האושר אינו תלוי במציאות האובייקטיבית, אלא בדרך שבה אני בוחרת לראות את הנסיון

בעל חידושי הרי"ם זצ"ל איבד ל"ע שלושה עשר ילדים. כשחזר מהלווית בנו האחרון וישב שבעה, לא היה ניכר עליו שום עצב, כאילו לא חזר מהלוויה מזעזעת כזאת. שאלה אותו אשתו: איך אתה מסוגל? אמר לה: את שק הצרות ה' נותן. את עגמת הנפש האדם לוקח לבד. אני לא מורידה בכהוא מהקושי מנסיון גדול שכזה אך הנה לנו דוגמא מוחשית עד כמה המבט הנכון על הנסיונות מקל על ההתמודדות.

אפשר להפוך צרה – לרצה, לחפש לזכור ולחוות שהכל ממנו – עלינו לזכור שכך מורכבת שירת החיים – מעליות וירידות. שירה אינה יכולה להיות בטון אחד. התווים עולים ויורדים – כך מורכבת שירת הנשמה.

מספרים שהיה פעם בעיירה יהודית בוילנא בחור בשם זעליג שהיה סנדלר, אדם מסכן וטוב המסתפק במה שיש לו. יום אחד נפלה בחלקו ירושה גדולה ונהיה מיליונר, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. עם זאת לא איבד את העדינות שלו. היתה לו בת יחידה והוא השתוקק לחתן אותה עם בן תורה, בזכות עושרו חיתן אותה עם הבן של הרב, איזה יום מאושר הוא עבורו! ואז כשהוא מוביל אותה לחופה אפוף אושר, פתאום ניגש אליו מישהו מעשירי הכפר, שעושרו הפתאומי של הסנדלר היה רע בעיניו, הוריד את נעלו, נפנף אותה באויר ושאל בהתגרות: זעליג, כמה עולה לתקן את הנעל?... האיש כל כך התבייש, התעלף, נפגע בראשו ומת במקום.

בעקבות הסיפור הזה הקים רבי ישראל סלנטר את תנועת המוסר, כדי להביא לידיעת בני אדם את חומרת אי-תיקון המידות. ואם כי המטרה היתה שאנשים ייזהרו מלפגוע באחרים, היתה כוונתו גם שאנשים לא ייפגעו כך כשמעליבים אותם עד כדי אבדן עשתונות.

גם אם כואב וקשה – אל נא ניפול. נהיה כמו שמן שצף מעל המים. נשתדל לצוף מעל הקשיים ולחפש מה ה' דורש ממני בנסיון זה, מה עלי לתקן, ולא נוסיף צער על צער וגם לא נצער את הסביבה שאינה אשמה בסבלנו.

נלך בדרכם של הצדיקים שגם כשקשה הם קמים ומתחזקים. בשני פסוקים בתנ"ך מופיעות המלים "על המיטה": על יעקב אבינו נאמר "ויתחזק ישראל וישב על המיטה" (בראשית מח, ב), ועל המן: "והמן נופל על המיטה" (אסתר ז, ח). אומר על כך בעל הטורים: פסוקים אלו מלמדים אותנו את ההבדל בין צדיקים לרשעים. צדיקים גם בזקנותם ובחולשתם הם מתגברים ומתחזקים – וישב על המיטה. אבל הרשעים גם בגבורתם ובתוקפם הם נופלים – והמן נופל על המיטה.

העולם מקום של עבודה ואתגרים

כדי להתמודד עם הייסורים עלינו לדעת קודם כל שהכל תלוי במבט על העולם ועל הייסורים. נבחן כיצד אנשים מתמודדים עם הסבל ונמצא כי הם מתחלקים לשניים: א. איש בית המלון, ב. איש מערכת האימונים.

איש בית המלון נמצא בעולם לבילוי והנאה בלבד, מטרתו ליהנות במשך שמונים שנות חייו תוך כדי שכחת תפקידו בעולמו. לדידו כל קושי הוא מיותר, הכל מגיע לו, הוא קובע הכל, הוא חושב אך ורק על עצמו, וכל הסובבים חייבים לשרת אותו ולעזור לו להפיק את מלוא ההנאה מן העולם הזה. הכל צריך לרוץ כרצונו כאילו הוא מנהל העולם.

ייסורים וקשיים הם האנטי-תזה של קיומו של איש בית המלון, הוא אינו מוכן להשלים עמם מכיון שהם מערערים את השקפת עולמו שהכל צריך לשרת אותו כדי שהוא יהנה. בדרך כלל הוא רגוע ולא מתעצבן, אך זאת רק כאשר הכל בסדר. ברגע שקורה משהו (ובעולם הזה קורים דברים רבים...) הוא יוצא מכליו ועלול להגיע עד כדי טיפול פסיכיאטרי. כאשר לא שואלים לדעתו הרי זו נטילת סיכון... מצב הגרף שלו נמצא בירידה מתמדת. זוהי תוצאה בלתי נמנעת מצורת התנהגותו והשקפתו המוטעית.

לעומתו, איש מערכת האימונים הוא אידאליסט, אשר לא בא לבלות אלא להתקדם. הוא מוכן לעבור קשיים וסבל, כי הרי הוא נמצא בעולם הזה לשם הכנה למשהו אחר, לחיי נצח בעולם הבא. הוא רואה הכל אחרת, ומסתכל על הייסורים בצורה הנכונה, בעיניו הקשיים הם כלי עיקרי שבעזרתו יוכל להתקדם, הזדמנות לעבוד על עצמו, מכיון שהוא נמצא באימונים לקראת החיים העיקריים בעולם הבא.

איש מערכת האימונים אוהב אתגרים, הגרף שלו נמצא תמיד בעליה בלתי פוסקת, שבע יפול צדיק וקם. ההנאה הגדולה ביותר אצלו היא האתגר, הוא משתנה ללא הרף, עובד על עצמו ועומד באתגרים ובנסיונות שה' שולח לו בדיוק מושלם. הוא דומה לחייל הנמצא בטירונות. בכל צבא בעולם מנסים את החיילים בדברים קשים מאוד, אולם הם לא רק עומדים בכך משום שהם יודעים שזו המטרה – לנסות אותם ולאמן אותם לקרב, אלא הם מעוניינים לעבור כמה שיותר אימונים כי בזכותם יתקבלו ליחידה נבחרת.

בענין דומה, שמעתי משל נחמד: בחור מגיע לבסיס קליטה ומיון כדי להתקבל לצבא. הוא בוחר ביחידה נבחרת, והמפקדים הבכירים שואלים אותו: "אתה יודע מה היחידה שלנו דורשת?" הוא עונה: "לא, אני לא יודע אבל אני רוצה". אומרים לו המפקדים: "תעבור עינויים קשים", והוא מסכים. "תצטרך להרים משאות כבדים מאד", הוא מסכים בשמחה. הם ממשיכים: "תצטרך ללכת שעות קילומטרים רבים בלי לקחת אתך כלום, רק קצת מים, ויש אפילו כאלו שמתו בדרך לצערנו. תצטרך לנווט את עצמך לבד בים בעזרת מצפן ולהגיע לחוף מבטחים." והוא מסכים. כל כמה שהם מונים אתגרים קשים יותר הוא שמח יותר, כי הוא מבין שהוא יתקבל ליחידה נבחרת במיוחד.

אימוני הצבא הם קשים. סיפר אחד מהקומנדו הימי כי בחודש טבת בקור אימים, הוא נמצא בחוץ בבגד דק, והמפקד במעיל עבה אומר לו "קפוץ למים!", הוא קופץ ומאבד פעימות לב מהקור, וחייב לשחות קילומטר. המפקד עוקב אם אכן שחה דרך חוט אור שמסמן את הדרך שהוא עשה. בנוסף היה עליו להיות במים שש שעות בלי לזוז. וכששאלו אותו, האם באמת עמדת בתרגיל הקשה הזה? ענה בפליאה: כמובן, אתה יודע מה זה להיות בקומנדו הימי?!

למשימות הדורשות סיכון של החיים – כמו נחיתה בשטח אויב ופיצוץ של מפקדת מחבלים – חיילים רוצים להבחר ואף רבים על כך. כמה שהדבר קשה יותר ומסוכן יותר – הם יראו בזה אתגר גדול יותר.

סיפר טייס חיל האויר לשעבר כי בעקבות זה שנשלח למשימה מסוימת ונכשל בה, נענש שכבר לא יֵצא למשימות מבצעיות אלא ישב בחדר הפיקוד ויכוון את המטוסים. הוא אמר כי העובדה שכבר לא יתמודד עם אתגרים קשים ולא יוכל להתקדם, היתה בשבילו העונש הגדול ביותר, וגרמה לו להתמוטטות נפשית. הוא לא היה מסוגל להשאר כך בצבא ולכן פרש.

באחת מהסוכנויות החשאיות של ארה"ב נהוג שלפני שהם מקבלים אדם לשרות, הוא עובר בדיקות אמינות שונות, לאחר מכן חוטפים אותו באמצע הלילה בלי שהוא ידע מיהם חוטפיו, ושמים אותו במחסן ושם מענים אותו ומנסים להוציא ממנו סודות על סוכנויות חשאיות שונות. אם הוא עובר את המבחן בהצלחה מגלים לו את סיבת העינויים ומבשרים לו שהתקבל לשורות הסוכנות.

אותו אדם בתחילה נמצא בצער גדול מאד בשל העינויים שהוא עובר, אבל כשהוא מגלה שבזכותם הוא התקבל לתפקיד הנכסף בעיניו, הוא שמח בהם. מן הסתם היה מסכים אפילו לעוד ייסורים, לו היה נדרש לכך.

הסבל והקשיים בחיינו הם אתגרים, הם מעלים אותנו ברמה, הם מנסיקים את נשמתנו לגבהים, מרחיבים את האופקים הרוחניים והנפשיים שלנו, משדרגים ומצמיחים את אישיותנו. בזכותם אנו מתקבלים ליחידה הנבחרת בצבא ה'. האם אנו יודעים מה זה להיות בקומנדו הנבחר של ה'? "בקרובי אקדש" – ה' בוחר לקדש את שמו בעולם דרך הקרובים לו והאהובים עליו.

איש מערכת האימונים מעוניין באתגרים. העיקר להרבות כבוד שמים, להיטיב עם עצמנו ועם העולם כולו, לבנות את חיינו הרוחניים בעולם הבא ולזכות לשכר עצום ונצחי. לא תמיד קל לעבור נסיונות, אך ברגע שנראה בנסיונות אתגרים שמקדמים אותנו, הקושי יצטמצם.

זהו המבט של איש מערכת האימונים, במבט הזה הקשיים הם רצויים, כי הרי רק בזכות האימונים נתרומם ונצליח להתגבר ונגיע לשלמות. אם נראה בקשיים דברים המפריעים לנו, הרי אנו דומים לאותה תורמת אמריקאית נכבדה אשר תרמה כסף עבור בניית מסלול אימונים לחיילים. לאחר שבנו את המסלול והזמינו אותה לטקס, ראתה שהשטח לא ישר ומלא חצץ. היא אמרה באכפתיות: הו, המסלול כל כך לא נוח! אם יש צורך, אתרום עוד כסף כדי ליישר את המסלול עבור חיילינו היקרים!... הנוכחים כמובן כבשו את צחוקם, שהרי מסלול אימונים מצריך דוקא אדמה עקומה ולא נוחה, רק בזכות הקשיים יוכלו לנצח בקרב.

לרכישת ספרה החדש של הרבנית אסתר טולידאנו "שבילי האמונה" בהידברות שופס לחץ כאן