הרב יצחק יוסף לפרשת ואתחנן - בדין ספק ברכות להקל

ספק דאורייתא וספק דרבנן

א. בכל התורה כולה יש לנו כלל: ספק דאורייתא לחומרא, וספק דרבנן לקולא. וכמבואר בגמרא עבודה זרה (ז.): תנו רבנן, היו שני חכמים אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל. "גדול בחכמה", דהיינו אם רואה שחכם אחד בקי בדברי התלמוד והגאונים והפוסקים ראשונים ואחרונים[1], והשני גם הוא חכם אבל אינו חכם כמוהו. "וגדול במנין", דהיינו שיש לו תלמידים רבים יותר, ועל ידי תלמידיו הוא מחכים יותר, כי הם מקשים לו ומפלפלים עמו, ילך אחרי הגדול בחכמה ובמנין. אבל אם שניהם שוים, כמו שבימינו הרבה אנשים לא יודעים להבחין מי יותר גדול, ואפילו בני תורה מתבלבלים, כי רואים שלשניהם יש "שני כפתורים מאחורה", בדאורייתא ילך אחר המחמיר, ובדרבנן ילך אחר המיקל. זה הכוונה ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן להקל, שהוא ספק שאינו יכול לבררו כי יש מחלוקת בפוסקים, אבל אם יש לו ספק מפני שאינו יודע את הדין, זה "ספק של שוטים", שילמד וידע את הדין.

ספק בברכת המזון

ב. בירושלמי ריש מסכת ברכות (בדף הראשון בעמוד השני) אמרו לגבי מי שמסופק אם בירך ברכת המזון, שחייב לברך מספק. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהלכות ברכות הלכה יד). וכתב הכסף משנה, שהוא מטעם ספק דאורייתא לחומרא, שמכיון שאכל ושבע חייב בברכת המזון מהתורה. ומשמע שזהו דין מיוחד בברכת המזון שהיא מהתורה, אבל המסופק בשאר ברכות אינו מברך מספק, כי ספק דרבנן להקל, שהרי כל הברכות הן דרבנן, כמו ברכת אשר יצר, ברכת בורא נפשות, ברכות הנהנין, ברכות השחר, וגם ברכות התורה וברכת מעין שלש, אנחנו פוסקים להלכה שהן דרבנן, כדעת הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות הי"ב), וגם מרן השלחן ערוך בסוף הלכות ברכות (סימן רט סעיף ג) כתב: כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה. וכן כתב עוד מרן השלחן ערוך בהלכות ברכת המזון (סימן קפד סעיף ד): אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא מן התורה. ומוכח שכל הברכות מלבד ברכת המזון הן מדרבנן, ואומרים בהן ספק ברכות להקל.

המקור לברכות הנהנין

ג. בגמרא מסכת ברכות (לה.) דנו מנין שצריך לברך ברכות הנהנין, מתחילה רצו ללמוד מהפסוק "קודש הלולים לה'" מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. ולאחר מכן דחו לימוד זה, ומסקנת הגמרא: סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, וכאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר "לה' הארץ ומלואה", ונאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כלומר קודם שבירך "לה' הארץ ומלואה", המאכלים והמשקים שייכים להקדוש ברוך הוא, והרי הוא כמועל בקדשי שמים, ולאחר שבירך "הארץ נתן לבני אדם", יש רשות מה' יתברך שנאכל ונשתה.

סברא דאורייתא או דרבנן

ד. אמנם הפני יהושע (ברכות לה סע"א) כותב, שלמסקנת הגמרא שלומדים חיוב ברכות הנהנין מסברא, הרי זה חובה מהתורה, שהרי בש"ס אמרו כמה פעמים "למה לי קרא סברא היא" (לדוגמא בבבא קמא כו:), כלומר כשיש סברא אין צורך לכתוב דבר זה בפירוש, ואם כן מבואר שסברא היא דאורייתא, כי אילו כל כחה של סברא היה רק מדרבנן, היה צריך פסוק ללמד שהוא מהתורה, אלא ודאי שסברא כחה לחייב מהתורה. ולפי זה הוא מקשה מדוע אומרים ספק ברכות להקל, ולא נאמר ספק דאורייתא לחומרא? ומתרץ, לפי שכנגד ספק זה יש ספק אחר של "לא תשא שם ה' אלהיך לשוא", לדוגמא יש לו כוס תה והוא מסופק אם כבר בירך עליו, אם לא יברך הרי הוא בספק של "נהנה מהעולם הזה בלא ברכה", ואם יברך הרי הוא בספק של "לא תשא", אשר לדעת הגאונים (הובאו בחמדה גנוזה סי' א, ובשערי תשובה סי' קטו, ובספר המכריע סי' פח) והרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הט"ו, ובשו"ת פאר הדור סי' קה) ומרן השלחן ערוך (סימן רטו סעיף ד) הוא איסור תורה, ולכן שב ואל תעשה עדיף, ואינו מברך.

לא כל הסברות שוות

ה. אולם מה שתפס הפני יהושע בפשיטות, שסברא זו שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, היא סברא דאורייתא, אינו מוכרח, כי לא כל הסברות שוות, וכמבואר בתוספות (שבועות כב סע"ב ד"ה איבעית אימא), שיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך, וצריך הפסוק להשמיענו הסברא, ולא כל סברא היא אלימתא שתהיה דאורייתא. וכן העיר בזה השדי חמד (ח"ה עמ' 210) לגבי ברכות הנהנין, כי מי אמר שצריך לברך בדוקא, אולי די במה שמודה לה' באופן כללי, ולא על כל דבר שאוכל ושותה.

ברכות הנהנין דרבנן

ו. ומה שכתב עוד הפני יהושע, שאפילו אם הברכה דאורייתא יש לומר ספק ברכות להקל משום ספק לא תשא, בירושלמי (הנ"ל באות ב) מבואר שלא כדבריו, אלא בברכת המזון שהיא דאורייתא אומרים ספק דאורייתא לחומרא ומברך, ואין חוששים לספק ברכות להקל. ועל כל פנים דעת כל הפוסקים שברכות הנהנין הן מדרבנן, ולכן אומרים ספק ברכות להקל.

כאילו מעל

ז. מה שאמרו בגמרא שהנהנה מהעולם הזה בלא ברכה הרי זה מעל וכאילו נהנה מקדשי שמים, רבינו יונה (ברכות לה ע"א, דף כה ע"א מדפי הרי"ף ד"ה מאי תקנתיה) כתב, שאם אוכל בלא ברכה, הרי זה מתחייב קרבן מעילה בכל פעם ופעם. אבל נראה שאין הדברים כפשוטם, שהרי לא יתכן לחייב קרבן מעילה על איסור דרבנן, וגם לשון הגמרא "כאילו" נהנה מקדשי שמים, ומשמע שאין זה מעילה ממש. אלא שדרך רבותינו להגדיל את חומרת העון, וכמו שכתב הריב"ש (סימן קעא).

המספר לשון הרע

ח. וכן מה שאמרו בגמרא (פסחים קיח.) "המספר לשון הרע[2] ראוי להשליכו לכלבים" (פסחים קיח.), וכי באמת נעשה מעשה ונשליך אותו לכלבים? בודאי שלא! אלא דרך רבותינו להגדיל את חומרת האיסור בלשון מוסרית.

דרך הערה

ט. כיוצא בזה כתב המאירי (ברכות מג ע"א, וסוטה י ע"ב) לגבי מה שאמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שזה נאמר ב"דרך צחות ודרך הערה", ולכן מי שישליך עצמו לכבשן האש בפועל, הרי הוא מאבד עצמו לדעת. ואמנם מדברי התוס' (סוטה י: ד"ה נוח) משמע שהבינו דברים כפשוטם, ואכן אדם צריך להפיל עצמו לכבשן האש שלא להלבין פני חבירו ברבים. אבל למעשה יש לנו לחוש לדברי המאירי. [א.ה. ע"ע בילקוט יוסף כאו"א מהדורת תשס"ה עמ' שכה והלאה].

כל הכועס

י. וכן מה שאמרו בזוהר הקדוש (בראשית כז ע"ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. האם על כעס נאמר יהרג ואל יעבור?! אלא זה "כאילו", ולא ממש כאותה עבירה חמורה, ולכן עדיף שיכעס פעם אחת וישאר בחיים, ולא ימסור נפשו על זה. והוא הדין לענין הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה, הוא כאילו מעל, ולא ממש, שכן דעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, שכל הברכות הן מדרבנן.

צריך ללמוד טוב הלכות ברכות

יא. ראיתי חידוש באבודרהם (תחילת הלכות ברכות), שמה שאמרו כל הנהנה מהעולם הזה בלי ברכה מעל, דהיינו אפילו שבירך ברכה, אך לא בירך את הברכה המיוחדת לאותו דבר, הרי זה מעל. כגון שלקח במבה, ובמקום לברך עליה האדמה כפי הדין, בירך עליה שהכל, הרי זה מעל. כך משמע מפשט דברי האבודרהם. ולכן צריך ללמוד טוב הלכות ברכות, ולא יכול לפטור עצמו בכך שיברך על כל דבר שהכל.

ספק אם יש בדור בקי בהלכות ברכות

יב. לפני כ-25 שנה הבאתי לחכם בן ציון את הספר ילקוט יוסף הלכות ברכות שיצא אז לאור, הוא עלעל בו ואמר לי: אני מסופק אם יש בדור מי שבקי בכל הלכות ברכות. זה היה לפני שיצא לאור חזון עובדיה... אמנם יש דברים חמורים יותר, כמו הלכות שבת והלכות טהרת המשפחה, אבל הלכות ברכות הן יותר מסובכות, וצריך לדעת מה מברכים על כל דבר ודבר, כגון "לדר", יש לדר אמיתי 100% פרי, אבל יש לדר מזוייף עם תערובת של דברים אחרים, וכן ממתקי בטנים וקוקוס, שצריך לבדוק כל דבר איך הוא נעשה, ולפי זה לקבוע מה מברכים עליו.

ברכות התורה

יג. לדעת המשנה ברורה (סי' מז ס"ק א) ברכות התורה דאורייתא, כדעת השאגת אריה (סימן כד), ולכן מי שלא זוכר אם בירך ברכות התורה, הרי זה ספק דאורייתא ולחומרא, ולכן יברך ברכת אשר בחר בנו, שהיא המעולה שבברכות. אבל אנחנו נוקטים כדעת הגאון רבי יהודה עייאש (במטה יהודה סימן מז) והרב חיד"א (במחזיק ברכה שם בסוה"ס), שגם ברכות התורה דרבנן, שכן נראה מדברי מרן, שכל הברכות דרבנן וספק דרבנן להקל, מלבד ברכת המזון שהיא דאורייתא.

צריך ללמוד גם בספרי הספרדים

יד. זו דוגמא נוספת לכך, שאין לספרדים להסתפק בלימוד המשנה ברורה לבד, הוא ספר חשוב מאוד ותענוג ללמוד בו, ובפרט בבאור הלכה שמפלפל בחכמה, אבל צריך לראות מה כתבו גם פוסקי הספרדים כדי שידע לפסוק הלכה למעשה.

תרתי למה לי

טו. לכאורה יש לשאול: למה צריך את הכלל "סב"ל", "ספק ברכות להקל", הרי זה שייך דוקא בברכות דרבנן, ואם כן יש לנו בלאו הכי כלל "ספק דרבנן להקל"? על שאלה זו עמד כבר הגאון רבי דוד פארדו בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח סי' ג, דף ז ע"ב), ותירץ, שבכל ספק דרבנן יכול להחמיר אם ירצה, כגון אבקת חלב נכרי שנחלקו בה הפוסקים, מעיקר הדין מותר לאכול, כי ספק דרבנן להקל, אבל מי שרוצה להחמיר על עצמו רשאי. מה שאין כן בספק ברכות, הוא מסופק אם בירך שהכל על כוס התה, וקשה לו לשתות כשיש ספק אם הוא בירך, ולכן הוא רוצה להחמיר על עצמו ולברך מספק, אינו רשאי להחמיר על עצמו ולברך, ולכן אמרו כלל מיוחד: "ספק ברכות להקל".

עלה ונסתפק

טז. בדוגמא שהזכרנו, שהוא מסופק אם בירך על כוס השתיה שלפניו, האם מותר לו להמשיך ולשתות בלי ברכה, או שנאמר שיש כאן חשש מעילה? ואכן המהרש"א (פסחים קב.) כתב שאין לו להמשיך ולשתות מהספק, שהרי אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. ולפי זה מה שאמרו ספק ברכות להקל, זהו בשב ואל תעשה, שלא יברך, אבל לא בקום ועשה שיאכל וישתה מהספק. וגם הגאון רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס (ברכות יב.) כותב כך בדעת ר"י בעל התוספות (שם ד"ה לא), כי בגמרא שם דנו על מי שפתח בחמרא וסיים בשיכרא, הוא תפס בידו כוס תה חזק של הפרסים... וחשב שהוא יין, התחיל לברך על דעת לומר בורא פרי הגפן, ולבסוף אמר שהכל נהיה בדברו, או להיפך, חשב לומר שהכל, ולבסוף אמר הגפן, האם תחילת הברכה היא הקובע, או סוף הברכה קובע? ולבסוף לא נפשט הספק בגמרא. הרי"ף (ברכות ו ע"א מדפי הרי"ף, ומועד קטן ז סע"ב מדפי הרי"ף, וכתובות כ ע"א מדפי הרי"ף, ובתשובה סי' רצא) כתב כלל, כל תיקו בש"ס, בדאורייתא לחומרא, ובדרבנן לקולא, ובדיני ממונות אין מוציאים מהמוחזק. ולכן זה שפתח בחמרא וסיים בשיכרא, או להיפך, ספק דרבנן להקל, וכן כתבו התוספות (הנ"ל) בשם הרי"ף: השתא דלא אפשיטא בעיין, אזלינן לקולא, ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא. וכן פסקו הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות הי"א) והרא"ש (פ"ק דברכות סימן יד). וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רט סעיף א, ב). אבל התוס' כתבו בשם ר"י שיש להחמיר ולברך פעם נוספת. וכתב רבי עקיבא איגר, שהתוס' סוברים כמו שכתב המהרש"א, שאין לאכול ולשתות מספק. והביא שכן כתב גם אבן העוזר (סימו ריד). דהיינו אבן העוזר כתב כן בדעת ר"י, אבל מסקנתו של אבן העוזר שם שיכול לאכול ולשתות על הספק. על כל פנים לדעת המהרש"א ורבי עקיבא איגר, אין לשתות מספק, אלא יסיח דעתו מהשתיה, כגון שיצא לבחוץ, וכשיחזור יברך שנית.

פרשן אינו פסקן

יז. אולם להלכה כשאומרים ספק ברכות להקל יכול גם לאכול ולשתות, ואינו צריך להימנע מכך, וכמו שמוכח בדין הנ"ל של פתח בחמרא שמרן השלחן ערוך פסק שיצא, דהיינו שיכול לשתות. ובפרט שהמהרש"א התכוין בחיבורו לפרש את הסוגיא, ולא נחית להלכה, וכעין מה שכותב המאירי (בהקדמתו לספר בית הבחירה על אבות) על רש"י שאינו פוסק אלא פרשן. כלומר שבדרך כלל אינו מתכוין בפירושו לפסוק הלכה אלא אם כן הוא כותב בפירוש שכך ההלכה יש להתחשב בדעתו, גם מרן פעמים רבות מביא את דעת רש"י, כמו בדין שהיה על גבי כירה (שבת לז:) שפוסק כדעת חנניה, או בדין כבד (חולין קח.), שם כתב בפירוש פסק הלכה. יש גם תשובות של רש"י, וספר הפרדס. אך בדרך כלל בפירושו על הש"ס התכוין בעיקר לפרש. וכן כתב מרן הבית יוסף (או"ח סי' י) שבמחלוקת הרמב"ם והרא"ש, נוקטים כהרמב"ם, ואף על פי שרש"י עומד בשיטת הרא"ש, כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן. כלומר למרות שמרן הבית יוסף מביא את שיטת רש"י, כגון ביורה דעה (סימן צח) שהוא מונה את רש"י בשיטת הסוברים טעם כעיקר דרבנן, אבל רש"י לא יכריע את הכף בפסק ההלכה. והוא הדין לגבי המהרש"א.

עוד ראיה

יח. יש עוד ראיה נגד דברי המהרש"א ורבי עקיבא איגר, ממה שכתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות הי"ב) לגבי ברכות הנהנין, שאם הוא מסופק אם בירך או לא, אינו חוזר ומברך. ומרן השלחן ערוך (סימן קסז סעיף ט) העתיק דין זה לגבי ברכת המוציא, שאם הוא מסופק אם בירך – כנראה שהיה טרוד – לא חוזר ומברך. ומשמע שממשיך לאכול בלי ברכה.

ראיה נוספת

יט. עוד ראיה, ממה שאמרו במסכת ברכות (מא סע"ב): שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה – כמו קוסא מחשי, יאפרק[3], אשפלאו[4] – אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם: הואיל ופת פוטרתן. אי הכי יין נמי נפטריה פת? שאני יין דגורם ברכה לעצמו. כלומר השותה יין בסעודה מברך עליו, אלא אם כן כבר שתה בקידוש יין, והוא רגיל לפעמים לשתות יין בסעודה. ובתנאי שטעם מהיין של הקידוש, אבל אם לא טעם מהיין של הקידוש, כמו שמצוי בישיבות שאין יין לכולם, מברך על היין שבסעודה מפני חשיבותו, שאדם שותה אותו גם כשאינו צריך לשתות, כגון בקידוש והבדלה, ובשבע ברכות, וברית מילה ופדיון הבן, לפיכך מברך עליו גם בתוך הסעודה. וגם היין חשוב מכל המשקים, שאר הפירות – כמו תפוזים וכדומה אשר ברכתם העץ – לאחר שסחט אותם מברך על המיץ שלהם שהכל, ונמצא שברכתם ירדה דרגה, מה שאין כן הענבים מברך עליהם העץ, ולאחר שסחט אותם מברך על היין הגפן, ונמצא שברכתם עלתה דרגה לברכה מבוררת יותר. אבל לא מבואר בגמרא אם מברך על מים בסעודה, ונחלקו בזה הראשונים, לדעת בה"ג צריך לברך על המים, אבל לדעת רש"י והתוס' והרשב"א ורבינו יונה אין צריך לברך על המים. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קעד סעיף ז). ועם כל זה כתב מרן, שהרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. אם הוא צמא יברך על מים ואם אינו צמא יברך על משקה ממותק, או על סוכריה[5]. למעשה כולם נוהגים כפסק מרן, שלא מברכים על המים בסעודה, וזהו מפני שספק ברכות להקל הוא גם בקום ועשה לשתות מהספק. ורק יחידי סגולה מחמירים לשתות מעט קודם הסעודה ולכוין לפטור מה שישתו בסעודה.

ראיה אחרונה

כ. ראיה נוספת מדין הטועם את התבשיל שאינו צריך ברכה, לדעת מרן השלחן ערוך (סימן רי סעיף ב) אפילו אם הוא בולע אינו צריך לברך. ויש אומרים שאם בולע צריך לברך. וכתב הרמ"א: וספק ברכות להקל. כלומר שיטעם ויבלע ולא יברך, כי אומרים סב"ל גם בקום ועשה. והוא הדין למי שמסופק אם בירך ימשיך לאכול ולשתות בלי ברכה.

לא טוב היות האדם לבדו

כא. שאלה מהקהל: מי שמסופק אם בירך, האם יוכל לבקש מחבירו שיברך ויכוין להוציא אותו ידי חובה?

תשובת הרב: אכן, אם נמצא עם עוד אנשים, טוב הדבר שיבקש מחבירו שיברך ויפטור אותו. וגם אם היה אוכל לחם והסתפק אם בירך המוציא, יכול לבקש מחבירו שיאכל לחם אפילו פחות מכזית, ויברך המוציא ויפטרנו. אבל אם הוא נמצא לבדו 'ואין איש מאנשי הבית שם בבית', יכול להמשיך לאכול בלא ברכה.

פחות מכזית

כב. מי שאוכל לחם פחות מכזית לא צריך ליטול ידים מעיקר הדין, אלא אם כן הוא מתנהג בחסידות ורוצה ליטול בלי ברכה, טוב להחמיר וליטול ידיו. ואם אוכל כזית, חייב ליטול ידיו בלי ברכה. ואם אוכל כביצה חייב ליטול ידים בברכה.

אתה עם הארץ והוא תלמיד חכם

כג. לפני כ-45 שנה כשמרן זצ"ל היה רבה של תל אביב, לא היו שם כמעט בני תורה. והיה גבאי אחד בבית הכנסת שהיה יהודי פשוט ואשתו היתה בגילוי ראש, אבל הוא היה אדם טוב והיה מתבטל[6] למרן. והנה יום אחד סיפר למרן שהבת שלו השתדכה עם בחור ישיבה, מרן שמח מאוד על כך שזכה לזה, ובא לחתונה ושימח אותו. יום אחד הגיע הגבאי לבית הכנסת אהל מועד למעלה, לדבר עם מרן, והתלונן בפניו שהחתן שלו איננו ירא שמים, כי ראה אותו אוכל לחם בלי נטילת ידים! מרן אמר לו: תביא אותו אלי מחר. למחרת הגיע החתן, 'בא הרוג ברגליו'... מרן שאל אותו ישר ולענין: אתה אכלת בלי נטילת ידים? החתן הכחיש. אבל חמיך ראה אותך?! ואז החתן הסביר: הייתי בשכונת התקוה וקניתי לארוחת בוקר פיתה חמה טריה וריחנית, והנה 'עלה עשן באפו', לקחתי חתיכה קטנה פחות מכזית ובירכתי המוציא ואכלתי. מרן שאל את הגבאי: זה הסיפור שהיה? כן. אם כן אתה עם הארץ, והחתן שלך תלמיד חכם ויודע את הדין שמפורש בשלחן ערוך (סימן קנח סעיף ג). רק צריך להזהר, כי לפעמים זה לחם משובח ונגררים לאכול כזית.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן