הרב יצחק יוסף לפרשת כי תבוא – הלכות תקיעת שופר

מצוות צריכות כוונה

א. גולת הכותרת בראש השנה היא תקיעת שופר, שהיא מצוה דאורייתא, ולכן יש להקפיד על כמה דברים, כדי לצאת ידי חובת המצוה כראוי. לפני התקיעה יעמוד התוקע או השליח צבור, או רב בית הכנסת או הגבאי, ויאמר לצבור כמה דברים שצריכים להזהר בהם. בראש ובראשונה יכוונו לצאת ידי חובה, כי מצוות צריכות כוונה. אמנם נחלקו בזה תנאים ואמוראים בכמה סוגיות בש"ס, לדעת רבי יוסי (בראש השנה כט.) מצוות צריכות כוונה, וכן דעת רבי יהודה (כדמשמע בע"ז כז.), וכן דעת רבי יוחנן (בירושלמי פסחים פ"י) וריש לקיש (בפסחים קיד:). וכן דעת רבי זירא (בראש השנה כח סע"ב) שאמר לשמשו: כשאתה תוקע תכוין להוציא אותי ידי חובה, וזהו משום שמצוות צריכות כוונה. ואילו דעת רבן גמליאל (בעירובין צה:) שמצוות אין צריכות כוונה, וכן דעת אביי (בסוכה מא:) ורבא (בר"ה כח:), וכן דעת רב אשי (שם כח.).

דעות הראשונים

ב. ולענין הלכה נחלקו בזה הראשונים והאחרונים, רוב הראשונים סוברים שמצוות צריכות כוונה, כן דעת הרי"ף (ראש השנה ז: מדפי הרי"ף), שהעתיק דברי רבי זירא הנ"ל. וכתב הרא"ש (פ"ג דר"ה סימן יא) שזהו משום שהרי"ף סובר שהלכה כרבי זירא שמצוות צריכות כוונה. וכן דעת הרמב"ם (פ"ב מהלכות שופר הלכה ד): המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוין שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוין התוקע להוציאו, או שנתכוין התוקע להוציאו ולא נתכוין השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע. וזה כדעת הרי"ף והרא"ש שמצוות צריכות כוונה. ואמנם יש בדברי הרמב"ם סתירה, כי בהלכות חמץ ומצה (פ"ו הלכה ג) כתב: אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו. וזה כדברי האומרים שמצוות אין צריכות כוונה. וכבר עמדו על סתירה זו מפרשי הרמב"ם. ויש תירוץ פשוט לסתירה זו, שבאכילת מצה סוף סוף עשה מעשה ואכל מצה, ובטנו מלאה מהמצה שנהנה ממנה, לכן מעשיו מועילים גם בלא כוונה. מה שאין כן בשמיעת קול שופר וכדומה, שלא עשה מעשה כזה, כל שלא כיון לא יצא, כי מצוות צריכות כוונה. וגם בה"ג (הל' ברכות ריש פ"ב ופ"ז. וסוף הל' ראש השנה לט.) – הוא הספר הראשון שנדפס אחרי התלמוד – כתב שמצוות צריכות כוונה. וכן דעת רבינו ישעיה מטראני (ר"ה כט.) ועוד. ומאידך דעת הרשב"א והריטב"א והרז"ה (ר"ה כח.) שמצוות אין צריכות כוונה.

פסק ההלכה

ג. ומרן השלחן ערוך (סימן ס סעיף ד) כתב וזו לשונו: יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה. וידוע הכלל שכאשר מרן כותב שתי דעות בשם "יש אומרים ויש אומרים" הלכה כויש בתרא, כדעה האחרונה. וכל שכן בדין זה שכתב מרן על דברי השיטה השניה "וכן הלכה". וגם בהלכות שופר (סימן תקפט סעיף ח) כתב מרן את לשון הרמב"ם, שהמתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובה, עד שיכוין לקיים מצות תקיעת שופר.

מצוות דרבנן גם צריכות כוונה

ד. כוונה זו לצאת ידי חובה בתקיעות, היא בין לתקיעות דמיושב ובין לתקיעות דמעומד, שהרי הרמב"ם ומרן לא חילקו בזה. לאפוקי מהרדב"ז[1] (הובא במגן אברהם סי' ס סק"ג) שסובר שדוקא מצוות דאורייתא צריכות כוונה, אבל מצוות דרבנן אין צריכות כוונה. אבל מדברי מרן השלחן ערוך (סימן ריג סעיף ג) מוכח שגם מצוות דרבנן צריכות כוונה, כי כתב שם לגבי כל הברכות, שאינו יוצא ידי חובה בשמיעתו מחבירו, אלא אם כן התכוין לצאת ידי חובה, וגם המברך התכוין להוציאו. ומבואר בבית יוסף שהוא מדין מצוות צריכות כוונה. והלוא כל הברכות – מלבד ברכת המזון – הן מדרבנן, ואף על פי כן צריכות כוונה. וכן מוכח עוד ממה שכתב מרן השלחן ערוך (סימן ריט סעיף ה) לגבי ברכת הגומל[2], שאם בירך אחד הגומל לעצמו, ונתכוין להוציא את חבירו, ושמע חבירו וכיון לצאת, יצא[3]. וכתב מרן הבית יוסף שהוא מטעם מצוות צריכות כוונה. והלוא ברכת הגומל גם היא דרבנן, אמנם קרבן תודה הוא דאורייתא, אבל ברכת הגומל דרבנן, ולדברי הרדב"ז שמצוות דרבנן אין צריכות כוונה, לא היה צריך כוונה בברכת הגומל, אלא ודאי שלדעת מרן הבית יוסף גם מצוות דרבנן צריכות כוונה. והוא הדין בתקיעות מעומד שהן דרבנן, צריך לכוין לקיים מצוה.

לא יכנס בין ההרים

ה. הטוב ביותר לכוין על כל התקיעות בסתם שהוא בא לקיים מצוה, ולא יאמר בפירוש על תקיעות מיושב או מעומד שהן דאורייתא או דרבנן, כי נחלקו בזה הראשונים, ובדברי התוספות יש סתירה, כי במסכת פסחים (קטו. ד"ה מתקיף) כתבו שתקיעות מעומד הן עיקר המצוה. אבל בתוס' במסכת ראש השנה (לג: ד"ה שיעור) מוכח שתקיעות מיושב הן התקיעות דאורייתא, והתקיעות דמעומד הן מדרבנן. ולמה לנו להכניס ראשינו בין ההרים, "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה".

ברוך הוא וברוך שמו

ו. עוד יש להזהיר את הצבור שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו על הברכות של התקיעות, כמו בכל ברכה שיוצא בה ידי חובה שאינו עונה ברוך הוא וברוך שמו. כי מה שנוהגים לענות ברוך הוא וברוך שמו לא נזכר כלל בתלמוד, ולא בדברי הגאונים, ולא בדברי הרי"ף והרמב"ם, הראשון שהזכיר דין זה הוא הטור (סימן קכד) שהעיד על אביו הרא"ש שהיה נוהג לענות ברוך הוא וברוך שמו. ומרן השלחן ערוך בהלכות חזרת שליח צבור (סימן קכד סעיף ה) כתב גם כן: על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו. אבל ברכה שיוצא בה ידי חובה כמו ברכת לשמוע קול שופר, כתב הגאון רבי שמואל אבוהב בשו"ת דבר שמואל (סימן רצה) – היה קדמון לפני למעלה מ-300 שנה – שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו, שמכיון שהשומע הרי הוא כאומר את הברכה בעצמו, כשמפסיק באמצע הברכה לומר ברוך הוא וברוך שמו, הרי זה הפסק. וכן כתב בשו"ת פני יצחק אבולעפייא (ח"א מערכת הברכות אות מב). וכן כתב בספר שושנים לדוד (פ"ח דברכות משנה ח) – הוא ספר על המשניות שחיברו הגאון רבי דוד פארדו בעל שו"ת מכתם לדוד – שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו כששומע ברכה שיוצא בה ידי חובה. וגם הגאון רבי אלעזר בן טובו שהיה ראב"ד לעדת המערבים – המרוקאים – בעיר הקודש ירושלים ת"ו, בספרו פקודת אלעזר (סימן ריג, דף נ סוף ע"ב) הזהיר על כך, שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות כאלו שיוצא בהן ידי חובה. וכן כתב הרב חסד לאלפים (בסימן קסז סק"ז) בעל הפלא יועץ. וכן כתבו עוד להקת אחרונים, עשרות פוסקים, ואין צורך להאריך בזה, ויש לקבל האמת ממי שאמרו. וגם מי שמתעקש לענות, לכל הפחות יענה בשקט כדי שלא לבלבל את צבור השומעים.

עבר וענה

ז. לדעת הגאון רבינו זלמן (בשלחן ערוך שלו סימן קכד סעיף ב) יתכן שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו, כיון שמפסיק בין ה' למלכות בדבר שאינו מתיקון חכמים, והרי זה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. וכן דעת הרב ערוך השלחן (סימן קכד סק"י). והאגרות משה ח"ב (חאו"ח סימן צח). אלא שלמעשה מי שענה ברוך הוא וברוך שמו, בדיעבד יסמוך על דעת רבי מסעוד רקח (בספר מעשה רוקח פ"א מהלכות ברכות הי"א) והגאון רבי חיים פלאג'י (בספר חיים לראש דל"ח רע"ב) שאפשר לענות ברוך הוא וברוך שמו, אבל הבאנו את דברי הגר"ז וערוך השלחן והאגרות משה להראות את חומר הענין, ולכן שב ואל תעשה עדיף, ולא יענו ברוך הוא וברוך שמו על ברכת השופר.

תוקע ספרדי בבית כנסת אשכנזי

ח. הוא הדין שאין לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכת שהחיינו שעל השופר. אחינו האשכנזים מברכים שהחיינו על השופר גם ביום השני, אבל אנחנו מברכים רק ביום הראשון, ולכן אם יש ספרדי שתוקע לצבור אשכנזי, ביום השני יתן לאחד מהאשכנזים בקהל לברך שהחיינו, אבל הוא לא יברך.

שתיקה יפה

ט. עוד יש להזהיר את הצבור שלא ידברו בשעת התקיעות, מרגע שמתחילים לתקוע תקיעות דמיושב, עד סוף התקיעות מעומד, כי הברכה פוטרת את כל התקיעות כולן. ורק דבר שהוא צורך התפלה אומרים, כמו מזמור לדוד. בקדיש תתקבל שאחר חזרת מוסף יש עשר תקיעות, ואחר כך מותר לדבר. לא צריך לדבר, אבל מותר לדבר...

שיחה בשעת הקדיש

י. בקדיש עצמו אסור לדבר בחמשה אמנים הראשונים, שהם חובה. אבל מותר לדבר בתוספת של הקדיש, כגון תתקבל, יהא שלמא, על ישראל, שכל זה הוא רק מנהג, ולכן מותר לדבר שם מעיקר הדין.

יהא שלמא

יא. כאמור, יהא שלמא הוא תוספת שנהגו להוסיף, ולכן ספרדי שמתפלל אצל אשכנזים והם אומרים נוסח קצר של יהא שלמא "וחיים טובים עלינו", יכול לומר את הנוסח הקצר שלהם, כדי שלא לבלבל אותם עם הנוסח הארוך שלנו "חיים ושבע וישועה ונחמה וכו'". ורק אם בלאו הכי יש כמה ספרדים שמתפללים שם ואומרים את הנוסח הארוך של יהא שלמא, יאמר אתם את הנוסח הארוך שלנו.

שיחה מהענין

יב. לפעמים הצבור רוצים לדבר על התקיעות, רק מה שחייב מותר לדבר בין התקיעות, כגון שלא תקע כהוגן ורוצים לתקן אותו. אבל אין לדבר על כך שהתקיעות היו טובות או ארוכות, שזו שיחה שלא לצורך.

תקיעות ארוכות או קצרות

יג. השבוע באו אלי ללשכה כיתה שלימה של ילדים, באו ושופרותיהם בידיהם, כי הם למדו הלכות שופר, ורצו שאבחן אותם אם הם תוקעים כהוגן. הם צעירים וברוך ה' יש להם כח ותקעו טוב, אבל היו כמה דברים שהערתי להם, כמו בתקיעות של תשר"ת שצריך להאריך בהן כשיעור השברים והתרועה, ח"י כחות, יש אחד שתוקע מהר טוטוטו, ויש שתוקע טו, טו, טו, הוא תוקע לאט כמו שמדבר לאט... בשברים אסור להאריך שלא יהיה כמו תקיעה, אבל בתרועה ובתקיעות יכול להאריך כמה שירצה. אצל מרן זצ"ל היה תוקע אחד שידעו שהוא עושה תרועה גדולה ארוכה מאוד, וכשהתחיל את התרועה כולם הסתכלו בשעון, והאריך בתרועה עד שהגיע לדקה שלימה, ואז מרן צעק עליו: די! תפסיק, שלא יהיה עין הרע...

וידוי בתקיעות

יד. עוד יש להזהיר את הצבור, שלא לומר וידוי שמופיע במחזורים בתקיעות דמיושב, בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, מחשש הפסק. במחזורים של מנצור ולוגסי כתבו לומר את הוידוי בפה, כדעת הבן איש חי (פרשת נצבים אות יג), על פי דברי האר"י (בשער הכוונות דף צ ע"א) שבשעת התקיעות דברי הוידוי עולים למעלה בהתחברות קול השופר. אבל במחזור חזון עובדיה אין כלל את הוידוי הזה, כי בזמנו – כשהוצאנו את המחזור בשנת תשמ"ח – רציתי לכתוב את הוידוי, ולציין שאין לאומרו בפה, אלא בהרהור בלבד. אבל מרן זצ"ל אמר לי: אל תכתוב בכלל, כי יש אנשים שלא קוראים את האותיות הקטנות. כך הזהיר הגאון מליסא בסידורו דרך החיים, שאין להתוודות בשעת התקיעות. וכן הזהיר הגאון רבי עקיבא איגר (הובא בפסקים ותקנות של רע"א עמ' סג). וכן דעת המשנה ברורה (סימן תקצב ס"ק יב). וכן העלה מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סימן לו). והגרי"ש אלישיב התווכח על זה עם מרן, ואף על פי שהוא עצמו לא היה נוהג לומר, אבל לדעתו מי שאומר יש להניחו במנהגו, כי יש לו על מי לסמוך. ומרן בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סימן לב) ענה לו על טענותיו. אנחנו צריכים להמשיך בדרכו של מרן. יש היום שחולקים על מרן, ואולי גם מתגדלים בזה שהם חולקים על יביע אומר, ולכן נסביר את הנימוקים של מרן. האמת שהדרך הנכונה להתבטל לגדול הדור, אבל יש שלא רוצים לקבל עד שיסבירו להם, ולכן נסביר.

תקיעות מספק

טו. בגמרא ראש השנה (לד.) אמרו, שרבי אבהו תיקן בקיסרי לתקוע תשר"ת, תש"ת, תר"ת. כי יש ספק אם תרועה שאמרה תורה היא גנוחי גנח, כלומר שברים, או ילולי יליל, כלומר תרועה, או גנוחי גנח וילולי יליל, כלומר שברים תרועה. הרא"ש (פ"ד דראש השנה סימן י) הביא מה שפירש רב האי גאון, שהכל אמת, ובאחד מהם יוצא ידי חובה, אלא שהיו מנהגים שונים בתקיעות, למשל במרוקו עשו רק תשר"ת, בעירק עשו רק תש"ת, ובפרס ומדי עשו רק תר"ת, וכדי שלא יהיו אלה תוקעים כך ואלה כך, תיקן שכולם יתקעו באופן שווה, ואם היו קובעים לתקוע רק תשר"ת העירקים היו נפגעים, ואילו היו תוקעים רק תש"ת המרוקאים היו נפגעים, וכן על זה הדרך, לכן תיקנו שכולם יתקעו את כל סוגי התקיעות. וכן דעת רבינו חננאל והרז"ה, שכל התקיעות אמת. וכן על פי הקבלה צריך לתקוע הכל. ולדבריהם לאחר שתקע תשר"ת תשר"ת תשר"ת כבר יצא ידי חובה, ויכול להתוודות. אבל הרמב"ם (פ"ג מהל' שופר ה"ב) כתב בזה הלשון: תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל. וכן דעת המאירי כהרמב"ם. וגם מרן השלחן ערוך (סימן תקצ סעיף ג) העתיק לשון הרמב"ם. ולפי זה כשתקע תשר"ת עדיין לא יצא ידי חובה בודאי, ואם מתוודה, יש חשש הפסק בין הברכה לתקיעות. הגע עצמך, מי שבירך ברכת שהכל ולפני שטעם הפלאפון צלצל, פלאפון כשר כמובן... וענה מילה אחת "הלו", זה כבר הפסק[4]. והוא הדין למי שתקע רק תשר"ת, יש חשש שמא עדיין לא נחשב לו תקיעה, והרי זה כמו שלא טעם, ואיך יאמר וידוי, וכמו שהזהיר אותנו מרן השלחן ערוך (סימן תקצב סעיף ג): לא ישיח לא התוקע ולא הצבור, בין תקיעות מיושב לתקיעות מעומד. ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות.

טענת האדמו"ר ממונקאטש

טז. בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סימן עה) – של האדמו"ר ממונקאטש שהיה לפני קרוב למאה שנה והיה גאון עצום וחסיד של מהרש"א אלפאנדארי – מיישב את הנוהגים לומר וידוי בין התקיעות, וטוען שזה כמו "גביל לתורי", כמו שאם אדם בירך המוציא, ואחר כך נזכר שלא נתן אוכל לשוורים, ואסור לו לאכול, כי נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", שאדם מצווה לתת לבהמתו לאכול תחילה[5]. אמר לבני ביתו תגבלו את האוכל לשוורים שיהיה להם רך ויאכלו, לא נחשב הפסק, כיון שהוא לצורך האכילה. וכן לענין טיבול הפת במלח, "על כל קרבנך תקריב מלח", וגם השלחן הוא כמו מזבח, לכן יש לטבל הלחם במלח, ואם אמר לאחר ברכת המוציא קודם שטעם: תביאו מלח[6], לא הוי הפסק, כי הוא צורך הענין. וכך הוידוי הוא לצורך ההתעוררות לתשובה. כולם יודעים שביום ראש השנה כולם באים למשפט, אם אדם מתרגש באופן מיוחד בעת התפלה, ידע שבאותה שעה דנים אותו בשמים, דנים את כולם מי לחיים ומי למוות, מי באש ומי במים, מי בסקילה ומי בטביעה. כל האסונות שקרו בשנת תשע"ו – טביעות בים ותאונות ומחלות ופיגועים – הכל נגזר בראש השנה תשע"ו. וכן בראש השנה תשע"ז יגזר כל מה שיקרה במהלך השנה. והתקיעות באות לעורר הלבבות, וכך כולם חוזרים בתשובה, וזה נעשה על ידי הוידוי. וכמו שכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות תשובה הלכה א): כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה[7] תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו.

תשובה על טענתו

יז. אבל במחילה מכבודו של המנחת אלעזר, אף על פי שהשופר מעורר את הלבבות לתשובה[8], אבל זה רק אחד הטעמים, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה ה"ד): תקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. אבל יש עוד טעמים, שזה זכר למעמד הר סיני שנאמר בו "קול שופר חזק מאוד", או זכר לעקדת יצחק, או להמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו, וכמו שכתבו רב סעדיה גאון, והמאירי, והחינוך. ועוד שהלכה כרבי שמעון דלא דרשינן טעמא דקרא, כלומר אפשר לדרוש בליל שבת כמה דרשות שרוצה, כמו המגיד מדובנא... אבל לא יוציא הלכות על פי דרשותיו, וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' מלוה ה"א). וכן פסק מרן השלחן ערוך בחושן משפט (סי' צז סעיף יד).

עונג שבת ויום טוב

יח. יש מרבני דורנו שהביאו ראיה ממה שכתב הרשב"א בתשובה (סימן רמד), לגבי בית כנסת שהיתה להם איזו הפרעה באמצע קריאת המגילה, והיה הפסק גדול, ושאלו אם צריך לחזור ולברך, והשיב להם שמכיון שחלה הברכה על קצת מהקריאה, לא צריכים לחזור. והוא הדין בנידוננו שכיון שהברכה חלה על התקיעות של תשר"ת, אפילו שלא הסתיימה המצוה, אין בזה הפסק. אבל במחילה מכבודם זה לא ראיה ולא בטיך... שהרי שם קרא את המגילה ולכל הדעות התחיל את המצוה, אבל בנידוננו אם התר"ת הן התקיעות האמיתיות, מה שתקע תשר"ת ותש"ת לא קיים מצוה כלל, ולכן אין להפסיק בוידוי. וכן כתב המהרי"ל דיסקין (בקונטרס אחרון סימן עט), שמסתבר שאסור להפסיק בין התקיעות, וקודם תר"ת לא יפסיק אפילו מהענין, כי שמא לא נחשב שהתחיל במצוה. ולכן מסקנת הרב ביביע אומר שם, שאין לומר את הוידוי. מי שרוצה לענג את השבת או את יום טוב, יראה את התשובות הללו ויהנה. אבל גם לפני שיספיק ללמוד תשובות אלו, יעשה כפסק מרן זצ"ל...

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן