מאז שגילו מה באמת קשה ומציק לי, התחלתי לחיות באמת

הורי סיפרו שמוקדם מאד שמו לב שאני שונה משאר אחי ואחיותיי. עוד בהיותי תינוק קטן שמו לב להתנהגויות שונות. הייתי תינוק עירני: בוכה הרבה, ישן מעט, אוכל מעט ועובר להתעסק בדבר אחר, בקיצור, תינוק לא רגוע. הייתי נבהל מרעשים שונים, כשכל רחש קל מסיט את תשומת לבי. הורי דאגו לי והתיעצו עם רופא. הרופא בדק אותי ואמר להורי שאינו מוצא סיבה לדאגה, ושזה כנראה יעבור בזמן הקרוב. זה לא עבר, וככל שגדלתי כך גדל השוני בהתנהלות שלי, כשיחד עם זה גדל הקושי להורי.

גם התפתחותי היתה שונה משאר אחי. התפתחתי יחסית מוקדם מהם. התהפכתי מוקדם, התיישבתי מוקדם, התחלתי ללכת מוקדם. כשהתחלתי ללכת, הם מספרים שממש שינו את מראה הבית. התקינו סורגים בחלונות, הרימו חפצים יקרים ושבירים למדפים גבוהים, סילקו כל דבר מסוכן שאני עשוי להתעסק בו, גם כדי שלא אפגע, וגם כדי שלא ימשוך את תשומת לבי. והאמת, שזה לא כל כך עזר. הייתי מטפס על כל רהיט אפשרי, כשבדרך כלל אהבתי לטפס על הרהיטים הפחות יציבים. חפצים רבים ויקרים אבדו בביתנו לאחר שגיליתי התעניינות בהם. כמובן שגם נפלתי, נחבלתי, ונאלצו לרוץ איתי לקופת חולים לחבוש פציעות. את החוויות האלו אני לא ממש זוכר, אבל סיפרו לי.

אני זוכר את הגן. אמי מספרת שכשהתחלתי ללכת לגן, נשמה לרווחה. סוף סוף יהיו לה כמה שעות מנוחה ממני ומהמרץ הרב שלי שחייב להתפרק, ואולי אצל אדם זר לא אשתולל, ואהיה רגוע.

בגן של הקטנים מאד נהניתי. היו שם חוויות חדשות. כל פעם שהגננת סיפרה סיפור ואני הרגשתי ש'בוערות' לי הרגליים ואני לא יכול יותר לשבת, פשוט 'חייב' לקום, הגננת חייכה אלי והבינה אותי, והרשתה לי לצאת לחצר, לשחק ולרוץ כאוות נפשי.

בגן של הגדולים כבר היה לי קשה. יושבים יותר זמן על הכסא,  הגננת מספרת סיפורים רבים יותר, וארוכים יותר, התחלנו ללמוד כמו גדולים. למדנו אותיות, לקרוא, לכתוב, לצייר בתוך מסגרת, ובראש שלי כל הזמן רעש ומהומה. אז התחילו הדיבורים של הגננת עם אמא שלי, שקשה לי בגן, שאני מציק לילדים, ורק כשאני משחק לבד בחצר אני רגוע. אבא ואמא שלי היו עצובים ומודאגים מאד מכל שיחה כזו, ואני הבנתי שזה בגללי, וממילא גם אני הייתי עצוב. פחדתי שהם יפסיקו לאהוב אותי, כי אני לא טוב וגורם להם צרות. רק בלילה מתחת לשמיכה, רק שם סוף סוף היה לי שקט.

אחר כך עליתי לתלמוד תורה. התקופה ההיא כבר זכורה לי היטב. תקופה ארוכה וקשה מנשוא. לא יכולתי לשבת הרבה. הייתי מגלה באמצע השיעור... שאני עומד, שאני צועק, שפתאום אני רץ, שבידיים שלי נמצא הקלמר של השכן שלי, שהמלמד מדבר אלי ואני ממש לא מבין מה הוא אומר לי. שהוא צועק אלי. כל הזמן הפריעו לי רעש ומהומה מעורבבים: זבוב, אוטו, אוירון, קינוח אף, הצלצול, דיבורים, הכל בעירבוביא. הכל 'דופק' לי בראש בבת אחת.

בקיצור, אחסוך מכם את כל סיפורי התלאות, הדיכאונות, המריבות בבית ובתלמוד תורה, מצבי הרוח שעברו עלי בשנים ההן.

נעבור למפנה. מלמד אחד יעץ להורי, והם לקחו אותי לרופא. אחרי הרופא היתה לי עבודה במחשב. שוב חזרנו לרופא, והוא נתן לי תרופה.

ומאז... הכל... נרגע...

פתאום נהיה לי שקט בראש. פתאום שמעתי רק את המלמד. פתאום התחלתי ללמוד, להבין דברים. להבין מה מדברים אלי. גיליתי שאני לא קופץ בשיעור, לא רב, לא לוקח דברים לא שלי. פתאום גיליתי שהרגליים שלי כבר לא 'בוערות' ואני לא 'חייב' לקום ולזוז.

אבא ואמא שלי דיברו עם המורים, וסיפרו להם מה שאמר הרופא, ומה שלימדו אותם, והסבירו להם איך לעזור לי בלימודים.

הם דיברו גם עם האחים שלי והסבירו להם שקשה לי, שיבינו אותי, ואמרו להם איך לדבר אתי.

הם הוסיפו וסיפרו לי שהם הולכים לשמוע ייעוץ והדרכה איך לעזור לי להתמודד עם הקשיים שיש לי, שקוראים להם "קשב וריכוז חלשים". אחרי תקופת זמן שמתי לב שהאווירה בבית נרגעה, חטפתי פחות צעקות, פחות עונשים, ודיברו אתי יותר רגוע.

במבט לאחור, אני מרגיש שמאז שגילו מה באמת קשה ומציק לי, והתחילו לטפל בקושי, מאז התחלתי לחיות באמת.

המאמר נלקח מתוך הספר – "ADHD אפשר להתמודד", מאת אברהם קלברמן. לרכישת הספר בהידברות שופס הקליקו כאן.

למאמרים ותכנים נוספים בנושאי בעיות קשב וריכוז הקליקו כאן.