוראה שאין לקדש על יין מבושל, היה פוסק שאין לקדש עליו, ושיש לברך עליו שהכל כדברי הרי"ף. ואכן בשו"ת פנים מאירות ח"ג (סימן כא) תמה על מרן הבית יוסף, איך הכשיר יין מבושל לקדש עליו. ולכן יש כאלה שמחמירים לקדש על יין שאינו מבושל דוקא.

זהירות – יין לא מבושל

ד. אלא שביין שאינו מבושל יש בעיה אחרת, למשל, יש את יקבי הגולן שהיינות שלהם מהודרים, גם היין שלהם הוא 100% יין אמיתי בלי תערובת מים, וגם היינות שלהם לא מבושלים. אבל אם יבוא יהודי חילוני גמור שאין לו דין ולא דיין, מחלל שבת בפרהסיא ולא מתפלל כלל, ומצביע יש עתיד... וימזוג מהיין הזה, הרי שהיין נעשה יין נסך. אבל לעומת זאת היינות של כרמל מזרחי שחלק מהם מבושלים, אמנם לא מרתיחים אותם לגמרי, אלא מפסטרים אותם עד 85 מעלות, לדעת כמה פוסקים דין יין זה כיין מבושל ואין בו דין יין נסך, לכתחילה לא סומכים על זה ומצריכים להרתיח את היין לגמרי עד שיתמעט ממדת היין, וביקבים לא עושים כן כי חסים על היין שלא ילך לאיבוד, אבל אם כבר מזג מחלל שבת בפרהסיא יין זה, יש להקל ולהתיר את היין.

אין סב"ל

ה. ומכל מקום להלכה ניתן לקדש על יין מבושל, כי יש כמה צדדים נוספים להקל. יש כאלה שפוסקים על פי סברא, אבל הספרדים מחפשים הרבה בספרי הפוסקים, ואז פוסקים הלכה למעשה לפי מה שרואים בדברי הפוסקים כמה וכמה דעות. המגן אברהם (סימן רו סק"א) כותב, שהפירות שגדלים על האילן וברכתם האדמה לפי שלא נגמר הפרי, או מפני שאינם עיקר הפרי, אם בירך עליהם העץ יצא. ואף על פי שבדרך כלל המברך העץ על פרי האדמה לא יצא, זהו דוקא כששיקר בברכתו, מה שאין כן בזה שלא שיקר בברכתו, שהרי הפרי גדל על העץ, יצא. ולפי זה למדו האחרונים כלל, שכל שלא משקר בברכתו לא שייך לומר ספק ברכות להקל, וכשיש ספק מה לברך, יש להעדיף את הברכה המבוררת יותר. ומרן זצ"ל בספריו [א.ה. ע' שו"ת יחוה דעת ח"ב סימן כא, וסימן לה. ובשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן כט אות ט, וסימן לא אות ב, ועוד] סמך על כלל זה. והוא הדין בנידוננו, שנחלקו הפוסקים אם יין מבושל ברכתו הגפן או שהכל, יש לפסוק לברך הגפן, כיון שאינו משקר בברכתו, שהרי יין זה יצא מהגפן, וברכה מבוררת עדיף.

לא נעשה סמיך

ו. ויש לנו לצרף עוד מה שכתב התשב"ץ ח"א (סימן פה), שגם הסוברים שיין מבושל אינו כיין, זהו דוקא כשהתבשל הרבה עד שנעשה סמיך כמו דבש וסירופ, וצריך למזוג אותו במים, אבל יין מפוסטר שלנו שלא נהפך לסירופ, מברכים עליו ברכת הגפן, וראוי הוא לקידוש.

סיכום ההיתר

ז. בסיכום, יש לנו כמה סברות להקל ביין מבושל, שמא כדעת הראשונים שיין מבושל הוא יין גמור לענין ברכת הגפן וקידוש, ומרן הבית יוסף כתב על דבריהם שהם דברים של טעם. ושמא כדעת התשב"ץ שהאוסרים דיברו דוקא על יין סמיך כדבש. ולענין ברכת הגפן יש לנו גם את דעת המגן אברהם וסיעתו, שכאשר אינו משקר בברכתו אין חשש סב"ל.

ספק ספיקא לכתחילה

ח. באופן כזה אנחנו סומכים על ספק ספיקא אפילו לכתחילה, יש אחד שכתב ספר לאחרונה, והוא מקשה על מרן זצ"ל, איך הוא סמך על ספק ספיקא, הרי אין עושים ספק ספיקא לכתחילה, עניתי לו בספר (החדש שו"ת הראשון לציון ח"א חאו"ח סימן לט אות יב), שיש הבדל בין אם המצב הקיים לפנינו יש בו ספק ספיקא, שמתירים לכתחילה על פי ספק ספיקא, לבין אם יוצרים לכתחילה מצב שיהיה בו ספק ספיקא, בזה אין עושים ספק ספיקא לכתחילה. זה הבדל דק, ובספר עין יצחק (ח"ב עמ' רצד) הסברנו את הפרטים בזה, מי שרוצה יעיין שם.

שומע כעונה

ט. על כל פנים, גם מי שמחמיר שלא לקדש על יין מבושל, יכול לצאת ידי חובה כששומע קידוש מאחר שמקדש על יין מבושל, על פי ספק ספיקא, שמא כדעת המכשירים יין זה לקידוש, ואם תאמר כדעת המחמירים, שמא אפשר לקדש על חמר מדינה אף בלילה, ויין מבושל לא גרע מחמר מדינה.

סגול או קמץ

י. ספרדים הלומדים בישיבות אשכנזיות, אם מכבדים אותם לעשות קידוש על יין אמיתי, לא ישנו לומר כפי המבטא שלהם. לדוגמא, אנחנו אומרים בורא פרי הגֶפן בסגו"ל, והם אומרים בורא פרי הגָפן בקמ"ץ, לכאורה הם צודקים, צריך לחפש את האמת, אבל רק "לכאורה" הם צודקים, כשיש מילה עם שני סגו"ל בסוף פסוק או באתנח, והיא מלעיל, הסגו"ל הראשון משתנה לקמ"ץ, כמו אם "אם אפס כָּסֶף" (בראשית מז, טו), ואם כן גם תיבת הגפן שהיא בסוף הברכה היה לנו לומר הגָפן בקמ"ץ? וכך נוהגים התימנים. אולם מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ[1] (סימן י) כתב, שאין לשנות את הנוסח והניקוד שלנו המורגל בפי המון ישראל לניקוד אחר על פי הדקדוק, והוא מעיר על רבנים בזמנו שבאו לשנות, שעשו את כל ישראל המה וחכמיהם ורבניהם 'טעו במדבר', כלומר טועים בדיבור. כבר אז היתה הבעיה הזו, שבאו חכמים לשנות את הנוסח הרגיל בפי כל. גם הרב בן איש חי הולך בקו הזה, שאין לשנות מהנוסח הידוע מפני הדקדוק. ויש להוסיף עוד, בדרך כלל ברכת הגפן נאמרת ברבים, בקידוש והבדלה, אנחנו לא שתיינים ששותים יין כל היום, בזמנם היו מקפידים לשתות יין בסעודה, ולא מים, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות דעות ה"ב), מכל מקום רוב שתיית היין היתה ברבים, כמו בברכת המזון על הכוס, ומכיון שהשומעים צריכים לענות אמן אחר ברכתו, ואינו רשאי לשתות עד שיכלה אמן מפי רוב העונים, לכן האמן הוא נחשב סוף הפסוק, ולא תיבת הגפן. וגם כשמברך ביחיד אומר הגפן בסגו"ל, כי לא פלוג רבנן.

מנהג גדולי הדור הקודם

יא. אנחנו הכרנו גדולי עולם של הדור הקודם, כמו רבי עזרא עטיה, ורבי יעקב עדס, ורבי אפרים הכהן[2]. ותמיד בחתונות ובריתות אמרו הגפן בסגו"ל, וכן נהגו מרן זצ"ל, ורבי יהודה צדקה, וחכם בן ציון אבא שאול, אף אחד לא אמר הגפן בקמ"ץ, וכי הם לא ידעו דקדוק?! ידעו, אלא שיש סמך לדבר וכמו שהסברנו, וכן צריך לנהוג.

ענוותנותו של הרב אוירבך

יב. פעם מרן זצ"ל סידר קידושין לבחור מהישיבה שלנו, והיה שם אברך תלמיד חכם חשוב מבני ברק, וכיבדו אותו לברך על הכוס ברכת הנישואין, ואמר בורא פרי הגפן בקמ"ץ. אחר כך לקחתי אותו הצדה, ואמרתי לו: זה לא דרך ארץ לנהוג כן! אתה ראית את גדול הדור את מרן זצ"ל שבירך לפניך ברכות האירוסין ואמר הגפן בסגו"ל, למה אתה משנה?! וסיפרתי לו על הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שהיה בא לחתונות שלנו, והיה משנה את המבטא שלו ומברך כמבטא הספרדי, כי מרן גדול הדור וצריך לנהוג בו כבוד. באחת החופות של המשפחה, החתן למד בקול תורה ישיבתו של הרב אוירבך, היה ויכוח בין מרן לרב אוירבך מי יקדש, כי מרן טען שזה מגיע לרב אוירבך שהוא ראש הישיבה[3], לבסוף התפשרו שמרן יברך ברכות האירוסין, והרב אוירבך יברך ברכות הנישואין, ואמר הכל כפי המבטא שלנו.

רק במבטא שלנו

יג. יש לאשכנזים ישיבות טובות, גם לספרדים יש ישיבות טובות ומצויינות, וכל אחד ילמד במקום שלבו חפץ, אבל ספרדי שלומד בישיבה אשכנזית יעשה קידוש כפי המבטא שלנו, וכל שכן שאין לו לשנות ולומר שם ה' כפי המבטא שלהם, ואם הם עומדים על כך, יתן לאחר לקדש. וכן אם רוצים שיעלה שליח צבור, יתפלל כפי הנוסח והמבטא שלנו, אפילו שיש שם אשכנזים, כל אחד ינהג כמנהג אבותיו, 'עדר עדר לבדו', אשכנזים ספרדים ותימנים, כל אחד יאמר כמסורת אבותיו.

המבטא הנכון בשם ה'

יד. האשכנזים יוצאים ידי חובה במבטא שלנו, וכן להיפך, רק בדאורייתא כמו פרשת זכור מחמירים לקרוא במבטא שלנו דוקא. הסטייפלר[4] – אבא של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א – בספר קריינא דאיגרתא (אגרת קלא) כותב, שצריך לומר שם ה' במבטא אשכנזי 'נוֹי', ומי שאומר שם ה' במבטא ספרדי 'נָי' שהוא נשמע כמו שאומר 'נַי' בפת"ח, הרי הוא מחרף ומגדף, כי זה נשמע כמו שאומר בלשון רבים, אדונים שלי, וגם הספרדים צריכים לומר כמו האשכנזים. הוא מסתמך על רבינו בחיי (פרשת וירא) שכותב שיש הבדל בין קמ"ץ לפת"ח, כמו ההבדל שיש בין האור לחושך. גם בספר פניני הקהילות יעקב מביא כן בשמו, ובנו הגר"ח שליט"א עושה סניגורין לדבריו. גם בשו"ת אז נדברו ח"ג (עמ' קא) של הרב בנימין זילבר – מכנים אותו 'בנימין הצדיק' – כותב בשם החזון איש, שאשכנזים ששינו את המבטא שלהם בארץ כמו הספרדים עליהם לחזור למבטא האשכנזי, ובפרט בשם ה'. וגם השואל שם כתב כן בשם החזון איש. וכן בספר אעלה בתמר של הרב שטיינמן (עמ' ס), כתב ששאל את החזון איש אם יוצאים ידי חובת קריאת התורה של הספרדים, וענה לו שלא יוצאים ידי חובה. שם יש למטה הערות של הגר"ח קנייבסקי, והוא כותב ששמע מהחזון איש שיוצאים בקריאה של הספרדים. לכאורה זה סתירה בדברי החזון איש, אבל יש ליישב שמה שאמר שלא יוצאים ידי חובה זהו בקריאת פרשת זכור דאורייתא. גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן קכח, קנד) כותב שהספרדים לא צודקים במבטא שלהם, וכולם צריכים לומר כפי המבטא האשכנזי. והרב ואזנר בשו"ת שבט הלוי ח"ח (סימן כ) נשאל מבית ספר שיש בו אשכנזים וספרדים, באיזה נוסח יתפללו, והשיב להם שיעשו על פי הרוב, כלומר לפי רוב התלמידים, לא לפי המורים, בדרך כלל המורים אשכנזים... אבל את המבטא של שם ה' יאמרו כולם כמו האשכנזים. והוא מסתמך על דברי היעב"ץ בסידור בית יעקב שכתב, כמה מעלות טובות יש במבטא האשכנזי, והמעלה הגדולה שבהם שמבדילים בין קמץ לפתח, ובפרט בשם ה'. כל הרבנים האלו סוברים שעלינו לשנות את המבטא ולומר כמבטא האשכנזים.

ראיה מהרי"ף

טו. אבל בע"ה נוכיח בראיות ברורות שהמבטא שלנו צודק, וגם האשכנזים ישתכנעו... בגמרא ברכות (טו:) הזהירו על הקורא קריאת שמע, שיתן רווח בין הדבקים, כגון "על לבבך", "בכל לבבכם", "עשב בשדך" וכו'. וכתבו התוספות (בד"ה בין הדבקים): רב אלפס מוסיף כגון "וְחָרָה אַף", דאם לא יתן רווח אז נראה כמו "וחרף". למבטא האשכנזים שאומרים קמ"ץ כמו חול"ם, למה צריך להבדיל, הרי הם אומרים "וחרוֹה אַף", רק למבטא הספרדים שאומרים קמ"ץ כמו פת"ח יש חשש שיבלע אות. מכאן מוכח שהרי"ף היה אומר כפי המבטא שלנו. אם תאמר הרי"ף היה ספרדי, זה לא שייך, הרי הרי"ף היה לפני כ-900 שנה, ובודאי יש לנו ללמוד ממנו, מה גם שבעלי התוספות – שהם מחכמי אשכנז – הביאו את דבריו.

ראיה מרש"י

טז. וכן יש ראיה נוספת מדברי רש"י בברכות (מז.), היעב"ץ בהגהותיו שם כותב, שמדברי רש"י שם משמע שהיה אומר קמ"ץ כמו הספרדים.

ראיה מהתוספות

יז. וכן הערוך לנר (סנהדרין ע סע"א) – רבי יעקב עטלינגר – כותב, שמבטא הקמ"ץ של התוספות היה כמו של הספרדים.

ראיה מהרמב"ם

יח. וכן מדברי הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ח"א פרק סב סא?) משמע כמנהגנו. אנחנו לא רגילים ללמוד הרבה בספרי מחשבה כמו מורה נבוכים וכדומה, לפני כשבעים או שמונים שנה היה רבי דוד שלוש זצ"ל לומד עם מרן זצ"ל באותה כיתה בפורת יוסף, יחד עם רבי דוד שרבאני, ורבי ציון לוי, ורבי ברוך בן חיים, כיתה של עילויים, כולם נעשו אחר כך רבנים גדולים. ורבי דוד שלוש היה נעלם בכל יום בהפסקת צהריים, אמרו לי שהיו נעלמים אתו גם רבי חיים דוד הלוי שהיה רבה של תל אביב, ורבי אברהם שלם שהיה רב במקסיקו. ראש הישיבה רבי עזרא עטיה התענין על זה, והנה נודע לו שהם הולכים כל יום ללמוד בספר הכוזרי אצל הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. הדבר לא מצא חן בעיני ראש הישיבה, בחור צעיר צריך להשקיע את כולו בתורה, ולא לחשוב על כל מיני שאלות, אם אין תורה אין יראה (אבות ג, יז), אבל לא רצה למנוע מהם בכח, כי ראה שהם נמשכים ללימוד הזה. ובפרט שהרב עוזיאל מתוקף תפקידו כראשון לציון היה גם נשיא ישיבת פורת יוסף[5]. יום אחד רבי עזרא קרא לרבי דוד שלוש בצהריים, ואמר לו: נלמד יחד גמרא, והנה ראה שהוא 'על קוצים', קרא מהר את הגמרא כדי לסיים. אמר לו בערבית: לא נוח לך ללמוד אתי? אמר לו: אני ממהר לרב עוזיאל ללמוד כוזרי. אמר לו רבי עזרא: לא טוב, אתה עוד צעיר, ותשקיע את עצמך בלימוד ש"ס ופוסקים.

מנעו בניכם מההגיון

יט. יש אברכים שלא יודעים תנ"ך כל כך, כי עסוקים בעיקר בש"ס ופוסקים, ויש כאלה שמקנטרים אותם, שואלים אותם שאלות בתנ"ך או בפרשת השבוע, כדי להראות להם שאינם יודעים. אבל הרש"ש (בבא בתרא ח.) כותב, שאין הכרח שתלמיד חכם יהיה בקי גם בתנ"ך. וכן אין חובה להיות בקי בספרי מחשבה, כמו מורה נבוכים והכוזרי. על כל פנים מוכח מדברי הרמב"ם שם שהמבטא שלנו הוא הנכון.

ראיה מהאזהרות

כ. וכן באזהרות לחג השבועות של רבי שלמה אבן גבירול, הוא כותב בחרוזים, ובאחד הבתים הוא כותב: "אנכי אדונָי, קראתיך בסינַי, ולא יהיה לך על פנַי" ומוכח ששם ה' נקרא כמבטא הספרדים, שאם לא כן אין כאן חרוזים, שהרי יש הבדל ברור בין שם ה' בקמ"ץ של אשכנזים לפת"ח.

ראיה מהפיוט

כא. וכן בפיוט 'צור משלו אכלנו': "ברכו אמונַי, כדבר אדונָי". ולפי מנהג האשכנזים אין כאן חרוזים. זה פיוט קדמון לפני 1,000 שנה, לא 'חבושה' חיבר אותו...

ראיה מרבי יהודה הלוי

כב. וכן רבי יהודה הלוי שהיה קדמון מלפני כ-900 שנה, בדורו של רבי יוסף אבן מיגאש רבו של הרי"ף, והוא כתב פיוט מי כמוך שנוהגים לאומרו בשבת זכור, הכל שם בחרוזים, ושם כתוב: "טרוף טורף שאר המונַי, מי נתן למשסה יעקב למונַי, וישראל לבוזזים הלא אדונָי", למבטא האשכנזים אין כאן חרוזים, ועל כרחך שהיו נוהגים לומר כמבטא שלנו.

ראיה מתנאים

כג. ויש ראיה אפילו מתנא! הוא רבי אלעזר הקליר, התוס' והרא"ש בחגיגה (יג.) כותבים שהוא היה רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי. והיה נקרא "קליר" מלשון עוגה, שאכל עוגה ונתפקח מאוד, כך כותב בספר הערוך (ערך קלר). אמנם הרב חיד"א (במחזיק ברכה ס"ס קיב בשם היעב"ץ) כתב שפייטן זה היה ניצוץ נשמתו של התנא רבי אלעזר בן רשב"י, אבל הנודע ביהודה[6] (מהדורא תנינא חאו"ח סי' קיג, ובספרו צל"ח ברכות לד.) הבין דברי התוס' כפשוטם שהוא היה תנא. והוא כותב בפיוט לט' באב: "אז אמרתי הנה באתי לבית מעדנַי, עדנָי, אזי דינַי, אומרה לאדונָי". ולפי מבטא האשכנזים אין כאן חרוזים, כי פותח בפת"ח ומסיים בקמץ.

מנהג מהר"ם מרוטנבורג

כד. ובספר אשל אברהם מבוטשאטש (סימן תקפב) כותב על מהר"ם מרוטנבורג – רבו של הרא"ש – שהיה מבטא כמו הספרדים.

מנהג רבי יצחק מוולוז'ין

כה. ובספר כתר אפרים (עמ' שס) כותב על רבי יצחק מוולוז'ין, שהיה נוהג לחזור ולקרוא קריאת שמע כמבטא הספרדים.

מנהג הגרי"ז מבריסק

כו. ובספר עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ד, מביא בשם הגרי"ז מבריסק, שברח לסוריה, והיה שלשה חודשים בדמשק, הדמשקאים דומים לחלאבּים, והגרי"ז התפעל מאוד מהספרדים שיש להם ביטול לחכמים, והיה מתפלל קבוע אצלם ויוצא ידי חובה. כשהגיע לארץ היה בחיפה בקיץ תש"ח, הלך להתפלל בבית כנסת של חסידים, ולאחר קריאת התורה הלך לשמוע קריאת התורה אצל ספרדים, כי יש פסוק בפרשת פינחס "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא" והחסידים אומרים "הִכה", וזה לא נכון, וכי זמרי בן סלוא הכה? פינחס הכה! כלומר הקפיד על שינוי במבטא שיש לו שינוי במשמעות דוקא.

ראיה מהגר"א

כז. יש ראיה מדברי הגאון מוילנא אשר החשיבו אותו כמו ראשון כמעט, ובתיקוני הזוהר (תיקון יט) כותב, שמשמע כמו מבטא הספרדים. בודאי שכל מה שאמרנו משכנע, אבל אין כוונתנו לשנות לאשכנזים את מנהגם, אלא שכל אחד ימשיך כמנהגו, איש על מחנהו ואיש על דגלו. הרב קוק בהסכמתו לספרו של הרב עוזיאל, מדבר על ענין חליבה בשבת, ושם מדבר גם על ענין המבטא, וכתב שאין לאשכנזים לשנות למבטא הספרדים, וגם הרב עוזיאל מסכים לו שכל אחד ימשיך כמנהגו.

גאון אשכנזי מאשר את מבטא הספרדים

כח. יש ספר שו"ת דברי יוסף (דף קסו ע"א) להגאון רבי יוסף שווארץ, הוא נולד לפני 177 שנה, והוא כותב שהאשכנזים הלכו מגולה לגולה ולכן השתבשו במבטאם, אבל הספרדים לא הלכו כל כך בגולה מדחי אל דחי, אלא נשארו באותה גלות מאז חורבן הבית, ולכן יש להניח שהמבטא שלהם יותר מדוייק. אני מדגיש: למעשה גם האשכנזים ימשיכו במנהג שלהם, עד שיבוא משיח צדקנו, ואז יעשה את כולם ספרדים... ועיקר כוונתינו לספרדים, שאין להם לשנות את מבטאם, ספרדי שמשנה למבטא האשכנזים הרי הוא מוציא לעז על הראשונים, כאילו הם לא ידעו את המבטא הנכון, על כן אסור לשנות ממבטא אבותיו.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן