הבעיה הלהט"בית – הפיכת החולשה לאידיאולוגיה פרוגרסיבית

התורה מבחינה בין שלושה מצבי עבירה – חטא, עוון, פשע.

חטא – עבירה בשוגג. אדם שעשה עבירה בלי ידיעת האיסור, אף הוא טעון כפרה, על ידי קרבן ותשובה. 

עוון – עבירה במזיד, אשר הגורם לעשותה הוא תאווה ויצר.

ופשע – זוהי המדרגה החמורה מכולן. מרידה מכוונת בהשם. לא מפני שגגה ולא מפני תאווה, אלא מפני שהאדם מכיר את בוראו ומורד בו.

לאיזו קטגוריה שייך עניין משכב זכר?

חלק מבלי הנטייה ההפוכה הנם צדיקים, ואינם אף בגדר "שוגג", משום שאינם מבצעים את העבירה כלל, על אף היצר הנוסף שיש בהם, אלא מתגברים וחיים חיי גבורה הירואית של כבישת היצר. כלפיהם לא די שאין טענה, אלא ישנה הערכה תורנית גדולה. 

החלק השני הנם בגדר בעלי "עוון". בעלי תאווה הנופלים בשל תאוותם בעבירה החמורה. כלפיהם ישנו אותו היחס כמו לשאר עוברי עבירה לתאבון, אוכלי טרף ומחללי שבת בשל היצר הרע. חוטאים אלו עושים את תועבת השם (- כלשון התורה), וחייבים לעשות תשובה גדולה. אולם בעלי התאווה, עם כל הסטייה שבמעשיהם ותועבתם, עדיין אינם האויב האידיאולוגי הראשי עמו אנו מתמודדים כעת.

החלק השלישי הם בעלי הפשע. ראשי תנועת הגאווה, חילונים ודתיים כלפי חוץ, אשר מצהירים וצועקים בפה מלא "אין לנו חלק במבנה המשפחתי שעליו ציוותה התורה". הם אינם נופלים בתאווה בלבד, אלא עושים מהחולשה אידיאולוגיה פרוגרסיבית הבאה להחליף בפועל את תרבות התורה ולסרטט מחדש את המושג "משפחה" בישראל. הם אויבי התורה בריש גלי, ומולם אנו ערוכים למלחמת עולמים (ללא אלימות).

עלינו לזכור כי מאז יציאתנו ממצרים, עם ישראל בישר לעולם על קדושת המשפחה הטבעית, אשר בה לכל ילד יש אב ואם מוכרים. בזה מובדל האדם מבעלי החיים, אשר אצלם אין לכל ולד אב ואם ידועים. זהו התוכן הקדוש של ישראל היוצאים ממצרים – "למשפחותם לבית אבותם". על כן ממזר עדיף מ"שתוקי" ביוחסין (קידושין פ"ד), משום שממזר הוא בן לאב ואם ידועים, ועם כל מסכנותו, אין ביסודו עקירה של יסוד ההורות, לעומת "שתוקי" אשר לא ידוע מי אביו, וכל מהותו היא סתירה למילה "משפחה". 

התורה דורשת מאיתנו שהמיניות תהיה עם אחריות לעתיד. דהיינו, שהיא תוביל לבניית תא משפחתי של ילדים עם הורים אשר יתקנו את העתיד לבוא במוסריות. לעומת המוסר והאחריות התורנית, תרבות כנען ומצרים מבקשת רק את ההנאה הרגעית שבמיניות האגואיסטית, תוך התעלמות מגורל העתיד של הבאת ילדים לעולם.

התורה מחנכת לקשר אינטימי זוגי עם האחר, איש עם אישה ואישה עם איש. רק בחיבור עם האחר המוחלט אפשר להביא חיים. לעומת זאת, החיבור של איש עם איש או אישה עם אישה הוא חיבור שנועד רק להנאה רגעית, ואין בו יצירה של הריון. אין בו אחריות לעתיד העולם. אין בו אהבה כלפי השונה ממני מהותית. אין בו שמחה. "לא טוב היות האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו", והבורא בחר באשה כהשלמה היחידה לאיש. "כי מאיש לוקחה זאת". הטבע מורה כך, והמוסר התורני גם הוא מורה כך.

העמים אשר ביקשו לבטל את מושג המשפחה, ולהכיר פורמאלית במשפחה בלא אב ואם ידועים, הם מצרים וכנען. תרבותם היא ההיפך הגמור מתרבות ישראל והוזהרנו בחומרה ע"י התורה להתרחק מהם.

על כן, כל ניסיון מלאכותי בימינו לחזור לתרבות מצרים וכנען, ולעקור ילד מאביו או מאמו ולגדלו בצורה שאינה טבעית ונורמאלית עם הורים שאינם הוריו, ולהכיר בזה כ"משפחה חדשה", הרי זה חורבן וטרגדיה לילד בראייתה של תורה ובראיה של הטבע הבריא, ולא תצלח. 

אי אפשר להכיר ב"משפחה" מעוותת

זאת ועוד – תורתנו מדגישה, ששמירת המוסריות המשפחתית היא התנאי והיא הזכות של עם ישראל על ארצו. על פי תורתנו, ערעור מבנה המשפחה הטבעית מערער את זכותנו על ארץ ישראל (ויקרא י"ח), וכינון "משפחה חדשה" מוביל לכך ש"תקיא הארץ אתכם".

על כן, אי אפשר להיות "ימין" לאומי, ולהכיר במשפחה המעוותת של אמא ואמא, או אבא ואבא. משפחה המאמללת את הילד, וכל כולה מרידה הצהרתית בתרבות התורה. משום שעיוות המשפחה מוביל לגירוש מארצנו, וחיזוק המשפחה הנורמאלית מוביל לחיזוק ההתיישבות. מי שחתום על כך הוא ריבונו של עולם, כדבריו הנצחיים בתורתו, אשר בשמו נבוס צרינו.

אין ההתנגדות אומרת שיש חוסר באהבת ישראל. אנו אוהבים כל אחד ואחת מישראל ורוצים בטובתם. אך האהבה הזו אינה מסמאת את עינינו מהבעיות שיש לתקן, ועל כן הביקורת על אלו המובילים תרבות של גאווה בעבירה היא ביקורת לגיטימית שאין בה טיפת שנאה, אלא סולידאריות בין כולנו כחברה הממשיכה את עם ישראל העתיק והקדוש.

כמי שמלווה בעלי ובעלות נטיות הפוכות לא מעט שנים בדרכם הקשה להתמודד עם היצר, אני חש את הצער שיש במי שמתמודד עם היצר ההפוך. אני מעריץ את מי שמתמודדים ומנצחים, אשריהם ואשרי חלקם. הם הראיה לכך שיש עתיד לכולנו יחד, וגם אם יש בך יצר נוסף, יש האפשרות לבחור להתמודד עמו בגבורה.