הרב יצחק יוסף לפרשת חוקת - הלכות קידוש

קידוש כנגד טפח באשה

א. דברנו בשיעור הקודם בענין האומר קידוש, ויש מולו אשה שאינה לבושה בצניעות, לצערנו הרב ישנן נשים שלא מבינות את חומרת האיסור. והתקנה לזה היא, שיאמר את הקידוש בעל פה ויעצום את עיניו, או שיאמר מתוך הסידור, כדי שלא יראה מראה של פריצות בשעת הקידוש. ואמנם הב"ח (סימן עה) סובר שלא מועיל מה שעוצם את עיניו, אלא עליו להסתובב לכיוון אחר. וכן דעת המשנה ברורה (שם ס"ק כט). אבל למעשה סומכים על מרן השלחן ערוך (סימן עה סעיף ו) שהתיר בעצימת עינים.

מוכרחים לסמוך על מרן

ב. פעמים שאין אפשרות להחמיר בזה, ומוכרחים לסמוך על דברי מרן שהתיר לומר דברים שבקדושה כנגד מראה של פריצות, כשעוצם את עיניו, כגון רבני ערים שהם 'בגלות' ועורכים חופות, ויש נשים שלבושות בפריצות, ולא יועיל לו לסובב את פניו, כי 'בכל פניות שאתה פונה' יש שם נשים כאלו, 'מימינם ומשמאלם', והפתרון הוא לנהוג כדעת מרן ולעצום את עיניו, או שיסתכל בסידור, או 'יתן בכוס עינו', ולא יראה דבר אחר.

והיה מחניך קדוש

ג. דוקא לגבי פריצות מועיל לעצום את עיניו, אבל לא לגבי דבר טינוף, כי בפסוק נאמר "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" (דברים כג, טו), ומכאן למדנו שאסור לומר דברי תורה במקום שיש דבר טינוף שנאמר "והיה מחניך קדוש", וכן שאסור לומר כנגד בשרה המגולה של אשה במקום שצריך להיות מכוסה, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר. ולכן לגבי ערוה די שעוצם עיניו ואינו רואה, אבל לגבי טינוף צריך שיתרחק ארבע אמות ממנו, ואם יש שם ריח רע, צריך שיתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח.

שהה כדי לגמור את כולה

ד. ולכן אם אדם מתפלל תפלת העמידה בביתו, והנה הגיע לידו ילד קטן עם הסיר של הצרכים, אינו יכול להמשיך בתפלה, אלא יעצור וירמוז לבני ביתו שיפנו אותו משם. ואם שהה בינתיים זמן כדי לגמור את כל התפלה, כגון שהמתין חמש דקות עד שיפנו את הטינוף, צריך לחזור לראש התפלה. מה שאין כן אם הפסיק בקריאת שמע כדי לגמור את כולה, ממשיך ממקום שפסק. אמנם יש מחלוקת בראשונים בפירוש הסוגיא (בברכות כג ע"א, כד ע"ב), ויש שמחלקים בקריאת שמע בין אם הפסיק באונס או במזיד, אבל ההלכה למעשה כמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן סה סעיף א, וסימן עח סעיף א, וסימן פה סעיף א, וסימן קד סעיף ה), לחלק בין קריאת שמע לתפלה, שבתפלה דוקא חוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה. בתפלה הוא בעולם האצילות, והרי הוא כעומד לפני המלך, ודינו חמור יותר.

בחקותיהם לא תלכו

ה. מה שאסור לאשה להתלבש בפריצות זה איסור דאורייתא, בלי קשר לקריאת שמע, שהרי נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", והרי היא מכשילה את הרבים. בפרט בארצות אירופה שם יש פריצות נוראה, ובעוונות הרבים כאן בארץ הם מחקים אותם, ולכן אשה שהולכת בלבוש קצר, מלבד עצם האיסור שמכשילה את הרבים, הרי היא עוברת גם על "בחקותיהם לא תלכו", וכמבואר בשו"ת מהרי"ק (שורש פח) – רבי יוסף קולון מלפני כ-530 שנה – שכאשר מחקה את הגוים בדבר שיש בו פריצות, עובר משום בחקותיהם לא תלכו [ע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סימן יד אות א, ח].

אסור לאשה ללבוש מכנסיים

ו. והוא הדין שאין לאשה ללבוש מכנסיים, אמנם אין בזה איסור "לא ילבש", וכמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה חיו"ד סימן כ), כי היום יש הרבה נשים שלובשות מכנסים, ואינו בגד המיוחד דוקא לאיש. וכל שכן במכנסים שנעשו במיוחד לאשה. ומרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ו חיו"ד סימן יד אות ז) גם כן הסכים לזה, אבל מרן מודה שאסור לאשה ללבוש מכנסיים מדין צניעות, ולכן אשה ששואלת אם מותר לה ללבוש מכנסיים, בודאי שצריך להורות לה שאסור.

שומע לעצה חכם

ז. מי שרוצה להזמין קרובי משפחה חילוניים כדי לקרב אותם, צריך להתייעץ עם חכם אם לא יצא שכרו בהפסדו, אם ילדיו קטנים בני שנתיים שלש, כדאי שיזמין את אותם קרובי משפחה, אבל אם יש לו ילדים גדולים צריך להזהר, שלא תהיה השפעה שלילית על ילדיו, ולכן יתייעץ בזה עם חכם ויעשה כפי שיורה לו.

בלי ידים

ח. בשבוע שעבר אמרנו שאם באה לביתו אשה 'בלי ידים' איך יאמר קידוש, והשבוע שאלו אותי: מה זה 'בלי ידים'? אני התכוונתי 'בלי שרוולים', אבל אמרתי בבדיחותא 'בלי ידים'... על כל פנים אשה צריכה להקפיד לכסות את כל המקומות בגופה שאמורים להיות מכוסים.

חובת קריעה

ט. בגמרא מועד קטן (כב:) מבואר שאשה שמתו לה אחד משבעה קרובים – אביה ואמה בנה ובתה אחיה ואחותה ובעלה – צריכה לקרוע, אין הבדל בדיני קריעה בין איש לאשה. וזה חמור מאוד, וכמו שאמרו בגמרא (מועד קטן כד.) שמי שחייב לקרוע על מתו ולא קרע חייב מיתה. ולכאורה זו פריצות שאשה תקרע את בגדה, ובפרט על הוריה שצריכה לגלות את ליבה? אבל מבואר בגמרא שהיא קורעת ומחזירה את הבגד לאחוריה, באופן שלא נפגמת צניעותה. כלומר גם כשהיא מקיימת מצוה של קריעה, עליה להזהר שיהיה בצניעות.

אין בזה חולק

י. דין זה שאשה חייבת לקרוע הוא מוסכם בגמרא, וכל הראשונים – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ומהר"ם מרוטנבורג ועוד – הביאו דין זה להלכה, ורק נחלקו מהו אופן הקריעה אצל אשה, המאירי (מועד קטן כב:) כתב שמכסה את בשרה בבגד משום צניעות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שמ סעיף יא): אחד האיש ואחד האשה שוים לענין קריעה, אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת העליון. עד כאן. וגם אין סיבה לפטור אשה מקריעה, שהרי אין זו מצות עשה שהזמן גרמא.

מנהג בגדאד

יא. בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן לב) הביא מה שכתב בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' כז), בענין אשה שאמרו לה שמת אחיה בעיר בצרא, וצווחה ובכתה הרבה וטפחה על פניה עד שהיתה קרובה להתעלף מרוב צער, אך לא עשתה קריעה, כי בבגדאד אין הנשים נוהגות לעשות קריעה, ובראותם כי צר לה מאד אמרו לה לאחר כשעתיים שהשמועה שקר, והיא לא האמינה לדבריהם האחרונים, ואז היתה בכפר, ולאחר ארבעה ימים הגיעה לבגדאד ואז נודע לה שהשמועה היתה אמת, יכולה להצטרף לאבלים כיון שגם היא כבר התחילה להתאבל עליו, אף על פי שלא קרעה. אמנם הרב פעלים לא מצדיק את המנהג הזה שנשים לא קורעות, אבל מרן זצ"ל מעיר עליו, מדוע הוא מביא בשתיקה מנהג כזה שמנוגד להלכה.

לשון חריפה

יב. בשנת תשל"ו – לפני 40 שנה – נודע למרן זצ"ל, על חכם אחד בירושלים שמורה לנשים שלא לקרוע, והסתמך על אותו המנהג שמוזכר ברב פעלים. ולכן מרן כתב את התשובה הנ"ל לדחות את דבריו, וכתב עליו בלשון חריפה: ואם יתעקש אותו חכם וימשיך להורות כן, צריך לגעור בו בנזיפה ומחינן לה במרזפתא דנפחא – אתן לו ברזל על הראש שלו – עד שיודה על האמת, ויחדל מלהכשיל ולהטעות תמימים שאינן מבחינים בין הוראה לשיבוש. עד כאן לשונו. שהרי גם הרב פעלים לא פטר את הנשים מקריעה, ורק הזכיר בתוך דבריו שכך נהגו. אותו חכם נפגע קצת ממה שמרן כתב עליו, אבל מרן לחם בשביל האמת, אפילו שהיו שנפגעו, הוא הלך עם האמת של התורה.

לא כל מנהג קובע

יג. בכלל צריכים לדעת בענין המנהגים, שלא בכל דבר קובעים את ההלכה על פי המנהג. אמנם אמרו בירושלמי (מעשר שני פ"ה סוף ה"ב): כל הלכה שהיא רופפת בידך, צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג. וכן אמרו בבבלי (ברכות מה.): פוק חזי מאי עמא דבר [צא וראה מה העם נוהג]. אבל זה מדובר בהלכה שאינה רופפת, הלכה שאינה ברורה, כגון אם צריך לברך על גלידה בתוך הסעודה, תראה שהעם נוהגים שלא לברך, בזה המנהג קובע את ההלכה. אבל כשיש לנו הלכה פסוקה, לא נדחה אותה מפני המנהג.

אם החכם רשאי לבטל מנהג

יד. יש מחלוקת בין מהרי"ק לבין הפרי חדש[1], בענין חכם שרואה את בני עירו שנוהגים שלא כהוגן, אם הוא רשאי לבטל מנהג כזה. לדעת מהרי"ק (שורש ט) אין לבטל שום מנהג. ורבי יהודה עייאש (במטה יהודה סימן תקפב ד"ה מלך, ובשו"ת בית יהודה חאו"ח סימן ס) הסתמך עליו, שאין לשנות ממנהגי ישראל כלל וכלל. אולם הפרי חדש (סי' תצו, בדיני המנהגים, כלל עשירי) העיר עליו, שמוכח מדברי הש"ס והראשונים שכל שיש חשש איסור אפילו מדרבנן במנהג שנהגו, יש לבטל המנהג. וכן מבואר בצורה ברורה בדברי הריב"ש בכמה מקומות בתשובותיו (סי' מד, קכב, שפח, שצ), שמנהג שיש בו שמץ איסור יש לבטלו.

לא הבין את הריב"ש

טו. יש חכם אחד בזמננו שחיבר חוברת שלמה לחזק את המנהג, כמו מה שנהגו לברך על הדלקת הנרות בערב שבת אחר ההדלקה, מרן זצ"ל החזיר עטרה ליושנה, שהרי עד לפני 200 שנה בירושלים כולם היו מברכים ואחר כך מדליקים, אלא שהיה מנהג של קצת נשים – בעיקר אשכנזיות – שנהגו לברך אחר ההדלקה. אבל היום ב"ה הרבה חזרו למנהג הטוב שמברכים ומדליקים, כדעת מרן השלחן ערוך (סימן רסג סעיף י). ובאותה חוברת הביא בשם הריב"ש בתשובה (סימן לה), שאין רשות לחכם לבטל את המנהגים. ומכיון שנהגו לברך אחר ההדלקה, אין לשנות המנהג. מרן זצ"ל ראה את החוברת הזו, והשיב לו בשו"ת יביע אומר ח"י (חאו"ח סימן כא). ובאמת מהריב"ש יש ראיה להיפך! הוא מדבר שם בענין להעלות קטן לספר תורה שני ביום שמוציאים שני ספרים, כגון שיצא ראש חודש בשבת, אמנם קטן עולה בתור אחד משבעה עולים, אבל כאן הוא העולה היחיד בספר תורה זה, ולכן הריב"ש החמיר בזה, [והלכה לא כדבריו, אלא מעלים קטן גם לספר תורה שני, ורק בפרשת זכור ופרה מחמירים], אבל כתב שאי אפשר לשנות את מנהגם, כי הגבאים היו מוכרים את המפטיר בדמים מרובים, כי כל אחד היה רוצה להראות איך בנו קורא יפה. והוסיף הריב"ש: בוא וראה מה קורה בעיר שלו, היו נוהגות לחפוף את השער בנתר, שהוא מתפורר בין השערות והוא חוצץ בטבילה, והעיר להם אבל לא רצו לשמוע בקולו, ולכן העיר רק לבני ביתו, וקיים בעצמו "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה.). נמצא שאדרבה, מנהג לא מבטל הלכה, ולכן הריב"ש ניסה לבטל המנהג, אלא שלא הצליח, והוא מתלונן על כך. ולדברי אותו מחבר תהיה סתירה בדברי הריב"ש מסימן קכב.

קבלנו הוראות מרן

טז. לולא מרן זצ"ל שהעמיד את הדת על תלה, כל אחד היה מביא את המנהג שלו – מתימן ממרוקו מתוניס ומאתיופיה – והיתה הארץ נעשית עדרים עדרים, ולכן יעשו כולם אגודה אחת סביב מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. לא מרן זצ"ל המציא את הכלל הזה, כבר מהר"י מינץ (השני) – לפני 400 שנה – כתב שקבלת הוראות מרן התפשטה בכל העולם. וכן כתבו אחרונים רבים, החתם סופר והפרי מגדים והיעב"ץ ומרן החיד"א ורבי יהונתן אייבשיץ, ועוד. וזו הדרך הנכונה, להחזיר עטרה ליושנה על פי ההלכה.

מעשה רב

יז. אשה אחת מהמשפחה שלנו ישבה שבעה, והלכתי לנחם, שאלתי אם היא קרעה, והיא ענתה: אנחנו בבלים, נשים לא קורעות! אמרתי לה: חז"ל אמרו שמי שלא קורע חייב מיתה, את לא מפחדת?! ציוויתי שיצאו כל הגברים ותבוא אשה ותקרע לה, היא התביישה לסרב, לא היתה לה ברירה, המתנתי בחוץ עד שהודיעו לי שעשתה קריעה. ולאחר הקריעה סוגרים עם סיכת בטחון, כדי שלא יתגלה מבשרה.

מרן עשה מהפכה

יח. ומכל מקום למדנו כמה חשוב ענין הצניעות לאשה. לפני הרבה שנים מרן זצ"ל קיבל מגרש מראש העיר תל אביב מר רבינוביץ, הוא לא היה דתי, אבל אביו וסבו היו דתיים ולכן היה לו כבוד לרבנים, היום לצערנו יש כבר דור שלישי של חילוניים שלא יודעים מה זה דת. מה יעשה מרן במגרש, הוא צריך להתמקד בקהילה שלו ולא להתעסק בבניית ישיבה, מרן נתן את המגרש במתנה לרבי אליהו שרים שיבנה שם את ישיבת תורה והוראה, והרב שרים אמר למרן: תודה על המגרש, אבל צריך כסף לבנות. טוב, גם בזה אני יעזור לך. והנה הגיע עשיר גדול מז'נבה ניסים גאון לבקר את מרן זצ"ל, ומרן עשה סעודה לכבודו, ובתוך הסעודה אמר לו: אנחנו צריכים כסף לבנות ישיבה. אמר לו ניסים גאון: אני מוכן לתרום, אבל בתנאי, הבן שלי מתחתן עם בת של גביר גדול מברזיל, והחתונה בברזיל, תבוא לברזיל לסדר חופה ואני אתרום את הבנין של הישיבה. מרן הסכים לתנאי, וגאון שלח לו חמשה כרטיסי טיסה, וגם אני הצטרפתי לנסיעה. החופה היתה בבית כנסת[2], מרן ישב באיזו פינה ועיין בספר, הגיעו הרב שחוד שרים והרב אפרים לניאדו, וכן נשיא ברזיל הגיע, ושר האוצר, וביקשו ממרן שיערוך את החופה, אבל הרב לא הסכים, כי הנשים היו לבושות בפריצות, מה יאמר, "יוצר האדם" או "יוצר הבהמה"... אמרו לנשים שישימו טול עליהן, אבל לא הסכימו, אמר מרן: אם כן אינני עורך חופה! אני דאגתי מה יהיה על התרומה, ואולי גם יקחו לנו את הכרטיסים ונישאר שם... בינתיים הנשיא שאל מדוע מתעכבים, והסבירו לו שהרב לא רוצה לערוך חופה עד שהנשים יתכסו, כששמע כך הנשיא הגוי הוא הצדיק את הרב, וכשראו שגוי מצדיק את הרב הסכימו להתכסות... ומרן ערך את החופה. למחרת מרן מסר שיעור בישיבה שם, ואמרו לו שהרב עשה מהפכה באותה חתונה, כי הצבור כבר התרגל לכך שבאים בפריצות, עד שנעשה להם כהיתר, וכעת התפרסם הדין שאסור לברך כנגד טפח מגולה באשה. וב"ה היום המצב השתפר בסאן פאולו.

לצערנו

יט. כמובן שזו ההנהגה של מרן זצ"ל, שכולם הכירו והעריכו אותו. אם היה רב אחר נוהג כך, היו אומרים לו: תלך הביתה, אנחנו נביא רב אחר... עוד בצעירותו ידעו להעריך את בעל היביע אומר. לצערנו יש ישיבה אחת בירושלים, שאחד הבחורים שם למד ביביע אומר, בא הרב שלו ואמר לו: "זה אנציקלופדיה טובה". למה לדבר כך?! תראה ביביע אומר איך הוא מקשה ומתרץ ומפלפל בחכמה.

מצוה לומר דבר הנשמע

כ. בסיכום: אם בא לומר קידוש ויש נגדו אשה לא צנועה, יבקש שתכסה עצמה באיזה טול, אם תשמע לו מה טוב, אבל אם יש לה גאוה ואינה שומעת לו, יש מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, לכן יסגור העינים או יסתכל בסידור בשעת הקידוש.

שער באשה ערוה

כא. נשים נשואות שהולכות בגילוי הראש, יש מחלוקת אם מותר לומר כנגדן דברים שבקדושה. בגמרא ברכות (כד.) אמרו: טפח באשה ערוה, שוק באשה ערוה, קול באשה ערוה, שער באשה ערוה. הרמב"ם (פכ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ב) העתיק את כל זה לענין שאסור להסתכל באשה, וכן שאסור לראות את שערה ולשמוע את קולה. אבל לענין איסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, כתב (בפ"ג מהל' קריאת שמע הט"ז) רק איסור לקרוא כנגד טפח באשה, ולא כתב לאסור כנגד שערה. והרשב"א (ברכות כד.) כתב בשם הראב"ד שמותר לקרוא כנגד שערה. וכתבו מרן הבית יוסף (סימן עה) ומהר"ם אלשקר (סימן לה) – היה בדורו של מרן – שכן דעת הרמב"ם, שאין איסור לקרוא קריאת שמע כנגד שערה. וכן כתב מרן בכסף משנה (שם). ושכן דעת הרי"ף. וכתב מרן הבית יוסף: ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם, ומיהו טוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש. ובשלחן ערוך סימן עה – ראשי תיבות עם הארץ כי מי שלא יודע סימן זה הוא עם הארץ... – מדבר שם על כל הענינים של קריאת שמע כנגד פריצות, ושם (סעיף ב) מרן שינה מלשונו בבית יוסף וכתב: שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו. ולכן להלכה אנחנו נוקטים כדעת מרן בשלחן ערוך, שהיא משנה אחרונה[3]. וכן המשנה ברורה (סק"י) החמיר בזה, ולדעתו גם אם היא רגילה ללכת בגילוי ראש אסור לקרות כנגדה.

שער בזמננו

כב. הרב בן איש חי (פרשת בא אות יב) כתב שהנשים של ערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות קריאת שמע כנגדן, כיון שכל הנשים דרכן בכך. וכן כתב ערוך השלחן (סימן עה סעיף ז), שמכיון שכך רגילות בימינו מותר לקרות כנגדה, שהרי זה כמו המקומות המגולים שבגופה. וגם הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ס"ס לט) כתב ללמד זכות על המקילים לקרות קריאת שמע כנגד שערה. מה שאין כן לענין טפח באשה לכולי עלמא אין להתיר, כיון שגם רווקות אסור להן לגלות מבשרן, מה שאין כן בשער שהיה מותר לה לגלותו בהיותה רווקה, למרות שלאחר החתונה היא עושה איסור שאינה מכסה את הראש, אבל אין לאסור לקרוא קריאת שמע כנגדה. והוא הדין שיכול לומר קידוש כנגד שער אשה שרגילה לגלותו, לכתחילה כדאי לבקש שתכסה את ראשה בשעת הקידוש, אבל אם אינה רוצה לכסות, יש להקל לומר את הקידוש כנגד שערה.

פאה נכרית

כג. אשה שחובשת פאה נכרית, בודאי שזה אסור, זה לא חידוש, כולם יודעים דעתו של מרן זצ"ל מלפני חמשים שנה ויותר בשו"ת יביע אומר (ח"ד חאה"ע סימן ג אות ג, וח"ה חאה"ע סימן ה) שהפאה אסורה בהחלט. בזמנו כעסו עליו בבני ברק, כי שם מתירים את הפאה, אבל מרן הביא את כל הפוסקים שאוסרים, ולא אסר מדעתו. ומכל מקום מותר לקרוא קריאת שמע כנגדה. אמנם יש חכם אחד שהחמיר בזה, אבל לדעתי זה מותר, שהרי אפילו בשערה יש מקום להקל, וכל שכן בפאה שהרמ"א (סימן עה סעיף ב) כותב בפירוש להתיר לקרוא קריאת שמע כנגדה. ולכן אם יש לו אורחות שלובשות פאה נכרית, מותר לו לומר קידוש כנגדן.

לא שומעות לו

כד. מקור דברי הרמ"א שהתיר לקרוא קריאת שמע כנגד פאה, הוא בשלטי הגבורים (שבת כד:), ויש כמה אחרונים – והמגן אברהם (סי' עה סק"ה) בראשם – שהבינו שהשלטי גבורים מתיר שאשה תלבש פאה אפילו ברשות הרבים. אולם הבאר שבע (סימן יח) – שהיה קדמון מלפני מאות שנים – האריך לדחות דברי השלטי גבורים, והביא ראיות מהש"ס נגדו. וגם מי שיעיין בדברי השלטי גבורים עצמו, יראה שהוא לא מדבר על רשות הרבים, אלא לצאת בפאה לחצר. הפרי מגדים (באשל אברהם שם) מתחילה התיר פאה נכרית, ואחר כך חזר בו. יתירה מזו, ההפלאה ובית דינו עשו חרם על אשה שיוצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, ואיך לא נחוש להם?! היה חכם אחד שאשתו וכלתו היו הולכות עם פאה, ושאלו אותו אם הוא מתיר פאה, ואמר: מה אעשה, הן לא שומעות לי. בזמנו היו חכמים בחלאבּ שנשותיהם היו בלי כיסוי ראש כלל, כי לא היתה ידם תקיפה עליהן. ולכן אין להביא ראיה מנשי הרבנים.

שירת הים

כה. שאלה מהקהל: אם קול באשה ערוה, איך נשים שרו עם משה?

תשובת הרב: שם הנשים לא שרו מול הגברים. ועוד שהיה תוף ומצילתיים ולא שמעו את שירת הנשים.

שירת נשים

כו. אם נמצא במקום שיש נשים ששרות, ואינו יכול לצאת משם, יקח ספר ויקרא בו בהפגנתיות, כדי שלא ילמדו ממנו להתיר לשמוע קול זמר של נשים חס ושלום.

שלחן שבת

כז. כאשר שרים בשלחן שבת אחים ואחיות יחד, יש להקל, בתנאי שהקול של הבת נבלע בתוך שירת הגברים, אבל אם יש לה קול חזק ונשמע באופן מיוחד, לא תשיר אתם.

ברוך הוא וברוך שמו

כח. בני הבית ששומעים את הקידוש, יזהרו שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו. וכן בקידוש והבדלה שעושים בבית הכנסת, השומעים לא יענו ברוך הוא וברוך שמו. וגם מי שלא מכוין לצאת ידי חובה ולכן עונה ברוך הוא וברוך שמו, לא יענה בקול רם, כדי שלא לבלבל את השומעים שיוצאים ידי חובה. כאשר מרן זצ"ל היה עושה הבדלה בבורוכוב ומנגן במקאמת, היו כאלה שעונים ברוך הוא וברוך שמו, כי בדעתם להבדיל בבית, ומרן היה מזהיר אותם שלא לענות בקול רם.

הפסק

כט. ברוך הוא וברוך שמו לא מוזכר כלל בש"ס ובראשונים, רק הטור (סימן קכד) מעתיק שאביו הרא"ש היה עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה. ועד היום הייקים לא עונים ברוך הוא וברוך שמו, וכן התימנים לא עונים, כיון שאינו חובה. על פי הקבלה יש ענין חשוב לומר ברוך הוא וברוך שמו, ולכן אם לא יוצאים ידי חובה טוב להקפיד לענות. אבל כשיוצא ידי חובה הוא כאילו מברך בעצמו, והרי זה כמו שאומר: "ברוך אתה ה' ברוך הוא וברוך שמו אלקינו מלך העולם בורא פרי הגפן", והרי זה הפסק באמצע הברכה, ומשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות.

מי לנו גדול ממרן

ל. אמנם יש שהביאו בשם בספר חרדים (במצוות עשה מד"ס התלויות בפה, פ"ד סימן יז) שכתב בשם המדרש, שצריך לענות ברוך הוא וברוך שמו על הזכרת השם. אבל מרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן ט) העיר עליו, שהרי אין מדרש כזה, והסביר שאין כוונת ספר חרדים לומר שהוא מהמדרש. ולכן יש להזהיר בנחת שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, דברי חכמים בנחת נשמעים. הבאנו עשרות פוסקים מדורות קודמים שכתבו שאין לענות. יש אחד שהוציא חוברת וכתב בה בשם כמה רבנים שאומרים לענות ברוך הוא וברוך שמו, אבל אלו רבנים בני דורנו, ויש לנו ללמוד מפוסקים קדמונים. יש אומרים שאם ענה ברוך הוא וברוך שמו אפילו בדיעבד לא יצא ידי חובה, ולכל הפחות יש לנו להזהר בזה לכתחילה. ומי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, מי לנו גדול ממרן זצ"ל שהיתה לו יראת שמים, וברוך ה' דבריו נשמעו, ורוב הצבור אכן לא עונה ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם ידי חובה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן