הרב יצחק יוסף לפרשת וילך – הלכות יום הכפורים

טבילה בלא ברכה

א. בפסקי הרא"ש סוף מסכת יומא (פרק ח סימן כד) הביא את המנהג לטבול בערב יום הכפורים, וכתב בשם רב סעדיה גאון שמברך על טבילה זו "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על הטבילה". וכנראה הוא הסתמך על מה שאמרו במסכת ראש השנה (כז.): חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. וגם יום כיפור דינו כרגל, שצריך לטהר עצמו בערב יום הכפורים. אולם הרא"ש העיר על זה, שטבילה זו היתה חובה דוקא בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו כל דיני טומאה וטהרה, ולפני שלשת הרגלים היו צריכים לטבול, ומי שהיה טמא מת היו מזים עליו מי אפר פרה אדומה, אבל בזמננו מקוה לא יועיל לטמא מת, ולכן טבילה זו אינה אלא מנהג, ואינה עדיפא ממנהג חבטת ערבה, שהוא מנהג[1] נביאים שפשט בכל ישראל, ואף על פי כן אין מברכים עליו, "חביט חביט ולא בריך", וכמבואר במסכת סוכה (מד:), ולכן בודאי שהטובל בערב כיפור לא מברך על טבילה זו. ולא יאמר, אני מסתמך על רב סעדיה גאון שאומר לברך, כי אם כן אין לדבר סוף, כל אחד יסמוך על איזו דעה יחידאה, יש לנו את כללי הפסיקה, וספק ברכות להקל. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן תרו סעיף ד) שטובל בלי ברכה.

רחיצה לאבל בערב כיפור

ב. מרן הבית יוסף (ס"ס תרו) כתב, שמכיון שטבילה זו היא מנהג בלבד, לכן אבל שיום הכפורים מוציא אותו מאבלות שבעה, אין להתיר לו לטבול משום טבילת מצוה, כיון שאין בה מצוה, אלא מנהג. ומכל מקום יש להתיר לאבל לרחוץ בערב כיפור, כיון שלא יוכל להתרחץ בלילה, ואינו כשאר יום טוב – כגון ראש השנה או סוכות – שמוציא את האבל מאבלות שבעה, ואסור לו להתרחץ בערב החג, כיון שבכל יום טוב מותר לו לרחוץ באמבטיה פרטית במים חמים – שהוחמו מערב יום טוב בין אם על ידי בוילר או על ידי דוד שמש – ועל כן אין להתיר לו לרחוץ מבעוד יום, אלא סמוך לשקיעה הוא מחליף את בגדיו והולך לבית הכנסת, ובלילה הוא מתרחץ. מה שאין כן יום הכפורים שאסור ברחיצה, מתירים לו לרחוץ מבעוד יום.

מעלת הטבילה

ג. גם בזוהר הקדוש (פרשת פינחס דף ריד ע"ב) מבואר שצריך לטבול בערב יום הכפורים. והמקובלים כתבו, שבטבילה זו נעשה לו סימן של קדושה על מצחו. והמלאך המגיד שהיה למרן הבית יוסף, והיה נותן לו מוסר ומדריך אותו בעבודת ה', אמר לו – כמובא בספר מגיד מישרים (פרשת נצבים) – שיטבול בכל יום מעשרת ימי תשובה. ולכל הפחות יש לטבול בערב יום הכפורים.

גם תלמידי חכמים יטבלו

ד. גם מי שלא הולך למקוה כל השנה, כמו תלמידי חכמים שעסוקים בלימוד שלהם, והם רואים בזה ביטול תורה בטבילה כל יום, אף על פי כן ישתדלו לכל הפחות בטבילה זו של ערב ראש השנה ויום הכפורים. ובעיקר יקפידו על טבילה זו שליחי הצבור, החזן, הקורא בתורה והתוקע, וכמו שכתב בספר שו"ת מן השמים (סימן ה).

שעת הטבילה

ה. הזמן הטוב ביותר לטבילה זו, שעה אחת לפני חצות היום, בשעה 11:15 בערך, כך כתב בספר חיי אדם (כלל קלח סעיף ה). ויש נוהגים לטבול פעם נוספת לפני השקיעה, אבל לפי הדין אין צורך בזה, ודי במה שטבל בבוקר.

מנהג המלקות

ו. בספר מגיד מישרים הנ"ל כתב עוד, שיעשה מלקות במשך עשרת ימי תשובה, וכמו שיש נוהגים לעשות כן בערב יום הכפורים. כמובן שיעשו המלקות חלש ובעדינות, שלא יזמין לו משטרה... לוקח רצועה של עור ומכה אותו ואומר: והוא רחום יכפר עון וכו'.

מטרת המלקות

ז. מלקות אלו כמובן אינם באים כעונש על חייבי לאוין – כמו אכילת בשר בחלב ונבלות וטרפות – שחייבים מלקות, שהרי מלקות אלו צריך לעשות בפני בית דין של דיינים סמוכים, שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך", אפילו אם רק קשרו את החייב מלקות, ועדיין לא הספיקו להלקות אותו עד שהשתחרר, הוא נפטר מהמלקות, כיון שהתקיים בו "ונקלה אחיך לעיניך". וכיום אין לנו דיינים סמוכים, וכל מה שדנים הדיינים בבית הדין בזמנינו, זה מדין "שליחותייהו דקמאי עבדינן" (גיטין פח:), ולכן אין להם סמכות לדון אלא בהודאות והלוואות, אבל לא בקנסות ולא במלקות וכדומה. וכל מה שעושים מלקות בערב כיפור, זה רק זכר לדין מלקות, כדי לעורר את האדם לתשובה, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (סימן תרז סעיף ו), שכל הקהל לוקים מלקות ארבעים אחר תפלת מנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו. ומה שכתב מרן "ארבעים", כבר כתב המגן אברהם (ס"ק ח) שהוא לאו דוקא, אלא שלשים ותשע.

מלקות בזמננו

ח. היום לא מקפידים על סדר ט"ל מלקויות בערב כיפור, וכמו שכתב הבאר היטב (ס"ק ו), שהאר"י ז"ל לא היה מקפיד על ארבעים מלקות. והגאון רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב (סימן תרז) כתב, שלא עושים מלקות כיון שמחשיבים את ערב כיפור ליום טוב, שהרי אין אומרים בו תחנון, ויש מצוה להרבות בו באכילה ושתיה, שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי (ברכות ח:).

כל אכילה מצוה

ט. יש מהפוסקים שסוברים שצריך לאכול בערב כיפור סעודה עם פת, ולדעתם גם ביום פורים יש חובה לאכול סעודה עם פת. אבל להלכה אין חיוב לאכול פת דוקא, רק טוב להחמיר לאכול פת, ומכל מקום העיקר שירבה באכילה ושתיה. בדרך כלל יש שיעור לאכילה, כמו בליל הסדר יש חובה לאכול כזית מצה, ובליל סוכות חובה לאכול כזית פת בסוכה, ואין מצוה לאכול יותר. אבל בערב כיפור כל מה שאוכל ושותה מקיים מצוה דאורייתא. ויש מגדולי ישראל שנהגו בערב כיפור, להניח לפניהם צלחת עם גרגרי חומוס, וצלחת עם צימוקים, והיו לוקחים פעם מזה ופעם מזה, 'אחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך'. וכן טוב לאכול ענבים בערב כיפור, כי יש בהם הרבה נוזלים שמתפרקים בגוף, וזה יועיל לו להקל עליו לצום ביום כיפור. רק שישימו לב לברך ברכה אחרונה, על כל מה שאוכלים ושותים.

"והוא רחום" בבית המרחץ

י. כאמור, נוהגים לומר פסוק והוא רחום וכו' בשעת המלקות, אבל מי שמלקים אותו בתוך המקוה, לא יאמר פסוק זה, וכן אותם שאומרים וידוי "אשמנו בגדנו" וכו', עליהם להזהר, כי בסופו מזכירים שם ה', והרי אין לומר שום דבר של קדושה בתוך המקוה, כי מרחץ דרבים נפיש זוהמיה (יומא יא.), בית מרחץ חם יש בו הרבה לכלוך.

נטילת ידים בבית המרחץ

יא. יש דיון בפוסקים אם מותר ליטול ידים בבית המרחץ, והמסקנא, שבחדר אמבטיה פרטית בודאי שמותר ליטול ידים שם, ואפילו מותר להרהר שם בדברי תורה, כי אין שם זוהמא כל כך כמו במרחץ של רבים. ולכן כשאין אפשרות ליטול ידים במטבח, כגון שיש הרבה כלים בכיור, יכול ליטול ידים בחדר האמבטיה, כשאין שם שירותים, נטילת ידים לסעודה, או בבוקר, או כשיוצא מבית הכסא. ובפרט לפי מה שכתב הרב חיד"א, שרוח רעה לא מסתלקת עד לאחר הניגוב, ונמצא שכאשר יוצא לחוץ ומנגב, הוא מעביר את הרוח רעה. שהרי אין לברך בתוך חדר האמבטיה. בבוקר יש לנהוג לברך קודם הניגוב, כמו בנטילה לסעודה, שהברכה תהיה "עובר לעשייתן". ומכל מקום מי שלא בירך קודם הניגוב בנטילת ידים שחרית, ומברך בבית הכנסת יש לו על מה שיסמוך, כיון שיש אומרים שברכה זו דינה כברכות השחר שמברך בבית הכנסת.

נטילת ידים בבית הכסא

יב. היום חדרי האמבטיה נקיים ביותר, ובפרט בחו"ל יש שם חדרי אמבטיה נקיים ומפוארים יותר מהסלון שלנו. ואף על פי כן אין ליטול ידים בחדר אמבטיה שיש בו בית הכסא. אמנם יש בזה מחלוקת, והחזון איש (הלכות קריאת שמע סימן יז אות ד) דן אם יש לדמות בית הכסא שלנו לבית הכסא דפרסאי, שמבואר בגמרא (ברכות כו.) שאין לו דין בית הכסא, כי הלכלוך היה מתגלגל בחפירה והולך רחוק, והוא הדין בבית הכסא שלנו שמורידים את המים והוא נשאר נקי מאוד, כי האסלה עשויה מפורצליין מצופה זכוכית שאינו בולע, והלכלוך מתפנה משם לגמרי, לכן יש מקום לומר שאין לו דין בית הכסא. אולם להלכה יש לחלק בין בית הכסא דפרסאי לבית הכסא שלנו, בבית הכסא דפרסאי הלכלוך לא היה שם אפילו רגע אחד, כי מיד היה מתגלגל והולך, אבל בית הכסא שלנו הלכלוך שוהה שם עד שמורידים את המים, ובינתיים יש שם זוהמא ושורה שם רוח רעה, ולכן אין ליטול שם ידים. ולכן מרן זצ"ל ביביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' א, ב) פסק שלא ליטול ידים בבית הכסא שלנו. אבל לפעמים אין ברירה, כמו במטוס שיש שם שירותים עם לחץ אויר וחומר כימי, והכיור בחדר השירותים, ואין מקום אחר ליטול ידים, יכסה האסלה ויטול ידיו. אם יזכור כשינחת בארץ יחפש ברז וכיור ויטול ידיו שוב, אבל אם לא זכר, במקום צורך כזה יסמוך על החזון איש שהיה אדם גדול, פאר הדור והדרו. מה שאין כן במקוה שהוא מרחץ של רבים, אין להרהר שם בדברי תורה ולא לומר שם וידוי.

מקוה קר

יג. מקוה שהמים בו קרים, והוא נקי, אין דינו כבית המרחץ, כגון "מקוה האר"י", שיש מסורת שרבינו האר"י ז"ל היה טובל שם, שהוא מעין של מים חיים, ויש קבלה שמי שטובל שם לא ימות בלי לעשות תשובה. מי שעושה שם מלקות יכול לומר וידוי, וכן פסוק והוא רחום, כיון שאין דינו כבית מרחץ. והוא הדין למי שטובל בנהר או בים, שיכול לכוין שם כוונות מסויימות של הטבילה, וכן לומר פסוקים ווידוי.

ברכת הטבילה בחוץ

יד. כאמור, במקוה חם אין לומר שום דבר של קדושה, ולכן גר צדק שטובל במקוה, מברך לאחר הטבילה, שהרי לפני הטבילה הוא לא יכול לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על הטבילה", כי הוא עדיין "מוחמד", ומי ציווה אותו?! והוא הדין אשה שטובלת במקוה, תברך מחוץ לחדר הטבילה. ראיתי במקוה אחד שכתבו את ברכת הטבילה בתוך חדר הטבילה, והערתי להם על כך, שאנחנו מברכים בחוץ. ולכן צריך להודיע לנשים, שיברכו בחדר החיצון כשהן לבושות בחלוק, ואחר כך יכנסו לחדר הטבילה.

טבילה בערב שבת

טו. אחינו האשכנזים לא בקיאים בהלכות שלנו, וחושבים שכל ישראל צריכים לנהוג כפי מנהגם. ולכן יש שלא פותחים את המקוה בערב שבת בין השמשות, וזה גורם תקלה, שהרי אסור לרחוץ או לטבול בשבת במים חמים, ולכן מייעצים לטבול בין השמשות, שמותר לעבור על איסור דרבנן בבין השמשות, כאשר נחוץ לו הדבר, כיון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, וספק דרבנן להקל. אבל כמובן אין להקל בכל איסור דרבנן, אלא רק בדבר שבא לפניו באקראי, ויש בו צורך מצוה, או שהוא טרוד ונחפז עליו. וכגון בין שני ימים טובים, שאין מספיק זמן להתכונן לחג השני, מותר לעבור על איסור הכנה בין השמשות. אבל שאר איסורי דרבנן אין לעשות גם בין השמשות, כמו שצריך לפרוש מכל מלאכה מיד בשקיעה.

דור עיקש

טז. בכמה מקומות ששמענו שהמועצה הדתית לא מאפשרת לפתוח את המקוה בבין השמשות, פעלנו בנושא, ושלחנו להם מכתב, וברוך ה' שמעו בקולנו, שמעו בקול מרן זצ"ל, ופתחו בבין השמשות. לצערנו יש עדיין מועצות דתיות שמתעקשות שלא לפתוח את שערי המקוה בבין השמשות, או שרב העיר מתעקש על זה, ולא רוצים לקבל את פסקו של מרן זצ"ל, וחבל.

ברכה עם בגד ים וכיפה

יז. הנמצא בים או בבריכה, מותר לדבר שם בדברי תורה, ואפילו שהוא לא לבוש לגמרי, די במה שאין לבו רואה את הערוה. וכן הרוצה לשתות או לאכול ארטיק וברד, מותר לו לברך, רק יקפיד שיהיה לו כיפה על ראשו, אבל אם אין לו כיפה, לא מועיל מה שיניח את ידו שלו על ראשו. כך כתב מרן הבית יוסף (סימן צא) בשם התרומת הדשן (סימן י), וכתב, שלפי דבריו משמע שאם אחר מניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי. ולפי זה לא מועיל גם לכסות את ראשו בזרועו, אלא דוקא יד אחר, או ש ימשוך את שרוול החולצה לכסות את ראשו.

ידים למעלה

יח. היה חכם אחד שכתב שמועיל לכסות את ראשו בזרועו, והביא ראיה ממה שפסק מרן השלחן ערוך (סימן עד סעיף ג), שמי שירד לטבול בים ורואה שעומד לעבור זמן קריאת שמע, יקרא במים, אבל יחבק את לבו בזרועותיו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. ואם כן הוא הדין שמועיל לכסות את ראשו בזרועו. אבל החילוק פשוט, כי לענין הפסק בין לבו לערוה מועיל זרועו, מה שאין כן כיסוי צריך דוקא בדבר אחר שאינו מגופו, ואילו היה מועיל זרועו לכיסוי, מדוע הוצרך מרן לכתוב שאחר יכסה את ראשו, לפלוג וליתני בדידיה, שיכסה בזרועו, אלא ודאי שאינו מועיל.

ריח אסור וריח מותר

יט. למרות שבבריכה יש ריח לא נעים של כלור, אבל אין זה ריח של סירחון, ולכן מותר לומר שם דברים שבקדושה. לפני כששים שנה היינו גרים ברחוב אלקנה, ואז האזור עדיין לא היה מפותח, עוד לא היתה שכונת עזרת תורה, וקרית צאנז, מסביב הכל היה יער, והרבה פעמים באמצע התפלה היה ריח של ביוב נכנס לבית הכנסת, ומרן זצ"ל לימד את הגבאים כיצד לנהוג, לוקחים חתיכת בד ושורפים אותה, וריח השריפה היה דוחה את ריח הביוב, ומותר לומר דברים שבקדושה במקום שיש ריח של שריפה, כיון שאינו ריח של סירחון, והוא הדין לריח של כלור.

חב"ד מזכים את הרבים

כ. יש חסידי חב"ד שמזכים את הרבים גם בחוף הים, כמובן חוף דתי שהוא נפרד, ומניחים להם תפלין שם, ושאלו אותנו אם מותר להניח תפלין למי שרוב גופו מגולה, כמובן שעדיף שיכסה את גופו כראוי, אבל בשעת הדחק די במה שיש לו כיפה ואין לבו רואה את הערוה, שהרי מצילים אותם מגדר "קרקפתא דלא מנח תפלין" שהם פושעי ישראל בגופם שאין להם חלק לעולם הבא (ראש השנה יז.). יש אומרים שאם לא הניח תפלין פעם אחת בחייו הוא כבר בגדר קרקפתא דלא מנח תפלין, אלא אם כן חזר בתשובה. אבל להלכה כל שהניח תפלין פעם אחת בחייו, כבר יצא מגדר קרקפתא דלא מנח תפלין.

ארבעה חילוקי כפרה

כא. מי שביטל עשה כגון שלא הניח תפלין יום אחד[2], או שלא קרא קריאת שמע, ברגע שעשה תשובה נמחל לו, וכמבואר במסכת יומא (פו.): ארבעה חילוקי כפרה הם, עבר על מצות עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלים לו. עבר על לא תעשה – כגון בשר בחלב נבלות וטריפות ודג טמא – ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. עבר על כריתות ומיתות בית דין – כגון חילול שבת ועריות – ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולים ויסורים ממרקים. ומי שיש חילול השם בידו, תשובה ויום הכפורים ויסורים תולים ומיתה ממרקת.

את אשר יאהב ה' יוכיח

כב. מכאן נלמד מוסר השכל לבעלי תשובה שבאים בטענות: לפני שחזרתי בתשובה, היה הכל בסדר, ועכשיו שחזרתי בתשובה הגיעו הצרות, התלבשו עלי מס הכנסה, ועוד צרות שונות בר מינן. צריכים לדעת שהיסורים זה סימן שתשובתם התקבלה, ולכן עכשיו הגיעו היסורים כדי לכפר ולמרק את העונות.

פירוש הפסוק

כג. הזכרתי בכמה מקומות את השאלה המפורסמת של רבינו יונה מגירונדי בספרו שערי תשובה (שער ד אות יז): בפסוק נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", ומשמע שיום הכפורים מכפר על כל העבירות, ואיך אמרו בגמרא שיש ארבעה חילוקי כפרה, ויש עבירות שיום הכפורים לא מכפר? ותירץ: שיש לקרוא את הפסוק כך, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", כלומר שצריך להטהר ולחזור בתשובה על כל העבירות, ולא רק על חלקן. ולכן נאמר "תטהרו" מלשון טהרה במקוה, כמו שהטובל במקוה צריך להכנס כולו למקוה, ואם שערה אחת נשארה בחוץ לא עלתה לו טבילה[3], כך השב בתשובה צריך לחזור בתשובה על הכל.

העוסק בתורה לשמה

כד. רבינו יונה (בשערי תשובה שער ד אות יא) כתב חידוש, שהלומד תורה לשמה אינו צריך את כל ארבעת חילוקי כפרה, אלא התורה מכפרת על הכל. לימוד תורה לשמה הוא דרגה גבוהה. יש בישיבת מיר שלשה דורות של אברכים, הסבא בן שבעים, הבן בגיל חמשים, והנכד בן עשרים, ועוסקים בתורה לשם שמים, לא בשביל שיקראו אותו רבי או לתארים אחרים, זה מכפר את כל העבירות. וכיוצא בזה כתב האדמו"ר מגור בשפת אמת, בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' פט דף צו ע"ד), שמי שתורתו אומנותו, אפילו עבר על כריתות ומיתות בית דין, אינו צריך ליסורים, אלא התורה מכפרת על הכל.

דיין ורב לשם שמים

כה. הלומד תורה כדי להתמנות דיין, ואין כוונתו בשביל המשכורת, אלא כוונתו לשם שמים, שהרי כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית (שבת י.), הרי זה נחשב לומד תורה לשמה. וגם אם חושב גם לשם שמים וגם בשביל המשכורת, הרי זה נחשב "לשמה", 'זה וזה גורם'. דיין שיושב בבית דין צריך להרגיש כאילו גיהנם פעורה תחתיו, אם יפסוק שלא כפי הדין חס ושלום, ולכן הוא לומד טוב כדי שידע לפסוק כהוגן. וכן הלומד כדי להורות הוראות לרבים, הוא רוצה להיות רב באיזה מקום, רב עיר, 'רב ר[א]שי', 'רב תוספות'... ומטרתו לזכות את הרבים, זה נחשב לימוד לשמה. וכי שררה הוא מקבל? עבדות הוא מקבל! היה אצלי רב אחד והתמרמר בפני על הקהילה שלו, יש לו מאה איש או יותר, אבל הגבאי לא מכבד אותו כראוי, ולכן הוא רוצה להתפטר. אמרתי לו: יש לך ציפור זהב ביד, אתה צריך לשמוח שיש לך אפשרות לזכות את הרבים בעוד שיעור ועוד דרשה, ואדרבה, לפום צערא אגרא. אדם שלומד תורה כדי לזכות את הרבים, להחזיר את ישראל בתשובה, ולחזק את עם ישראל בהלכה, ולחזק את פסקי מרן השלחן ערוך, אחד כזה לא צריך כפרה, וכמו שנאמר "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם", כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם. כאילו כתוב לא עולה, לא מנחה וכו'.

הוראות יצרן

כו. הטהרה הגדולה ביותר היא בלימוד התורה, וכמו שכתב הרמב"ם (סוף הלכות מקואות), שצריך להטהר במי הדעת. מי שרוצה חיזוק יעסוק בתורה, יצר הרע מאש ואנחנו בשר ודם, איך ננצח אותו? אלא כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:). לא מקוה, לא פאות, ולא פתיל תכלת בציצית, אלא רק התורה. כמו יצרן רכב שאומר להפעיל את המכונית על ידי סולר או בנזין, לא יועיל מים ולא ערק...

גם הנשים שייכות בתורה

כז. אפילו הנשים שפטורות מלימוד תורה – שנאמר ולמדתם אותם את "בניכם" ולא "בנותיכם" (קידושין כט:) – זקוקות לסגולת התורה, הרי גם להם יש יצר הרע, אולי יותר מהאנשים... וכמו שאמרו במסכת ברכות (יז.) שהזכות שלהם במה שמסייעות לבעליהן ללמוד תורה, ובמה ששולחות את בניהן לישיבה. כשהבעל מגיע מהשיעור לא יתלוננו, אלא אדרבה, יעודדו. מרן זצ"ל – עד השנים האחרונות לחייו – אני לא זוכר ערב אחד שישב בבית, כשהיה רב ראשי לתל אביב, ואחר כך כרב ראשי לישראל, ואם היה לו ערב פנוי, היה פונה ומבקש לדרוש באיזו ישיבה. וכשהיה מגיע מאוחר בשעה 12:00 או 1:00 בלילה, הרבנית ע"ה היתה מחממת לו מרק, היה טועם משהו ויושב ללמוד עד השעה 3:00. כל זה מכח אהבת התורה.

מה יותר קשה

כח. פעם נסעתי עם מרן זצ"ל לחיפה, והוא נתן לי לקרוא בפניו מסכת כתובות, אני הייתי קורא, ומרן היה מתקן אותי מידי פעם: עד כאן הקושיא, עכשיו התירוץ. אז לא היה כביש שש, ונסענו במשך כשעתיים, עד שהגענו לחיפה הגענו לדף ט, ובחזור שאלתי את מרן: לא קשה לך ללמוד בנסיעה כל הדרך? מרן ענה לי: קשה לי, יש לי סחרחורת, אבל יותר קשה לי לא ללמוד! ולכן תמיד מרן היה יושב במכונית על יד המנורה ולומד.

אשה בונה ואשה הורסת

כט. מרן זצ"ל היה מנצל כל רגע ללימוד התורה ולזכות את הרבים. בשבת היו לו שבעה שיעורים! בליל שבת בזמן קריאת שיר השירים היה נכנס לחדר צדדי ולומד עם חבורה של תלמידים צעירים, וכך למד אתם כל איסור והיתר שלחן ערוך עם באר היטב. ולאחר הסעודה עוד שיעור. ובבוקר לפני התפלה, ובאמצע התפלה, ואחרי התפלה, ובצהריים, ואחרי הצהריים, ובלילה. והרבנית היתה מעודדת אותו לכך. אשה יכולה לבנות, ויכולה להרוס. יש אשה שמושכת את בעלה כל יום למקום אחר, אירוסין, בת מצוה, 'האי עלמא כבי הלולא דמי' (ע"פ עירובין נד.), וכך נעשה בטלן. להיפך, תשלח אותו לשיעורי תורה.

חשבון נפש

ל. בימים אלה שלפני יום הכפורים, כל אחד יעשה חשבון נפש מה הוא יכול להתחזק. כולנו רוצים להחתם לחיים טובים, אבל צריך לכפר על העונות, ובפרט על ידי חיזוק בתורה, "כתבנו בספר חיים, למענך אלהים חיים". אנחנו חיים בעולם הזה בשביל לקיים מצוות, "במתים חפשי", כיון שאדם מת נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל.). "היום לעשותם" ומחר לקבל שכרם (עירובין כב.).

עצה היעוצה

לא. רבי ישראל סלנטר כתב עצה טובה לזכות ביום הדין, להיות בגדר "רבים צריכים לו", כי לפעמים בשמים רואים שלא מגיע לו שנה טובה, אבל אם הוא מזכה את הרבים, בזכותם הוא נחתם לחיים טובים ולשלום, כגון אם עושה שיעור לנוער, או מארגן שתבוא רבנית למסור שיעור תורה לנשים, משאירים אותו עוד שנה ועוד שנה.

חלום ופשרו

לב. בסוף ימיו של הסטיייפלר – רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל אביו של ר' חיים – בא אליו יהודי אחד וסיפר לו שחלם על שני יהודים 'פשוטים' שגרו בפאתי בני ברק ונפטרו, ובחלום ראה שהם יושבים בישיבה של מעלה ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ושאל אם החלום הזה נכון, הסטייפלר אישר את החלום שהוא אמיתי, ואמר שהכיר אותם שזיכו את הרבים, אחד מהם היה לוקח בשקית ספרי מוסר – שערי תשובה ארחות צדיקים ומסילת ישרים – והולך לצפון תל אביב למכור להם במחיר הקרן, הרבה היו קונים, ולפעמים היו חוזרים בתשובה בזכות ספר אחד[4], ובשכר זה זכה לגן עדן. והשני הוא הראשון שהקים תלמוד תורה בפרדס כץ וזיכה את הרבים, ולכן זכה לגן עדן.

כל המזכה את הרבים

לג. כל אחד יחשוב מה הוא יכול להועיל לטובת הכלל, כגון בחור ישיבה, הוא יכול ללמוד לעצמו בחדר הספריה, אבל כשהוא לומד בבית המדרש הוא מחזק את אווירת הלימוד ויש בזה זיכוי הרבים. וכן אדם שיכול ללמוד בבית, אבל הוא מגיע לשיעור תורה כדי לחזק את השיעור, יש בזה זיכוי הרבים, וזכות זו תועיל לו ביום הדין גם אם הוא לא ראוי בזכות עצמו. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן