הרב יצחק יוסף לפרשת פינחס - הלכות תענית

נעקר או תשלומין

א. נאמר בפסוק: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). השנה צום שבעה עשר בתמוז וצום תשעה באב חלו בשבת, ודוחים אותם ליום ראשון, ועל כן נחלקו הפוסקים אם הצום הדחוי ביום ראשון הוא בתורת תשלומין, או שחכמים עקרו את הצום משבת וקבעוהו ביום ראשון, כי בפסוק לא נאמר "י"ז בתמוז ותשעה באב", אלא "צום הרביעי וצום החמישי", כלומר שהחודש כולו ראוי לקבוע בו את התענית. ויש בזה כמה נפקא מינה, כגון אם מברך ברכת שהחיינו בשבת זו של י"ז בתמוז, כי אם עקרו את התענית וקבעו אותה בי"ח, אם כן יברך שהחיינו בי"ז.

קטן שהגדיל

ב. וכן נפקא מינה לגבי קטן שנעשה בר מצוה ביום ראשון, אם נאמר שהצום בשנה זו נקבע ליום ראשון, קטן זה יתענה שהרי הוא כבר גדול ביום התענית, אבל אם נאמר שהצום ביום ראשון תורת תשלומין עליו, אינו חייב בתענית, שהרי ביום שבת הוא היה פטור, וממילא אינו חייב בתשלומין. למעשה, אם נער הבר מצוה בריא ויכול להתענות, טוב להתענות עם הצבור. ואם הוא חלש יכול לסמוך על המקילים בזה.

קטן ממש

ג. קטן ממש פשוט שאינו מתענה בתעניות אלו אפילו תענית שעות, כי אנחנו מאמינים שבע"ה יבנה בית המקדש, וימים אלה יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כמו שנאמר בפסוק הנ"ל, ולא יצטרך לצום כשיגדל. ורק ביום כיפור מחנכים את הקטנים לתענית שעות.

בנות

ד. הכל חייבים בתעניות אלו, ואין להקל בהם מפני שהם דחויים, אלא במה שהקילו חכמים בפירוש. אבל הבריאים – בין איש בין אשה – חייבים להתענות. יש בנות שלומדות בסמינר ומקילות לעצמן שלא לצום, בטענה שכאשר הן יתחתנו יצטרכו כח ללדת ילדים. על טענה זו נאמר 'מקלו יגיד לו' (הושע ד, יב), כי אינה טענה נכונה, וכי צום של יום אחד ישפיע עליהן לרעה?! ואין חילוק בין אשכנזים לספרדים, כולם חייבים בתענית. כל מי שמשתתף בצרת הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור, ומי שלא משתתף בצרת הצבור לא יזכה לראות בנחמת צבור, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ (ישעיה סו, י).

צום העשירי

ה. ובתוספתא (סוטה פ"ו ה"ז) נחלקו רבי עקיבא ורבי שמעון איך לפרש את "צום העשירי", לרבי עקיבא הוא סדר החדשים, צום הרביעי הוא צום י"ז בתמוז שהוא חודש הרביעי מניסן, צום החמישי הוא צום תשעה באב שהוא חודש החמישי מניסן, צום השביעי הוא צום גדליה בג' בתשרי שהוא חודש השביעי מניסן, וצום העשירי הוא צום עשרה בטבת שהוא חודש העשירי מניסן. ורבי שמעון מפרש לפי סדר האירועים, הרי הכל התחיל בעשרה בטבת, שנבוכדנצר מלך בבל עשה מצור על ירושלים עד י"ז בתמוז בשנה שאחריה, והיו הרבה בירושלים שמתו ברעב מפני המצור, ואחר כך היה החורבן בתשעה באב, ולאחר החורבן נהרג גדליה בג' בתשרי, ואיך בפסוק מופיע צום עשרה בטבת אחרון? לכן מפרש רבי שמעון שצום העשירי הוא חמשה בטבת, שלאחר החורבן הגיעה השמועה לגולה ביום זה על החורבן, כמו שנאמר בפסוק (יחזקאל לג, כא): "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר", וקבעו את יום ה' בטבת לצום, עשו יום שמועה כיום שריפה. תוספתא זו הובאה בגמרא ראש השנה (יח:), והלכה כרבי עקיבא שצום העשירי הוא עשרה בטבת, שאז התחיל המצור על ירושלים.

חמש פורענויות

ו. חמשה דברים אירעו לאבותינו ביום י"ז בתמוז: דבר ראשון: נשתברו הלוחות. משה עלה למרום למחרת מתן תורה ביום ז' בסיון, וירד בי"ז בתמוז, והנה ראה שעשו עגל מסכה[1], השטן פיתה אותם שמשה מת על ידי שהראה להם כביכול את מיטתו של משה, וכשראו שמשה בושש לבוא עשו את העגל ונשתברו הלוחות. דבר שני: בוטל התמיד בימי בית ראשון. וגם בתקופת בית שני, כשהיה מצור על ירושלים, היו משלשלים לרומאים בכל יום שתי קופות של זהב, והרומאים מעלים להם שני כבשים, יום אחד שלשלו להם שתי קופות של זהב, והרומאים העלו להם שני חזירים במקום כבשים, בשעה שנעץ החזיר את רגליו בחומה, הזדעזעה החומה, ובוטל התמיד. דבר שלישי: הובקעה העיר. במשך שנה וחצי היה מצור על ירושלים, אבל מסופר בגמרא גיטין (נו.) שהיו שם שלשה עשירים גדולים[2] שיכלו לפרנס את כל תושבי ירושלים, אלא שהיו בריונים בירושלים ששרפו את כל המחסנים שלהם, ואז היה שם רעב נורא. דבר רביעי: שרף אפוסטומוס הרשע את התורה. דבר חמישי: הועמד צלם בהיכל. יש גורסים "העמיד", שאפוסטומוס העמיד, ויש גורסים "הועמד" שאחרים העמידו, וזה היה יום קשה מאוד לישראל.

אין לפרוץ גדר

ז. בגמרא (ראש השנה יח:) הקשו על הפסוק "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה". מצד אחד נקרא צום, ומצד שני נקרא ששון ושמחה? אלא בזמן הגזרה חובה לצום, ובזמן שאין גזרה תלוי ברצון הקהל, "רצו מתענים לא רצו אין מתענים", אבל היום זה חובה, כי כבר כולם רצו ונהגו להתענות, ועל כן חובה על כולם להתענות, ואסור לפרוש מהצבור ולפרוץ גדר (שלחן ערוך סי' תקנ סעיף א), ועל זה נאמר "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח).

המשיח מפסיק התענית

ח. שאלה מהקהל: אם יבוא המשיח באמצע הצום, האם צריכים להמשיך לצום?

תשובת הרב: כשיבוא המשיח מפסיקים את הצום מיד.

נוסע לאמריקה

ט. אחד שאל אותי, שהוא טס לאמריקה ביום הצום, אבל נוחת שם בצהריים, ולפי שעון ישראל כבר לילה, האם יכול להפסיק את הצום? והשבתי לו, שצריך להמשיך עד הלילה לפי שעון אמריקה. אלא אם כן יבוא המשיח, נוכל כולנו להפסיק את הצום.

אברכים

י. כאמור, הכל חייבים בצומות אלו. כולל גם אברכים ותלמידי חכמים שעוסקים בתורה, למרות שזה מונע מהם ללמוד כהוגן, ובכוללים לומדים חצי יום, עד השעה 1:00 בצהריים. אמנם הגאון רבי יוסף ידיד הלוי כותב בספרו ימי יוסף (חאו"ח סי' ט), שתלמיד חכם פטור מתעניות אלו, שהרי הוא ממעט במלאכת שמים, כי הצום מכביד עליו ובצהריים הולך לנוח. וכן הוא פוטר את מלמדי התינוקות כיון שאינם יכולים ללמד כמו ביום שאוכלים, ויש בזה איסור גזל. ולפי דבריו צריך לפטור גם את הפועלים השכירים, שהרי בגמרא מסכת ברכות (טז.) מבואר שבזמנם כאשר היו מקפידים על כל רגע של השכירים, מי ששכר פועלים לכמה שעות, הפועלים מקצרים בברכת המזון, מברכים ברכת הזן שמשה רבינו תיקן, אבל ברכת "נודה לך" וברכת "רחם" – שתיקנו דוד ושלמה – כוללים בברכה אחת, וברכת הטוב והמטיב לא היו מברכים כלל כיון שאינה מהתורה, רק תיקנוה על הרוגי ביתר, וכל שכן "הרחמן" לא היו אומרים, כדי שלא יהיה גזל מבעל הבית, זה תאמר על חשבונך. ולפי דברי רבי יוסף ידיד הוא הדין שצריך לפטור את הפועלים מתענית, שהרי פועל שכיר יום כשהוא מתענה הוא עובד פחות, לא שתה אפילו כוס קפה בבוקר, קשה לו. ואם כן לדבריו יוצא שכמעט כולם פטורים, תלמידי חכמים, מלמדי תינוקות, ופועלים, וזה תמוה מאוד. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ב חאו"ח סימן כח אות ז) הביא את דברי הרב ימי יוסף, וכתב לדחות את כל ראיותיו. ולכן כולם חייבים בצומות הללו, ומי ששוכר פועל או מלמד תינוקות, יודע שיש כמה ימים בשנה שלא יוכל ללמד היטב מפני התענית.

חתן ובעלי ברית

יא. צום דחוי הוא קל יותר לענין חתן ובעלי ברית, בדרך כלל חתן צריך לצום את כל ארבעת הצומות שכתובים בפסוק הנ"ל, כך מפורש בדברי הריטב"א (תענית לא.), שאף על פי ששבעת ימי המשתה שלו הם ימי שמחה בשבילו, מכל מקום מכיון שאינם אלא ימי רגל של יחיד, ואילו תעניות צבור אלו הם ימי אבל דרבים, יבוא דין אבלות דרבים וידחה דין רגל דיחיד. וכן משמע מעוד ראשונים. אולם צום דחוי חתן פטור מלהתענות, והוא הדין לשלשה בעלי ברית, אבי הבן הסנדק והמוהל. כך מבואר בדברי הטור (סי' תקנט) בשם רבינו היעב"ץ הראשון – שהיה קדמון בזמן בעלי התוספות – שהיה בעל ברית בתשעה באב דחוי, וצם חצי יום כדי להשתתף בצער הצבור, והתפלל מנחה בעוד היום גדול, ורחץ ולא השלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו היה. וכן מבואר בגמרא עירובין (מא.): אמר רבי אליעזר בר צדוק, אני הייתי מבני סנאב בן בנימין, וחל תשעה באב בשבת, ודחינוהו עד לאחר שבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה. שהיו מביאים קרבן עצים באותו היום.

מיד לאחר מנחה גדולה

יב. מי שהוא מבעלי ברית ואינו חייב להשלים את הצום, לא צריך להמתין עד הברית, בדרך כלל ביום צום עושים את הברית מאוחר[3], כדי שיהיה ברוב עם הדרת מלך, ולאחר הברית מתפללים מנחה וערבית, ומיד לאחר ערבית עושים סעודה לכבוד ברית המילה. ובעלי הברית יכולים לאכול כבר לאחר שיתפללו מנחה גדולה.

חולה

יג. כל מי שהוא חולה שאין בו סכנה פטור מתעניות אלו, כגון חולה כליות שצריך לשתות הרבה, או חולה לב, וכן יולדת תוך שלשים יום, פטורים מארבע תעניות, כי ראו חכמים שיש להם צער בתענית יותר משאר בני אדם, על כן פטרו אותם מהתענית.

מעוברת ומניקה

יד. גם מעוברות ומניקות פטורות מהתענית. מעוברות דהיינו לאחר שלשה חדשים, ואם היא לאחר ארבעים יום ומרגישה מיחושים כמו הקאות, פטורה מהתענית. ולענין מניקה, יש אומרים דוקא אם מניקה בפועל פטורה מהתענית, אבל מהרש"ם (דעת תורה סי' תקנ) כתב שאם היא בתוך שנתיים לאחר הלידה, אפילו שאינה מניקה בפועל דינה כמניקה, שהרי אמרו במסכת נדה (ט.) שהיולדת איבריה מתפרקים מחמת הלידה, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש, לכן פטורה מהתענית. והגאון רבי יעקב ישראל פישר (בספר אבן ישראל ח"ט סימן סב אות ח, דף מה ע"א) – שהיה גאון עצום וחברותא של מרן זצ"ל לפני 60 שנה – כתב, שאחר שראה את דברי המהרש"ם היה רגיל להורות כדבריו, להקל בכל יולדת עד שנתיים לאחר הלילה, הגם שאינה מניקה בפועל. ואמנם מרן בשלחן ערוך (סימן תקנד סעיף ה) כתב בזה הלשון: "מעוברות ומיניקות פטורות מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד". ומשמע שמדובר דוקא במניקות בפועל שפטורות מהתענית משום הולד. אך אין משם ראיה גמורה, כי יתכן שמרן כתב כן משום מעוברות שאוכלות משום קיום הולד, אבל מניקות פטורות משום חולשה שיש לה במשך כ"ד חודש. למעשה, תלוי בכל אשה לגופה, מניקה בפועל בודאי שפטורה, ומי שאינה מניקה אבל היא תוך כ"ד חודש ללידה תתחיל את התענית, ואם היא מרגישה טוב תמשיך, אבל אם היא מרגישה סחרחורת וחולשה יתירה תפסיק את התענית.

לא להתענג

טו. גם מי שלא מתענה מפני חוליו, לא יאכל מעדנים ותפנוקים. וכן קטנים לא יתנו להם גלידה וארטיק וממתקים. הרמ"ע מפאנו (סי' קיא) – היה לפני כ-500 שנה – כתב, שיתנו לילדים רק לחם ומים. אבל לא נהגו כן, שהרי הילדים לא יאכלו אם יתנו להם לחם ומים, ומותר לבשל ולהכין להם כל צרכם, רק שלא יתנו להם ממתקים.

לא להרבות בתעניות

טז. היה חכם אחד שהיה צם במשך כל השבוע, מההבדלה עד הקידוש, היו באים אליו בערב שבת ועומדים בתור לקבל ממנו ברכה. מרן זצ"ל לפני 50 שנה אמר שלא ללמוד ממנו, וכי זה מה שה' רוצה? תעניות? ה' יתברך רוצה שיעבדו אותו ויקיימו מצוותיו ויעסקו בתורה, ואיך יוכל לעסוק בתורה כשהוא מתענה?! אותו אחד היה מיוחד במינו שכל מעשיו היו על פי הקבלה, היה חסידא קדישא ופרישא, אבל אין ללמוד ממנו לכל אחד. יש דיין אחד שמרבה בצומות, על כל גזרה הוא יושב בתענית, אבל אחר כך אדם כותב תשובה בהלכה והמוח לא עובד טוב בלי שאכל, וממילא גם לא יכול לעיין היטב. ולכן יתענה רק את הצומות שקבעו רבותינו. ואפילו אם נפל תפלין מידו, מי שלומד תורה יפדה את התענית במחיר של מנה פלאפל שיתן לצדקה. וכן אם ראה שנפל ספר תורה, לא יצום, אלא יפדה בצדקה, וילמד בתענית דיבור.

עננו

יז. הרשב"א (סימן פא) כתב, שבתענית צבור השליח צבור אומר "עננו" בין גואל לרופא, בתנאי שיש עשרה מתענים, אבל אם אין עשרה אומר בשמע קולנו. מכל מקום כותב מהר"ם בן חביב (בשו"ת קול גדול סימן יד) שזהו דוקא בתענית שהצבור קיבלו על עצמם, אבל תעניות הקבועות בפסוקים די בששה מתענים שהם רוב מנין. וכן הסכים החיד"א (בברכי יוסף סי' תקסו סק"ב) והגאון רבי חיים פלאג'י (בשו"ת לב חיים ח"ב סי' קסז).

תפלה בצבור

יח. עיקר התפלה בצבור להתחיל עם הצבור את העמידה, ורק בדיעבד שהתחיל עמידה כשהצבור כבר היו באמצע התפלה, והתפלל עמהם רוב העמידה, נחשב לו תפלה בצבור. כגון מי שאיחר לתפלה, אם הוא בקי בהלכה יודע מה שכתוב בילקוט יוסף וסידור חזון עובדיה סדר הדילוגים, וכך הוא מספיק תפלה בצבור, אבל אם לא הספיק, לפחות יעמוד עמידה עם חזרת השליח צבור. לדעת החתם סופר זה עיקר תפלה בצבור, ואנחנו נסמוך עליו לכל הפחות בשעת הדחק. ואם הוא רואה שהשליח צבור ממהר 'הרצים יצאו דחופים', לפחות יתפלל עמו מילה במילה עד האל הקדוש, ואחר כך ימשיך בקצב שלו.

אם לדלג

יט. מי שמתפלל עם השליח צבור ביום התענית, והגיע לרפאנו, לא יאמר "עננו" עם הש"ץ, אלא יאמר בשומע תפלה. ואם הגיע לשומע תפלה, ויודע שאם יאמר עננו שם, לא יספיק להגיע למודים עם השליח צבור, האם ידלג על עננו? בשו"ת צמח צדק (חחו"מ בשער המילואים סי' יא) כתב כיוצא בזה, שבחנוכה ופורים מותר לדלג על אמירת "ועל הנסים" שהוא מדרבנן, כדי שיספיק לומר קדושה עם הצבור שהיא דאורייתא, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומרן זצ"ל ביביע אומר (ח"ב חאו"ח סימן לד אות ב) תמה על דבריו, שנעלם ממנו דברי הר"ן (מגילה כג:) שמה שלמדו מהפסוק לומר קדושה בעשרה, זהו אסמכתא בעלמא. וכן מבואר מדברי התוס' והרא"ש (ברכות מז:). ומה שנאמר ונקדשתי, זה לענין למסור עצמו על קידוש ה'.

שיבש את הרשב"ש

כ. לפני כ-500 שנה היה גירוש ספרד, והיו יהודים רבים שלא עמדו בניסיון והשתמדו, ולאחר מכן נשאל הרשב"ש (סימן רסח), אם אותם אנוסי ספרד או זרעם צריכים לעבור גיור, וכתב לקרב אותם, ואינם צריכים להתגייר, כיון שהם שמרו על עצמם שלא להתחתן עם הגוים, ורק אחד מאלף נתערב עם הגוים, ומשפחה שנטמעה נטמעה (קידושין עא.). יש אחד שהוא מגלה בפנים בתורה שלא כהלכה, וכתב לגייר את כל העולים מרוסיה, אפילו שלא ישמרו שבת, אלא רק במדת מה, די לנו שיחזור כמו תוכי על מה שלימדו אותו, ויאמר: אני מוכן לשמור מצוות, והדיינים יודעים שאינו מתכוין לשמור מצוות, יעשו עצמם כמו בת יענה, ויתעלמו מזה שהוא מתכוין להשאר חילוני, והביא ראיה מהרשב"ש, שכל שהוא מזרע ישראל מצוה לקרב אותו. אבל הוא "שיבש את הרשב"ש"! הרשב"ש דיבר על יהודי אמיתי, וכאן באים לגייר גוים גמורים. ואותו אחד עולה לרדיו בכל שני וחמישי, ומבזה את הרבנות הראשית, ואת החכמים. מרן זצ"ל ברוח קדשו יצא נגדו כבר לפני כמה שנים, כי הוא צפה ברוח קדשו, לאן הוא עתיד להגיע...

תקלה חמורה

כא. השבוע שמענו על בית דין פרטי בבני ברק, שנתנו תעודת גיור לגוי בלי שעשה ברית מילה. לכן אנחנו מצריכים עוד גיור למי שלא עשה גיור דרך הרבנות הראשית, כי יש תקלות בבתי דין פרטיים, כל שלשה אנשים יכולים להקים בית דין פרטי.

אומדנא דמוכח

כב. צריך שיהיה לבית הדין אומדנא דמוכח שהגר מתכוין לקיים מצוות. אם הוא גר בקיבוץ חילוני שאין שם אפשרות להתפלל ולשמור שבת וכשרות, לא נגייר אותו. רק אם הוא יודע את המצוות, ובדעתו לקיים אותם באמת, נגייר אותו.

מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה

כג. יתכן שהרב צמח צדק התכוין לומר, כיון שקדושה יש לה סמך בפסוק, לכן עדיף לדלג על "ועל הניסים" כדי להספיק קדושה. אבל להלכה אין אנחנו יודעים מתן שכרן של מצוות, ולכן מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ולא ידלג על שום דבר מהתפלה. והוא הדין בנידוננו, שלא ידלג על עננו כדי לומר מודים עם הצבור.

מכירת מאכלים בצום

כד. מי שיש לו חנות של דברי מאכל, או מסעדה, והנה בא אליו ביום הצום יהודי בלי כיפה, "קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו" (תהלים סח, כב), ורוצה מנה פלאפל, האם מותר למכור לו? לכאורה יעבור על "לפני עור לא תתן מכשול".

בשר לא מוכשר

וכן השאלה הזו קיימת בענין מכירת בשר לא מוכשר[4], אולי הוא יבשל אותו כמות שהוא, אבל אולי הוא יעשה אותו צלי על האש, או שיכשיר אותו בבית, שהרי יש אנשים חילוניים שמקפידים על כשרות, ויודעים למלוח.

השכרת דירה

וכן כאשר בא אחד לשכור דירה, תשאל אותו: אתה תשמור שבת בדירה? יענה לך: אל תאמר לי מה לעשות, כאן יש דמוקרטיה, אני אגיש עליך בג"ץ... האם יש בזה לפני עור?

מכירת בגדים

וכן מוכר בגדים, האם מותר לו למכור שמלה בלי שרוולים, או שיש בזה לפני עור? אבל יתכן שתלבש את השמלה עם חולצה מתחת השמלה.

הגשת שתיה

וכן להגיש שתיה לפני אחד שלא מברך, שם יש פתרון, היה אצלי אלוף בצבא, היה לפנינו שני כוסות מים, אמרתי לו: אני מברך ומכוין לפטור אותך, ואתה תכוין לצאת ידי חובה, ובירכתי. אני מקווה שהוא הבין מה שאמרתי... ה' יחזיר אותו בתשובה, כי הוא אדם טוב. אבל מה נעשה בשאר הדברים שאין להם פתרון כזה?

אין איסור מסייע בספק

כה. יש בזה כמו סתירה בדברי התוספות, בתוס' מסכת שבת (ג.) משמע שגם אם יש לו אפשרות לקחת את האיסור ממקום אחר, יש כאן איסור מסייע בידי עוברי עבירה. ובמסכת עבודה זרה (ו.) משמע שכל האיסור הוא דוקא כשאין לו אפשרות אחרת להגיע לאיסור. ולמסקנא, יש איסור דרבנן לסייע בידי עוברי עבירה, גם כשיש לו אפשרות להגיע לאיסור בדרך אחרת. ומכל מקום כל האיסור הוא דוקא כשבודאי יעבור עבירה, אבל בנידוננו אולי הוא חולה ומותר לו לאכול, או שיש לו אחד מבני הבית חולה, או שקונה לאכול במוצאי הצום, ולכן מותר למכור לו. והוא הדין בשאר הדוגמאות הנ"ל, כל שאפשר לעשות הדבר בהיתר, אין איסור מסייע בידי עוברי עבירה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן