הרב יצחק יוסף לפרשת שופטים – הלכות ומנהגי חודש אלול

סליחות בשידור ישיר

א. בשיעור הקודם דברנו בענין הנמצא בביתו ושומע סליחות בשידור ישיר דרך הלוויין והרדיו, או דרך "קול מרן" ו"בית יצחק", שיכול לענות אמן. והוא הדין לענין שלש עשרה מדות של רחמים, בדרך כלל אין לומר י"ג מדות של רחמים ביחיד, אלא אם כן יודע טעמי המקרא, יאמר אותם בטעמים, מנגינה של ספרדים או של אשכנזים, כל אחד כפי מה שהוא יודע. אבל כששומע את הסליחות שאנחנו אומרים ב"יזדים", יכול לומר עמנו, גם אם הוא נמצא לבד בבית.

סליחות בארמית

ב. והוא הדין לענין קטעי סליחות שבלשון ארמית, כמו "רחמנא אדכר לן", "דעני לעניי", "מחי ומסי", וכן על זה הדרך, בדרך כלל אין לומר ביחיד תפלות שאינן בלשון הקודש, וכמו שאמרו במסכת שבת (יב:): לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן, כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו, שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי. אבל צבור שמתפללים אינם זקוקים למלאכי השרת, כי השכינה עמהם. דין זה מובא בראשונים, כמו ספר התניא רבתי (סימן עב) ושבולי הלקט (סימן רפב), והאור זרוע (ח"ב סימן נ), והראב"ד בספר האשכול (הלכות תפלה ס"ס ה) וכן הסכימו האחרונים, כמבואר באליה רבה (סימן תקפא סק"ט) ובפרי מגדים (סימן קא מש"ז סק"ה) ועוד.

סבר וקיבל

ג. לפני כשבע עשרה שנה הייתי בניו יורק, ושם פגשתי בפעם הראשונה את רבי יום טוב ידיד הלוי זצ"ל[1], מיד כשראה אותי, התקיף אותי: אתה כתבת בסידור "חזון עובדיה" לא לומר סליחות בלשון ארמי, וכי איזה נזק יש לומר סליחות אלו? הוא התכוין לסידור חזון עובדיה שהוצאנו לאור בשנת תשמ"ח, היו בו 1,000 הלכות, ושם הבאנו גם את ההלכה הזו. ורבי יום טוב הראה לי שהוא העיר על דברינו בגליון הסידור, שאין חשש לומר סליחות אלו ביחיד. מיד עניתי לו: כך מקשה בכף החיים (סימן תקפא ס"ק כו), איזה איסור יש לומר סליחות בלשון ארמי ביחיד. אבל במחילה מכבודם של כף החיים ושל רבי יום טוב ידיד, ראשית, אין לדחות מההלכה דברי האחרונים מפני קושיא בלבד, כי לכל קושיא יש תירוץ. ועל עצם הקושיא, יש ליישב לפי מה שכתב בשו"ת תורה לשמה (סימן מט) – אשר כפי הנראה חיבר אותו רבינו יוסף חיים – שהאומר סליחות ובקשות בלשון ארמי, מתקנאים בו המלאכים למעלה, כי ממה שהוא שואל צרכיו בלשון תרגום ביחיד, משמע שהוא מחשיב עצמו לצדיק גמור, ותפלתו חשובה כתפלת ציבור שאין צריכים לסיוע המלאכים, ואם כן נבדוק בספר שלו אם הוא ראוי לכך, ועל ידי זה נזכרים עוונותיו. וכעין מה שאמרו בגמרא מסכת ברכות (נה.): שלשה דברים מזכירים עוונותיו של אדם, קיר נטוי[2], ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו לשמים[3]. עיון תפלה, זה מי שמתפלל ואחר כך בטוח שתפלתו תתקבל, וממתין לראות איך מתקיימת תפלתו. וגם זה האומר סליחות בארמית, הרי זה מזכיר עוונותיו, בודקים אם הוא קבע עתים לתורה כראוי לו, ואם הקפיד על תפלה בכוונה, ותפלה בצבור, וכן על זה הדרך, ולכן אין לומר ביחיד את הקטעים בארמית, כגון "מרנא דבשמיא", ו"מחי ומסי". ואם כן יש לנו הסבר בטוב טעם מדוע אין לומר סליחות שבארמית ביחיד, כדי שהדבר לא יעורר עליו מקטרגים. כשאמרתי לרבי יום טוב את הדברים, שמע וקיבל. לפיכך מי שאומר סליחות ביחיד, או שעדיין אין מנין בבית הכנסת, ידלגו את הקטעים שבארמית. [א.ה. וע' בתורה לשמה שם שכתב לחלק בין קטעי הסליחות בארמית שבאמצע הסליחות, לבין שבסוף הסליחות. וי"ל ע"ד. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סימן לה אות יא].

יראת שמים לשליח צבור

ד. בענין שליח צבור, העיקר הוא שיהיה ירא שמים, מי שעובר עבירה כגון שהוא מגלח את זקנו בתער[4], הרי הוא מומר לדבר אחד, ופסול מלהיות שליח צבור, שהרי אינו יכול להעלות את התפלה של הצבור. וכל שכן מי שהוא מחלל שבת בפרהסיא, ואפילו אם הוא לא נוסע בעצמו, אלא שהוא נוסע ברכבת, ואפילו שאינו משלם, בודאי שאין להקל בזה, יש כאלה אשר 'מקלו יגיד לו', מוציא קולות מהראש שלו, או שנוסע באופניים נגד ההלכה, אסור לו לשמש כשליח צבור, כי השליח צבור צריך להיות ירא שמים.

תובע בערכאות

ה. וכן מי שתובע את חבירו בערכאות, פסול מלשמש כשליח צבור. אם יש לאדם דין ודברים עם חבירו, שיתבע אותו בבית דין שפוסקים על פי התורה. ואם זה דבר שאין להם סמכות לדון לפי החוק, יבקש היתר מבית הדין לתבוע בערכאות, ורק אז ילך לבית משפט. הגבאים צריכים לבדוק את כל המועמדים, ויבחרו לשליח צבור את מי שהוא ירא שמים בתכלית.

הרג את הנפש

ו. מי שהרג את הנפש, בודאי שאינו ראוי להיות שליח צבור, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן קכח סעיף לה) לענין נשיאת כפים, שכהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. כי אין קטיגור נעשה סניגור, ונאמר (בישעיה א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". והוא הדין לענין שליח צבור, שאינו יכול להעלות את תפלת הצבור לרצון.

חייל ההורג מחבל מקיים מצוה

ז. מה הדין כאשר חייל הרג מחבל גוי, האם הוא רשאי להיות שליח צבור, ולעלות לברכת כהנים אם הוא כהן? ברוך ה' בחודשים האחרונים פסק גל הפיגועים, "כי גבר עלינו חסדו", אבל אנחנו זוכרים מה שהיה בתחילת השנה, וברוך ה' כמה חיילים שהגיע מעשה לידם הרגו את המחבלים, חייל כזה הרג בהיתר גמור, שהרי הבא להורגך השכם להורגו, ולכן אם הוא כהן, הוא נושא את כפיו, וכן הוא רשאי בהחלט לשמש כשליח צבור.

הרג גוי

ח. בכלל, דנו הפוסקים בענין נשיאת כפים, אם גם כהן שהרג גוי נאמר עליו "ידיכם דמים מלאו", שהרי אסור להרוג גוי, אבל מי שהרג גוי אינו חייב מיתה, הסנהדרין לא הורגים אותו, אבל דינו מסור לשמים, וכמבואר במכילתא (פרשת משפטים). הגאון רבי יעקב זריהן – מחבר ספר ביכורי יעקב היה תלמיד חכם חשוב וכיהן כרבה של טבריה – דן בזה, וכתב שלא נאמר דין זה בהורג גוי. והראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (מהדורא תנינא חלק או"ח סימן י) מביא את דבריו, וחלק עליו בכבוד גדול, שמאחר שדינו מסור לשמים, עדיין שייך לומר עליו "ידיכם דמים מלאו".

הרג במלחמה

ט. עוד דנו האחרונים – כגון בשו"ת לבושי מרדכי (תנינא חאו"ח סימן יז) ועוד – בדין חיילים כהנים שחזרו ממערכות המלחמה אם כשרים הם לנשיאות כפים, כשיודעים שפגעו בצבאות האויב, אולם הם דיברו במלחמות שבחוצה לארץ, אשר בצבא האויב היו גם יהודים שגוייסו לצבא, ופעמים שיהודים היו הורגים יהודים אחרים מהמחנה השני. אבל כאן בארץ הקודש שאותם המחבלים באים והורגים באכזריות יהודים, 'אבות על בנים ובנים על אבותם' מי שהורג אותם עושה מצוה, ומגיע לו "חזק וברוך". וכל שכן החיילים שהשתתפו במלחמות ישראל, כמו מלחמת ששת הימים, ומלחמת יום הכפורים, ויש ביניהם דתיים רבים, בודאי שישאו כפיהם ויעלו כשליחי צבור.

בשכר עדיף

י. עדיף לקחת שליח צבור בשכר מאשר בחינם, 'ותן שכר טוב', וכמו שכתב הרשב"א בתשובה (סימן תנ וסימן תרצא), כי על ידי זה השליח צבור מדקדק בתפלתו יותר, שהרי הוא מקבל כסף ויש לו אחריות, ויכין את המנגינות היטב, וכן אם הוא תוקע יתאמן על השופר לתקוע כפי ההלכה[5]. ועוד, שאם ממנים שליח צבור בחינם, כל אחד רוצה לשמש כחזן, גם אחד שיש לו קול 'כעורב' רוצה להשמיע את קולו ולנגן, או לזייף... ועל ידי זה נעשות מריבות בבית הכנסת, אבל כשממנים שליח צבור בשכר, 'אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה', כי הגבאים מראיינים את כל המועמדים, וממנים את הראוי ביותר. רק שהשליח צבור לא צריך לנצל את זה ולדרוש אלפי דולרים, די לו באלפי שקלים...

שכר החזנים מדין שכר שבת

יא. יש לדון אם מותר לחזנים ליטול שכר על ימים נוראים, שהרי מבואר בגמרא מסכת בבא מציעא (נח.) שאסור להרוויח שכר בשבת, ואפילו כשאין זה כרוך בחילול שבת, כגון לשמור על התינוק, הוא קובע עם אשה אחת שתהיה "בייבי סיטר" בשעות שהוא הולך לבית הכנסת עם אשתו, וישלם לה איזה סכום, היא עושה פעולות היתר, כגון שמנענעת את העגלה, או נותנת לו מוצץ, או נותנת לו חלב, או יין שירדם... אף על פי כן אסור, מפני שאסור להרוויח כסף בשבת, אלא אם כן היא עובדת אצלו גם בימי החול, ומשלם לה בהבלעה על חול ושבת. אבל אותם החזנים מקבלים בלי הבלעה, יש חזנים בני תורה שנוסעים לחו"ל כגון לאמריקה וארגנטינה, וחוזרים מיד למחרת כיפור, ומקבלים שכר על החזנות, כך הם זוכים גם לעזור לאברך בצורה מכובדת, אבל לכאורה יש איסור מצד שכר שבת?

מחלוקת ראשונים

יב. הטור (סימן תקפה) הביא את דברי אחיו רבינו יחיאל[6], שתמה על החזנים והתוקעים שנוטלים שכר, והלא יש איסור מצד שכר שבת ויום טוב. ובבית יוסף הביא מה שכתב המרדכי במסכת כתובות (סימן קפט) בשם רבינו ברוך, שגם הוא העיר על מנהג החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת. ורבינו שמואל לימד עליהם זכות, שהרי הם נותנים שכר כדי להתפלל, ולכן אין איסור בדבר[7].

טעם ההיתר בשכר שבת למצוה

יג. מרן הבית יוסף תמה על דברי רבינו שמואל: וכי כדי לקיים מצוות מותר לחלל שבת?! ותירץ: שכל איסור של שכר שבת אינו איסור מהדין, שהרי הוא משום גזירה שלא יבוא לידי מקח וממכר, וכל איסור מקח וממכר הוא איסור דרבנן משום גזירה, ומעיקר הדין אין לגזור גזירה לגזירה גם בשכר שבת מפני שנראה כמקח וממכר, אלא שלכתחילה חששו חכמים שלא ישתכר בשבת, אבל במקום מצוה מותר. ומרן הביא ראיה להיתר זה של דבר מצוה, מהגמרא בפסחים (נ:), שאמרו שם ששכר המתורגמנים[8] אין בו סימן ברכה. ומשמע שאין איסור בדבר, אלא שאין רואים ממנו סימן ברכה. וגם מוכח שכן היה דרכם לשכור מתורגמנים בשבת.

כי ברבים היו עמדי

יד. רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה (סימן תקפה) כתב תירוץ אחר לדברי רבינו שמואל, שכל מה שאסרו שכר שבת, זהו דוקא כשנעשה ביחיד, אבל החזנים שמתפללים בצבור, אין לחוש בהם משום שכר שבת.

דעת מרן בשכר החזנים

טו. בשלחן ערוך יש כמו סתירה, אני מדגיש "כמו", כי בדרך כלל על כל סתירה יש תירוץ. מרן בהלכות שבת (סימן שו סעיף ה) כתב בזו הלשון: אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת. ויש מי שמתיר. וידוע הכלל שסתם ויש הלכה כסתם. וכמו שכתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צז), שמה שמרן השלחן ערוך כותב להתיר בסתם, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא הזכיר את הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעליה, שגם הם גדולים ורבים, ויש מקומות שפשט המנהג לאסור כמותם. הרמ"ע מפאנו היה בדורו של מרן, ובודאי הוא ידע מה כוונת מרן, ולכן האחרונים העתיקו את דבריו להלכה. ואמנם יש מהאחרונים – כמו הרב כף החיים (סימן יג סק"ז) – שכתבו, שכאשר מרן סתם להקל, והביא שיש אומרים לאסור, יש לחוש לדעתם. אולם מרן החיד"א (במחזיק ברכה יו"ד סימן ט אות ב, וסימן נה אות ד) כתב, שכן אמר מרן בעצמו, שכוונתו לפסוק כדעת הסתם. ואילו היה דעתו לחוש לדעת האוסרים, היה צריך מרן לומר להם כן, ולא להטעות אותם כשאומר להם שההלכה כדברי הסתם. זו ראיה אחת שהלכה כהסתם לגמרי, ויש עוד ראיות רבות לזה. ובנידוננו זה להיפך, הסתם לאסור, ויש מי שמתיר, ובודאי שהלכה כהסתם לאסור. ואילו בהלכות ראש השנה (סימן תקפה סעיף ה) כתב מרן: הנוטל שכר לתקוע בשופר בראש השנה, או כדי להתפלל, או לתרגם בשבתות וימים טובים, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה. ומשמע שמעיקר הדין אין איסור, רק שלא יראה ברכה מהכסף.

מדוע מרן לא תיקן כשחזר בו

טז. על סתירה זו עמדו הרבה מהאחרונים, יש אומרים שמרן חזר בו בסימן תקפה ודעתו להתיר, אלא שלא יראה סימן ברכה. ולפי זה יש לו פתרון, שיעשה צרכי מצוה בכסף זה, כגון שיקנה תפלין דרבינו תם, או יקנה עליה לספר תורה וכדומה. וכן אם יש לו בנים בישיבות, או אברכים, שיתמוך בהם בכסף זה[9]. ולכאורה יש לשאול, אם מרן חזר בו בסימן תקפה, מדוע לא תיקן בסימן שו? התשובה לזה, כי מרן רצה שילמדו גם את סימן תקפה, כאשר אדם יודע שיתכן שבהמשך מרן חוזר בו, הוא צריך ללמוד הכל.

מרן גילה דעתו במקום אחר

יז. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן כח אות ג) כותב גם כן, שהעיקר בדעת מרן להתיר שכר שבת במקום מצוה, וכמו שכתב בסימן תקפה, כי יש לנו כלל, כאשר מרן מגלה דעתו במקום אחר כדעת היש, אין הלכה כסתם. וכאן בבית יוסף ובשלחן ערוך (סימן תקפה) גילה דעתו כרבינו שמואל, שהביא לו ראיה מהגמרא, ופסק כמוהו. ואכן, כלל זה נכון, וגם מרן זצ"ל בספריו (ע' בשו"ת יביע אומר ח"ז חחו"מ סי' א אות ט) השתמש בכלל זה.

כן נהגו

יח. וגם המנהג הוא שמשכירים חזנים ותוקעים בכסף מלא, וכמבואר בשו"ת מהר"י מברונא (סי' קיד), שכן עשה מעשה מהרי"ל, ששכר חזן להתפלל בשבת. וכן העיד מרן החבי"ב בשיורי כנסת הגדולה (סי' שו הגב"י אות ב) שכן המנהג להתיר. וכן העידו הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים (סימן פט) ובשו"ת האלף לך שלמה (סימן קלב), והרב שלחן גבוה (ס"ס תקפה) ועוד. וכך המנהג גם בדורנו לשכור קורא בתורה וחזן. ואם אפשר עדיף שיעשו בהבלעה, כגון שיקרא בתורה גם בשני וחמישי, או יתן להם שיעור באמצע השבוע, שזה מפורש בגמרא בבא מציעא (נח.) להתיר, ובזה יצא ידי חובת כל הדעות.

בדיקת תפלין ומזוזות

יט. מנהג טוב של חסידים ואנשי מעשה לבדוק תפלין ומזוזות בחודש אלול. מעיקר הדין צריך לבדוק את המזוזה פעמיים בשבע שנים, כלומר כל שלש שנים וחצי, לראות שהמזוזה לא התקלקלה מלחות וכדומה[10].

ברכה על המזוזה

כ. כשחוזר וקובע את המזוזה, מברך עליה. כך מבואר בספר האשכול, וכן המנהג, ולכן אין לחוש בזה לספק ברכות להקל. אם בעל הבית קובע בעצמו, מברך לקבוע מזוזה. ואם הוא מכבד את רבו או אדם אחר לקבוע, מברך על קביעת מזוזה. כמו שיש חילוק בשאר המצוות, שאם לא נעשות על ידי שליח מברך בלמ"ד, להתעטף בציצית, להניח תפלין, לגמור את ההלל, וכן על זה הדרך. ואם מחליף את בית המזוזה בלבד, מעיקר הדין אין מברך על קביעת מזוזה זו, ואם רוצה להרוויח ברכה, ישלח את המזוזה לבדיקה, ולאחר שתימצא כשרה יברך עליה כשיקבע אותה.

אין חובה לבדיקת מחשב

כא. כשבודק תפלין ומזוזות אין צורך לעשות בדיקת מחשב, די בבדיקת סופר מומחה שבודק ורואה שהכל כשר. מעיקר הדין גם בספר תורה אין חובה לעשות בדיקת מחשב, אבל שם כדאי לעשות בדיקת מחשב, רק שהיא לא יכולה להיות תחליף לבדיקת סופר, בעינינו ראינו ספר תורה שעבר בדיקת מחשב, ועדיין נמצאו בו חסרות ויתירות. יש בית כנסת בירושלים שיש שם הרבה ספרי תורה[11], ולפני הרבה שנים מרן זצ"ל הורה להם לעשות בדיקת מחשב לכל הספרי תורה, ומרן הסביר לי, שאין זה חובה, אלא מפני שלא חסר להם כסף, אז טוב להדר בזה. לעומת זאת הרב ואזנר זצ"ל סובר שחובה לערוך בדיקת מחשב, כי צריך לברר עד היכן שידנו מגעת.

מתי חובה לבדוק תפלין

כב. את התפלין אין חובה לבדוק, ודי במה שבדקו אותם פעם אחת, שהרי בכל יום הוא מניח אותם, והאויר שולט בהם, ואין לנו לחוש שהתקלקלו, כיון שיש להם חזקת כשרות. וכן מבואר במדרש (מכילתא פרשת בא סוף פרשה יז) שאמר שמאי הזקן: תפלין אלו מבית אבי אמא, ולא בדקתי אותם. אלא אם כן אינו מניח התפלין באופן קבוע, אלא לפרקים, בזה מבואר בארחות חיים – וכן משמע ממרן השלחן ערוך – שצריך לבדוק אותם.

בדיקת הציציות

כג. כיוצא בזה בדין בדיקת הציצית, שאם נקרעו חוטי הציצית פעמים שהטלית נפסלה, ולכן כתב הרא"ש בפסקיו (דיני עשיית ציצית) שהחרד אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה, כדי שלא יברך ברכה לבטלה. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן ח סעיף ט). אבל זה ממדת חסידות בלבד, שהרי הרא"ש בתשובה (כלל ב סימן ט) כתב, שהעולם לא נהגו לבדוק את הציציות בכל שעה שמתעטף, משום שסומכים על חזקת כשרות של הציצית. ומכח זה כתב ערוך השלחן (סימן ח סעיף טו) שמה שהצריכו לבדוק הציציות זה ממדת חסידות.

חזקה גמורה ושאינה גמורה

כד. הטעם שלכתחילה יש לבדוק את הציצית ולא סומכים על החזקה, כיון שזו חזקה שבאה על ידי מעשה, ואינה חזקה גמורה. וכמו שדנו הפוסקים באשה שבישלה בשר, ולאחר הבישול הסתפקה אם היא מלחה את הבשר[12], על פי רוב היא מולחת את הבשר לפני הבישול, אבל אין זה רוב גמור, שהרי רוב זה לא קיים ממילא, אלא הוא רוב שבא על ידי מעשה, על ידי שהיא מולחת בכל פעם את הבשר. ונחלקו הט"ז והש"ך (סימן סט) אם יש להקל בזה מצד חזקה שרגילה להכשיר את הבשר, או שאין להקל מטעם זה, כיון שהוא רוב התלוי במעשה, אלא מטעם ספק דרבנן להקל, כי דם שבישלו אסור מדרבנן, כמבואר במנחות (כא.). על כל פנים הלכה למעשה אשה שהסתפקה לאחר שבישלה בשר אם מלחה אותו, הבשר מותר באכילה. אם רוצה להחמיר על עצמו, יתן את הבשר למשפחה עניה ולא יזרוק אותו, כי מעיקר הדין מותר. וכן לפי דברי הב"ח (בישנות סימן א) כל חזקה שתלויה במעשה אינה חזקה, ולכן חוטי הציצית שחזקתם תלויה במעשה, שקשרו אותם כפי הדין, אין זה חשוב חזקה. ובספר וילקט יוסף סתהון (ח ע"א) – מרבני חלאבּ – כתב שנהגו בזה שלא כמרן השלחן ערוך, ואין מקפידים לבדוק הציציות.

שחורות כעורב

כה. כשבודק את התפלין, ישים לב לבדוק גם שהרצועות שחורות, ובפרט במקום שקושר את התפלין, יש לשים לב שיהיה שחור. וכן ישים לב לבדוק את ריבוע התפלין שהוא על פי ההלכה, יש כאלה שרואים שהבית נשחק מעט ונבהלים, אבל זה לא נכון, די שניכר ריבועו, כמבואר בילקוט יוסף (סימן לב-לג סעיף ה) השיעור בזה.

היו דברים מעולם

כו. למרות האמור שאין חובה לבדוק התפלין, מכל מקום טוב לבדוק אותם מידי פעם, כי מצוי שמוצאים איזו טעות בתפלין, אף על פי שבדק אותם סופר מומחה. היה תלמיד חכם אחד שהסופר החליף לו את הקלף, ובמקום של רש"י הכניס לו פרשיות של רבינו תם, ונמצא שבירך עליהם ברכה לבטלה. לכן טוב בחודש אלול לבדוק התפלין.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן