הרב יצחק יוסף לפרשת קורח - הלכות קידוש

שיעור בליל שבת

א. יש קהילות שארגנו בבית הכנסת שיעור בפרשת השבוע מיד לאחר תפלת ערבית של שבת, כך ראיתי בקהילת שערי ציון של החלאבּים, השיעור הוא טוב, ברמה גבוהה, וכנראה שעושים כן כדי לחזק את הצבור, כי יודעים שאם השיעור יתקיים לאחר הסעודה, לא יבואו כל כך אנשים. אבל אם אפשר עדיף יותר לעשות את השיעור לאחר הסעודה, כדי שלא לאחר את הקידוש כל כך, וכמו שאמרו בגמרא ברכות (נב.): "עיולי יומא כמה דמקדמינן ליה עדיף", כלומר עדיף להקדים את כניסת השבת כמה שאפשר. כמו שאדם מחכה לקבל את פני המלך, הוא רץ לקראת המלך ולא ממתין עד שהמלך יגיע אליו.

מקדימים את הקידוש

ב. גם הרמב"ם (פרק כט מהלכות שבת הלכה יא) כתב: יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת. למרות שהרמב"ם סובר שאין מצות תוספת שבת[1], מכל מקום אם רוצה יכול לקבל שבת כבר מפלג המנחה, ולקדש מבעוד יום, כי כמה שמקדים את כניסת השבת עדיף. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רעא סעיף א): כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד. וכוונת מרן אפילו מבעוד יום, וכמו שכתב (בסימן רסז סעיף ב): מקדימים להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית, ולאכול מיד[2].

הב"ח והגר"א

ג. וכן כתב הגר"א (ר"ס רעא), שממה שאמרו בגמרא (ברכות נב. הנ"ל) שיש להקדים כניסת היום, יש לנו ללמוד שממהרים לקדש. וכן כתב הב"ח (ר"ס רעא), שמה שאמרו בפסחים (קו.) על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו. דהיינו זכרהו על היין בכניסתו להקדים קידוש על היין במקום סעודה, כדי שימהר לאכול מיד מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת. וכתב עוד הב"ח (בתשובות החדשות ס"ס נא) שכן המנהג לקדש מיד לאחר תפלת ערבית, אפילו קודם שתחשך.

שערי זריזות

ד. כל זה שלא כאותם שמאריכים בשיחה לאחר תפלת ערבית של שבת, שעושים שלא כדין, כי יש להזדרז ולבוא לבית ולקדש. לכן לאחר תפלת ערבית כל אחד יאמר שבת שלום לחבריו וימהר לבוא לביתו ולקדש.

גם על פי הקבלה

ה. מעיקר הדין זמנו של הקידוש הוא כל הלילה, כגון אם היה עייף והלך לישון, וקם בשעה שתים לאחר חצות, יכול לקדש. ואם לא קידש בלילה, אומר ביום את הקידוש של הלילה. אלא שלכתחילה צריך לקדש בלילה דוקא, ולהקדים את הקידוש כמה שאפשר. וכן כתב הבן איש חי (שנה שניה פרשת בראשית אות יג), שלכתחילה צריך לקדש מיד אחר התפלה. וגם על פי הקבלה יש ענין בזה, להקדים את הקידוש כמה שאפשר.

השיעור בפורת יוסף

ו. אשר על כן אם רוצים לארגן שיעור בליל שבת, יקבעו את השיעור לאחר סעודת שבת. וכן נהג מרן זצ"ל לפני כ-60 שנה, כשהיה מוסר שיעור בפרשת השבוע בישיבת פורת יוסף, בסעודה היו שרים מעט שירים כמו "אנא בחסדך" ו"אלי בא זמן", ומיד לאחר הסעודה היה הולך לפורת יוסף למסור את השיעור. פעם אחת באמצע השיעור נפלה הקומה העליונה, ונפלו אבנים גדולות, 'ואשמע אחרי קול רעש גדול', וכולם ברחו והתחבאו, היו כמה חכמים שנכנסו תחת השלחנות, ורק מרן נשאר זקוף, כי היה בטוח שבזכות התורה לא יאונה לו שום נזק. מתחילה חשבו שאלו יריות של הירדנים, עד שהבינו שנפלה הקומה העליונה.

זוכה לאריכות ימים

ז. בגמרא מסכת מגילה (כז.) שאלו תלמידיו את רבי זכאי: במה הארכת ימים? ואחד מהדברים שאמר להם: "מימי לא ביטלתי קידוש היום". ויש שפירשו (בשו"ת אבני חפץ סי' פז) כוונת רבי זכאי, שלא התעכב והיה מקדש מיד בכניסת השבת. ובפרט כאשר בני הבית 'רעבים גם צמאים', שיש להזדרז ולקדש מיד לאחר התפלה, שהרי אפילו על צער בעלי חיים הוזהרנו, כל שכן שלא לצער בני אדם.

תענית דיבור בליל שבת

ח. בספר כף החיים (סימן רעא סס"ק ב) כותב, שטוב לעשות תענית דיבור מצאתו מבית הכנסת עד שישן, או לפחות עד שיקדש. אבל לא תמיד זה טוב, אשתו מדברת אתו והוא לא עונה, אביו שואל אותו שאלה והוא משיב לו בתנועות ידים... לכן אם יש צורך ידבר, רק לא יאריך בשיחה עד לאחר הקידוש.

אין מקור לתענית דיבור

ט. בכלל, כל הענין של תענית דיבור הוא דבר חדש, בגמרא לא מוזכר תענית דיבור, וגם הרמב"ם ושאר הראשונים לא כתבו לעשות תענית דיבור. מרן זצ"ל מעולם לא עשה תענית דיבור, גם כך תמיד היה עוסק בתורה ולא היה לו צורך בתענית דיבור. רק לפני כמאה ועשרים שנה חידשו לעשות תענית דיבור, כדי שלא יבוא לדברים בטלים, אבל גם מי שעושה תענית דיבור, יראה שלא יצא שכרו בהפסדו, למשל אם הוא רוצה שיביאו לו צלחת, הוא רומז ולא מבינים אותו, בינתיים הוא מתעכב...

ספר תורה שנפל

י. לפני הרבה שנים נפל ספר תורה בתל אביב ביום שמחת תורה[3], וחכם אחד גזר עליהם תענית, באו ואמרו למרן זצ"ל שקשה להם התענית, אפילו את התעניות של החובה בקושי צמים, אם זה היה בחודש טבת שהימים קצרים היה אפשרי יותר, אבל בימים שלאחר שמחת תורה הימים עוד ארוכים, ולכן מרן הורה להם שיעשו תענית דיבור בשבת, לאחר הסעודה יבואו לבית הכנסת ויקראו תהלים, ולפני מנחה יבואו רבנים וימסרו להם שיעורי תורה.

תפלין שנפלו

יא. וכן מי שנפלו תפלין מידו, שצריך להתענות, אבל התענית קשה לו, בפרט אם הוא לומד תורה, בשעה אחת עשרה כבר רוצה לשתות כוס קפה, הראש כבד עליו ולא יכול ללמוד טוב, "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה" (אבות ב, א), ולכן יפדה את התענית בכסף, יתן לעני כסף בשווי של מנה פלאפל או אפילו חצי מנה, ויאכל ויוכל ללמוד טוב. וישתדל ללמוד ברצף בלי הפסק של דברים בטלים. אם ילמד בתענית דיבור, עוד יותר טוב, אבל שלא יצא שכרו בהפסדו.

דיבור לאחר ברכת המפיל

יב. וכן מי שקורא קריאת שמע ומברך ברכת המפיל בשם ומלכות[4], אין לו לחוש שמא יצטרך לדבר לאחר ברכת המפיל ולהפסיק בין הברכה לשינה, כי צריך לדעת שמעיקר הדין אין איסור לדבר בין ברכת המפיל לשינה, כגון אם אביו מחפש איזה ספר ושואל אותו: בני, איפה ספר פלוני? ובנו אחרי ברכת המפיל רומז לו בהברות משונות, והאבא לא מבין, כיבוד אב ואם דאורייתא, ולא לדבר לאחר ברכת המפיל זהו רק מנהג טוב, שהרי מבואר בירושלמי (ברכות פ"א הלכה א) שרבי שמואל בר נחמני היה קורא פסוקים לאחר ברכת המפיל, עד שהיה שוקע בשינה. ומבואר שמעיקר הדין אין איסור הפסק בין ברכת המפיל לשינה כל שיש צורך בדבר. וכן אם נצרך לנקביו לאחר ברכת המפיל, בודאי שיברך אשר יצר, ואין לו לחוש להפסק, ורק לא יפטפט דברים בטלים, כי צריך לישון מתוך דברי תורה.

ברכת המפיל אחר חצות

יג. אפשר לברך ברכת המפיל בשם ומלכות גם אם הולך לישון לאחר חצות הלילה. ואמנם על פי הקבלה אין לברך ברכת המפיל לאחר חצות, אבל לפי הפשט אין חילוק בזה, וכל הלילה ראוי לברך בו ברכת המפיל, וכבר כתב רבי ישראל יעקב אלגאזי – שהיה מקובל גדול – בספרו שלמי צבור (דף נג ע"א) שדברי הקבלה מיועדים לאותם יחידים מהשרידים אשר ה' קורא, שהולכים בכל מעשיהם על פי הקבלה, אבל לכל העם הלכה כהפשט. ואמנם מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סימן כא) כתב שלא מברך ברכת המפיל לאחר חצות. אבל אחר כך במשך השנים מרן היה בצער מזה, כי הוא אף פעם לא ישן קודם חצות, וכאב לו שהוא מפסיד ברכת המפיל בחינם, הרי ברכה זו כתובה בגמרא, ואין שם חילוק בין קודם חצות או לאחר חצות. ולכן בשנים האחרונות חזר בו, והורה שאפשר לברך גם לאחר חצות. גם אנחנו בילקוט יוסף חלק ג' (סימן רלט סעיף א) – שיצא לפני כ-25 שנה – כתבנו שלא לומר ברכת המפיל בשם ומלכות לאחר חצות, וכמו שכתוב ביחוה דעת. אבל ברגע שמרן חזר בו צריך לתקן, וכל אחד יכתוב בילקוט יוסף שלו בצד: מרן חזר בו, ומברך המפיל בשם ומלכות כל הלילה. [א.ה. ע"ע בשו"ת הראשון לציון ח"א חאו"ח סימן כג].

ענוה גדולה מכולן

יד. כך היא דרכה של תורה, אם רואה שלא צדק במה שאמר הוא חוזר בו. יש חכמים שלעולם לא חוזרים בהם, כמה שתדבר אתם, תשלח להם מכתבים, תדבר אתם בטלפון, הוא לא חוזר בו, "כך אמרתי כך יהיה"! זה לא נכון לנהוג כך, התורה אמת כתיב בה, ומי שמתנהג בענוה זוכה לכתרה של תורה. וכמו שאמרו במשנה "משה קיבל תורה מסיני" (אבות א, א), לרמוז שמשה זכה לקבל תורה משום שהיה כמו הר סיני, וכמו שהר סיני התנהג בענוה וזכה שתינתן עליו התורה, "הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ" (תהלים סח, יז), כך משה רבינו שהתנהג בענוה –"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג) – זכה לקבל את התורה. וזה בדוק ומנוסה, יש אברכים שיש להם ידיעות והם בקיאים בדברי האחרונים, ולעומתם חבריהם יודעים רק את הסוגיא עם דברי הראשונים על הדף, ואותם הבקיאים באים לידי יוהרא, זה סכנה, צריך כל אחד לחשוב לעצמו: איפה אני ואיפה מרן החיד"א ושאר גדולי עולם, ואז יגיע לענוה, ויזכה שפסקיו יתפרסמו, כי "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד).

לא יתפלל ביחיד

טו. כאמור, יש להזדרז ולקדש סמוך לכניסת השבת, עד כמה שאפשר. אבל כמובן אין לבטל תפלה בצבור בשביל זה, לא יאמר אדם, אתפלל בבית ביחיד, כדי לחסוך את זמן ההליכה מבית הכנסת לבית, ואז יקדש מיד בכניסת השבת. כי מלבד מעלת תפלה בצבור ובבית הכנסת, גם כן מרוויח ויכולו, וברכת מעין שבע, שאין היחיד אומר אותה (שלחן ערוך סימן רסח סעיף ח).

ברכת מעין שבע בבית הכנסת

טז. לא בכל מקום אומרים ברכת מעין שבע, רק בבית הכנסת. השבת הייתי באיזה מקום, והתפללנו באוהל עראי שהקימו לכבוד שבת חתן, ואמרתי לשליח צבור שלא לומר ברכת מעין שבע, אף על פי שהביאו לשם ספר תורה, כיון שאינו בית כנסת קבוע, ומרן השלחן ערוך (סימן רסח סעיף י) כותב בפירוש שאין אומרים ברכת מעין שבע בבית חתנים ובבית אבלים, אלא בבית הכנסת. כי ברכת מעין שבע תיקנו מפני 'העם שבשדות', כדי שהמאחרים לבוא לבתי הכנסת שהיו בשדה לא יצטרכו לחזור לבד, שמא יבואו לידי סכנה, אבל בבית לא תיקנו ברכה זו. ולכן אם מארגנים בכל ערב שבת ובמוצאי שבת תפלת ערבית באיזו חניה, או בעמודים שתחת הבנין, אין לברך שם ברכת מעין שבע, כיון שאינו מקום קבוע לתפלה.

דבר והיפוכו

יז. אמנם הבן איש חי (פרשת וירא סעיף י) כתב לברך ברכת מעין שבע גם בבית, כי יש בה צורך גדול על פי הסוד. אבל להלכה אנחנו עושים כמו הפשט, שבבית אין לברך. יש סידור אחד שהוציאו מטעם ישיבה אחת, ושם כתבו שלא לברך המפיל בשם ומלכות, וכן ברכת הברקים והרעמים לא לברך בשם ומלכות, כי חוששים לספק ברכות, ומצד שני כתבו לברך ברכת מעין שבע גם בבית ולא חששו לברך נגד דעת מרן השלחן ערוך. אנחנו חוששים לספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, כל שכן כשמרן אומר לא לברך, שאין לנו לברך.

טעם המקובלים

יח. הטעם שלפי הקבלה מברכים ברכת מעין שבע בכל מקום, כיון שהיא במקום החזרה, בימות החול יש חזרה בשחרית ומנחה, ולא בערבית, מפני ששחרית ומנחה חובה[5], ואילו ערבית היתה רשות, אלא שאחר כך קיבלו עליהם את ערבית לחובה, מכל מקום עיקרה רשות, ותורת נדבה עליה[6], ולכן אין בה חזרה. אבל בשבת על פי הקבלה ערבית היא חובה, ולכן תיקנו בה ברכת מעין שבע, ולפי זה גם בבית צריך לומר מעין שבע. אבל להלכה יש לנהוג כפי הפשט, ואין לברך ברכת מעין שבע אלא בבית הכנסת.

הלכה כהפשט

יט. יש עוד נפקא מינה בזה בין הפשט לקבלה, לפי הקבלה צריך להשתחוות בברכת מעין שבע כמו בעמידה, וכן צריך לפסוע שלש פסיעות בסופה כמו בעמידה, או לפחות יכוין בעושה שלום של קדיש תתקבל על ברכת מעין שבע שהיא כמו חזרה. אבל כאמור, ההלכה כמו הפשט שהיא נתקנה רק מפני המזיקים.

תפלה בבר אילן

כ. לפני כמה שנים היתה הפגנה גדולה בירושלים ברחוב בר אילן על ענין מסויים, ובערב שבת עשו שם תפלה המונית, גם אנחנו הלכנו לשם, אבל אמרנו להם שלא לומר ברכת מעין שבע, כיון שאינו בית כנסת. והלכו אנשים ממנין למנין להזהיר אותם שלא לומר ברכת מעין שבע.

רחבת הכותל

כא. בכותל המערבי אומרים ברכת מעין שבע, כי דינו כבית כנסת קבוע לתפלה. לא רק בחדר הפנימי, אלא כל הרחבה של הכותל דינה כבית כנסת, הרחבה הזו שלנו, וצריך לשמור עליה...

הדלקת נרות חנוכה בכותל

כב. הגרי"ש אלישיב היה אומר, שלא לברך על הדלקת נרות חנוכה ברחבת הכותל, כי הוא מקום פרוץ ואין לו דין בית כנסת. אבל לפי זה איך מתפללים שם, הרי אין להתפלל במקום פרוץ, אלא מכיון שהוא מוקף מחיצות אין דינו כמקום פרוץ, אלא כבית כנסת. וכן נהג מרן זצ"ל בתקופת כהונתו כראשון לציון בשנת תשל"ג, תשל"ד, היה מדליק נר ראשון של חנוכה ברחבת הכותל, כי כל הרחבה דינה כבית הכנסת. אמנם הרב אלישיב חולק, גם אביי ורבא חולקים, והלכה כרבא...

ויכולו בבית

כג. שאלה מהקהל: האם "ויכולו" אומרים בבית?

תשובת הרב: כל מה שדברנו שלא לומר בבית חתנים או בבית אבלים, זה דוקא לענין ברכת מעין שבע, אבל ויכולו אומרים כל הצבור מיד לאחר תפלת העמידה, בכל מקום שמתפללים, ולאחר מכן אומר השליח צבור קדיש תתקבל. וכך נהגנו השבת. למרות שאומרים ויכולו כבר בתוך תפלת הלחש, חוזרים כל הצבור ואומרים ויכולו, וכמו שכתב הטור (סימן רסח). וכתב בספר חסידים (סימן נח), שצדיק אחד שנפטר נראה לחבירו בחלום כשפניו מוריקות, ואמר לו שנענש על כמה דברים, ואחד מהם על שדיבר בשעה שאמרו ויכולו. לכן צריך להזהר בדבר.

ויכולו מעומד

כד. אמירת ויכולו בעמידה, כיון שזו כמו עדות, והעדים עומדים כמו שנאמר (דברים יט, יז) "ועמדו שני האנשים". ולכן צריכים לומר כל הצבור יחד, כדין עדות שלא מעיד לבדו. כך מבואר בדברי המחזור ויטרי, והרוקח שהיה לפני כ-850 שנה.

ויכולו ביחיד

כה. המשנה ברורה (סימן רסח ס"ק יט) כתב שאין לומר ויכולו ביחיד, אלא אם כן יתכוין שלא לשם עדות. יש כאלה שמאריכים בתפלה יותר מדאי[7], ועד שסיים תפלת העמידה הצבור כבר סיימו לומר ויכולו, אז יקח מישהו אחר ויאמר עמו יחד ויכולו. אמנם החזון איש (סי' לח סק"י) מעיר, שלא ראינו שצריך להקפיד ולומר ויכולו דוקא בצבור, כי כשמעיד על דבר מפורסם כמו מעשה שמים וארץ, אין צורך לדיני עדות בשנים. ובסידור בית מנוחה (דכ"ג ע"ב אות ב) כתב, שאפשר לומר ויכולו ביחיד, אם אינו מכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה. ולכן כשאין לו עם מי לומר, יאמר ביחיד, אבל יכוין שעושה כן שלא לשם עדות, כי מדברי ספר הפרדס לרש"י (עמ' שי) ועוד ראשונים משמע כדברי המשנה ברורה שיש לזה דין עדות.

לא עדות גמורה

כו. בספר פתח הדביר[8] (סימן רסח) ממטיר כמה קושיות על האומרים שאמירת ויכולו דינה כדין עדות, כי אם כן איך נשים אומרות ויכולו, הרי נשים פסולות לעדות, ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, והיה לנו להזהיר אותן שלא יאמרו ויכולו. ועוד, שאין עדות בלילה. אבל באמת יש ליישב שאין זה ממש עדות גמורה, אלא דומה לעדות, ולכן הצריכו לומר בשנים.

כיסוי הראש

כז. מי שהזמין אורחים לא דתיים לקרב אותם, אין הבדל ספרדים או אשכנזים, את כולם צריך להחזיר בתשובה, רק שאת הספרדים יותר קל לקרב... והנה האורח בא בלי כיפה, יבקש ממנו שלפחות בקידוש ישים כיפה, או נייר טישו, כי אסור להזכיר שם ה' בראש מגולה. פעם הייתי בכלא רמלה, למסור להם שיעור, לא בשבילי... והיו שם אסירים חילוניים ושמו טישו על הראש. גם זה האורח יחשוב שהוא בכלא...

או יד אחר או בגד

כח. וכן אם חבירו מניח את ידו על ראשו יכול להזכיר שם ה'. אבל לא מועיל שיניח את ידו שלו על ראשו, כיון שזה גוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. כך כתב מרן הבית יוסף (סימן צא) בשם התרומת הדשן (סימן י), וכתב, שלפי דבריו משמע שאם אחר מניח ידו על ראשו חשיב שפיר כיסוי. וכן כתבו כל האחרונים שם, הב"ח, והדרישה, והגר"ז (אות ט), והחיי אדם (כלל א סימן ט), והבאר היטב. ולכן ימשוך את השרוול לכסות את ראשו. ולפי זה לא מועיל גם לכסות את ראשו בזרועו, אלא דוקא יד אחר, או בשרוול החולצה.

בזרוע נטויה

כט. יש מחבר אחד[9] שכתב שמועיל לכסות את ראשו בזרועו, והביא ראיה ממה שפסק מרן השלחן ערוך (סימן עד סעיף ג), שמי שירד לטבול בים[10] ורואה שעומד לעבור זמן קריאת שמע, יקרא במים, אבל יחבק את לבו בזרועותיו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. ואם כן הוא הדין שמועיל לכסות את ראשו בזרועו. אבל אין משם ראיה, כי לענין הפסק בין לבו לערוה מועיל זרועו, מה שאין כן כיסוי צריך דוקא בדבר אחר שאינו מלבו, ואילו היה מועיל זרועו לכיסוי, מדוע הוצרך מרן לכתוב שאחר יכסה את ראשו, לפלוג וליתני בדידיה, שיכסה בזרועו, אלא ודאי שאינו מועיל.

שמירת העינים

ל. אם בין האורחים יש אשה שאינה לבושה בצניעות, באה 'בלי ידים', כלומר בלי שרוולים, אין לו לומר את הקידוש מולה, אלא תכסה עצמה, או שלא יסתכל עליה בשעת הקידוש, אלא יסגור את עיניו, או 'יתן בכוס עינו' (לשון מושאל ממשלי כג, לא). לדעת הב"ח והמשנה ברורה (סימן עה ס"ק כט) צריך לסובב את פניו, ולא מועיל אפילו עצימת עינים. אבל לדעת מרן השלחן ערוך (שם) מועיל עצימת עינים.

חופה וקידושין

לא. וכן ינהגו רבני ערים ורבני שכונות, מסכנים, מתוקף תפקידם הם חייבים ללכת ולערוך חופות, אני לא חייב ברוך ה'... ולפעמים הכלה לבושה בפריצות, והוא לא יודע אם לומר "יוצר האדם" או "יוצר הבהמה"... ולא יועיל שיסתובב, כי בכל פינות שיפנה יש לנגדו פריצות, על כן הפתרון הוא לעצום את עיניו ויאמר הברכות בעל פה.

פלא

לב. בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד סימן ט) כותב דבר פלא, שכיון שהיום רגילות ללכת כך בגילוי זרועות, אין איסור לברך כנגדה. הוא היה אדם גדול, ראש המקובלים, היה "המשיב" של הדור הקודם, אבל זה תמוה, וכי אם יחליטו ללכת בגילוי שוק, יתבטל האיסור?!

מצוה הבאה בעבירה

לג. אחד שאל את מרן זצ"ל אם מותר לו למסור הרצאה כשיש נשים הלבושות בפריצות, כי שמע שהחזון איש התיר לצורך קירוב רחוקים. ומרן אמר לו: אני לא יכול להתיר דבר כזה, אינני 'מתיר אסורים'... ואין לסמוך על שמועות. לכן יוריד את המשקפיים, או יסגור העינים, או יסתכל למקום אחר. או שיעשה כמו שמרן נהג בקהיר ומסר שיעור לנשים, כל השיעור היה מסתכל רק על אשתו.

פאה נכרית

לד. אם האורחת ששומעת קידוש לבושה בפאה נכרית, נדבר על זה בשבוע הבא.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן