הרב יצחק יוסף לפרשת עקב - בדין ספק ברכות להקל

ספק ברכות להקל בקום ועשה

א. בשיעור הקודם דברנו על כך שכל הברכות – מלבד ברכת המזון – הן מדרבנן, ולכן המסופק אם בירך אומרים ספק ברכות להקל, כי ספק דרבנן לקולא, וגם יכול להמשיך בקום ועשה לאכול או לשתות מהספק, ואינו צריך לחוש לאיסור הנאה מהעולם הזה בלי ברכה. והסברא בזה, כי דוקא כשהוא מצווה לברך, ונהנה מהעולם הזה בלי ברכה הרי זה מעל, כי נהנה בלא רשות. מה שאין כן כשמסופק אם בירך, יש לו רשות לאכול בלי ברכה, כי ספק דרבנן לקולא, וממילא אין עליו איסור נהנה מהעולם הזה בלי ברכה.

לא תסור במצוות דרבנן

ב. דעת הרמב"ם בספר המצוות (שורש א), שעל כל המצוות דרבנן יש לאו של "לא תסור". וכן אמרו בספרי (פרשת שופטים פיסקא קנד) על הפסוק "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" זו מצות עשה, "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", זו מצות לא תעשה. וכן כתב עוד הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קעד): שצוונו לשמוע לבית הדין הגדול, ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר, הכל אנו חייבים לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם, לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתעלה "על פי התורה אשר יורוך". עד כאן.

ספק דרבנן להקל למרות לא תסור

ג. הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות שורש א) הקשה על דברי הרמב"ם, אם כן מדוע אומרים ספק דרבנן להקל, והלא כל מצוה דרבנן יש בה גם מצוה דאורייתא, והרי זה ספק דאורייתא? ותירץ הרשב"ץ בספרו זוהר הרקיע (שורש ראשון), שכאשר חכמים ציוו על המצוה שלהם, אמרו שכל זה רק בודאי ולא בספק, ולכן בספק דרבנן אין חשש שעובר משום לא תסור, כי חכמים עצמם אמרו להקל. ויש להוסיף בטעם הדבר שחכמים אמרו להקל בספק, כדי שלא יעבור על איסור בל תוסיף, שהרי מי שמחשיב מצוה דרבנן כמצוה דאורייתא הרי הוא עובר על בל תוסיף, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות ממרים הלכה ט) שהאומר על בשר עוף בחלב שהוא אסור מהתורה עובר בבל תוסיף[1]. ולכן אמרו חכמים ספק דרבנן לקולא, כדי שיהיה היכר בזה שהיא מצוה דרבנן. [א.ה. ע"ע בעין יצחק ח"ב בכללי ספק דרבנן אות א, מ"ש עוד בזה בשם המבי"ט בקרית ספר בהקדמה פרק ה].

סב"ל למרות לא תסור

ד. ולפי דברי הרשב"ץ הנ"ל מובן מדוע אומרים ספק ברכות להקל, כי חכמים הם אמרו והם אמרו, הם אמרו לברך, והם אמרו שלא לברך מספק, וממילא אינו עובר בלא תסור, ואדרבה הוא מקיים דברי חכמים שאמרו שלא לברך, וגם אין כאן איסור של כאילו מעל, שהרי אינו מצווה לברך.

ראיה מאונן

ה. יש ראיה להסבר זה מדין אונן, אדם שנפטר לו אחד משבעה קרובים – אביו או אמו בנו או בתו אחיו או אחותו וכן אשתו או בעלה של אשה – ומתו מוטל לפניו קודם הקבורה, הרי הוא נקרא אונן, ופטור מכל המצוות. ובתנאי שיש לו אפשרות להתעסק בקבורה, אבל בצרפת שלפי החוק שלהם לא משחררים את המת עד שיעברו עליו שלשה ימים, בינתיים אין לו דין אונן. וכן אם מביאים את המת מאמריקה בארון במטוס, בעוד המטוס באויר אין דין אונן, 'לא בשמים היא'... המקור לזה הוא במשנה במסכת ברכות (יז:): מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפלין, ומכל מצוות האמורות בתורה[2]. ובגמרא אמרו עוד: מי שמתו מוטל לפניו וכו' ואינו מברך ואינו מזמן. ופירש רש"י: ואינו מברך, ואינו צריך לברך ברכת המוציא. עד כאן. כלומר, שמותר לאונן לאכול למרות שאינו מברך ואינו עושה שום איסור, שהרי אינו מצווה לברך.

אונן בברכות הנהנין

ו. יש חידוש שראיתי בחזון עובדיה אבלות[3] ח"א (עמ' קמג), הוא מביא בשם הארחות חיים (ח"ב עמ' תקע) שאונן צריך לברך המוציא, ומביא שכן כתב בה"ג. וכן דעת הכל בו (סימן קיד). כנראה הם סוברים שהנהנה בלא ברכה נחשב כמועל וגזלן ממש. ובאמת כן כתב רבינו יונה (ברכות לה ע"א, דף כה ע"א מדפי הרי"ף ד"ה מאי תקנתיה) בפירוש, שמי שנהנה בלא ברכה צריך להביא קרבן מעילה. אבל הטור ומרן השלחן ערוך ביורה דעה (סימן שמא סעיף א) פסקו הלכה למעשה כדעת רש"י, שאונן אוכל בלי ברכת המוציא. ומוכח שאין כאן איסור מעילה ממש, אלא רק כאילו מעל, על שלא קיים מצות חכמים לברך קודם שנהנה. וכן מוכח ממה שמרן השלחן ערוך באורח חיים (סימן קפד סעיף ד, וסי' רט סעיף ג) פסק שכל הברכות דרבנן, ורק ברכת המזון דאורייתא.

אונן בנטילת ידים

ז. מכל מקום כתב בשו"ת מכתם לדוד פארדו (חיו"ד סימן נד), שאונן צריך ליטול ידיו, שהרי דין נטילת ידים הוא גזרת חכמים משום תרומה, ואונן פטור רק ממצוות עשה ולא ממצוות לא תעשה, כי הוא מוזהר על כל האיסורים שבתורה. ומכיון שיש איסור לאכול בלי נטילת ידים, לכן צריך ליטול ידים, אבל לא יברך על נטילת ידים. וכן פסק הרב חיד"א (בברכי יוסף סימן שמא ס"ק ה).

אונן בקימה מפני אביו ואמו

ח. יש לדון אם אונן חייב לעמוד בפני אביו, כיון שזו מצוה שאינה מונעת אותו מלטפל במת. בדרך כלל אדם חייב לעמוד בפני אביו ואמו כשנכנסים לחדר שהוא נמצא בו, ואפילו הם רחוקים ממנו כמלא עיניו – 250 מטר בערך – חייב לעמוד בפניהם עד שיגיעו למקומם. ומכאן יצא המנהג לעמוד לאביו כשעולה לספר תורה עד שחוזר למקומו. היום המנהג שהעולה לא חוזר עד שהעולה אחריו מסיים, אבל הבן יכול לשבת מיד בסיום העליה של אביו. וכן אם אביו עלה מפטיר, אינו צריך לעמוד בשעת ההפטרה, ואם מחמיר על עצמו לעמוד גם בשעת ההפטרה תבוא עליו ברכה.

חכם העולה לתורה

ט. גם כשחכם הקהל עולה לספר תורה, נוהגים לעמוד לכבודו, וזה מנהג טוב, כי צריך לכבד מאוד תלמידי חכמים. אבל החכם יכול לחזור למקומו מיד לאחר הקריאה שלו, כדי שלא להטריח את הצבור שיעמדו לו כל כך.

את לרבות אחיו הגדול

י. גם כשאחיו הגדול או גיסו הגדול עולים לתורה, נוהגים לעמוד לכבודם עד סיום העליה. החיד"א (בברכי יוסף סימן רמ ס"ק טו"ב, ובשיורי ברכה ס"ק יג) דן אם חייב לכבד רק את הבכור, או את כל אחיו הגדולים, ומסקנתו שאם יש לו עשרה אחים גדולים, הבן הקטן צריך לעמוד לכל העשרה. אבל אין צריך לכבדו כמו אביו ממש, ולכן לא נהגו לעמוד בפני אחיו הגדול, אלא אם כן הוא תלמיד חכם, צריך לעמוד בפניו כשיגיע לתוך ד' אמותיו.

מדין זקן ולא מדין חכם

יא. וכן אם אחיו הגדול הוא זקן מעל גיל שבעים, צריך לעמוד בפניו. לפני כ-25 שנה מרן זצ"ל דיבר אצלנו בישיבה בכעס על חכם אחד, שלא נהג בדרך נכונה, ומרן אמר: אם הוא יבוא לפני, אני אעמוד לפניו מדין זקן, ולא מדין תלמיד חכם... אותו חכם עבר גיל שבעים, ולפי הפשט צריך לעמוד לזקן בן שבעים, ומי שנוהג על פי הקבלה יעמוד כבר מגיל ששים. ומכל מקום אונן לא חייב לעמוד.

אבל בקימה בפני חכם

יב. אבֵל היושב שבעה אינו צריך לעמוד בפני תלמיד חכם, אבל אם רוצה לקום בפניהם רשאי, רק יזהרו שלא יאמרו לו "שֵב", שלא ישמע שישב באבלותו. מה שאין כן בתשעה באב שכולם אבלים, צריך לעמוד בפני תלמיד חכם וזקן כמו בכל השנה.

מעשה רב

יג. לפני כ-60 שנה מרן זצ"ל ישב שבעה על אמו. רבי עזרא עטיה לקח עמו את רבני פורת יוסף – רבי אפרים הכהן ורבי יעקב עדס ורבי עזרא שעיו – ובאו לנחם את מרן. כשנכנסו, מרן קם לפניהם מלוא קומתו, וכשיצאו חזר רבי עזרא שעיו וסיפר למרן שרבי עזרא התרעם על כך, שהרי 'לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה' (מועד קטן כז:), שלא ישמע כאילו שב בחוליו, שב באבלו. וגם הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. אמר לו מרן: אני כתבתי תשובה בכתב יד על כך, ולאחר השבעה אביא לו את התשובה. זה לא נקרא פטור ועושהו, שהרי הלבוש (יו"ד סי' שעו סוף סעיף א) כותב שהאבל לא חייב לעמוד מפני שהוא טרוד בצערו, אך רשאי לעמוד ולקיים מצוה. ותשובה זו נדפסה ביביע אומר ח"ג (חיו"ד סימן כז).

אונן בבדיקת חמץ

יד. עוד דנו האחרונים אם אונן חייב בבדיקת חמץ בליל ערב פסח, כיון שהיא נועדה למנוע איסור של בל יראה ובל ימצא. ולמעשה ימנה שליח שיבדוק לו את החמץ. ואם הוא בודק בעצמו לא יברך, ואם בירך לא יענו אחריו אמן, שהרי הוא פטור מכל המצוות.

אמן יתומה

טו. והוא הדין שאין לאונן לברך ברכות הנהנין, וכפסק מרן השלחן ערוך. ואם מברך, אין לענות אחריו אמן, שהרי זה ספק אמן יתומה, וחז"ל החמירו הרבה באמן יתומה, עד שאמרו (בברכות מז.): העונה אמן יתומה יתייתמו בניו. ולכן אין לענות אמן על ברכה שהיא שנויה במחלוקת.

בולע מילים

טז. וכמו כן מי שבולע את התיבות ולא מברך כהוגן, אין לענות אחריו אמן, כדי שלא יהיה ח"ו בכלל עונה אמן יתומה. ואם חושש שהמברך יפגע מכך שאינו עונה אמן, יאמר "אמֵה".

אמן על ברכת ההלל בראש חודש

יז. ומטעם זה פסק מרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ד ס"ס לא, ויביע אומר ח"ט חאו"ח סימן לח אות ג) שאין לענות אמן אחר ברכת ההלל בראש חודש, שהרי כתב מרן השלחן ערוך (סי' תכב סעיף ב) שכן נוהגים בכל ארץ ישראל וסביבותיה. זו ההלכה היחידה באורח חיים שמרן תולה אותה לפי המנהג, שבחו"ל נהגו לברך, ובארץ לא נוהגים לברך. כלומר מרן ידע שבחו"ל – כמו בצרפת ומרוקו – נהגו לברך, ומכל מקום בארץ ישראל יש לנהוג שלא לברך. ויש כאלה שמחדשים את המנהג של חו"ל גם בארץ, ורוצים לברך על ההלל, 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'?! ולכן אין לענות אחריו אמן.

טענת חכם בן ציון והתשובה לדבריו

יח. חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל (בשו"ת אור לציון ח"ג פ"ג הערה ב) חלק על פסק זה, וטען: הלא אם יבוא אשכנזי וישאל את הספרדי אם לברך על ההלל בראש חודש, אם יבוא... הספרדי יפסוק לו כדעת הרמ"א, יפסוק לו לברך על ההלל, ואם אתה פוסק לו לברך, מדוע לא תענה אחריו אמן, זה לא אבסורד?!

מרן זצ"ל לא ענה על טענה זו, אבל הוא רמז לעיין בפרי מגדים (סימן כה א"א סק"י), שם כתב הפרי מגדים בענין ברכת תפלין של ראש, אשר לדעת הרמב"ם (פ"ד מהל' תפלין ה"ו) אין לברך על תפלין של ראש אלא אם כן דיבר בין תפלין של יד לתפלין של ראש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן כה סעיף ה). ואילו מנהג אחינו האשכנזים לברך על תפלין של ראש גם כשלא דיבר ביניהם. והפרי מגדים הסתפק אם עונה אמן אחר ברכה זו, שהרי אין לענות אמן אחר ברכה לבטלה, וזו ספק ברכה לבטלה. כלומר אפילו שהם פוסקים לברך ברכה זו, יש מקום לומר שלא לענות אמן. וכל שכן שאין לנו לענות אמן אחר ברכה שלשיטתנו אין לברכה. ואף על פי שהמברך נוהג כדעת רבותיו, מכל מקום הרי אם נזכה לאחר מאה ועשרים שנה לראות את הרמב"ם, נשאל אותו אם מברכים על הלל בראש חודש, בודאי יאמר שמי שמברך היא ברכה לבטלה. וכי הוא יחלק בין אשכנזי לספרדי?! לדעת הרמב"ם גם אשכנזי שמברך על ההלל היא ברכה לבטלה ואין לענות אחריו אמן, ועל כן כשם שאנחנו שומעים להרמב"ם שלא לברך, עלינו לשמוע לו שלא לענות אמן.

סיכום הראיה מאונן

יט. וכשם שאונן אוכל בלי ברכה ולא נחשב לו שמעל, כיון שעושה על פי הדין, הוא הדין למי שאוכל ושותה ומסופק אם בירך, מותר לו להמשיך לאכול ולשתות בקום ועשה, ולא נחשב לו שמעל, כיון שעושה על פי ההלכה שספק ברכות להקל. ולא כדברי המהרש"א (פסחים קב.) ורבי עקיבא איגר (ברכות יב.), שכתבו שאין לו להמשיך לאכול ולשתות בלי ברכה.

פתרונות הלכתיים

כ. בשיעור הקודם אמרנו פתרון למי שהיה שותה כוס תה והסתפק אם בירך, ורוצה לצאת ידי חובת כל הדעות, שיתן לחבירו לברך ולטעום, ויוציא אותו ידי חובה. או שיצא החוצה ויעשה היסח הדעת, ואז יצטרך לברך שוב. אבל אם יוצא לשירותים בלבד, אין זה נחשב היסח הדעת, וכמבואר בדברי הרמב"ן במלחמות (פסחים דף כד ע"א מדפי הרי"ף).

סב"ל נגד מרן

כא. אנחנו אומרים ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן השלחן ערוך, וכמו שכתב החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סימן טו), וכן כתבו עוד אחרונים. וזה חידוש, שהרי כתב בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"ב (סי' כ) – היה לפני כ-200 שנה – שקבלנו הוראות מרן אפילו נגד 1,000 פוסקים. כמובן שזו גוזמא, לא מצאנו הלכה אחת שיש 1,000 אחרונים שחולקים נגד מרן, אבל הוא בא להשמיענו מה כחו של מרן. ובהלכות חמורות כמו הלכות שבת וטהרת המשפחה אנחנו לא חוששים ופוסקים כדעת מרן, ואילו בהלכות ברכות חוששים ואומרים סב"ל. ואכן יש מהאחרונים שחולקים וסוברים שקבלנו הוראות מרן גם בהלכות ברכות, אבל בדרך כלל אנחנו הולכים כדעת מרן החיד"א, והוא כותב שאומרים סב"ל נגד מרן והטעם הוא, כי האומר ברכה לבטלה עובר בלא תשא, והעולם כולו הזדעזע כשאמר הקדוש ברוך הוא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שבועות לט.), מה שלא נאמר בשאר האיסורים שבתורה.

אם על המחיה פוטרת ברכת המזון

כב. דוגמא לדין סב"ל נגד מרן: מי שאכל לחם ושבע ואינו יודע לברך ברכת המזון אלא ברכת על המחיה, האם יכול לברך על המחיה ולפטור ברכת המזון? נחלקו בזה הפוסקים, דעת הרא"ה (ברכות טז.) שברכת מעין שלש פוטרת ברכת המזון. אולם תלמידו הריטב"א (בהל' ברכות פ"ב אות כא) סובר שברכת מעין שלש לא פוטרת ברכת המזון. ומדברי מרן נראה שפוסק כדעת הרא"ה, כי בבית יוסף (סימן קסח) הביא את מחלוקת הראשונים מהי פת הבאה בכיסנין, לדעת רב האי גאון (הובא בערוך ערך כסן) כל שהוא נכסס, כמו בייגלה או מצה קשה, שכאשר כוססים אותו נשמע רעש. ולדעת רבינו חננאל (ברכות מב.) הוא בצק ממולא בכיסים, כמו מעמול שיש בו כיס עם תמרים ואגוזים וקינמון, או אוזני המן, 'מלאו כיסי באגוזים'... ולדעת הרמב"ם (פרק ג מהלכות ברכות הלכה ט) כל שהבצק נילוש בסוכר ותבלין והמתיקות נרגשת בו[4], כמו לחמניה מתוקה, הרי זה פת הבאה בכיסנין. ולפי זה לדעת רב האי גאון ורבינו חננאל על לחם מתוק מברכים המוציא, ולהרמב"ם מברכים מזונות. ואילו קיסמים מלוחים לדעת הרמב"ם ורבינו חננאל מברכים המוציא, ולרב האי גאון מברכים מזונות. ומרן הבית יוסף (סימן קסח) פסק כדברי כולם, שעל כל המינים מברך מזונות, כי ספק דרבנן להקל. וכן פסק בשלחן ערוך (שם סעיף ז). ומשמע שכשם שברכת מזונות פוטרת ברכת המוציא, כך ברכת מעין שלש פוטרת ברכת המזון, כי אילו לא היתה פוטרת לא היה לנו לברך על המחיה מספק. וזה כדעת הרא"ה שברכת על המחיה פוטרת ברכת המזון.

ראיה הפוכה

כג. אולם כנגד הראיה הזו שהבאנו מסימן קסח יש ראיה להיפך, 100 סימנים קדימה, מסימן רסח, הטור (סי' רסח) כתב בשם רב משה גאון ורב נטרונאי גאון, שמי ששמע משליח צבור ברכת מעין שבע, יצא ידי חובת ערבית של שבת. והקשה הטור: והלוא הוא חייב בשבע ברכות, ברכת מגן אברהם, מחיה המתים, האל הקדוש, מקדש השבת, רצה, מודים, ושים שלום, ואיך יצא ידי חובה בברכה אחת מעין שבע? ותירץ מרן הבית יוסף, כיון שערבית רשות לא דקדקו חכמים בדבר הזה, ויוצא בברכת מעין שבע. מרן זכה לכוין בזה לדברי רבי יהודה אלברצלוני הנשיא בספר העתים (ס"ס קלט), שכתב גם הוא תירוץ זה ממש. ולפי זה משמע שאם ערבית היתה חובה אין ברכת "מעין" שבע פוטרת שבע, ואם כן הוא הדין לגבי ברכת "מעין" שלש שלא תפטור ברכת המזון שיש בה שלש ברכות מהתורה. ולכאורה זה סותר מה שכתב מרן לעין בסימן קסח, שברכת מעין שלש פוטרת ברכת המזון.

תירוץ הסתירה

כד. ויש תירוץ על סתירה זו[5], לעולם ברכת מעין שלש פוטרת ברכת המזון לדעת מרן, אבל הגריעותא בברכת מעין שבע שאינה חשובה, שהרי אין חזרה בתפלת ערבית, ותיקנו ברכת מעין שבע רק מפני הסכנה, ולכן לא היה בכחה לפטור תפלת ערבית, אם לא הטעם שתפלת ערבית רשות. ומכל מקום מאחר שיש מחלוקת אם ברכת על המחיה פוטרת ברכת המזון, אין לעשות כן לכתחילה, שהרי ספק ברכות להקל גם נגד מרן, ולא יברך ברכה אחרונה כלל כשלא יודע ברכת המזון. ובדיעבד שבירך על המחיה במקום ברכת המזון, לא יחזור לברך ברכת המזון, שהרי לדעת מרן יצא ידי חובה.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן