בכירי הרופאים נואשו כליל, ואז אירע הנס הגדול

הרב שמחה קוק, רבה של העיר רחובות, סיפר בכינוס 'בני אמוני' את הסיפור הפלאי הבא, כפי ששמע מפרופסור אברהם, מבכירי הרופאים בבית החולים 'שערי צדק'.

לבית החולים 'שערי צדק' הגיע ביום מן הימים יהודי מבוגר, אשר נתקף בדלקת ראות חריפה ביותר, מלווה בחום גבוה.

החולה קיבל טיפול רפואי ומצבו החלל השתפר במהירות. הרופאים החלו לתכנן את שחרור הקרוב, כאשר לאחר יומיים של שיפור הידרדר המצב מאוד. החום שוב זינק לגבהים, ומצבו הכללי של החולה הידרדר.

המצב הידרדר במהירות. החולה איבד את הכרתו, וסכנה חמורה נשקפה לחייו. הרופאים החלו מיד בטיפול רפואי, כאשר בני המשפחה מלווים את יקירם מן הצד בתפילות חמות ובחשש מפני הבאות.

בסיעתא דשמיא, הזיהום פסק. מצבו של החולה החל להתייצב, ולאחר זמן מה הוא פקח את עיניו.

לאחר מספר ימים, כאשר שב לכוחותיו, סיפר לבני משפחתו הדאוגים את הסיפור המופלא הבא: "זמן קצר לאחר שאיבדתי את הכרתי והגעתי עד שערי מוות, מצאתי עצמי ניצב לפני בית דין של מעלה. בית הדין דנו ביניהם בשאלה כלשהי. הטיתי את אזני והבנתי, כי הדיון שהתנהל באותה שעה עסק בי. הדיינים בבית דין של מעלה דנו האם ניתן להחזירני לעולם הזה, או שמא יש להותירני בעולם הבא.

"התנהל שם משפט אמיתי עם קטגורים וסנגורים. נראה היה כי יד הקטגורים גוברת, ואני נידון להישאר בעולם הבא", המשיך החולה בדבריו.

"אלא שאז נשמע לפתע מאי שם קול שהיה מוכר לי להפליא. ברגע הראשון לא הצלחתי להיזכר מאין מוכר לי הקול, אך לאחר זמן מה נזכרתי. היה זה קולו של רב בית הכנסת שבו אני מתפלל, במשך 30 השנים האחרונות.

"הטיתי שוב את אוזני ושמעתי כיצד הקול מנסה ללמד עלי זכות: 'שמעו נא רבותי, דיינים מומחים: במשך 30 השנים האחרונות, אני משמש כרב בבית הכנסת שבו מתפלל הנידון. מעיד אני נאמנה, כי במשך כל 30 השנים הללו – מעולם לא הפסיד האיש את השיעור שקודם לתפילת שחרית!'.

"משנוכח הרב כי טיעון זה אינו מועיל דיו, הוסיף ואמר: 'במשך 30 השנים ששימשתי כרב בית הכנסת, לא איחר הוא, ולו פעם אחת, לתפילה. אם לא די בכך, היה הוא משכים לבוא לבית הכנסת, מקשיב לברכות השחר של המתפללים, ואף דרבן בעקבותיו את יתר המתפללים אשר אף הם דבקו בהנהגה זו. וכך יצא שמו של בית הכנסת שלנו בפי כל כ'בית הכנסת של עוני אמן".

"מול טענות כה חזקות לא יכלו בית הדין לסרב לביטול גזר הדין. קול הכרוז יצא מיד, כי בית דין של מעלה פוסקים לאיש חיים, וכי יכול הוא לשוב לעולם הזה ולהמשיך בעבודת ה'.

"באותו רגע פקחתי את עיני, והנה אני כאן עומד לפניכם, בחסדי שמים, בריא ושלם!", סיים החולה הקשיש את סיפורו המרטיט.

מספר ימים חלפו והחולה הבריא. ביום השחרור מבית החולים, נכנסו ילדיו של החולה אל חדרו של פרופסור אברהם, כדי להודות לו על החלק הרב שנטל בריפויו של אביהם.

בתגובה השיב הפרופסור: "וכי לי מבקשים אתם להודות?! הלא אני ושאר הרופאים כבר נואשנו מחייו. אירע לו נס גלוי, והתודה על כך מגיעה אך ורק לריבון העולמים".

הרב קוק סיים את הסיפור באמרו: "הסיפור ריגש אותי מאד, בפרט משום שנזכרתי בדבריו הנודעים של ה'חפץ חיים' בהקדמתו לספרו 'שמירת הלשון', המשיבים על תמיהתם של רבים: מפני מה התפילות הרבות, שמתפללים מיליוני יהודים במשך אלפי שנים לבנין בית המקדש, טרם התקבלו? והתשובה לכך פשוטה: כשאדם מדבר לשון הרע פיו מתלכלך, ותפילות היוצאות מפה מלוכלך - כוחן מוגבל.

"במעשה שארע עם יהודי יקר זה, ראיתי המחשה ברורה לדבריו של ה'חפץ חיים'", הוסיף הרב קוק, "גם לאחר שכל הטיעונים שהעלו סנגוריו לא הועילו, הגיעו לפתע שתי מצוות קלות התלויות בפה – עניית אמן אחר ברכות השחר, והימנעות מלשון הרע, ויחדיו הכריעו את הכף לטובה".

באדיבות אתר 'דרשו'.