הלכות שבת: הכנה וכבוד שבת

[א] והוסיף שם החוט שני שאם אכל ממנו בשבת ונותר לו מן המאכל מותר לאכול הנותר ביום חול, כיון שעיקר דעת הנותן לשבת זו, והרי אכל. ויש בכך נפקא מינה גם לעניין אדם שעורך שמחה בשבת ושלחו לו שכניו ומכריו תבשילים ומיני מגדנות עבור השמחה, שלא יאכלנו קודם עת השמחה, כיון שיש אומדנא דמוכח שדעת הנותן ליתן דוקא לעת השמחה. ועל עצם הדין אם הוא מעיקר הדין או משנת חסידים, יעוי' בחוות יאיר (סימן רל"ב הובא בתוספת שבת סימן ר"נ סק"ד) שכתב שאיסור זה אינו משנת חסידים אלא מדינא, דאפילו לסוברים שמותר לשנות מדעת בעל הבית (יעוי' בב"מ עח ע"ב) היינו בדבר שאינו מקפיד עליו, אך בדבר שהנותן מקפיד עליו אסור לשנות. אך בשו"ע הרב (ס"ח) כתב דאין זה מן הדין אלא ממידת חסידות (ונראה מהגר"ז שהבין שאין כאן מחלוקת דהספר חסידים שאסר הוא ממידת חסידות והרמ"א שהתיר הוא מעיקר הדין, אכן במשנ"ב נראה ברור שזה מחלוקת ולהלכה מותר, אך מדסיים המשנ"ב דגם שם יש מחמירים נראה דעתו שראוי לכתחילה להחמיר בדבר). וכן כתב הבא"ח (פרשת וירא סי"ט). ובאשל אברהם מבוטשאש כתב שתלוי הדבר לפי העניין ואם רואים שאין הנותן מקפיד כגון שנתן לו בסתם מותר לשנות. ואם שולח המאכל לתלמיד חכם והשולח מתכבד במה שאותו תלמיד חכם מקבל ממנו, אף שאומר דרך כבוד לשבת ויום טוב אין קפידא בדבר ומותר לתלמיד חכם לאוכלו ביום חול, כיון שבכהאי גוונא הנתינה נחשבת כלקיחה ולכן הרשות ביד התלמיד חכם לשנות מדעת הנותן למה שיחפוץ (חוות יאיר שם).

[ב] שהרי כל נידון הפוסקים הוא מחשש גזל שעובר על דעת הנותן ובקונה ואופה עבור בני ביתו אינו שייך.

[ג] והמג"א (סק"ד) הביא מקור למנהג זה מאשתו של רבי חנינא בן דוסא שהיתה מסיקה את התנור של אפיית הלחם ביום שישי (תענית כה ע"א).

[ד] המקור לכך מדברי המדרש (בראשית רבה יד, א). וביארו הרוקח (בפירושו לסידור במשנת במה מדליקין) שבתחילה לקח הקב"ה מים והשקה על פני האדמה (וְאֵד יַֽעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה - בראשית ב, ו), וגיבל את העפר כעיסה וברא את האדם (וַיִּיצֶר ה' אלוקים אֶת הָֽאָדָם - שם, ז). הרי שתהליך בריאתו של אדם הראשון כתהליך עשיית החלה ולכן נקרא "חלתו של עולם". ובמחצית השקל כתב שכוונת המדרש בזה שכשם שהעיסה מתוקנת על ידי הפרשת חלה, כן העולם לא ניתן כי אם אחר בריאת אדם הראשון, כי כל תכלית העולם אינו אלא בשביל האדם שהוא נזר הבריאה. וע"ע לקמן בדיני הדלקת נרות תשובה ז'.

[ה] ויום חמישי בלילה דינו כיום שישי שהלא היום מתחיל מהלילה.

[ו] שבאותו יום שנברא אדם הראשון הוא חטא בעץ הדעת (כמבואר באבות דרבי נתן פרק מ"ב).

[ז] לדעת השו"ע (יו"ד סימן קי"ב ס"ב) היתר זה הוא רק במקום שאין מצוי פת של ישראל, אולם לדעת הרמ"א אף במקומות שמצוי פת ישראל יש מקומות שנהגו היתר באכילת פת של אופה אינו יהודי. אולם זהו דווקא בפת של אופה שנעשתה בשביל למוכרה, אך בפת שאפאה הגוי לצורך עצמו (פת של בעל הבית), אסור לישראל לאכול ממנה משום גזירת חתנות, דבזה יש יותר חשש קרבה. וע"ע בש"ך שם סק"ח.

[ח] שנוהג בו בקדושה ובטהרה יתירה (יד אפרים בביאור דברי המג"א בסק"ד).

[ט] והוסיף בטעם הדבר המחזור ויטרי (סימן קצ"א) כדי שלא יבוא לידי כעס על בני ביתו בגלל הקדחת התבשיל. ולפי טעם זה אם יודע טעמו של התבשיל אין צריך לטעום ממנו. ולדעת השולחן שלמה (ס"א) עצם הטעימה היא מצוה גם כשיודע טעמו (שעה"צ אות ח'), מיהו במשנ"ב נקט כהאליה רבה שסיבת הטעימה היא כדי לתקן המאכל אם צריך ולכן כתבנו בפנים דאם ידוע טעמו אין צריך לטעום, וכן משמע בכה"ח. ובשם הירושלמי כתב הכה"ח שם שיש בטעימה זו משום טועמיה חיים זכו. 

[י] כפי שכתוב (שמות טז, ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, הכנה דומיא דהבאה, והבאת המן הלא היתה בבוקר מיד דכתיב (שם, כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, כמבואר בגמרא בברכות כז ע"א.

[יא] וכתב החפץ חיים בספרו שם עולם (שער שמירת השבת סוף פרק ד') וזה לשונו: שמעתי בשם גדול אחד שאמר, לפי מה שידוע מחז"ל דמי ששומר שבת בעולם הזה אז גם שם בעולם הבא אפילו אם נתחייב חס ושלום עונש גיהנם עבור עוונותיו אינו נענש ביום השבת, נחשב לאיש ההוא זמן שבת מעת שהתחיל בערב שבת להתעסק בצרכי שבת, ומגינה עליו זכות השבת, ועל כן מאד צריך להשתדל בענין צרכי שבת וייטב לו בזה ובבא. ודומיא דמוצאי שבת, שעד שישלימו ישראל סדריהם אינם נענשים בגיהנם אף שכבר הוא לילה, מטעם דנמשכת קדושת שבת עד זמן זה (וכדאיתא בסימן רצ"ה בטור או"ח והגר"א שם), כן הוא בערב שבת מעת שמתחיל להתעסק בצרכי שבת מתנוצץ עליו קדושת שבת.

[יב] ובפלא יועץ (ערך הכנה) הביא בשם האריז"ל שהוא תיקון גדול לפגם הברית.

[יג] דבעצם יש להקשות כיצד היקלו גדולי האמוראים בכבודם, הלא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דרבנן דרבנן ושב ואל תעשה אף בשל תורה, לכן כתב השו"ע דזהו כבודו שעוסק במצות כבוד שבת וניכר שעושה כן לכבוד ה' יתברך, משא"כ בזקן ואינה לפי כבודו בהשבת אבידה דפטור היות ואינו ניכר שעוסק במצות השבת אבידה ומתחלל כבוד התורה על ידי זה (בה"ל ד"ה כי זהו כבודו). ונספר, לגביר העשיר רבי איסר הייתה חנות גדולה של בדים יקרים וכל מיני משי. מנהגו היה שכאשר הגיע חצות היום בערב שבת, היה סוגר את החנות כדי להכין עצמו מבעוד מועד לקדושת השבת. פעם אחת בערב שבת הגיע לחנותו שר גדול, והחל לברור לעצמו הרבה סחורות יקרות, והתעכב בחנות לערוך השוואת מחירים של הסחורות. בתוך כך הגיע חצות היום, ורבי איסר פנה לסגור את החנות כדרכו, אולם השר התחנן לפניו שימתין מעט ויסיים עמו את העסק. רבי איסר לא הסכים בשום פנים ואופן, תמורת כל הון שבעולם לא יוותר על הכנותיו לשבת קודש.  השר יצא מהחנות בזעף, ורבי איסר הפסיד סכום כסף גדול. אך  בשכר זאת זיכוהו מן השמים בבן ענק, הלוא הוא רבינו הגדול מאור ישראל הרמ"א - רבי משה איסרליש, אשר כל קהילות בני אשכנז קיבלו הוראותיו.

[יד] ויכול לטבול מתחילת שעה חמישית דאז מתקבלת הארת שבת ויום טוב (משנ"ב בסימן תקפ"א ס"ק כ"ו בשם החיי אדם כלל קל"ח ס"ה), וכן כתב האריז"ל דהטעם שבשיר של יום מוסיפים ביום שישי את האות ה' ואומרים "היום יום ה'שישי" כדי לרמז שמשעה חמישית מתחילה הארת השבת (שער הכוונות, הוראת שעה דף מ"ו ע"ד). ובכה"ח (סימן ר"ס אות ז') הוסיף  שאם קרא שניים מקרא ואחד תרגום יכול לטבול בערב שבת גם קודם שעה חמישית. ובשאר פרטי ודיני הטבילה יעוי' במה שכתבנו בזה בהליכות מועד יום הכיפורים מהדורה קמא מסעיף כ"ג ואילך ובהליכות מועד יום טוב סעיף א'.

[טו] ובחסד לאברהם (מעין ה, נער יא) כתב שצריך לכוין שכשם שטובל גופו במי המקוה התחתון, כן תטבול נשמתו בנהר דינור העליון ותטהר, וימשך לו על ידי כונה זו אור נפלא ועצום. ובראשית חכמה (שער הקדושה פ"ו, טו) כתב שאין הטבילה במקוה מועילה לטהרת האדם, אלא עם לימוד התורה ביחד. לפי שעיקר השגת הנשמה הוא על ידי עסק התורה, ולכן ישתדל לעסוק מעט בתורה לאחר טבילתו במקוה.

[טז] כן היא הגירסא בהמהר"ץ חיות והפרישה או"ח סימן רמ"ב אות ד', ועי"ש שביאר מדוע יש לגרוס כך בגמרא בדוקא. אך המהרש"ל הגיה בגמרות שלנו על פי רש"י שיש לגרוס "כדור אנוש".  

[יז] ויש להבין מדוע אמרו חז"ל כל המשמר שבת כהלכתו וכו' וכי יש משמר שבת שלא כהלכתו, וצריך לומר דישנם אנשים שמחפשים כל מיני קולות וספיקות וספקי ספיקות להתיר כל מה שרק אפשר, אמנם יתכן ושמרו שבת אך אין זה כהלכתו, אלא יש להקפיד בשמירת השבת לחפש את ההלכה בדקדוקיה וזה משמר שבת כהלכתו. ועי' במבוא להליכות שבת ח"א מה שכתבנו עוד בזה.

[יח] האיסור הוא לאו דוקא בפת אלא בכל המאכלים העשויים מחמשת מיני דגן, בין אפויים ובין מבושלים כגון איטריות קוסקוס וכדו' לפי שמשביעים, וה"ה באורז שתכונתו שמשביע כמו מיני דגן, וע"ע במשנ"ב ס"ק י"ד.

[יט] ויש שכתבו הטעם דמשום טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת (משנ"ב סק"י). ונפקא מינה בין הטעמים שלטעם זה אם יש לו מי שיתעסק בצרכי שבת מותר, אך לטעם שכתב השו"ע גם כהאי גוונא אסור (כה"ח אות י"א). ובפרי מגדים (מש"ז סק"א, הובא בבה"ל ד"ה מפני כבוד) כתב הטעם מפני שמזלזל בשבת שעושה ערב שבת שוה לשבת. ויש להיזהר בזה כשנמצאים בבית מלון שלא לאכול בארוחת הבוקר כמות מרובה ממה שרגיל לאכול בכל יום.

[כ] בשעון חורף - 14:45 בערך, ובשעון קיץ - 16:00 בערך.

[כא] ורק ראוי שימעט באכילתו בסעודת פורים כדי שיוכל לקיים את שתיהן וכנ"ל. ואין זה דומה לסעודת ברית ופדיון שהם מצוה ולא חובה ולכן כתב הבה"ל (סימן רמ"ט ס"ב ד"ה מותר) שחייב להיזהר ולמעט באכילתו כדי שלא יתבטל מסעודת ליל שבת.

[כב] והוא הדין בכל זה לסעודת סיום מסכת (בה"ל שם ד"ה או). ובתנאי שסיים את המסכת בערב שבת שאז נחשב זמנו, אבל אם סיים קודם לכן אין להקל (שהרי אף בפדיון הבן שלא בזמנו החמיר המג"א ואף שהמשנ"ב היקל, היינו טעמא משום דכל שעתה רמיא חיובא עליה לפדותו, משא"כ בסיום מסכת, ולא גרע מאירוסין שנעשו קודם ערב שבת דאין לעשות הסעודה בערב שבת, עי' שם ס"ב ובמשנ"ב ס"ק ט' וי"ב, ושעה"צ אות ט"ז. שוב ראיתי שכן כתב בדעת הבה"ל הגר"נ קרליץ שליט"א בחוט שני ח"א פ"ז סק"א ובשעה"צ שם אות י"ד). ובחזו"ע כתב (שבת א' עמ' ל"ח - ל"ט) שנכון לדחות הסיום לאחר השבת, וזאת על פי דברי הש"ך (יו"ד סימן רמ"ו ס"ק כ"ז) שכאשר מגיעים לסוף המסכת יש לשייר קצת בסופה עד שעת הכושר, ליום שראוי לתקן בו סעודה נאה. וכן כתב בקצות השולחן (בדי השולחן סימן ס"ט אות ו'). ואף שביבי"א (ח"א סימן כ"ו אות ג') כתב כדברי הביאור הלכה, מ"מ בחזו"ע חזר בו וכתב שיותר נכון לדחות הסעודה ליום אחר. וע"ע בהליכות מועד-בין המצרים (מהדורה קמא עמ' כ"ד - כ"ה).

[כג] ואף אם לא הוציא זאת בשפתיו אלא רק הרהר בליבו מועיל (כה"ח אות כ"ד בשם הברכי יוסף, חזו"ע ד' תעניות עמוד כ').

[כד] ואף שבשו"ת יבי"א (ח"ו סימן ל"א) ובהליכות עולם (ח"ג עמוד ס"ה) משמע שבתענית יחיד רשאי להתפלל ערבית מבעוד יום, ולקדש ולאכול אחר תפילת ערבית אף בלא תנאי. מ"מ בחזו"ע ד' תעניות ואבלות שיצאו לאחר מכן פסק באופן ברור כדעת מרן השו"ע שחייב להשלים התענית עד צאת הכוכבים, אלא אם כן התנה וכנ"ל.

[כה] והוא הדין בערב יום טוב שנחשב כהשלמת התענית אם מתענה עד אחר קבלת יום טוב (משנ"ב שם). וביום חול לכולי עלמא לא מועיל מה שהתפללו הציבור ערבית מבעוד יום, ורק בשבת ויום טוב נחשב כהשלמה היות וקיבלו שבת או יום טוב בתפילה.

[כו] מיהו ציבור שגזרו על עצמם תענית מחדש בשביל איזה ענין לא חמירא כל כך ומהני תנאי (משנ"ב שם).

[כז] ואף שלדעת השו"ע בכל תענית יחיד צריך להשלים התענית עד צאת הכוכבים, וא"כ מה החידוש שגם בתענית חלום צריך להשלים, מתרץ הפרי מגדים (משבצות זהב סק"ג) שבא להשמיענו שלא נאמר שתענית חלום קל משאר תעניות לפי שלא קיבל על עצמו התענית במנחה, אלא אף תענית זו צריך להשלים.

[כח] וכן אם היום הקבוע של הרופא המומחה הוא רק באותם ימים (שש"כ ח"א פל"ב הערה צ"ז בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל).

[כט] ואינו בכלל "לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" (תהילים לז, כא), מפני שבהוצאות אלו הובטח לאדם שלא יגרם לו חסרון. אך בשאר הוצאות אסור ללוות כשאינו יודע ממה יהיה לו לפרוע והרי זה בכלל "לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם". וכן איתא באבות (פ"ב מ"ט) איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם וכו' הלוה ואינו משלם. וכתב שם רבינו יונה (ד"ה רבי שמעון אומר) שבשעת ההלוואה היה לו לחשוב ולראות אם יוכל לפרוע כשיגיע זמן הפירעון, ואם מכיר בעצמו שלא תהיה בידו היכולת לשלם לא ילוה כעת משום דוחק שיהיה לו, וידחוק השעה גם אם הוא צריך ההלוואה הרבה מאוד, ואם לא עשה כן, כיון שלוה ואינו משלם רשע הוא, אף על פי שאין לו, כי מתחלה היה לו לעיין במה יפרעהו. וע"ע בבה"ל (סימן תקכ"ט ס"א ד"ה ואל יצמצם). וזהו שאמרו חז"ל (חולין צא ע"א) צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? מפני שאינם נהנים מן הגזל. הרי שכל עניני הממון צריכים להיות מחושבים שלא יהיה בהם גזל ושלא יבואו לידי גזל, עד שמרגישים חשיבות וחביבות בממון כשר. וכמה רחוקה מזה ההנהגה של בזבוז למותרות וללוות בלי שידע איך לפרוע (חוט שני שבת א' פ"א ס"ב ובשעה"צ אות מ').

[ל] ובמדרש אגדה (יתרו פרק כ' סימן י"א) מביא מעשה בקצב אחד שמנהגו שכל בהמה טובה שהיה מוצא היה מניחה לכבוד שבת, למחר היה מוצא יותר טובה הימנה, היה אוכל את הראשונה ומניח את השנייה, נמצא שבזכות שבת עבר כל ימיו בטוב, וסופו זכה שהיה לו שלחן וקערות וכפות זהב טהור. וכיון שכן הוא אל ידאג האדם כי נאמן הוא בעל חובו לפרוע לו חובו (לשון הטור סימן רמ"ב). וכל ענין הבטחת "ואני פורע" תלויה בדרגת מידת הביטחון של האדם, וכמו שנאמר "והאמינו בי" ורק אז מתקיים "ואני פורע". ועל אף שענין מידת הביטחון בכללותו אינו הבטחה שרצון האדם יעשה, וכפי שהאריך לבאר זאת החזו"א בספרו אמונה וביטחון (פ"ב אות א') אלא הוא האמונה שאין מקרה בעולם והכל בידו יתברך, מ"מ בהוצאות שבת ויו"ט ותלמוד תורה יש ענין מיוחד שהובטח "ואני פורע" וזה מתקיים כפי מידת הביטחון של האדם (חוט שני שם).

[לא] ושם ביאר שמה שהאריז"ל היה נזהר אחר זמן מנחה הוא משום שהוא קודם תפילה (וכמו שפסק השו"ע בסימן רל"ב ס"ב). ואנו לא נזהרים היות ויש לנו מנין קבוע למנחה והוא כשומר (אג"מ או"ח ח"ד סימן צ"ט אות א'. וכן כתבו לבאר בדעת האר"י המשחא דרבותא ח"ב סימן רנ"א, והאדמו"ר ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סימן י' אות ו', וכן מבואר באשל אברהם מבוטשאטש בסימן תקנ"ח, כפי שהובא בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן כ' ובחזו"ע ארבע תעניות עמוד תי"ח. והגר"ח פלאג'י במועד לכל חי סימן ו' אות ז' כתב שהטעם שאסור להסתפר אחר חצות הוא משום שאז מתעוררת תגבורת הדינים, וכל שכן שאין להסתפר בלילה).

[לב] וכמו בתפירת בגד חבירו שאסור בתשלום אף שהוא לצורך שבת היות ואינו ניכר בפעולה.

[לג] ועיקר התקנה רק על בגדים שרגילים לכבסם תדיר כגון חולצה והבגדים הסמוכים לגוף, אבל הבגדים שלא מכבסים אותם תדיר כגון מכנסיים וחליפה אין חיוב לכבסם לכבוד שבת אלא שיהיו נקיים ומיוחדים לשבת (אור לציון ח"ב פט"ז תשובה ב', חוט שני ח"א פ"ג סק"א). ואם הבגדים נקיים אך לא מכובסים וכגון שלבשם פעם אחת ועדיין נקיים (מצוי במי שיש לו חולצה לשבת ואחר השבת היא עדיין נקיה ורוצה להשאירה לשבת הבאה, וכן בשבת אחר יום טוב או יום טוב אחר שבת וממשיך עם אותם בגדים) גם בזה שייך התקנה שלא ילבשם אלא ילבש המכובסים (חוט שני פ"ג שעה"צ ס"ק י"א דכך היתה הנהגת החזו"א. וביאר שזו כוונת המשנ"ב בסק"ה שיש להיזהר שלא לילך בחלוק אחד כמה שבתות כדי שלא לעבור על תקנת עזרא, והיינו באופן שהוא נקי אך לא מכובס). ויש להוסיף דבזה מתורץ מה חידש עזרא בתקנתו הלא דרשו חז"ל מהפסוק מקרא קודש שיש לכבדו בכסות נקיה, כמובא במשנ"ב סק"א, ולפי האמור לעיל אתי שפיר שאם נקי אך לא מכובס יש בו משום מקרא קודש אך אין בו משום תקנת עזרא דתו אינו מכובס. ואם כיבסו לפני יום חמישי ולובשו רק בשבת נחלקו הפוסקים אם קיים תקנת עזרא או שהתקנה לכבס דוקא ביום חמישי שאז ניכר שהוא לכבוד שבת, והכרעת המחזיק ברכה (אות ז') להקל. מיהו דעת הגרח"פ שיינברג זצ"ל דאם הבגד נקי אך לא מכובס לא צריך לכבסו, ותקנת עזרא היא לכבס איזה בגד לכבוד שבת מטעם לא פלוג כדי שיתן האדם אל ליבו לכבס גם את המלוכלכים (חידושי בתרא עמוד ט').

[לד] אך אין ללמוד מכאן להתיר כיבוס במכונת כביסה אף בחול המועד, היות ושם אסרו חז"ל את עצם מלאכת הכיבוס בחול המועד כדי שלא יכנס מנוול לרגל, ולא משום טירחא בחול המועד (יעוי' בהליכות מועד - יום טוב מהדורה קמא, דיני חול המועד ס"י), ומטעם זה אסור לכבס בחול המועד על ידי גוי, אף שאין בזה טירחא.

[לה] כדי לקיים סעודות שבת צריך לכתחילה לאכול מעט יותר מכביצה (כמבואר בסימן רצ"א ס"א ובמשנ"ב שם בסק"ב בשם המג"א והוא כדי שיצא מכלל אכילת עראי. ובהליכות עולם ח"ג עמוד פ"ז כתב שמעיקר הדין די באכילת כביצה וטוב להחמיר לאכול מעט יותר וכנ"ל) ולא כמו שרבים טועים לחשוב שדי בכזית, לפי ששיעור כזית מועיל במקום שצריך אכילה כגון אכילת מצה בליל פסח וכדו' אך סעודה בעינן בכביצה. ומ"מ בדיעבד פוסק המשנ"ב (סק"ב) שאפשר לסמוך על הסוברים שדי בכזית לסעודות שבת.

[לו] לדוגמא אם יש לו שלוש לחמניות שבכל אחת מהם יש יותר מכביצה, אך אינו שבע באכילת לחמניה אחת בסעודה, ויש לו עוד מעט כסף לקנות נר שבת או לחמניה נוספת לכל סעודה, יש להעדיף לקנות לחמניה נוספת לסעודה הראשונה והשניה כדי שישבע מאכילתו מאשר לקנות נר שבת, דעדיף להיות שבע בחושך מאשר להיות רעב באור.

[לז] ואף על גב דהקידוש דאורייתא והדלקת הנר דרבנן, מ"מ הקידוש על היין מדרבנן כיון שיוצא ידי חובת קידוש מהתורה בתפילתו (כמבואר בסימן רע"א סק"ב במשנ"ב. וע"ע במה שכתבנו בזה לקמן בדיני קידוש תשובה ב') ובדרבנן של נר שבת מול דרבנן של קידוש על היין נר שבת עדיף משום שלום בית, דאין שלום בבית בלא נר. ועוד, שיכול לצאת ידי חובת קידוש על הפת, ולכן נר שבת קודם (משנ"ב ס"ק י"ג).   

[לח] ובתלמוד ירושלמי אמרו (פאה פ"ח ה"ז) אמר רבי חנינא, צריך שיהיו לו לאדם שני מלבושים להתעטף בהם, אחד לחול ואחד לשבת, שנאמר (רות ג, ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ, אלו בגדי שבת. המלבוש נקרא כבוד (כאומרם ז"ל רבי יוחנן קרי ליה למאני מכבדותי - סנהדרין צד ע"א), לפי שהוא מכבד את האדם, שכשבא למקום שאין מכירים אותו ורואים אותו לבוש בגדים מכובדים זה גורם להם לכבדו, וזהו הכבוד המוזכר בפסוק שצריך לעשות לשבת (שו"ע הרב סימן רס"ב ס"ג). ובאורחות חיים (הלכות שבת סימן תמ"ה) ובכל בו (סימן ל"א) כתבו טעם נוסף להחלפת הבגדים בשבת כדי לזכור שהוא יום קדוש לאלוקינו ולא יבואו לידי חילול שבת, ולכן חטא המקושש שיצא בלא טליתו ולא היה לו אות לזכור שהוא שבת (ומשום כך נסמכה פרשת ציצית שנאמר בה "למען תזכרו" לפרשת המקושש). ועל פי זה פירשו מה שכתוב "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיה נח, יג), שעל ידי "וכבדתו" במלבושים מיוחדים לשבת, תזכור היטב את קדושת השבת ותמנע עצמך "מעשות דרכך" (יחוה דעת ח"ה סימן כ"ג בסוף ההערה. וע"ע בכתב סופר פרשת בא מה שביאר על הפסוק וַֽיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹֽת). ועי' בכה"ח אות כ"ג ביאור נוסף על פי תורת הנסתר מדוע צריך לייחד בגדים לשבת.

[לט] ובכלל זה אף החגורה שחוגר ביום חול (שו"ע הרב שם ס"ג בשם האריז"ל). וכן נהג הגר"א להחליף כל בגדיו מכף רגל ועד ראש ללא יוצא מן הכלל (מעשה רב אות קמ"ז. והחזו"א היה מחליף גם את הכיפה לכבוד שבת). וכן נהג הסבא מקלם זצ"ל להחליף כל בגדיו לכבוד שבת, אף המנעלים והכובע, ואמר הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל שעל כן זכה הסבא מקלם למאור פנים מיוחד בשבת (על אף שסבל מחוסר דם וממחלת לב קשה והיה חיוור עד מאוד, אך בשבת לבש צורה) שהיו פניו מאירות ואדומות כזוהר הרקיע (נשמת שבת סימן רע"ו).

[מ] ומ"מ ראוי לצחצח במשחה ולהבריק יפה את הנעליים של חול לכבוד שבת. ומותר לעשות כן גם בערב שבת חזון, כמו בשאר שבתות השנה (אגרות משה ח"ג סימן פ', שו"ת יחוה דעת ח"ה סימן כ"ג, מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בקובץ תורני - חניכי ישיבת קול תורה, גיליון ב' תש"ס, עמוד ג', מרן הגר"ש וזנאר זצוק"ל בקובץ מבית לוי חי"ג עמוד כ"ט). וכן האבל רשאי לעשות זאת לכבוד שבת, הואיל ואין אבלות בשבת (חזו"ע אבלות ח"ב עמוד רפ"ז, שש"כ פרק ס"ה הערה כ"ה בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל).

איתא במדרש פליאה (הובא בספר רזין דאורייתא בשם האוהב ישראל מאפטא זיע"א): ישראל אינם יודעים מהו השכר המגיע להם בעד ניקוי הנעלים בערב שבת, שנאמר (שיר שירים ז, ב): מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, וזהו שנאמר (ישעיה כב, יב): וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָקוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק ע"כ. וביאר הרה"ק מאפטא זיע"א את דברי המדרש במשל לעני שהיה מחזר על הפתחים, ובהיותו מסבב מכפר לכפר נקלע פעם אחת לאיזה הר, וכאשר שכב לנוח הרגיש שם באבנים מבריקות ונחמדות למראה, לקח מלא חופניים מהאבנים ושם בתרמילו, אולם בהיותו הולך ברגליו כבד עליו משאו והשליך מתרמילו כמה מן האבנים כדי להקל מעליו את טורח הדרך, לבסוף הגיע לאיזה ישוב והראה למארחו את האבן היחידה שנותרה לו בתרמילו, ויהי כראות המארח את האבן לקחה תיכף לסוחר אבנים כדי לדעת את שויה, וכשראה הסוחר את האבן העריך את שויה בכמה אלפי דינרים, מיד נפל העני ארצה והתחיל מורט שערותיו וגעה בבכיה: כל כך הרבה אבנים טובות היו בידי, גדולות ויפות מזו, אך השלכתי אותם מידי כדבר שאין בו חפץ בגלל מעט טרחה. זהו המשל, והנמשל, כשאדם יגיע לבית דין של מעלה לאחר שנות חיים ארוכים ויראה כמה שכר גדול ורב קיבל בעבור מצוה קלה של צחצוח נעליים לכבוד שבת, מיד ימרר בבכי, "ביום ההוא יקרא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" - על שהשליך מידיו מצוות ומעשים טובים שיכול היה לקיים בזה העולם, אשר שם, בעולם האמת, ערכם גדול ורב לאין ערוך. וזהו שאמרו באבות (ב, א) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.

[מא] שהרי יחוד בגדים לשבת למדנו מדכתיב "וְכִבַּדְתּוֹ" (ישעיה נח, יג), שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול (שבת קיג ע"א), וזהו דוקא בבגדים שאדם לובשם לכבוד וכפי שביארנו בתשובה הקודמת. מיהו סוודר לשבת יש לייחד, דלובשו אמנם משום הקור אך גם מתכבד בו לפי שנשאר לבוש בו תמיד משא"כ מעיל חורף וצעיף שפושטם כשמגיע למקומו. מיהו יעוי' בכה"ח (אות כ"ה) בשם החסד לאלפים דמשמע שאף בגדי שינה יש לייחדם לשבת אם אפשר. אך אין המנהג כן והטעם כנ"ל. ואולי אף החסד לאלפים אמר דבריו רק על פי הקבלה, יעוי' שם בכה"ח אות כ"ג.

[מב] ואע"ג שהלילה קודם בזמן ליום וקימ"ל שאין מעבירים על המצוות, יש לומר על פי מה שכתב החכם צבי (סימן ק"ו) שדוקא בשתי מצוות אמרינן אין מעבירים על המצוות, אבל במצווה אחת יכול לדחותה ליום אחר כדי לעשותה מן המובחר, וכל סעודות שבת מצווה אחת הן שנאמר וקראת לשבת עונג. ועוד יש אומרים שדוקא לזמן מרובה אין לדחות את המצוה, דחיישינן שמא תתבטל לגמרי (וכפי שכתב בשו"ת הרדב"ז ח"ד סימן י"ג אודות מי שהובטח לו מהשר שיוציאוהו מבית האסורים, ויהיה משוחרר יום אחד, שאין לו לבחור יום קדוש ביותר כגון יום הכיפורים, לפי שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואין אומרים לו להניח מצוה קלה שבאה לידו כדי לעשות מצוה חמורה ממנה), אבל לזמן מועט שפיר דמי להשהות המצוה כדי לעשותה ביתרון הכשר (חיי אדם סימן ס"ח, ציין אליו המשנ"ב בסימן צ' ס"ק כ"ח. מאור ישראל ח"ב פסחים קה ע"א, הליכות עולם ח"ג עמוד ק"א. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ב סימן נ"ד ובבאר היטב סימן צ' סק"י).

[מג] וכפי שמדויק בפסוק שממנו למדים חיוב ג' סעודות שבת ("וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לה', הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה"), שעל היום השני שהוא נגד סעודת היום אמר הכתוב "כי שבת היום לה'" להורות דעיקר שם שבת נתפס על היום ולכן כבוד יום עדיף, וכן מצינו בלשון הגמרא שסתם לשון שבת קאי על היום (יעוי' ברש"י שבת לח ריש ע"ב, ובמשנה בשבת קי"ג ע"א - אבני סופר עמוד קע"א).

[מד] וכן מצינו לפי פירוש אחד ברש"י (גיטין לח ע"ב ד"ה בערב שבת) משפחה שלימה שנעקרה מן העולם לפי שקבעה את עיקר סעודת שבת בלילה ולא ביום. ועל אף שכוונתה לטובה הייתה שלא לבטל את לימוד בית המדרש ביום השבת, מ"מ נענשו על כך (אולם יעוי' בפירוש הר"ן והריטב"א שם שפירשו כפירוש שני של רש"י דהכוונה שהיו מרבים בסעודה בערב שבת ומגיעים לשבת כשהם שבעים).

[מה] הארכנו בעניין בזה בדיני חג השבועות שעתיד לצאת אי"ה לאור עולם יחד עם דיני שאר המועדים.

[מו] ואף שהמשנ"ב כתב כל מקום לפי מנהגו, ודאי כונתו לכל משפחה דהשבת לעונג ניתנה. ולפי שמן הסתם רוב בני אדם עיקר עינוגם בבשר ויין ומגדנות לכך איתא בסימן ר"נ ס"ב דירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו (משנ"ב שם).

[מז] ולכן אם אינו רוצה לאכול בסעודת ליל שבת שני תבשילים, על אף שטוב להיזהר בכך, מ"מ אינו חובה, ויכול לאכול רק תבשיל אחד.