"נולד לי ילד בעל נשמה מיוחדת. הוא גמר את תפקידו בחצי שעה, וחזר לעולם האמת"

עלינו להיות בבחינת "תמים תהיה עם ה'", לקבל ולהאמין באמת ובתמים שהכל מה' ולטובה, ובנוסף לכך גם לא 'לחקור אחר העתידות' – לא לחקור אחר מה שיקרה בעתיד, לא לדאוג דאגת מחר, אלא לעשות את המוטל עלינו ולסמוך על בורא העולם שכל מה שעשה, עושה ויעשה הוא הטוב ביותר, והוא כבר יסדר את הכל בצורה הכי טובה.

לכל אחד יש באמתחתו כמה סיפורים על מקרים שהוא כל כך דאג מה יהיה בעתיד, ולבסוף ה' סידר את העניינים בצורה כל כך יפה. כאשר יהודי חוקר אחר העתידות, בכל נושא שלא יהיה, כגון שהוא מעורה יותר מדי בפוליטיקה ודואג יותר מדי בשל מה שקורה בארץ ובעולם, משתדל בעסקים יתר על המידה ועסוק מדי בדאגת המחר, הוא חורג ממידת התמימות הנדרשת.

זאת ועוד, שבתקופתנו אשר רבו הנסיונות מי שדואג את דאגת המחר עלול לצאת מדעתו, כל אחד ואחד עם נסיונות חייו – אחד סובל מבעיות בריאות, אחד סובל מקשיים בפרנסה ונאבק כל יום כדי להצליח לסיים את החודש, עוד אחד עם קשיים בחינוך, אחר עם בעיות רציניות של שלום בית. וכך כל אחד ונסיונותיו או דאגותיו. בנוסף לכך ישנם הדאגה והפחד ממלחמות וכל המצב הבטחוני שמתערער גם בעולם וכן הלאה. יהודי החי בבטחון מנצל כל אתגר לקשר עמוק יותר עם ה', לתפילה ולאמונה.

הדאגה היחידה שצריכה להטריד אותנו היא כיצד לא לדאוג. להרגיע את עצמנו ללא הרף על ידי אמונה ובטחון בבורא עולם ועל ידי טיפוח העבודה בנושא "תמים תהיה". להיות כמו אותו תינוק, המתרפק עלי אמו. זהו הדבר היחיד היכול לנסוך בנו שלוה אמתית. כל השאר אינו אלא שקר ורעות רוח. חיים בתמימות הם חיים בדרגה אחרת המזמינה לנו הרבה סיעתא דשמיא, נסים וישועות!

הרב טאובר מספר על הוריו אשר עברו את השואה הנוראה ולא נטשו את אמונתם התמימה אף לרגע, חיי אמונה איתנה בה' יתברך ללא חשבון ובלי פקפוק כלל.

לפני מלחמת העולם השניה גרו הרב טאובר ומשפחתו בפרשבורג. הרב טאובר הוא הבכור במשפחה, והוא נולד לפני המלחמה. הגרמנים כבשו את מדינתם בשנת 1940, והחלו במשלוח הרכבות לאושוויץ. הם המשיכו להתגורר בצ'כוסלובקיה בתנאים קשים ביותר עד לשנת 1942. בשנה זו נמלטו להונגריה, בתקוה ששם ינצלו מהגזרות הנוראות שניתכו על היהודים, אולם לאכזבתם, בשנת 1944 כבשו הצוררים גם את הונגריה. במשך השנים הללו, נולדו לרב טאובר עוד שלושה אחים, שכולם חיים ברוך ה', והם תלמידי חכמים מופלגים.

באחד מלילי שבת הם נתפסו, והגרמנים ימ"ש העבירו את רובם לאושוויץ. אמו היתה אז בשלבים מתקדמים של ציפיה להולדתה של אחותו.

כולם לא הבינו – איך הם מסוגלים עכשיו להביא ילדים?!

כאשר אנשים היו תמהים ושואלים אותה: "איך את משתדלת וזוכה בעוד ילדים, בימים קשים אלו?"

היא היתה עונה תמיד במשפט אחד: "אנחנו יהודים, ואנחנו חייבים לעשות את המוטל והמצווה עלינו, וה' יתברך יעשה מה שהוא רוצה לעשות."

כך, בפשטות היא חיה את האמונה, את תחושת ה"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" גם בעתות צרה. היא לא שאלה שאלות ולא דאגה מה יהיה ומה יקרה. היא המשיכה להרחיב את גבולות המשפחה והביאה עוד ילדים לעולם. ואמנם אמו של הרב שתחי' לאוי"ט זכתה לראות את הישועה, היא ניצלה ממלתעות הרשע מהמחנות באושוויץ, ולמרבית הפלא דוקא העובדה שהיתה במצבה המיוחד הצילה אותה (אם כי התינוקת נספתה). כאשר הגיעה למחנה העבודה באושוויץ הועיד אותה ד"ר מנגלה לעריכת ניסוי לזירוז לידה. לאחר הלידה לקחו ממנה את התינוקת, אך האמא ניצלה את הרגע וברחה מהצריף. גיסתה שפגשה אותה הכניסה אותה לצריף שלה ושם הסתירו אותה בין הדרגשים, וכך ניצלה...

הוריו של הרב טאובר לא הרבו לדבר ולספר לאחר המלחמה על מה שעבר עליהם. אולם הוא ביזמתו שאל אותם לא אחת מה היו תחושותיהם בימי האימה. הוא רצה לדעת זאת כדי ללמד את הדורות הבאים על אודות השקפתם האיתנה שסייעה בידם לשרוד, והעניקה להם כח להתמודד גם במצבים הקשים ביותר שעברו עליהם. פעם שאל את אמו: "אמא, האם חשבת באמת שאנו נשרוד עד לאחר המלחמה, ותוך כדי המלחמה הרחבת את המשפחה, בלידת ארבעה ילדים נוספים? מנין שאבת את הכח להביא ילדים לעולם ולדאוג להם, בשעה שכל יהודי היה טרוד בהבאת טרף לפיו ובהצלת חייו מציפורני הנאצים?"

אמו הצדקת ענתה לו על פי חכמת החיים שלה: "אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים בתחיית המתים, ילד אינו רק ילד בעוה"ז, ילד שלך, הוא שלך לנצח! אני מילאתי את החלק שלי בשותפות, שהרי ג' שותפים הם באדם: אביו, אמו והקב"ה. בטחתי בה', שימלא את חלקו על הצד הטוב ביותר, ומה שהוא יעשה יהיה הטוב ביותר."

כך גדל הרב טאובר בבית הוריו. את ההשקפה הזו הוא הנחיל לילדיו. והוא מספר שהוא נוכח לשמחתו, שאף הם קנו אותה בנפשם פנימה. אחד מבניו שיחי' ציפה להולדת בנו השלישי. כולם ציפו לבשורה טובה על הולדתו. והנה בוקר אחד התקשר אליו בנו ואמר לי: "אבא, מגיע לי מזל טוב!" לשאלתו מה נולד להם, ענה לו בנו: "אבא נולד לי ילד בעל נשמה גבוהה ומיוחדת. הוא פעל במשך חצי שעה בעולם הזה מה שאנשים אחרים פועלים במשך תשעים שנה. הוא גמר את תפקידו, ועלה חזרה לעולם האמת..."

זוהי השקפת התורה! זוהי ההשקפה האמתית, כפי שאומר רש"י הקדוש: "כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות". זוהי משימת חייו של היהודי עלי אדמות.

אביו של הרב טאובר זכרונו לברכה היה גם הוא דמות יהודית מיוחדת. הוא היה יהודי שאמונתו לא פסקה כל עוד היתה נשמת חיים באפיו. בכל התלאות שעבר לא זז מאמונתו התמימה אפילו כמלוא נימה. כשנלכדו ע"י הנאצים, דומה היה כאילו הכל אבוד. אולם אביו, שלא איבד את בטחונו בה', נמלט באמצע הדרך, והצליח בנסי נסים למצוא אותם לאחר מכן. הוא אסף אותם, את ארבעת ילדיו וכן עוד שתי דודות צעירות, וכך נמלטו. הם הסתתרו בבודפסט, מחופשים כגויים, אחיו הקטנים לא ידעו מאומה על יהדותם.

רק את בנו בכורו – הרב טאובר – שיתף האבא בסוד הגדול: יהודים אנו! הוא שהה במחיצתו של אביו בדירתם בקומה השלישית, וחי יחד עמו את כל תלאות המחתרת ומוראותיה. אביו לא יכול היה לשהות במקום צפוף והומה כמקלט ציבורי. הדבר היה לו למוקש בקיום המצוות, בשל זהירותו המופלגת מחשש עברה. רק את הילדים הקטנים הם השאירו במקלט, שהרי ממילא הם לא ידעו שיהודים הם, ולא היה להם חשש שיסגירו את עצמם.

בחנוכה של שנת 44 נפלה פצצה על הבנין ובנסי נסים ניצלו, אולם דירתם נחרבה, והיו מוכרחים לרדת למקלט. היתה שם צפיפות נוראה, גרו שם גויים רבים שנאלצו לשכב האחד סמוך מאד לאחר, אולם לא היתה להם ברירה. כשהפציע הבוקר הראשון לשהותם במקלט, עלה רעיון בלב אביו, הוא התכסה בשמיכתו, ומתחת לשמיכה הניח תפילין והתפלל, היתה זו מסירות נפש ממשית שהתרחשה מדי יום בבוקר.

וכך מדי יום היה אביו קורא לו אל מתחת השמיכה ומתפלל עמו. היה במעשה זה סיכון רב. הגויים חשבו אמנם שהם ישנים, אולם הם היו ממש בסמוך מאד להם כך שמעשה זה היה מסוכן מאד. אביו לא נרתע. יום יום התפללו. בשבת קודש היה מלמד אותו על השבת וקדושתה ומזכיר לו ללא הרף שהוא יהודי ועליו לשמור בכל לבו את מצוות השבת. אביו חשש כל הזמן שמא ימות, ולא יהיה מי שילמד את בניו תורה.

באחד הימים היו הפגזות כבדות מאד. אביו עמד אז על מדרגות המקלט. מעוצמת ההפגזות הוא נפל ארצה מגובה גרם המדרגות ואיבד את הכרתו רח"ל. הם השכיבו אותו על מיטתו ואט אט שבה הכרתו אליו. לאחר מספר רגעים הוא קרא לרב טאובר להכנס למיטה, כשם שנהג מדי יום במטרה להתפלל יחד. אביו אמר לו: קראתי לך כי אני רוצה למסור לך את צוואתי האחרונה... הוא היה אז ילד בן שש ומעמד זה נחרט עמוק בלבו. מחזה זה עומד לנגד עיניו כאילו התרחש היום, ורטט עובר בו, כפי שעבר בו באותם רגעי אימה שם מתחת לשמיכה.

וכה היו דבריו המרטיטים של האב הצדיק: "בני היקר, אני הולך למות, כוחותי עוזבים אותי. אמא מן הסתם כבר לא תהיה לכם (אביו ידע שמי שמגיע למחנות במצב מיוחד כשל אמו אינו שב. הוא לא העלה על דעתו שהאמא חיה), אבל אל תדאג. הקב"ה הוא אבי יתומים והוא ישמור עליך, רק תשתדל להיות חזק. בקרוב תגמר המלחמה והמשיח יגיע. עליך לשמור על שלושת אחיך הקטנים, ולומר להם כי יהודים הם. הנה אלו שמותיהם היהודיים..." ואביו מסר לו את שמותיהם של אחיו: יצחק צבי, אבא חייא, יחיאל.

והרב טאובר מספר: "עד היום אני מתפעם ומתפעל לנוכח אמונתו הצרופה של אבי זכרונו לברכה. יהודי בשנותיו הצעירות, שמתאמץ לשמור מצוות בתנאי מלחמה ומחתרת איומים, וכשמגיע הרגע שבו נדמה לו כי הנה הגיע סופו, הוא אינו מתמרמר ואינו שואל שאלות. ברור לו שזהו רצון ה'. הוא אינו מבכה על יתמותם העתידית של ארבעת ילדיו הקטנים, אלא הוא מעודד אותם, משנן להם את עובדת היותם יהודים, ומבטיח להם שה' יתברך יגן עליהם מכל רע. לבו רגוע, הוא משאיר אותם בידיו הנאמנות של הבורא יתברך. זוהי אמונה! התרצות והסכמה לכל אשר קורה מבלי לשאול שאלות. זהו קיום בפשטות ובשלמות של הכתוב: 'התהלך עמו בתמימות'."

"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום." אביו של הרב טאובר נותר חי לאחר המלחמה, וגם אמו חזרה בחסדי ה' מאושוויץ. המשפחה התאחדה, היה זה נס בפני עצמו. נס שארע אחת לכמה עשרות אלפים. להוריו נולדו עוד חמישה ילדים לאחר המלחמה, וכולם ב"ה היום בעלי משפחות של תלמידי חכמים, סבים וסבתות, בלי עין הרע.

כל זאת מהכח של ההורים שחיו בעוצמה "תמים תהיה עם ה' אלוקיך..." מכח הנהגה על טבעית זו, זוכים לסיעתא דשמיא מופלאה ועל טבעית.

לרכישת ספרה החדש של הרבנית אסתר טולידאנו "שבילי האמונה" בהידברות שופס לחץ כאן