הרב יצחק יוסף לפרשת כי תצא – הלכות תקיעת שופר

תוקע בשכר

א. בשיעור הקודם דברנו בענין חשיבות השליח צבור, וכן שעדיף לקחת שליח צבור בשכר, כי על ידי זה הוא מכין עצמו היטב, ומדקדק בתפלה כראוי, וכמבואר בתשובת הרשב"א (ח"א סימן תנ וסימן תרצא, וח"ג סימן תלט). והוא הדין לגבי התוקע, לפני כמה שנים הזדמן לי להתפלל באיזו ישיבה, ושם נתנו למשגיח לתקוע, והוא לא ידע לתקוע כראוי, והיינו צריכים לחזור על התקיעות לאחר התפלה. כנראה שהוא לא התאמן על התקיעות, אולי הוא צדיק וחזר על ההלכות, אבל צריך להתאמן גם על התקיעות בפועל, "קהל עדתנו עליך יסמוכו", וכאשר משלמים לתוקע כמה מאות שקלים או דולרים, יש לו אחריות להתכונן היטב לתקיעות.

על התוקע להתכונן היטב

ב. יש כמה פרטים בדיני התקיעות שצריך לדעת אותם. 'מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך', לדוגמא, בסדר תר"ת התקיעה צריכה להיות לפחות באורך התרועה, בתרועה צריך לתקוע לפחות תשעה כחות, טו טו טו, כל טו זה כח אחד, וכן התקיעה של תר"ת צריכה להיות לפחות באורך של תשעה כחות. וכן התקיעה של התש"ת צריכה להיות באורך כזה, כנגד השברים, שכל שבר הוא שיעור שלשה כחות. ואילו התקיעה של תשר"ת צריכה להיות באורך של שמונה עשרה כחות, כנגד השברים והתרועה, כי אנחנו חוששים שמא שברים ותרועה זו התרועה שדיברה עליה התורה. ואם האריך בתרועה ובתקיעות אינו מזיק, והשבר לא יאריך בו, כדי שלא יהיה כמו תקיעה, וגם לא יקצר בו שלא יהיה כמו כח אחד של תרועה. ולכן צריך להתאמן על התקיעות לפני ראש השנה, ואז יעשה הכל כהוגן.

תקיעות דאורייתא ודרבנן

ג. שלושים תקיעות הראשונות הנקראות תקיעות מיושב, יוצאים בהן ידי חובה מהתורה, ואחר כך תוקעים מעומד בתפלת מוסף, ואלו תקיעות מדרבנן. אם כי יש בזה מחלוקת ראשונים, ודעת התוספות במסכת פסחים (קטו. ד"ה מתקיף) שתקיעות מעומד הן עיקר המצוה. אבל יש סתירה בתוספות, כי בתוס' במסכת ראש השנה (לג: ד"ה שיעור) מוכח שתקיעות מיושב הן התקיעות דאורייתא, והתקיעות דמעומד הן מדרבנן. וכן דעת הרי"ף (ראש השנה י סע"ב מדפי הרי"ף) והרמב"ם (פ"ג מהלכות שופר הלכה יב), שהתקיעות מיושב הן העיקר, והתקיעות דמעומד הן לבלבל את השטן. ולכן לא יחשוב בתקיעות דמעומד לקיים בהן מצוה דאורייתא, שלא יעבור על בל תוסיף, כי לפי ההלכה כבר יצא ידי חובה דאורייתא, ואלו תקיעות דרבנן.

עמידה בתקיעות

ד. התוקע עצמו עומד בכל התקיעות, כי בספירת העומר נאמר וספרתם "לכם", ושם נאמר שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש "בקמה", ודרשו חז"ל אל תקרי בקמה אלא בקומה, שצריך לעמוד מלוא קומתו בשעת ספירת העומר, ומכאן למדנו לכל המצוות שנאמר בהן "לכם", כמו ציצית שנאמר בה והיה "לכם" לציצית, שצריך לברך ולהתעטף מעומד. והוא הדין בתקיעת שופר, שנאמר יום תרועה יהיה "לכם", ולכן התוקע צריך לעמוד, ולכתחילה לא יקחו תוקע חולה שאינו יכול לעמוד, אלא אם כן אין תוקע אחר, אנוס רחמנא פטריה.

עמידה בברכות

ה. אולם הצבור רשאים לשבת בתקיעות הראשונות דמיושב, ומעיקר הדין רשאים לשבת גם בעת הברכות על התקיעות, ואמנם במשך שנים על גבי שנים היה נהוג אצל מרן זצ"ל שהצבור עומדים בשעת הברכות, והיו ממתינים כמה שניות עד שהצבור מתיישב ויהיה שקט, ואז תוקע. אולם בחזון עובדיה ימים נוראים (עמ' קכד) כתב קצת אחרת, שאין אנו מטריחים את הצבור לעמוד בשעת הברכות שעל השופר. וכנראה ראה שהדבר מפריע, ובפרט כשיש בבית הכנסת כסאות פלסטיק, שכאשר הקהל מתיישבים נעשה רעש, ולא יודעים אם זה התקיעות או הכסאות... ולכן הכל תלוי בענין, אם הצבור רוצים לעמוד – וכמו שמרן זצ"ל נהג במשך שנים רבות – ואין בזה הפרעה, יעמדו, ואם יותר נוח שם לשבת בברכות ולמנוע הפרעה ורעש, ישבו.

נשימה אחת או שתים

ו. נחלקו הפוסקים בשברים ותרועה של תשר"ת, אם צריך לעשותם בנשימה אחת או בשתי נשימות, ולכן מרן השלחן ערוך (סימן תקצ סעיף ד) עשה פשרה, בתקיעות דמיושב – שהן העיקריות – יתקע בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יתקע בשתי נשימות. ואחינו האשכנזים עושים הכל בשתי נשימות, אין להם נשימה ארוכה...

קול השופר

ז. כל הקולות כשרים בשופר, אלא שצריך שיצא קול תקיעה, מה שאין כן אם יוצא אויר בלבד, אינו יוצא ידי חובה. ולכן ינקה את השופר כדי שיצא קול טוב, לא ישטוף את השופר במים או בערק כי זה הורס את השופר, אולי זה טוב לאותה שעה, אבל לאורך זמן השופר נהרס, ולכן אם מצטבר רוק בשופר, ינקה אותו בנוצה.

המצוה בתקיעה או בשמיעה

ח. יש לדון במה שהשומעים יוצאים ידי חובת התקיעות, אם המצוה היא בתקיעה וכל אחד צריך לתקוע, אלא שהצבור יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, או שלא שייך לומר שומע כעונה אלא במצוה שבדבור, ולא בתקיעה, וכאן המצוה היא בשמיעה עצמה ולא בתקיעה. ויש להוכיח מלשון הברכה, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו "לשמוע" קול שופר, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן תקפה סעיף ב), ואם כן מוכח שהמצוה בשמיעה. אלא שהרז"ה (ראש השנה י ע"ב מדפי הרי"ף) כתב שבזמן התלמוד לא היו מברכים על התקיעות. ואם כן לכאורה אין הוכחה כל כך מנוסח הברכה. אולם הרמב"ן (שם) חלק עליו, וכתב שגם בזמן התלמוד בירכו על השופר. והרא"ש (פ"ד דראש השנה ס"ס י) הביא בשם ראבי"ה, שכן כתוב בירושלמי, שמברך לשמוע קול שופר. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"א מהלכות שופר ה"א) שהמצוה בשמיעה ולא בתקיעה. וכן כתב עוד הרמב"ם בפירוש בשו"ת פאר הדור (סימן נא), שאילו התוקע בעצמו סתם את אזניו ולא שמע את התקיעות, לא יצא ידי חובה. וכן כתב הרמב"ן (פסחים ז.) בשם רב האי גאון, שנוסח הברכה "לשמוע" קול שופר. ולעומתם דעת רב יהודאי גאון (הובא במחזור ויטרי עמ' שפח) והסמ"ג (ריש הל' שופר) שהמצוה לתקוע בשופר, ולשיטתם מברכים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו "לתקוע" בשופר, או על "תקיעת" שופר. וכן גירסת רבינו חננאל. ויש אומרים שכן סובר גם רבינו תם. ולפי זה מה שהשומעים יוצאים ידי חובה, זהו מדין שומע כעונה. אבל הלכה כדעת רוב הראשונים שעיקר המצוה בשמיעה. וכן המנהג שמברכים "לשמוע" קול שופר.

הכשר מצוה

ט. לפי דברי הרמב"ם וסיעתו שהמצוה בשמיעה, נמצא שהתקיעה היא רק הכשר מצוה, והרי זה דומה לבניית הסוכה שהיא הכשר מצוה, ורק הישיבה בה היא המצוה. נתאר לעצמנו שאדם בנה סוכה, אבל לפני שנכנס לסוכה קרה לו אונס ולא ישב בסוכה, בודאי שלא קיים מצוה. אמנם אנוס רחמנא פטריה, והחושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ברכות ו.), אבל זה רק "כאילו" עשאה, ולא שעשאה ממש.

שופר גזול

י. הרמב"ם (פ"א מהלכות שופר הלכה ג) – לשיטתו שהמצוה בשמיעה ולא בתקיעה – כתב עוד הלכה: שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל. והראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב: ואפילו יהיה בו דין גזל, יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. כלומר מסכים לדינו של הרמב"ם, אבל לא מטעמו, כי לשיטת הראב"ד מה שכתוב יום תרועה יהיה "לכם", לא חוזר על התקיעות, אלא על היום, חלקהו, חציו לה' וחציו לכם, שצריך גם לאכול בשר ולשתות יין, ובזה מראים שאנחנו בטוחים בחסדיו של ה' יתברך שנצא זכאים, וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות יום טוב הלכה יז) שיש מצוה לשמוח גם בראש השנה. אבל התרועה עצמה "מכל מקום", גם בשופר גזול יוצאים בו ידי חובה. אם הראב"ד מסכים לדינו של הרמב"ם, מדוע הוא חולק על טעמו, וכי הוא מחפש מה אפשר לחלוק על הרמב"ם?! כפי שיש כאלה היום... כנראה שהראב"ד סובר שהמצוה בתקיעה, ולכן כתב טעם אחר. אבל הרמב"ם אזיל לטעמיה שהמצוה בשמיעה בלבד, ולכן כתב שאין דין גזל בשופר.

תקיעת חש"ו

יא. במשנה (ראש השנה כז:) שנינו: התוקע לתוך הבור, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא. כלומר אם רק שמע את ההד של קול השופר לא יצא. ומכאן הוכיח הטור (סימן תקפה) – רבינו יעקב בנו של הרא"ש – שהמצוה בשמיעה, כי אילו המצוה בתקיעה, מדוע לא יצא כששמע קול הברה. והשאגת אריה (סי' ד) הקשה על זה, מדין חש"ו – חרש שוטה וקטן – שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, לפעמים קטן תוקע יותר טוב מגדול כיון שאין לו אימת הצבור, אבל אמרו במשנה (ר"ה כט.) שמי שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, וקטן אינו חייב במצוות, אמנם יש אומרים שהוא חייב במצוות מדרבנן מדין חינוך אבל ההלכה כדעת רוב הראשונים שאין על הקטן שום מצוה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ורק אביו מחוייב מדרבנן לחנך אותו. וכן חרש שאינו שומע, כגון שהיה במלחמה ונעשה חרש מרעש פגזי הטנקים, אפילו שלפני כן הוא היה בריא, אבל עכשיו הוא חרש ופטור ממצות התקיעה ולכן אינו יכול להוציא אחרים. וכן שוטה, כגון שמרוב הצרות השתגע, והוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש, והנה בא בראש השנה ומבקש לתקוע, אבל אי אפשר, כיון שהוא פטור מהמצוה, אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה. אילו היה "עתים חלים עתים שוטה", כמו מי שחי על כדורים, בשעה שלוקח כדורים הוא בריא, וכשאינו לוקח כדורים הוא חסר דעה, בזמן שהוא בריא הוא חייב במצוות ומוציא אחרים ידי חובתם. אם המצוה בתקיעה מובן מדוע אינם מוציאים ידי חובה, כי השומע אינו תוקע בעצמו, והחש"ו שאינו בר חיובא לא יכול להוציא את החייב, אבל אם המצוה בשמיעה, הרי הוא שמע תקיעה ולמה לא יצא ידי חובה.

תקיעות לכבוד

יב. בשו"ת חלקת יואב (סימן לג) מתרץ את קושיית השאגת אריה, כשעושים הכתרה לרב – או להבדיל לנשיא יהודי או גוי – תוקעים בשופר, אבל אלו תקיעות לכבוד, ולא תקיעות של מצוה, ולכן אם תקעו תקיעות כאלה בראש השנה, אפילו אם יצאו תקיעות טובות על פי ההלכה, תשר"ת תש"ת תר"ת, לא יוצאים בתקיעות אלו ידי חובה, כי צריך לשמוע תקיעות של מצוה, ואלו תקיעות של רשות. והוא הדין השומע תקיעות של חש"ו, גם אם המצוה בשמיעה ולא בתקיעה, מכל מקום אין אלו תקיעות של מצוה, אלא תקיעות של רשות, כי חש"ו אינו מחוייב במצוות, ולא יוצאים ידי חובה בתקיעות כאלו.

יש מצוה גם בתקיעה

יג. לפני יותר מארבעים שנה שמעתי ממרן זצ"ל, שהביא ראיה לכך שאף על פי שעיקר המצוה בשמיעה, מכל מקום יש מצוה גם בתקיעה, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שופר הלכה ד): המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. וכן התוקע לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה. לא יצא. נתכוין שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוין התוקע להוציאו, או שנתכוין התוקע להוציאו ולא נתכוין השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע. ומרן השלחן ערוך (סימן תקפט סעיף ח) מעתיק את לשון הרמב"ם מילה במילה. ולכן התוקע אומר "ברשות מורי ורבותי", ועונים לו "שמים" ראשי תיבות "שומע משמיע יחדיו מכוונים". כגון מי שקם בנץ החמה, אבל שם התוקע לא תקע כראוי, והנה בדרך חזרה הביתה היה בית כנסת שהגיעו לתקיעות, עמד ושמע כל התקיעות, אחר כך פגש את התוקע ואמר לו: בזכותך יצאתי ידי חובה, שמעתי מהחלון את כל התקיעות שלך. אומר לו התוקע: אבל לא ידעתי שאתה מקשיב לתקיעות, ולא כיוונתי עליך, ולא יצאת ידי חובה. מסכן, סתם עמד בחלון... וכן מי שהיה מתעסק בתקיעות, כלומר שתקע להתלמד, השומע ממנו לא יצא. בראש השנה שנת תשל"ח מרן זצ"ל נפל ביום ראש השנה, המשקפיים עפו ממנו עשרה מטר, והרב הקיא דם, מיד הזמינו לו אמבולנס, אבל הרב לא רצה להתפנות לבית החולים, והביאו לו את הבית חולים לבית, חמצן ושאר התרופות. קרא לי ואמר: אני הייתי אמור לתקוע בבית הכנסת, אבל אני לא יכול ללכת לבית הכנסת, תתקע במקומי, השופר נמצא מאחורי הש"ס, תקח אותו ותתקע. אמרתי לו: אני לא רגיל לתקוע ולא התאמנתי לתקוע. מרן עמד על כך שאתקע, אמר לי: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, תקח את השופר ותתאמן עכשיו, ותכוין בפירוש שאתה לא יוצא ידי חובה בתקיעות אלו, ואז תוכל לברך על התקיעות בתפלה לכולי עלמא. עליתי לגג של "היכל שלמה" והתאמנתי על התקיעות. מי שעבר שם ברחוב קינג ג'ורג' ושמע קול השופר, חשב שהמשיח הגיע... מי ששמע תקיעות אלו לא יצא ידי חובה, כיון שאינן תקיעות של מצוה אלא כדי להתלמד בלבד. אם המצוה היא בשמיעה בלבד, מדוע לא יצא ידי חובה, הרי שמע מבר חיובא, אלא ודאי שיש מצוה גם בתקיעה.

בירך על תקיעת שופר

יד. למרות שיש מצוה גם בתקיעה, מברכים "לשמוע" קול שופר, כי עיקר המצוה היא בשמיעה. ומכל מקום אם טעה ובירך לתקוע בשופר, או על תקיעת שופר, בדיעבד יצא ידי חובה, כיון שיש לסמוך בדיעבד על הפוסקים שהמצוה היא בתקיעה דוקא, ולדבריהם כן הוא נוסח הברכה. אמנם הפרי חדש (סימן תקפה) כתב שמי שבירך לתקוע בשופר לא יצא, וצריך לחזור ולברך לשמוע קול שופר. אולם מרן זצ"ל בחזון עובדיה (עמ' קטו) פסק שבדיעבד יצא, שהרי יש לנו לחוש לסב"ל, ספק ברכות להקל.

תקיעות מיותרות

טו. ביום ראש השנה אחרי שסיימו את התקיעות אין לתקוע עוד, השופר הוא מוקצה בכל שבת, אבל בראש השנה מותר לטלטלו כי יש מצוה לתקוע, אבל לאחר התקיעות אין לתקוע בו ללא צורך, אלא אם כן תוקע מספק, ביום הראשון יש מצוה מהתורה, ובספק הולכים לחומרא, וביום השני חובת התקיעות מדרבנן, ובספק יש ללכת לקולא. על כל פנים כל שיש צורך מותר לתקוע. והוא הדין שמותר לתקוע עבור נשים, למרות שנשים פטורות, אם רוצות לשמוע תקיעות מותר לתקוע עבורן. אולם לתקוע בלי שום צורך אסור, כגון שרוצה לתקוע תרועה גדולה כדי להראות את כחו, אסור.

לתת לקטן לתקוע

טז. מותר לתת לקטנים לתקוע בראש השנה, לאחר שסיימו את כל התקיעות. יש קטנים שיודעים לתקוע יותר טוב ממבוגרים, כי אין להם אימתא דצבורא, הגדול יש לו אימתא דצבורא, כמו הדורש ברבים, אין זה אותה הרגשה כמו שמדבר עם חבירו. ולכן טוב לתת לקטן להתאמן על השופר, כדי להכין את דור העתיד של התוקעים. אבל בודאי שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובה בתקיעותיו.

תוקע בר מצוה

יז. אם הקטן הגיע לגיל מצוות ביום ראש השנה, ביום א' תשרי נעשה בר מצוה, מעיקר הדין הוא יכול לתקוע בבוקר ולהוציא את הרבים ידי חובה. ואמנם אין הנער נעשה גדול שחייב במצוות עד שימלאו לו שלש עשרה שנה וגם יביא שתי שערות, אם הביא שתי שערות קודם י"ג הרי זה שומא בעלמא, ורק אם הביא שתי שערות לאחר י"ג שנה הוא חייב במצוות, אבל יש לנו "חזקה דרבא", רבא לימד אותנו שמי שהגיע לכלל שנים, חזקה שהביא שתי שערות. אלא שהמגן אברהם (סימן לט סק"א, וסימן נה סק"ז, וסימן קצט סק"ז, וסימן רעא סק"ג) כתב שחזקה זו אינה חזקה גמורה, והיא מועילה רק לדרבנן, אבל לדאורייתא צריך לבדוק אם הביא שתי שערות, ואין לסמוך על החזקה. ולכן פסק המשנה ברורה (סימן תקפט סק"ב) שאפילו הגיע לגיל י"ג, אינו יכול להוציא אחרים ידי חובת תקיעות שופר, אם לא ידוע שהביא שתי שערות. מרן לפני חמשים שנה כתב בקול סיני כדעת המגן אברהם והמשנה ברורה, שבמצוות דאורייתא – כגון קידוש והבדלה – אין לצאת ידי חובה מנער בר מצוה שלא ידוע אם הביא שתי שערות. אולם אחר כך בחזון עובדיה (ימים נוראים עמ' קכו) הביא בשם הריב"ש (ס"ס קפב) ומהר"י קולון (בתשובות החדשות סימן מז) ועוד פוסקים רבים, שחזקה דרבא היא חזקה גמורה ואמיתית, ומועילה גם לדאורייתא. ורק לגבי יבמה – שבעלה נפטר בלי ילדים והיא נפלה לפני אח בעלה וזקוקה לחליצה או יבום – מחמירים לברר אם הביא שתי שערות, כי במקרה כזה שהוא להתיר אשה לעלמא מחמירים יותר.

זמן התקיעה

יח. זמן תקיעת שופר הוא ביום, כלומר בנץ החמה, ובדיעבד אם תקע מעלות השחר יצא ידי חובה. אבל לא טוב לתקוע לפני התפלה, פעם היו תוקעים לפני התפלה, והגוים חשבו שהיהודים קוראים למרד, ופשטו עליהם והרגו בהם, לכן תיקנו שיתקעו באמצע התפלה, לאחר תפלת שחרית וקריאת התורה לפני תפלת מוסף, ואז הגוים מבינים שזה מנימוסיהם של היהודים.

שינה בראש השנה

יט. יש שמקפידים בראש השנה להתפלל שחרית בנץ החמה, כי אמרו בירושלמי: מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, מי שישן בראש השנה ישן מזלו באותה שנה. אמנם הערוך השלחן (סימן תקצז סעיף ב) העיר שלא מצאנו בירושלמי שאמרו כן. הוא היה גאון עולם ויכל לומר שלא נמצא כן בירושלמי. אבל נאמנים עלינו דברי רבותינו שהעידו כן בשם הירושלמי. ולכן לאחר התפלה ישאר ער לפחות עד חצות היום, כי כן מבואר בשער הכוונות (דף צ ע"א) שכל הקפידא היא עד חצות היום.

משכימי קום

כ. יש שמקפידים להשכים לפני עמוד השחר, מפני דברי הירושלמי הנ"ל. אבל עיקר הקפידא היא כשהיה ער והולך לישון, כי מראה שאין לו פחד מיום הדין, 'אשרי אדם מפחד תמיד'. מה שאין כן כשהלך לישון בלילה, בלילה אין דין, 'דינו לבוקר משפט', ובבוקר הוא יכול להמשיך לישון עוד, כי אינו הולך לישון בקום ועשה.

תפלה בנץ

כא. יש שמקפידים להתפלל בנץ ביום ראש השנה, מצד מעלת התפלה בנץ, אלא שצריך לדעת שתפלה בנץ אינה חובה, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן פט סעיף א) שהוא רק למצוה מן המובחר, "יראוך עם שמש", וזה טוב למי שיכול, כי הוא ישן בשעה מוקדמת, אבל מי שיושב ולומד בלילה עד שעה מאוחרת, וכותב תשובות ופסקים, או לומד עם חברותא, אם יקום בנץ ירדם בכולל, ועל זה אמרו הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ותלמוד תורה כנגד כולם. מרן זצ"ל במשך שנים על גבי שנים היה לו מנין למאחרים בבית הכנסת ברחוב אלקנה בשעה 7:45, וחכם בן ציון היה מתפלל עמו, ובקושי היה להם מנין, מרן היה מסתובב לפני ישתבח עם התפלין כדי לקבץ מנין.

הרב לופס

כב. רבי שלום לופס[1] חיבר חוברת שלימה על חשיבות התפלה בנץ החמה, והיה מדבר על זה הרבה. פעם אחת לפני כ-55 שנה הוא הגיע לשיעורו הקבוע של מרן זצ"ל בבית הכנסת שאול צדקה, וכולם עמדו בפניו[2], מרן הבין שרוצה לדבר על איזה ענין והושיב אותו לידו. בסיום השיעור מרן לחש לו: תדבר על מה שאתה רוצה, אבל רק לא על הנץ החמה! מרן ידע ששומעי השיעור באים אחרי יום עבודה ללמוד שעה וחצי, ומרן חשש שאם יקומו לנץ לא יצליחו ללמוד כראוי. והרב לופס שמע בקולו, למרות שמרן היה צעיר ממנו, ואמר דברי תורה אחרים.

כל מקרה לגופו

כג. יש קהילות שמתפללים אצלם בנץ בראש השנה, וכאשר מגיעים לפיוטים, אז 'ידי רשים נחלשים', והם נרדמים, או שנרדמים בשעת קריאת התורה, עד שבא השופר ומעיר אותם... ולכן בכל קהילה יבדקו מה טוב עבור הקהל, אם זה לא מפריע, יתפללו בנץ שהיא מצוה מן המובחר. אצלנו בישיבה לא עושים נץ, אלא מתפללים כרגיל בשעה שבע, כי מהנסיון ראינו כשמתפללים מוקדם נופלת עליהם תרדמה, וגם לא מתפללים בחשק, והתפלה בראש השנה צריכה להיות בחשק ובכוונה, כראוי ליום הדין.

יום הדין

כד. ביום ראש השנה נגזר על כולם, מי למוות ומי לחיים, כדאי לבקר בבית החולים בימים אלה, ואדם יראה ויחזור בתשובה, אנשים צעירים ובריאים שפתאום כאב להם הראש וגילו אצלם איזה גידול בר מינן. מנהל בית החולים הדסה אמר לי: בכל שנה נוספים 30,000 חולים במחלה קשה זו על שונאיהם של ישראל. ולכן צריך לכוין היטב בתפלות של הימים הנוראים, שנזכה לשנה טובה יחד עם כל ישראל.

לעורר את הצבור

כה. לפני התקיעות יעמוד השליח צבור או הגבאי ויזהיר את הצבור על כמה דברים. ראשית, מצוות צריכות כוונה, שיכוונו לקיים מצות תקיעת שופר. וגם יכוונו לצאת מדין שומע כעונה, כי כאמור יש מצוה גם בתקיעה. וכן שהתקיעות מיושב דאורייתא והתקיעות מעומד דרבנן. וכן שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו, שהרי השומע את הברכה כאילו הוא מברך, והרי זה כאומר: "ברוך אתה ה' ברוך הוא וברוך שמו אלקינו מלך העולם". וכן שלא לדבר עד סיום התקיעות מעומד, ובפרט להסוברים שהתקיעות מעומד הן העיקר. ורק אם יש דבר הנוגע לתקיעות, כגון שהתקיעה לא היתה כהוגן, מותר להעיר בין התקיעות. אבל לאחר התקיעות מעומד מותר לדבר, כי כבר יצאו ידי חובה, והתרועה הגדולה היא רק לערבב את השטן.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן