הרב יצחק יוסף לפרשת מסעי - הלכות בין המצרים

אכילת בשר

א. נוהגים בימים אלה – שאחר ראש חודש אב – שלא אוכלים בשר, בין בשר בהמה בין בשר עוף. ומי שנשאר לו בשר משבת, נחלקו הפוסקים אם מותר לאכלו במשך השבוע, ומי שמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, מטעם "הואיל ואישתרי אישתרי", מאחר שהותר בשר זה לכבוד שבת, הותר גם במשך השבוע. אך עדיף יותר להחמיר ולתת לקטנים בשר זה, כי יש לומר שמנהג זה לא חל על הקטנים אלא על הגדולים. והוא הדין שמותר לתת לחולה וליולדת לאכול בשר בימים אלה.

שבוע שחל בו השנה

ב. נחלקו הפוסקים אם בשנה זו יש דין "שבוע שחל בו", כלומר, בדרך כלל מנהג הספרדים לאסור תספורת בשבוע שחל בו בלבד, וכן רחיצה במים חמים וכיבוס, אבל השנה תשעה באב חל ביום שבת, ולכן הוא נדחה ליום ראשון, עשירי באב, שהוא גם כן יום הראוי לתענית, וכמו שאמרו בגמרא מסכת תענית (כט.): אמר רבי יוחנן אילו הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. והשאלה אם יום שבת הוא יום התענית, אלא שאין מתענים בו מפני כבוד השבת[1], והתענית ביום ראשון היא תשלומין לתענית של שבת, ולפי זה יש לומר שכל השבוע שלפניו יש עליו דין "שבוע שחל בו תשעה באב", או נאמר שבשנה זו שתשעה באב חל בשבת, ראו חכמים לנכון לקבוע את התענית בעשירי באב כדברי רבי יוחנן, וממילא כל השבוע שלפניו אין עליו דין "שבוע שחל בו תשעה באב".

דעת מרן

ג. למעשה, מרן השלחן ערוך (סימן תקנא סעיף ד) פסק בלשון "סתם ויש": אם חל תשעה באב ביום ראשון או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר [לספר ולכבס] בשתי השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו, חוץ מיום חמישי וששי. וידוע שהלכה כ"סתם", כלומר שלהלכה אין לנו דין שבוע שחל בו בשנה זו, כי לדעת מרן חכמים עקרו בשנה זו את תשעה באב מהתשיעי וקבעוהו בעשירי. ואחינו האשכנזים מחמירים בזה, כי בלאו הכי הם מחמירים בתספורת מי"ז בתמוז, וברחיצה וכיבוס מראש חודש. וסברת ה"יש" שהביא מרן שיש דין שבוע שחל בו בשנה זו, הם סוברים שיום תשעה באב לא נעקר משבת ליום ראשון, אלא שהתענית ביום ראשון הוא בתורת תשלומין.

חקירה עם חמש נפקא מינה

ד. את החקירה הזו – אם תשעה באב נעקר מיום שבת ליום ראשון או שהוא בתורת תשלומין – כתבו כמה אחרונים, כמו האבני נזר (סי' תכו), והמהרש"ם (ח"ג סי' שסו), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סימן קל), והגרי"ז מבריסק. ואנחנו מצאנו שיש 5 נפקא מינה בחקירה זו, ומי שימצא יותר, אדרבה, יכתוב ויגדיל תורה ויאדיר. נפקא מינה אחת: לענין שבוע שחל בו תשעה באב, אם הצום נעקר ונקבע ליום ראשון, אין דין שבוע שחל בו תשעה באב, ואם הצום ביום ראשון הוא תשלומין לשבת, יש דין שבוע שחל בו. וכאמור, מרן השלחן ערוך פסק בזה, שאין דין שבוע שחל בו.

דברים שבצינעא בשבת

ה. נפקא מינה שניה: לענין דברים שבצינעא בשבת, אם הצום נעקר ונקבע ליום ראשון, אין נוהג אבלות בשבת, ומותר גם בדברים שבצינעא כגון רחיצה, ואם הצום ביום ראשון הוא תשלומין לשבת, ביום שבת נוהג דברים שבצינעא. ומרן השלחן ערוך (סימן תקנד סעיף יט) פסק בזה, שאינו נוהג בשבת אפילו בדברים שבצינעא. וכן מבואר בדברי הרשב"א בתשובה (סימן תקכ), שבשבת אינו נוהג שום אבלות, שהרי בשבת זו מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעת מלכותו. ואפילו בסעודה שלישית אוכל בשר ושותה יין, ורק יקפידו לסיים את הסעודה לפני השקיעה, ולא כמו ששמעתי חכם אחד שרצה לפלפל ולהתיר לאכול אחר השקיעה מדין תוספת מחול על הקודש.

זמן ערבית במוצאי שבת

ו. לאחר צאת הכוכבים – עשרים דקות לאחר השקיעה – מחליפים את הבגדים של שבת לבגדים של חול, ולכן יקבעו את תפלת ערבית במוצאי שבת חצי שעה לאחר השקיעה, כדי שיספיקו להחליף הבגדים, ולחלוץ הנעליים, וכן שהגבאים יספיקו לפנות את הספסלים בבית הכנסת, כדי שיוכלו לשבת על הארץ, כי לא יכולים לעשות כן לפני השקיעה, משום הכנה משבת לחול, ובבין השמשות יש להקל כאשר יש צורך בדבר, כדין כל איסור דרבנן שיש להתיר בבין השמשות כאשר הוא טרוד ונחפז עליו, או לצורך מצוה, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן רסא סעיף א). אבל אין להתיר באופן קבוע כל איסור דרבנן בבין השמשות, כגון לטלטל מוקצה כמו כסף, או עט, או פנס[2], ודוקא כשאירע לו צורך מסויים לצורך מצוה וכדומה התירו בין השמשות.

על הארץ

ז. ביום תשעה באב אין לשבת על כסאות רגילים, אלא על גבי מזרונים ושמיכות, או כסאות נמוכים, ומקילים עד שלשה טפחים, כלומר עד 24 ס"מ, תוך שלשה טפחים כלבוד דמי. ויש כסאות שעשו שלשה טפחים כשיעור חזון איש, כלומר 30 ס"מ, בדרך כלל שיטת החזון איש היא לחומרא, אבל כאן יוצאת קולא. ולכן אם יש כסאות כאלה יש לקצר אותם. אצלנו בישיבה היו כסאות כאלה גבוהים, והוריתי לאחראים לקצר אותם, וחתכו את הרגליים במסור חשמלי שיהיו פחות משלשה טפחים.

גם בבית על הארץ

ח. יש שחשבו שאין צריך לשבת על הארץ אלא בבית הכנסת שאומרים שם קינות, וכמו שמשמע מלשון מרן השלחן ערוך (סימן תקנט סעיף ג). אבל להלכה גם בבית צריך לשבת על הארץ עד חצות היום, וכל שכן בליל תשעה באב שצריך לשבת על הארץ. וכך היינו רגילים תמיד בתשעה באב, שלאחר התפלה היינו יושבים על שמיכות עם מרן זצ"ל, והיינו לומדים עמו הלכות אבלות. והיום מפונקים ויושבים על כסאות נמוכים.

בעלי ברית

ט. נפקא מינה שלישית: לענין בעלי ברית – הסנדק אבי הבן והמוהל – ביום ראשון, אם הצום נעקר ונקבע ליום ראשון, הם חייבים להתענות כמו בכל תשעה באב, אבל אם הצום ביום ראשון הוא "דחוי" ותורת תשלומין עליו, יש לפוטרם מהתענית מפני שיום טוב שלהם הוא. ומרן השלחן ערוך (סימן תקנט סעיף ט) פסק בזה, שבעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול, ורוחץ, ואינו משלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו הוא. ומקור הדין הוא מדברי היעב"ץ, רבי יעקב ב"ר יצחק, שכך עשה מעשה בעצמו, שהיה בעל ברית בתעשה באב דחוי, ולא השלים תעניתו.

קטן שהגדיל

י. נפקא מינה רביעית: לענין קטן שהגדיל ביום ראשון, אם הצום נעקר ונקבע ליום ראשון, נער זה חייב בצום כמו שחייב בכל המצוות ביום ראשון, אבל אם הצום ביום ראשון הוא תשלומין לשבת, יש לפטור את נער הבר מצוה, כיון שביום שבת שהוא יום הצום הוא היה קטן ופטור מהמצוות.

יולדת

יא. נפקא מינה חמישית: לענין יולדת שיום השלשים מהלידה שלה חל ביום שבת, עד שבעה ימים היא בגדר חולה שיש בו סכנה, ועד שלשים יום היא בגדר חולה שאין בו סכנה ופטורה מצום תשעה באב, ככל חולה שאין בו סכנה שפטור מהצום בתשעה באב. למרות שהחמירו בתשעה באב כמו יום הכפורים, שהתענית מתחילה מהלילה, ואסור בחמשה עינויים, מכל מקום לענין חולה שאין בו סכנה הקילו, כי במקום צער כזה לא גזרו חכמים, והוא הדין ליולדת בתוך שלשים יום. ומעתה אם נאמר שהצום נעקר ונקבע ליום ראשון, הרי שהיא חייבת בתענית, כי יום ראשון הוא יום ל"א ללידתה, אבל אם הצום ביום ראשון הוא תשלומין לשבת, היא פטורה מלהתענות, כיון שהיתה פטורה בזמן החיוב.

מניקה

יב. יש להבהיר, שכאן המדובר הוא ביולדת שאינה מניקה בפועל, כי אם היא מניקה בפועל הרי היא פטורה מצד אחר, מדין מניקה, אמנם בדרך כלל מעוברות ומניקות חייבות להתענות בתשעה באב, אבל בשנה זו שתשעה באב דחוי, מעוברות ומניקות פטורות כשם שפטורות משאר התעניות.

מעוברת

יג. מעוברת לאחר שלשה חודשים כשהוכר עוברה דינה כמעוברת לענין זה, ואם יש לה מיחושים כמו הקאות וכיוצא בזה, אפילו קודם לכן דינה כמעוברת שיש לפוטרה מהתענית.

יולדת תוך כ"ד חודש

יד. יש אומרים שכל יולדת בתוך עשרים וארבעה חודש מהלידה, דינה כמניקה שפטורה מהתענית, ואפילו אינה מניקה בפועל, מפני שאמרו בגמרא מסכת נדה (ט.) שהיולדת איבריה מתפרקים מחמת הלידה, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש. ומטעם זה כתב מהרש"ם (בדעת תורה סי' תקנ), שאם היא בתוך שנתיים לאחר הלידה, אפילו שאינה מניקה בפועל דינה כמניקה. ולדבריו הוא הדין מי שהפילה, שיש לפוטרה מהתענית עד כ"ד חודש. ומתחילה מרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"א סימן לה) היה פוסק כדבריו, לפטור את כל היולדות תוך כ"ד חודש מתעניות של י"ז בתמוז וכדומה, מלבד תשעה באב [בזמנו]. אבל אחר כך התבונן בדבר, שהרי רואים שיש נשים שיש להן כח, וכמה ימים לאחר הלידה כבר יוצאות בחוץ, ולאחר כמה חודשים חוזרות לעבודה, ומדוע נפטור אותן מהצום?! ולכן מרן זצ"ל בספריו האחרונים (בשו"ת יביע אומר ח"י חאו"ח סימן לט, ובחזון עובדיה תעניות עמ' סב, וחזו"ע פורים עמ' לט סוף הע' ו) עשה כעין פשרה, אם היא מניקה בפועל פטורה לגמרי משום הולד, גם בתשעה באב דחוי. ואם אינה מניקה בפועל, אם היא בריאה, ומרגישה שיכולה להתענות ולהשלים, תתענה, ואם מרגישה חולשה, ויש לה צער להמשיך בתעניתה, די לה בתענית שעות כפי יכולתה.

הבדלה לחולה

טו. אותם הפטורים מהתענית כמו חולה ויולדת ומעוברות ומניקות, יבדילו מיד במוצאי שבת. רק לא יברכו על בשמים, כי לא מריחים בשמים בתשעה באב, אלא יברכו בורא פרי הגפן, ברכת מאורי האש, וברכת המבדיל בין קודש לחול.

הבדלה על שאר משקים

טז. אשה שפטורה מהתענית וקשה לה להבדיל על יין או על מיץ ענבים, יכולה להבדיל על בירה לבנה. אבל לא יכולה להבדיל על בירה שחורה ועל משקאות קלים, כיון שאינם משכרים. יש חכם אחד שעשה דף של הלכות, וכתב שם שאם לא יכולה להבדיל על יין או בירה, תבדיל על מיץ תפוזים, אבל לא על קפה ותה. וציין שהמקור לזה הוא אור לציון. אבל זה לא נכון! שהרי באור לציון (ח"ב פרק כ אות יט, ופרק כב אות ב, וח"ג פכ"ט הערה ח) חילק, שהבירה דינה כחמר מדינה, אבל מיץ תפוזים לא יכול לקדש ולהבדיל עליו. וכן יש חכם אחד שאמר ברדיו שאפשר להבדיל על מיץ תפוזים. ואני תמה עליו: וכי אינו מפחד מברכה לבטלה?!

רוב רביעית

יז. כאשר אשה עושה הבדלה על יין או על חמר מדינה, צריכה לשתות לפחות רוב רביעית. והוא הדין בכל השנה, אשה שנמצאת לבדה ועושה הבדלה צריכה לשתות לפחות רוב רביעית של יין או מיץ ענבים, ויכולה לסחוט ענבים לכוס ולהבדיל, או שתבדיל על בירה לבנה ותשתה רוב רביעית. ואם קשה לה לשתות, תתן לקטן שישתה רוב רביעית מיץ ענבים. בכל השנה דנים הפוסקים אם מועיל לתת לקטן לשתות, ובשעת הדחק כמו בתשעה באב שאין לה אפשרות אחרת, יכולה לתת לקטן לשתות.

הבדלה לחולה מיד במוצאי שבת

יח. מעוברות ומניקות וכן חולים שפטורים מהתענית, יכולים להבדיל כבר מהלילה, ואינם מתענים כלל, כיון שפטרו אותן משום שיש להם צער יותר משאר העולם. מה שאין כן בעלי ברית בתשעה באב דחוי, מתענים ואינם משלימים. יש אומרים שצריכים להתענות עד לאחר הברית, ולפי זה אם הברית מאוחרת בשעה שבע בערב, לא ירויחו כלום... אבל למעשה צריכים להתענות בליל תשעה באב וביומו עד שיתפללו מנחה גדולה, ולאחר מכן יאכלו וישתו.

עד מתי מבדיל

יט. בפסחים (קו.) נחלקו האמוראים במי שלא הבדיל במוצאי שבת[3], עד מתי יכול לעשות הבדלה. וגם הראשונים נחלקו בזה, לדעת הגאונים מבדיל עד סוף יום ראשון, ולדעת הרמב"ם (פרק כט מהלכות שבת הלכה ד) יכול להבדיל עד סוף יום שלישי. ומרן בשלחן ערוך (סימן רצט סעיף ו) פסק: שכח ולא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל עד סוף יום שלישי. ויש אומרים שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר. ויש מי שאומר שאם לא הבדיל במוצאי שבת וטעם, שוב אינו מבדיל. עד כאן. כלומר, שלדעת מרן אפשר להבדיל עד ליל רביעי. אלא שבספר כף החיים (ס"ק כו) כתב שאין להבדיל אלא ביום ראשון, ובתנאי שלא טעם, משום שספק ברכות להקל. וכן פסק הבן איש חי (פרשת ויצא אות כג). אבל בספר קיצור שלחן ערוך[4] של הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו (עמ' שכד סעיף ט) כתב, שיש לפסוק כדעת מרן שמבדיל עד סוף יום שלישי. ומתחילה מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סימן מח אות יג) פסק כדעת כף החיים שאין להבדיל אלא עד סוף יום ראשון. ומכל מקום לאחר שנים רבות מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח ס"ס מז, וח"ט סי' צא בהערות על שו"נ ח"ט אות ד, ובהליכות עולם ח"ג עמ' קסב) נטה קצת לשיטת הרב טולידאנו, וכתב שמי שמבדיל עד סוף יום שלישי כדעת מרן יש לו על מי לסמוך. כי יש כמה צירופים לומר שיכול להבדיל, שהרי כתב החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סימן טו) שמי שמברך כדעת מרן אין מזניחים אותו. ובפרט בנידוננו שכן דעת רוב הפוסקים. ובצירוף מה שכתב הרדב"ז (סי' רעט, תרכו) שכאשר הספק במצוה ולא בברכה אין אומרים סב"ל, וכאן נחשב קצת כספק במצות ההבדלה. רק לא יברך על הבשמים והנר. [א.ה. ע' בשו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סימן קח אות קמג. ובחזו"ע שבת ב' עמ' תטו. וי"ל].

הבדלה במוצאי תשעה באב

כ. בשנה זו שבמוצאי שבת חל תענית של תשעה באב, המנהג הוא להבדיל במוצאי תשעה באב, ואין חוששים לספק ברכות להקל. אלא שחולה שאינו מתענה יכול לעשות הבדלה בזמנה, מיד במוצאי שבת.

היעב"ץ נגד היעב"ץ

כא. בענין בעל ברית שאינו משלים את תעניתו בתשעה באב דחוי, מקור הדברים הוא מדברי רבנו יעב"ץ הראשון, וכפי שהביא הטור (סי' תקנט). ואמנם היעב"ץ האחרון בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סימן כג) חלק עליו, כי היכן מצאנו שהוא יום טוב שלו, כדי שיפטר מהתענית. ואוסר לסנדק והמוהל לאכול. ולכאורה איך הוא יכול לחלוק על ראשון? הדבר יבואר לפי מה שכתב בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סימן מא), שאם אחד מהראשונים כתב חידוש גדול שלא מובא בשאר הראשונים, משמע שאינם מסכימים לזה. וכן מבואר בשו"ת בית יוסף (סימן י). ועוד. וגם כאן חשב היעב"ץ האחרון שהיעב"ץ הראשון הוא סברא יחידאה וחלק עליו. אבל באמת אינו יחידי בזה, כי בתוס' מסכת עירובין (מ:) מבואר שכן דעת רבינו יעקב בר יקר. וגם הטור הסכים לרבינו יעב"ץ, וכנ"ל. וכן כתבו הגהות מיימוניות (פ"ה מהל' תענית אות ד) והמרדכי (סוף מועד קטן אות תתקלד). וכן ההלכה למעשה, שבעלי ברית לא משלימים תעניתם.

קטן שהגדיל באבלות

כב. לגבי קטן שהגדיל ביום ראשון, שיש להקל לו שלא יתענה, כפי הצד שהתענית ביום ראשון היא בגדר תשלומין לשבת. וכיוצא בזה נחלקו מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש (פ"ג דמועד קטן סימן צו) בענין קטן שנפטר אחד מקרוביו – אביו או אמו אחיו או אחותו – בהיותו קטן, ובאמצע ימי האבלות הגדיל, קטן פטור מאבלות, וחייב בתלמוד תורה, אלא שבפועל לא שולחים אותו לתלמוד תורה, כי אין הדבר שייך במציאות. ומקרעים לו מפני עגמת נפש של הרואים שיצטערו על כך שקטן זה נעשה יתום. ואם הגדיל באמצע ימי השבעה, לדעת מהר"ם חייב להתאבל כדין שמועה קרובה[5], ולדעת הרא"ש פטור, כיון שבשעת החיוב היה פטור. וכן פסק מרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן שצו סעיף ג). ואילו הב"ח הסכים לדעת מהר"ם שחייב. ואילו חתנו רבי דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב (סק"ב) פסק כדעת הרא"ש ומרן. והדבר תלוי גם במחלוקת רבי ורבי נתן (בפסחים צד.) לגבי קטן שהגדיל בין שני פסחים, אם חייב בפסח שני.

להקל בשני הצדדים

כג. לפי האמור שמרן השלחן ערוך (סימן תקנא סעיף ד) פסק שהשנה אין שבוע שחל בו תשעה באב, אם כן לדעתו יום תשעה באב נעקר מיום שבת ליום ראשון. ולפי זה מובן מה שמרן (סימן תקנד סעיף יט) פסק שאינו נוהג דברים שבצינעא בשבת. אך מאידך מרן (סימן תקנט סעיף ט) פסק שבעל ברית אינו משלים תעניתו, ומשמע שיש לו דין של תשעה באב דחוי? ויש לומר, לפי שכל חקירה זו היא בדין תשעה באב דרבנן, לכן מרן פסק להקל לשני הצדדים.

מוסר לתשעה באב

כד. בגמרא מסכת נדרים (פא.) דרשו על הפסוק "מי האיש החכם ויבן את זאת... על מה אבדה הארץ", דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב "ויאמר ה' על עזבם את תורתי", אמר רב יהודה אמר רב שלא בירכו בתורה תחלה. אילו היה הדבר כפשוטו שלא עסקו בתורה, בודאי שהיו יודעים לפרש את הסיבה. ולכן פירש רב יהודה אמר רב, שלא בירכו בתורה תחילה. אבל לכאורה קשה, וכי מי שמניח תפלין בלא ברכה, או נטל לולב בלא ברכה, או אכל מצה בלא ברכה, לא קיים מצוה?! והלא ברכות לא מעכבות את המצוות, על זה צריך להחריב את בית המקדש, ורבבות רבות שנהרגו באותה התקופה?!

אחד התירוצים שנאמרו בזה, לפי שלא למדו תורה כפי שצריך ללמוד תורה, אלא כמקצוע בעלמא. לפני כששים שנה הסבא, רבי אברהם פטאל[6] קיבל הצעה מהאוניברסיטה העברית להעביר להם חוג בקבלה. הרב פטאל שאל את חתנו מרן זצ"ל, אם מותר לו ללמד אותם, שהרי אסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, אבל מרן אמר לו שאם יצליח להחזיר אותם בתשובה הדבר מותר. וכך היה, הרב פטאל היה אומר להם מושגים בקבלה, ובדרך אגב הכניס בהם אמונה ויהדות, עד שהתחילו לחזור בתשובה, כי המאור שבה מחזירם למוטב. וכשראו המנהלים כך, פיטרו אותו...

לפני כ-30 שנה היה יועץ משפטי לממשלה אחד שנלחם ביהדות ובכל דבר שבקדושה, והנה מרן זצ"ל שמע שהוא לומד חברותא עם ראש ישיבת פוניבז' הרב פוברסקי, הרב התקשר אליו וביקש ממנו לדבר עמו שלא ילחם בתורה. והרב פוברסקי טען שאינו יכול לדבר עמו על כך, כי יש לו הסכם אתו שהם לא מדברים פוליטיקה, רק לומדים. הרב התענין כמה זמן הם לומדים, ואמר לו שהם לומדים כבר 20 שנה. כששמע כך מרן, אמר לו: אינני יודע מי התיר לך ללמד תלמיד שאינו הגון, אם אתה רואה שלא מתקיים בו "המאור שבתורה מחזירו למוטב", לא צריך להמשיך ללמוד אתו.

כאשר אדם לומד תורה לא כמו שלומדים תורה, אלא כמו איזו חכמה יוונית, או חכמה אחרת, כשם שהוא קורא "אחד העם" או "ביאליק" כך הוא לומד בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, יש שם נידונים מענינים, ולומד כמו שלומדים באוניברסיטה, תורה כזו לא משפיעה עליו שום דבר, ועל כך אבדה הארץ. כאשר אדם לומד תורה למעשה, התורה משפיעה עליו לטובה. בברכות התורה אנחנו אומרים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", מי שמברך ברכות התורה, שם לב שהתורה היא מיוחדת משאר החכמות, לעם ישראל בלבד. "ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".

לפני כמה שבועות הזמינו אותי לדבר בכנסת, יש שם דתיים, ולא דתיים, ואנטי דתיים, מינים ממינים שונים... ואמרתי שם שאנחנו העם הנבחר, יש בעולם סינים, יפנים וכו', ואנחנו נבחרנו מכולם לקבל את התורה. והיו שטענו שזה גזענות. אם לא מוצא חן בעיניהם שילכו לאו"ם...

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן