שבילי האמונה: נסמוך לגמרי על ה’ והוא לא יעזבנו

אב נסע עם בנו לבאר שבע. שאל הבן: אבא, הנהג יודע בטוח איפה זה באר שבע? ענה האב: כן. אבא, אתה בטוח שהוא יודע את הדרך? ענה האב: כן. אבא האם הוא יוביל אותנו לתחנה שאנחנו צריכים? כן. תמה הבן: איך אתה כל כך בטוח בכך? ענה האב: כי זה התפקיד שלו, הוא הנהג.

ה' הוא הנהג של העולם. נאמין שהוא יודע, כי הוא באמת יודע איזה מסלול נסיעה חייב כל אחד לעבור לתיקון נשמתו. אם על הרוקח אנו סומכים שלא יתן רעל במקום תרופה – קל וחומר נסמוך על ה'. אנו סומכים על הרופאים, על אף כל מקרי הטעויות שהתרחשו בידי רופאים מנוסים. אנחנו מוכנים לשלם להם הון, ולהפקיד בידיהם את היקר לנו – את בריאותנו ואת בריאות ילדינו, כי בכל זאת, אנו יודעים שעם כל הטעויות – עדיין הרופא הוא איש המקצוע, והוא יודע הרבה יותר טוב מאתנו. אז שעל הקב"ה לא נסמוך?!

כשילד רץ אל אביו, הוא זורק את עצמו אליו, והאב פותח את ידיו לקראתו ותופס אותו. הילד לא חושש לרגע שאולי האב לא יפתח את זרועותיו לקראתו. הבטחון הזה, האמון המוחלט הזה, הם שמבטיחים מעל לכל ספק שהאבא לא יפקיר את בנו לנפילה כואבת. כשהילד זורק את עצמו – האב מוכרח לתפוס אותו.

אם אנו נוהגים "כגמול עלי אמו" – כתינוק הבטוח בוודאות שאין אחריה עוררין, שמה שלא יקרה, אביו שבשמים יאחז בו והוא לא ייפול – הקב"ה באמת לא יתן לו ליפול.

כשהמלאכים הגיעו לביתו של לוט, ביקשו הסדומים שהוא יוציא אותם אליהם כדי שיהרגו אותם, כפי שנהגו לעשות לאורחים לא קרואים שבאו לעיר. אמר לוט לסדומים: אני מבקש, אל תגעו במלאכים "כי על כן באו בצל קורתי" (בראשית יט, ח).

שואל ה"חפץ חיים" זצ"ל: האם העובדה שהמלאכים בצל קורתו – בביתו – זו סיבה לא להסגיר את המלאכים? הרי משום שבאו אליו רוצים הם להרוג אותם!

אלא שלוט אמר לסדומים: הם באו אלי, הם אורחי, הם סומכים עלי. ואם הם סומכים עלי – אני לא מסוגל להפקיר אותם!

אומר ה"חפץ חיים": אפילו הסדומים הבינו שאם סומכים עלי, אני לא יכול להפקיר!

אז בלי ספק, אם אנו נסמוך על הקב"ה בכל מאודנו, הוא לא יפקיר אותנו.

כשנהיה תלויים לגמרי בה' ונסמוך עליו לגמרי הוא לא יעזוב אותנו וישמור עלינו, אדם שמרגיש שהוא מסתדר לבד, ה' כביכול מסיר את השגחתו ממנו ונותן לו להסתדר בכוחות עצמו, אך אדם שתלוי לגמרי בה' – ה' שומר עליו יותר.

אומר רבנו בחיי, שכשעם ישראל התקרבו לארץ ישראל הם ראו לפתע שאצל הגויים יש אוכל מוכן מראש להרבה זמן והם לא צריכים לדאוג, ואז הם באו בטענות אל משה רבנו ואמרו לו: "למה הגויים מקבלים את מזונם מראש ואין להם דאגת המחר, ואנחנו תלויים כל יום במן האם יבוא או לא יבוא, האם ירד לי ליד הפתח או אצטרך ללכת רחוק? אנחנו רוצים להיות כמו הגויים שמסתדרים לבד ואינם תלויים בה' כל כך!"

כשראה ה' שעם ישראל אינם רוצים להיות תלויים בו, הוא כביכול הסיר מעט משמירתו עליהם, ואז הגיעו נחשים והכישו אותם.

אומרים הצדיקים שלא היו אלו נחשים חדשים שהגיעו אליהם, אלא שתמיד בהיותם במדבר היו סביבם נחשים, אבל עד עכשיו שמר ה' שהנחשים לא יזיקו להם, אבל ברגע שהם הראו שהם אינם רוצים להיות תלויים בה' – ה' כבר הרפה משמירתו עליהם, והנחשים יכלו לחדור למחנה ולפגוע בעם.

ואיך ניצלו מהנחשים? ה' אמר למשה רבנו לתלות נחש מנחושת על עמוד גבוה, וכל מי שהסתכל על הנחש ראה גם את השמים ונזכר בה' – כך התחזק באמונה שהכל מה' ושעליו לחזור ולהיות תלוי בו כגמול עלי אמו, והתרפא. כי כשאדם זוכר שהכל מה' וסומך עליו באמת, ה' לא יעזוב אותו.

כך גם אומר ה"שם משמואל" שעם ישראל מונים את הימים – כלומר בונים את לוח השנה – על פי הלבנה, ואומות העולם לפי השמש. הלבנה מקבלת אורה מהחמה ומכח זה מאירה, היא יכולה לחשוב בטעות שהיא זאת שמאירה מכח עצמה, ולסבור בטעות שהיא לא זקוקה לשמש ומסתדרת לבד. אך במהלך תנועתה של הלבנה סביב כדור הארץ היא עומדת בזוית מסוימת שקרני האור מן השמש אינן מגיעות אל כולה, ואז הלבנה נגלית לעינינו רק במיעוטה ונראית חסרה וקטנה. או אז היא תבין שהיא זקוקה לשמש ובלעדיה אין לה אור כלל.

זו הסיבה שישראל מונים דוקא למנין הירח, להטביע בלבם את ההבנה וההרגשה שכאשר המקבל הקטן מתרחק מן המשפיע עליו אור וחום וכל טוב ומדמה בעצמו כי יוטב לו והוא לעצמו ייטיב להסתדר בכוחות עצמו – כאן נמצאנו למדים כי כאשר רחוק הוא, חסר הוא אור, חסר כל טוב, מועט, חיוור וחסר ישע (שם משמואל).

אדם שחושב חלילה שהוא מסתדר לבד, ולא זוכר עד כמה הכל בידי ה', עלול למצוא את עצמו בהעדר השפע האלוקי. אך אדם שסומך לגמרי על ה' ותלוי בו לגמרי – ה' לא יעזוב אותו.

לרכישת ספרה החדש של הרבנית אסתר טולידאנו "שבילי האמונה" בהידברות שופס לחץ כאן