הרב יצחק יוסף לפרשת האזינו – הלכות חג הסוכות

ענני כבוד

א. במסכת סוכה (יא:) הובאה מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בביאור הפסוק "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מג), לדעת רבי עקיבא ישבו בסוכות ממש, ולדעת רבי אליעזר הקדוש ברוך הוא הושיב את עם ישראל בתוך ענני כבוד. היו שבעה עננים, ארבעה עננים מארבע רוחות השמים, עוד שני עננים למעלה ולמטה, ועוד ענן שהלך לפניהם ליישר את הדרך, כשהיו הרים ובקעות הענן היה מיישר את הכל ולא היו מרגישים שום קושי, וכן אם היו נחשים ועקרבים הענן היה הורג אותם. בדרך כלל כשיש מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא, אולם כאן הטור והשלחן ערוך (סימן תרכה) פסקו כמאן דאמר ענני כבוד, מפני שבתורת כהנים (פרשת אמור סי' רז) יש גירסא הפוכה, רבי אליעזר אומר סוכות ממש, ורבי עקיבא אומר ענני כבוד. ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' לה) הוכיח בכמה ראיות שזו הגירסא הנכונה, ואם כן נפסק כדעת רבי עקיבא שסוכות אלו ענני כבוד.

זכר ליציאת מצרים בחודש תשרי

ב. הטור (סימן תרכה) מוסיף להסביר, מדוע נקבע חג הסוכות בחודש תשרי, והלא הוא זכר ליציאת מצרים שהיתה בחודש ניסן? אלא כדי שיהיה ניכר שעושה את הסוכה לשם המצוה, כי בניסן דרך העולם לשבת בסוכה לצל, ולא היה ניכר שיושב שם לשם המצוה. אבל בחודש תשרי הוא זמן הגשמים, ולא רגילים לצאת ולשבת בסוכה, וכאשר עושים כן, הרי זה ניכר שעושה לשם מצות ה' יתברך. והמשנה ברורה (ס"ק א) העתיק את דברי הטור הללו.

מצות אכילה בסוכה

ג. בגמרא מסכת סוכה (כז.) למדו גזירה שווה ט"ו ט"ו מחג המצות לחג הסוכות, כלומר כשם שבחג הפסח יש מצוה מהתורה לאכול מצה בליל פסח, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת", הוא הדין שיש מצוה מהתורה לאכול כזית לחם בליל סוכות, כי בשני החגים נאמר ט"ו, חמשה עשר, בסוכות נאמר (ויקרא כג, לד): "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת", וכן נאמר בחג הפסח (ויקרא כג, ו): "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת". כלומר, בתרי"ג מצוות יש מצוות "חיוביות" כגון מצות תפילין, שכל אחד חייב להניח תפילין בכל יום, וכן לולב חייב ליטול בכל יום בחג הסוכות. אבל יש גם מצוות "קיומיות" כגון מצות ציצית, שאין חובה להתעטף בציצית בכל יום, אלא שמי שיש לו בגד שיש בו ארבע כנפות חייב בציצית, ואז מקיים מצוה. אמנם אנחנו מקפידים להתעטף בטלית גדול בכל יום, ולובשים טלית קטן כל היום, אבל אין זה חובה כמו תפילין ולולב. ובמצות סוכה יש חילוק בין הלילה הראשון לבין שאר הימים, בלילה הראשון יש חובה לאכול כזית פת בסוכה, כמו שיש חובה לאכול כזית מצה בליל פסח. אבל בשאר ימי החג אם אינו אוכל לחם אלא פירות וכדומה, יכול לאכול מחוץ לסוכה, וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות סוכה ה"ו). כשם שבשאר ימי הפסח אינו חייב לאכול דוקא מצה, אלא יכול לאכול פירות ושאר דברים.

חסידות טובה

ד. אף על פי שמעיקר הדין יכול לאכול שאר דברים מחוץ לסוכה, טוב ממדת חסידות שלא ישתה אפילו מים מחוץ לסוכה. אלא שצריכים להקפיד שלא תבוא החסידות על חשבון העיקר. כגון מי שמעיין בהלכה בחג הסוכות, כדי לכתוב פסק הלכה, ולשם כך הוא צריך ספרים רבים, הוא צריך לעיין בנודע ביהודה, ביביע אומר, וכן על זה הדרך, ולכן הוא לומד בבית, כי קשה לו לקחת את כל הספרים לסוכה. והנה באמצע הלימוד הוא צמא ורוצה לשתות מים, או שהתעייף ורוצה לשתות כוס קפה, אם הוא מתחסד והולך לשתות בסוכה, הרי זה גורם לו לביטול תורה, וגם מסיח את דעתו מהלימוד. ואם כן זו חומרא הבאה לידי קולא[1], ויצא שכרו בהפסדו. במצב כזה לא יחמיר, אלא ישתה בבית.

כזית פת מחוץ לסוכה

ה. האוכל כזית פת במשך חג הסוכות, יכול לאכול מחוץ לסוכה, מה שאין כן בשינה, שאפילו שינת עראי אסורה מחוץ לסוכה, כי אחר כך הוא נגרר לשינת קבע, אבל באכילה אינו חייב בסוכה אלא אם כן אוכל אכילת קבע, וכמו שאמרו במשנה (סוכה כה.) אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה, שהיא כאכילת תלמיד שממהר לבית המדרש וטועם מלוא פיו (סוכה כו ע"א, וברש"י שם), דהיינו יותר מכביצה פת או עוגה, יותר מ-50 גרם[2]. מלשון המשנה משמע שמותר לכתחילה לאכול מחוץ לסוכה אכילת עראי, וכך כתב בפירוש רבינו ירוחם (נתיב ח ח"ב דנ"ז ע"ג), שמותר לכתחילה לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה, ואם רצה להחמיר על עצמו יחמיר. ולא כמו שכתב רבינו מנוח (בספר המנוחה על הרמב"ם פ"ו מהלכות סוכה ה"ו) לפרש מה שכתב הרמב"ם "ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי כביצה", שלכתחילה אסור לאכול כזית פת מחוץ לסוכה, ורק אם אכל בדיעבד אין בזה איסור. ולכאורה איך חולקים על רבינו מנוח שהיה מהראשונים? התשובה לכך, מצאנו גם למרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סי' קנה) שחלק על דברי הריטב"א והריב"ש, וכתב: "ואף על גב שהם בקיאים בפירוש דברי הראשונים יותר מאתנו, מכל מקום לאו קטלי קני באגמא אנן". והלא מרן עצמו כתב בהקדמתו לבית יוסף על דברי הראשונים "קצר שכלנו מהבין דבריהם, קל וחומר להתחכם עליהם ולהכריע בינותם", ואיך בשו"ת אבקת רוכל הוא חולק על הראשונים? וההסבר הוא, שכאשר אחד הפוסקים כותב חידוש גדול שכל הראשונים שותקים ממנו, נראה שהם חולקים עליו, ממה שלא כתבו חידוש זה, ויש לנו לפסוק כרוב הראשונים, ונמצא שאנחנו לא חולקים על אותו ה'ראשון', אלא פוסקים כדעת רוב הראשונים. ובפרט כשהויכוח הוא בפירוש דברי הראשונים, וגם כאן הויכוח הוא בפירוש דברי הרמב"ם, ומדברי שאר הפוסקים משמע שמותר לכתחילה לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, ורק מדת חסידות שלא לשתות אפילו מים מחוץ לסוכה.

לא אמר יעלה ויבוא ביום טוב

ו. החובה לאכול פת בסוכה הוא דוקא בליל חג הסוכות, אבל ביום עצמו אין חובה מצד הסוכה, אלא מצד היום טוב, ככל יום טוב שצריך לאכול בו פת. אלא שיש בזה מחלוקת ראשונים אם חובה לאכול לחם בכל סעודת יום טוב, מערכה לקראת מערכה, דעת התוספות (סוכה כז. ד"ה אי) שאין חובה לאכול פת דוקא, ויוצא ידי חובת שמחת יום טוב באכילת בשר ופירות. וכן דעת הרשב"א (בחידושיו לברכות מט ע"ב, ובתשובה ח"ג סימן רפז). ולפי זה אם אכל פת ביום טוב, ולא הזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון, לא חוזר, כי דוקא בסעודה שחייב לאכול בה פת הזכרת מעין המאורע מעכבת, כגון בסעודה ראשונה ושניה של שבת שחייב לאכול בה פת, אם כן יש עליו חובה גם לומר רצה והחליצנו, לכן אם לא אמר רצה והחליצנו חייב לחזור. מה שאין כן בסעודת ראש חודש שאין חובה לאכול פת, אם לא אמר יעלה ויבוא אינו חוזר. וכן בחנוכה ופורים אין חובה לאכול פת, ולכן אם לא אמר ועל הניסים אינו חוזר. ולפי דברי התוס' הנ"ל שאין חובה לאכול פת בסעודת יום טוב – מלבד בליל פסח וליל סוכות – לכתחילה יאמר יעלה ויבוא, אבל אם לא אמר אינו חוזר. וכן נראה דעת ספר החינוך (מצוה תל). ועוד. לעומתם דעת הרמב"ם (בפרק ב' מהלכות ברכות הלכה יב) והרא"ש (בברכות מט:) שבכל יום טוב חובה לאכול סעודה עם פת, ולכן אם לא הזכיר יעלה ויבוא חוזר. וכן דעת הריטב"א והר"ן בסוכה (כז ע"א) והמרדכי (ריש פרק ב' דביצה). כולם[3] יודעים שלפי כללי ההלכה יש לפסוק כדעת הרמב"ם והרא"ש, שאם לא אמר יעלה ויבוא ביום טוב חוזר. וכן פסק מרן השלחן ערוך בהלכות ברכת המזון (סימן קפח סעיף ו). אולם למעשה אנחנו חוששים לספק ברכות להקל, כי אומרים סב"ל אפילו נגד מרן, ולכן אם לאחר שסיים ברכת המזון נזכר שלא אמר יעלה ויבוא, אינו חוזר. וכן פסקו רבינו יוסף חיים (פרשת חוקת אות כא), והכף החיים (סימן קפח ס"ק כד), וילקוט יוסף (ח"ג עמ' שמט, וח"ה עמ' תנ), וחזון עובדיה (הלכות יום טוב עמ' שח).

סב"ל נגד מרן

ז. בודאי שלהלכה חובה לאכול פת בכל סעודת יום טוב, וחובה לבצוע על לחם משנה, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תקכט סעיף א). אלא שלענין ברכות אנחנו חוששים לדעת התוספות וסיעתם שאין חובה לאכול לחם, ולכן אינו חייב לחזור על ברכת המזון אם לא אמר יעלה ויבוא. כך אנחנו נוהגים מאות שנים, כדברי מרן החיד"א (בשו"ת חיים שאל ח"ב סימן טו), שקיבל מרבותיו, שהכלל ספק ברכות להקל הוא גם נגד דעת מרן השלחן ערוך, משום חומר איסור ברכה שאינה צריכה שעובר בלא תשא, והעולם כולו הזדעזע כשאמר הקדוש ברוך הוא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שבועות לט.). ולדעת הרמב"ם (בהלכותיו פ"א מהלכות ברכות הל' טו, ובשו"ת פאר הדור סי' קה) איסור ברכה שאינה צריכה הוא דאורייתא ממש. וגם לדעת התוספות (ראש השנה לג. ד"ה הא) שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן, מכל מקום זהו איסור חמור שנסמך על הלאו של לא תשא. ולכן אומרים סב"ל נגד מרן השלחן ערוך. וגם בשו"ת רב פעלים (ח"ב סימן כח) כתב כלל זה. ולכן לכתחילה צריך להשים לב בברכת המזון לומר יעלה ויבוא, אבל בדיעבד שלא אמר, אינו חוזר.

סב"ל כשהמחלוקת במצוה

ח. יש כלל של הרדב"ז (סימן רעט, תרכו) בדיני ברכות, כל מה שאומרים ספק ברכות להקל במחלוקת הפוסקים, זה דוקא כשהמחלוקת בברכה, אבל אם המחלוקת במצוה, ואנחנו מכריעים להכשיר את המצוה, מקיימים את המצוה עם ברכה, ואין לומר ספק ברכות להקל, כי הברכה נגררת אחר המצוה. מרן זצ"ל מסתמך על דברי הרדב"ז, בדין שופר שנסדק לארכו במיעוטו, שנחלקו הפוסקים מה דינו, ומרן השלחן ערוך (סימן תקפו סעיף ח) הכשיר, פסק בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סי' מב), שלאחר שהשופר קיבל 'תעודת כשרות', אפשר גם לברך עליו, כי הברכה נגררת אחר המצוה.

מחלוקת במצוה ודעת מרן לברך

ט. אמנם דברי הרדב"ז לא מוסכמים, ויש ראיות שמרן והרמ"א לא מסכימים לכלל זה. ראיה אחת מדין נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה, שנחלקו הפוסקים בדין זה, לדעת התוספות (פסחים קטו רע"א) היום שאין אנו נזהרים לאכול חולין בטהרה, אין צורך לנטילה זו. ודעת הרמב"ם (פ"ו מהלכות ברכות ה"א) שצריך ליטול ידים בברכה לדבר שטיבולו במשקה. ומרן השלחן ערוך (סי' קנח סעיף ד, וסימן תעג סעיף ו) פסק שיטול ידים בלא ברכה[4]. כלומר שמרן לא התחשב בכך שהמחלוקת כאן היא במצוה, וחשש לסב"ל. ומאחר שכללו של הרדב"ז אינו מוסכם, איך מרן זצ"ל סמך עליו? ביביע אומר (ח"ה חאו"ח סימן מב אות ה) הביא מה שכתב החיד"א בספר לדוד אמת (קונטרס אחרון סימן כא), לגבי ספר תורה שאין בו תגין, שמכיון שמרן השלחן ערוך (סימן לו סעיף ג) הכשיר, אפשר גם לברך על הספר תורה, כיון שהמחלוקת במצוה, הברכה נגררת אחר המצוה. אמנם זה חידוש של החיד"א, אבל כמה מהאחרונים הסכימו לדבריו, כמו בשו"ת ישיב משה שתרוג (סי' רנד), והגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן (בספר זכרי כהונה מערכת ש אות מז). וכן נראה דעת המגן אברהם (סי' לב ס"ק נא), ומהר"י נבון בספר גט מקושר (בתוספי הרא"ם להלכות לולב, דק"כ ע"א), ורבי אליהו מני (בהערותיו לספר רב ברכות שהובאו בשו"ת יין הטוב ר"ס כב).

טענת הרב משאש

י. לפני שלושים שנה הגאון רבי שלום משאש[5] – רבה של ירושלים – (בשו"ת שמש ומגן ח"א סי' יג, וח"ב סי' יט והלאה, וח"ג סי' ח) טען טענה חזקה: מכיון שמרן זצ"ל בעצמו סומך על דברי הרדב"ז, שאם המחלוקת במצוה ולא בברכה, אין לומר ספק ברכות להקל, כי הברכה נגררת אחר המצוה, אם כן גם בנידוננו – שלא אמר יעלה ויבוא ביום טוב – המחלוקת היא במצוה, אם חייבים לאכול פת ביום טוב, ומאחר שמרן השלחן ערוך פסק כדעת הסוברים שחובה לאכול פת ביום טוב, גם ברכת המזון נגררת אחר המצוה, ואם לא אמר יעלה ויבוא, יחזור ויברך ברכת המזון.

תשובת מרן זצ"ל

יא. מרן זצ"ל בזמנו לפני כשלושים שנה, קרא לי וביקש: תעיין בבקשה בקושייתו של הרב משאש, אני לא מונח בסוגיא, תבדוק אם הרב משאש צודק, אני אחזור בי. ואכן עיינתי בזה והיו לי כמה תירוצים. ראשית, דברי החיד"א אינם מוסכמים בזה, כי הגאון רבי חיים פלאג'י (בשו"ת לב חיים ח"א ס"ס עח) חולק, וסובר שגם כאשר המחלוקת במצוה אומרים סב"ל. ומרן זצ"ל בעצמו כשהשיב על קושיית הרב משאש (בשו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סימן מז), כתב שרבי חיים פלאג'י ורבי יוסף ידיד (בשו"ת שארית יוסף ח"א עמוד שיז) לא מסכימים לכלל זה. אבל תירוץ זה אינו מספיק, שהרי בענין שופר שנסדק הוא סמך על כלל זה הלכה למעשה, ומדוע לא סמך עליו בענין ברכת המזון ביום טוב? וצריך לומר שיש לחלק בין הנושאים, כאשר בא לקיים מצות שופר ויש מחלוקת אם השופר כשר, ודעת מרן להכשיר, מאחר שאנחנו פוסקים כדעת מרן להכשיר, הוא הדין שמברכים על מצוה זו, כדי לקיים את המצוה בשלימותה. מה שאין כן כשלא הזכיר מעין המאורע בברכת המזון ביום טוב, שם המצוה היא לאכול פת, ומצוה זו כבר התקיימה בשלימותה, וכעת המחלוקת היא אם צריך לחזור על ברכת המזון, בזה אומרים ספק ברכות להקל. תירוץ נוסף, שאם יש חזקת חיוב – כמו בתקיעת שופר – אז סומכים על כך לברך אם המחלוקת במצוה, מה שאין כן בסעודת יום טוב שיש מחלוקת בעיקר הדין אם חייב לאכול פת.

סיכום הדין

יב. בסיכום. מי שלא אמר יעלה ויבוא בליל יום טוב של סוכות, צריך לחזור ולברך ברכת המזון, והוא הדין בליל חג הפסח, שבשני הלילות הללו חייב לאכול פת או מצה לכל הדעות. אבל אם לא אמר יעלה ויבוא בברכת המזון ביום טוב של סוכות בבוקר, או בשמחת תורה ובשאר ימים טובים, אינו חוזר. ויש הבדל אחד בין ליל פסח לליל סוכות, לענין אשה שלא אמרה יעלה ויבוא בברכת המזון, בליל פסח חוזרת על ברכת המזון, כי היא חייבת באכילת מצה כמו האיש, מה שאין כן בליל סוכות שאינה חייבת בסוכה, ועבורה הרי זה ככל יום טוב שאינה חוזרת על ברכת המזון.

אשה שלא הזכירה מעין המאורע

יג. בספר כף החיים (סימן קפח ס"ק כד) כתב, שנשים שלא הזכירו מעין המאורע, לעולם אינן חוזרות, גם אם לא הזכירו רצה והחליצנו בסעודה ראשונה ושניה של שבת, מכיון שבגמרא ברכות (כ:) יש ספק אם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה או מדרבנן, לפיכך אין להן לחזור. אולם מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סימן כח אות ה, ובשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן כ שאלה שניה) חלק על הכף החיים, ופסק שאם האשה חייבת בסעודה – כמו בליל פסח ובסעודות שבת – צריכה לחזור על ברכת המזון כמו האיש, ואין נפקא מינה בזה אם היא חייבת בברכת המזון מהתורה או מדרבנן.

חקירה יפה

יד. כאמור (לעיל אות ג), בליל סוכות חובה לאכול כזית פת לכל הדעות. ויש לנו לחקור[6] חקירה יפה בדין זה, אם הוא מדין הסוכה, שהרי למדנו גזירה שוה ט"ו ט"ו מחג המצות, בפסח צריך לאכול מצה, ובסוכות צריך לאכול פת בסוכה. או שחיוב זה הוא מדין יום טוב, בכל יום טוב יש מחלוקת אם חובה לאכול פת, ובליל סוכות לכל הדעות חייבים לאכול פת. ויש בזה כמה נפקא מינה[7], נפקא מינה אחת לענין אם גם נשים חייבות לאכול פת בליל סוכות, אם נאמר שהחיוב הוא מצד יום טוב, היא חייבת לאכול כמו בפסח, ואם שכחה להזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון חוזרת. אבל אם החיוב הוא מצד הסוכה, הרי אשה פטורה מסוכה, כדין כל מצוות עשה שהזמן גרמא, וכמבואר בתוספתא (מסכת סוטה פ"ב ה"ח) שהובאה במסכת קידושין (כט.), וממילא פטורה גם מאכילת פת בליל סוכות, ואם אכלה ושכחה להזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון אינה חוזרת.

גדול המצווה ועושה

טו. טוב שגם האשה תאכל בסוכה בכל ימי החג, למרות שהיא פטורה, וכמו שאמרו בקידושין (לא.): גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כלומר שגם מי שאינו מצווה יש לו שכר, אלא ששכרו של המצווה גדול יותר. למשל, אם השכר של האיש הוא עשרה זהובים[8] (ע' חולין פז.), האשה תקבל חמשה זהובים. אבל אם הסוכה קטנה, כמו שעושים במרפסות קטנות שיש חצי סוכה וחצי גג, אז האנשים יושבים בסוכה, והנשים יושבות תחת הגג.

מצטער בליל סוכות

טז. עוד נפקא מינה, כאשר יורד גשם בליל יום טוב של סוכות, האם חייב לאכול בסוכה למרות הגשם. כי בכל חג הסוכות יש לנו דין "מצטער פטור מן הסוכה", שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים", ודרשו חז"ל תשבו כעין תדורו, וכשם שהיה יוצא מביתו מחמת הגשם, הוא הדין שיוצא מהסוכה. ולענין לילה הראשון הדבר תלוי בחקירה זו, אם החיוב הוא מצד הסוכה, מצטער פטור מן הסוכה. אבל אם החיוב הוא מצד יום טוב, יתכן שחייב לאכול כזית פת בסוכה, אפילו אם הוא מצטער, כי אין לפטור משאר מצוות מטעם מצטער, אלא במצות הסוכה דוקא. ולהלכה נחלקו בזה הפוסקים, לדעת הרמ"א (סימן תרלט סעיף ה, וסימן רמ סעיף ד) חובה לאכול בלילה זה כזית לחם בסוכה, אפילו אם יורד גשם והוא מצטער. אבל לדעת מרן הבית יוסף (סימן תרלט) אין חילוק בין לילה הראשון לשאר הימים, וכל שהוא מצטער פטור מן הסוכה.

מצטער בשאר מצוות

יז. כאמור, דין של מצטער פטור מן הסוכה, נאמר דוקא במצות הסוכה, כי המצוה היא "תשבו כעין תדורו", ולכן כל שמצטער מהגשם, או מהקור, או מהחום, או מיתושים וכדומה, פטור מן הסוכה. אבל בשאר המצוות אין פטור כזה, ומי שקשה לו ללמוד תורה או לקיים איזו מצוה אחרת, הוא חייב במצוה. ולכן מי שקשה לו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, הוא 'שובר את השינים', גם הוא חייב בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ואדרבה, "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). וכן מוכח ממה שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תעב סעיף י), שמי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, בליל הסדר צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות, ולא פטרו אותו מפני שהוא מצטער. וכן אמרו בגמרא (מסכת נדרים מט:) על רבי יהודה בר אילעאי שהיה מצטער מהיין של ארבע כוסות, והיה חוגר את צדעיו מפסח עד עצרת. ואמנם בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תכה) כתב שהסומא ומי שהוא חולה בעיניו פטורים מקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ואין לחייב אותם לשמוע מאחר, כי אם מצטער פטור מן הסוכה שהיא מצוה דאורייתא, כל שכן שפטור ממצוה דרבנן של שנים מקרא ואחד תרגום. אבל הלכה שלא כדבריו[9], כי דין "מצטער פטור" נאמר רק במצות סוכה, וכמו שכתבנו בילקוט יוסף (סימן רפה סעיף יב, יג).

אכל בבית ולא אמר יעלה ויבוא

יח. נפקא מינה שלישית בחקירה הנ"ל, לענין מי שאכל בביתו בליל חג הסוכות ולא אמר יעלה ויבוא בברכת המזון, אם צריך לחזור על ברכת המזון, אם החיוב הוא מדין הסוכה, הרי שלא אכל בסוכה, ודינו ככל יום טוב שאינו חוזר. אבל אם נאמר שהחיוב הוא מצד היום טוב, אלא שאם יש לו סוכה צריך לאכול בסוכה, יתכן שכאן שלא היתה לו סוכה, מכל מקום קיים מצוה מהתורה במה שאכל בביתו, ויצטרך לחזור.

מצוות צריכות כוונה

יט. נפקא מינה נוספת, לענין איזו כוונה צריך לכוין כשאוכל בסוכה, שהרי מצוות צריכות כוונה, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן ס סעיף ד), כלומר לפני קיום המצוה צריך לכוין שבא לקיים מצוה, אם המצוה היא מצד הסוכה, עליו לכוין לקיים מצות אכילה בסוכה, אבל אם המצוה מצד היום טוב, יכוין לקיים מצות אכילה בסוכה ביום טוב.

הוכחות מהראשונים

כ. הרמב"ם (פ"ו מהלכות סוכה ה"ז) כתב בזו הלשון: אכילה בליל יום טוב הראשון בסוכה חובה. וכן הוא לשון הטור והשלחן ערוך (סימן תרלט סעיף ג). ומשמע שהמצוה היא מצד הסוכה, ולא מצד היום טוב. וזה מפורש יותר בדברי רבינו חננאל (סוכה כז.), שמצות האכילה בליל סוכות היא בסוכה דוקא. וכן נראה מדברי המאירי (עמ' פז) שהקשה, מדוע צריך לימוד מיוחד לדין האכילה בליל סוכות, ט"ו ט"ו מחג המצות [כמבואר לעיל אות ג], בלאו הכי יש מצוה לאכול פת בסעודת יום טוב. ותירץ, כי בלא הגזירה שוה היה מצוה לאכול רק מדין יום טוב, אבל הגזירה שוה באה ללמד שעובר עליו בשנים, גם מדין יום טוב וגם מדין הסוכה. נמצא שהחיוב הוא מצד הסוכה.

שיעור האכילה בליל סוכות

כא. הר"ן (די"ב ע"ב מדפי הרי"ף) תירץ תירוץ אחר על קושיית המאירי, כי מדין יום טוב היה די לאכול אכילת עראי – עד כביצה – חוץ לסוכה, ולמדנו מחג המצות שחייב לאכול שיעור המחוייב לאכול בסוכה, יותר מכביצה. כי בכל ימי חג הסוכות אין חובה לאכול בסוכה אכילת עראי, וגם בליל חג הסוכות אינו יוצא ידי חובה אלא אם כן אוכל יותר מכביצה. והוסיף הר"ן, שיש חולקים ואומרים, שלאחר שלמדנו מליל פסח שיש מצוה לאכול בליל סוכות, הוא הדין לענין השיעור, שיוצא ידי חובה בכזית, כמו כזית מצה בליל פסח. ולפי שני התירוצים הללו יוצא שהחיוב הוא מצד הסוכה, ולא מצד היום טוב, וכדעת שאר הראשונים הנ"ל.

טוב לאכול כביצה

כב. מרן זצ"ל בקול סיני (עמ' 92, 192) וגם אנחנו בילקוט יוסף (מועדים עמ' קלח-קמא) כתבנו כמה פעמים, שהמצוה היא לאכול כזית פת בליל סוכות. אבל אם אפשר טוב לאכול יותר משיעור כביצה, כ-60 גרם, לצאת ידי חובת כל הדעות, וכמו שכתב בחזון עובדיה (דיני הישיבה בסוכה סעיף ה).

כוונה עם טעם

כג. לפני הקידוש ראש המשפחה יסביר לכל בני הבית, שבאים לקיים מצות עשה לאכול כזית פת בסוכה, זכר לענני כבוד, וכמו שנאמר בפסוק (ויקרא כג, מב-מג) "בסוכות תשבו שבעת ימים, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". וכתב הב"ח (ר"ס תרכה), שבשאר המצוות די לכוין שבא לקיים מצוה, אבל במצות ישיבה בסוכה צריך לכוין גם את טעם המצוה, כיון שהוא מפורש בתורה "למען ידעו דורותיכם וכו'". וכן כתב הטור (סימן ח) לגבי מצות ציצית שנאמר בה "למען תזכרו", וכן כתב עוד הטור (סימן כה) לגבי מצות תפלין שנאמר בה "למען תהיה תורת ה' בפיך וגו'", בכל מצוות אלו צריך לכוין גם את טעם המצוה. וכן כתבו הפרי מגדים (א"א סי' תרכה) והגאון רבי חיים פלאג'י (במועד לכל חי סי' כ אות יד) והמשנה ברורה (סי' תרכה סק"א) שצריך לכוין באכילת הכזית בחג הסוכות, שהוא זכר לענני כבוד שה' יתברך הושיב בהם את בני ישראל בצאתם ממצרים.

לשם יחוד

כד. בדרך כלל מרן זצ"ל לא היה נוהג לומר לשם יחוד לפני קיום המצוות, כי עיקרו נועד לעורר את הכוונה לפני המצוה, שהרי מצוות צריכות כוונה, אבל הברכה גם היא מעוררת את הכוונה. מה שאין כן בחג הסוכות מרן נהג לומר לשם יחוד, כי שם כתוב גם את טעם המצוה, ולכן טוב לומר בליל סוכות לשם יחוד לפני הקידוש.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן