חבל על הזמן

נדמיין לעצמנו אדם שקיבל מידע על כך שנותרו לו יומיים נוספים בלבד לחיות. מה יעשה ידידנו באותן ארבעים ושמונה שעות אחרונות של חייו?

שאלה זו אני שואל לעתים בפני קבוצות שונות. התשובות שאני מקבל מגוונות, אולם מכנה משותף להם, והוא – התייחסות לעבר. הגדרה זו כוללת את הצורך לנסות ולהספיק כמה שיותר חוויות שלא הספקנו לחוות עד היום, לממש ולהגשים חלומות שתמיד חלמנו ולא הגענו אליהם, או לחילופין – להתפייס עם אנשים איתם נהגנו שלא בצדק.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, אומר משהו אחר: "ותשחק ליום אחרון" (ספר משלי לא´). המצב האידיאלי שאליו צריך האדם לשאוף הוא, שביומו האחרון הוא יוכל לשחוק ולחייך. אדם שביומו האחרון שוחק ומחייך, מראה שהיה לו טוב עד היום, אין לו מה להצטער ולהתפלש באירועי העבר, כיוון שהוא הפיק מכול תקופה ומכול יום את המרב - אדם כזה, הוא האדם השלם...

פרשתנו, פרשת חיי שרה פותחת בפסוק "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כג´, א´). חכמים מפרשי התורה דנים רבות בפשר אריכות הלשון, מדוע לא נכתב "ויהיו חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים"?

התשובה ידועה. רש"י מביא את דברי חז"ל, שהתורה רוצה לציין ולשבח את שרה שהייתה בת ק´ כבת כ´ ובת כ´ כבת ז´ – וכל ימי חייה היו שווים לטובה.

מה פירושם של דברים? ננסה לבאר ולקחת את התובנות העולות לחיינו היומיומיים.

בפני כל אדם באשר הוא עומדות שתי אפשרויות, האחת – לתת לזמן לעבור עליו, והשנייה – שהוא יעבור בתוך הזמן. זאת אומרת, אדם יכול ללכת לישון בסוף היום כשמאחוריו יום ללא משמעות ועשייה, הוא הולך לישון כלעומת שקם. אדם כזה הוא אדם שהיום עבר עליו. לעומתו, אדם שניצל את היום, התקדם לקראת יעדים, למד משהו ועשה דברים טובים – הוא אדם שעבר בתוך היום, הזמן הטביע באישיותו את חותמו לנצח.

אצטט את לשונו של הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי" על התורה: "בחיי האדם ישנם כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה. אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה. הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו, שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה... האדם האידיאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות.   

בילדה בת שבע יש תום ילדות, יפי ילדות, טהרת ילדות. אלו דברים שאינם מצויים בבנות העשרים. בדרך כלל משילים אנו את הילדות, על כל יופייה, תומה וטהרתה, ומתקדמים בדהרה אל עבר הבחרות, אנו מחליפים ילדות בבחרות – הדבר טוב, אך לא מושלם. המושלם הוא להשאיר את כל המעלות שבילדות, ולהוסיף עליהן את הבחרות".

כזו הייתה שרה. שרה נטלה עמה את ה"בת ז´", את הטוהר, ואת מעלות ה"בת כ´", לאורך כל חייה...

כזה גם היה אברהם. עליו כותבת התורה "ואברהם זקן בא בימים", "בא בימים – בא וכל ימיו איתו", אברהם בא אל פטירתו עם כל ימיו, כל יום נוצל עד תום והפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו.

אגב, רעיון זה גלום בשם הפרשה "חיי שרה", למרות שמדובר על פטירתה...

יחידים הצליחו בכך.

אולם גם לנו האנשים "הפשוטים", ניתנת האפשרות - אם רק נרצה, להפוך את הזמן לכזה שאינו בר חלוף, ניתנה לנו האפשרות להפוך כל רגע למשמעותי – כל שנייה לנצח, שהרי שלטון על הזמן, שלטון של חיים הוא...

מה רב ערכו של כל רגע...

אחת הדוגמאות היותר ידועות הוא אלעזר בן דורדיא. התלמוד (מסכת עבודה זרה, יז´) כותב שאלעזר בן דורדיא היה שקוע בחומריות העולם הזה עד צוואר. יום אחד הוא התעשת והחליט לשוב אל הדרך הישרה, אולם המשימה נראתה לו כה קשה עד שבלית ברירה הוא הניח ראשו בין ברכיו והחל לגעות בבכי אמיתי, הוא בכה ובכה ומרוב צער וחרטה יצאה נשמתו. כותב התלמוד שברגע פטירתו יצאה בת קול משמים ואמרה "אשריך רבי אלעזר שאתה מזומן לחיי עולם הבא". המעשה מפורסם מאוד, ספרי ההגות היהודית דנים רבות במעשה זה ובמשמעות התשובה באחרית ימיו של אדם. אולם כעת נסב את תשומת ליבנו לנקודה אחת, למשפט שכתוב מיד אחר כך - "בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת". פירוש, ישנם אנשים שקונים את עולמם הנצחי - את עולם הבא שלהם - בעמל וביזע במשך כל החיים, ויש אנשים שזוכים לקנות את עולמם ברגע...

כשרבי שמע את בת הקול הוא בכה.

למה רבי בכה? על מה?

רבי הבין את הרעיון. רבי פתאום ראה במוחשיות מה רב ערכו של כל רגע בחיים, אילו מהפכות אדם מסוגל לחולל בכל שעה משעות חייו ואיך אדם מסוגל להרים את עצמו משאול תחתית לפסגה... רבי בכה כי הוא הצטער על רגעי חייו שחלפו ואינם...

אם רבי בכה, מה נאמר אנחנו?...

אנו חייבים לשנות את היחס שלנו אל הזמן...

נמשיל זאת במשל יפה של הבן איש חי.

מעשה בעיירה גדולה ובה שני גבירים עשירים בעלי ממון רב, אשר מטבע הדברים היו גם בעלי הדעה בכול ענייני העיירה. שנים רבות תחרות סמויה יש ביניהם – מי יותר עשיר ולמי מגיע הכבוד האמיתי... חלק מאנשי העיירה אמרו שפלוני הוא הגביר, החלק השני אמר שדווקא השני עשיר יותר עד שאחד העשירים קצה נפשו בתחרות והוא החליט לשים לזה סוף... מה עשה? פנה לעמיתו והציע לו: אנו נעלה על ספינה וכול תושבי העיירה יצפו בנו מהמזח, כל אחד יביא מביתו שק מלא בדינרי זהב וכל אחד יזרוק בתורו מטבע זהב אל הים, מטבע אני ומטבע אתה, וכך – מי שיפסיק ראשון סימן שהוא פחות עשיר כיוון שחושש הוא על ממונו...

הסכימו שניהם להצעה ואכן ביום המיועד ניצבו כל בני העיירה על המזח לחזות בתחרות בין שני העשירים. והנה הראשון מתחיל ומשליך מטבע זהב, השני משליך אף הוא וכך עוד מטבע ועוד מטבע מושלכים אל המים, חדי העין הבחינו באחד מהם שקצת קשה לו עם האובדן אולם עדיין הוא ממשיך להשליך, הגיעו כבר ל-1500 מטבעות וסוף סוף הוא "נשבר" והפסיק להשליך... שמח השני שמחה גדולה, הנה הוכחתי לכולם שאני יותר עשיר מחברי!

מסיים הבן איש חי את המשל ואומר – כיצד ניתן להבין שאדם מסוגל להשליך אל הים מטבעות זהב עליהם עמל שנים רבות? הרי ידוע שעשירים מקמצים (תלמוד בבלי, מסכת מנחות דף פו´).

אחת התשובות שניתן לומר – העשיר שהרשה לעצמו להשליך בשאט נפש מטבע ועוד מטבע עלה לספינה עם מטבעות מזויפים, לכן קל היה בעיניו לאבד את ממונו, השני אדם ישר היה ועלה עם מטבעות אמיתיים, לכן הוא הפסיק ראשון...  

אנשים "מבדרים" ומפזרים את הזמן כי הוא לא חשוב עבורם, מי שיודע להעריך את הזמן לפחות כמו מטבע זהב, הוא לעולם לא ייתן לו לשקוע במצולות...

כזו הייתה שרה.

אגב, ידועה המשנה במסכת אבות (פרק ג´, א´) "דע לפני מי אתה עומד, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". על פניו ישנה כפילות לשון – "דין וחשבון"...

הגר"א מבאר שאין כאן כפילות אל שני דברים שונים - יש דין ויש חשבון. הדין נעשה על המעשה עצמו, במידה ואדם עשה מעשה לא טוב – יש דין על כך. אבל בנוסף לדין יש היבט נוסף – חשבון. חשבון פירושו – עושים לך חשבון על אותם דקות יקרות שהיה אפשר ליצוק לתוכם תוכן חיובי, היה אפשר לנצל את הזמן למעשים נצחיים...  

כעת נעלה שלב נוסף.

כיצד ניתן לומר על שרה "כולן שווים לטובה"? הרי לא יתכן לומר שכבר מגיל אפס היא הייתה "שרה אימנו" עם כל המשמעות שבדבר, הרי היו לה ימי ילדות ונערות כמו לכל ילדה, יש לה שעות שינה כמו לכל אדם... נו, על אותם ימי שובבות אפשר לומר גם "כולם שווים לטובה"?

התשובה ברורה לכולנו – אם בשביל להיות "שרה גדולה" צריך להיות "שרה קטנה" – אזי גם שנות נערותה כלולות ב"כולן שווים לטובה"...ומכאן אלינו – כולנו בני אדם, כולנו צריכים לישון, לאכול ולהתעסק בענייני פרנסה וכדו´, ועניינים אלו לוקחים לנו דקות ושעות ארוכות – ואפילו ימים ושנים, אם נרצה נוכל לומר גם עליהם – "כולם שווים לטובה", כל השאלה היא כיצד אנחנו עושים את הדברים וכיצד מסתכלים עליהם... אדם יכול לאכול כדי לאכול, ואדם יכול לאכול את אותו אוכל ובאותה מסעדה אבל עם ידיעה שהוא אוכל בשביל להתקיים והוא מתקיים כדי לעשות דברים טובים וכדי לאסוף מטבעות של נצח, עם כזו גישה גם האוכל מצטרף לשירת רגעי חייו...

הרב זליג ראובן בנגיס (1953 – 1864) אשר היה תלמיד חכם עצום וגאון אדיר – סיים מאות פעמים במהלך חייו את התלמוד הבבלי. יום אחד הוא הזמין את מכריו וידידיו לסעודת מצווה גדולה של סיום התלמוד. שאלוהו מכריו – רבנו, מה יום מיומיים, אצלך סיום התלמוד זה כמעט דבר שבשגרה, מה מיוחד הפעם?   

אמר להם הרב, הפעם זה משהו מיוחד. הפעם אני חוגג את סיום התלמוד שלמדתי כשעמדתי בתור לכל מיני מקומות, בתור לרופא, בתור לבנק ובתור למכולת – סיום כזה הינו סיבה למסיבה...

הבה נזכור את הדברים. נדע להעריך כל רגע ונשכיל ליצוק לתוכו מימד נצחי, נדע שגם פעולות חיוניות יכולות להיהפך למשמעותיות יותר וכך נזכה שכל רגעינו יהיו שווים לטובה.

נסיים ונאמר, אחת האמרות היותר מפורסמות היא ""Time is money ["זמן שווה כסף"], לאמור - חבל על הזמן, אפשר לעשות ממנו כסף... אולי כעת נאמר – Money is Time"" ["כסף הוא זמן"], כדי לעשות כסף צריך זמן. לא חבל על הזמן? הרי אפשר להפוך אותו לנצח?...

נקודה למחשבה.       

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת חיי שרה – כל הסרטים ב-VOD הידברות