טור מהורהר על הנס הגדול שאירע בארה"ב, כשהרופאים רצו לנתק חולה ממכונת ההנשמה

לכל הציוויים ביהדות יש סיבה, וגם אם אנחנו לא תמיד מבינים מהי - חזקה עלינו לקיים את מה שהתבקשנו בבחינת 'נעשה ונשמע'. אחד הציוויים שנצטווינו עליהם ביהדות הוא הציווי שלא לקחת חיים - לא את אלו שלנו, ולא את של האחרים. רק מי שנתן באדם נשמה - רשאי ליטול אותה בחזרה אליו, ומי שלוקח את ה'דין' לידיו, ומחליט ליטול את חייו או את חיי האחר (התאבדות או 'המתת חסד') נחשב במקורות רוצח וייתן על כך את הדין. 

לא בכדי מציינת המשנה באבות ש'על כרחך אתה חי, על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה'. לנו אין בעלות על החיים שלנו או של האחרים, ולכן גם לא מונהג בארץ עונש מוות למשל. 

הציווי של "ובחרת בחיים" נכון לגבי כל ניסיון שאנחנו עוברים בחיים, גם כזה שיכול לכאורה להקל על חיינו - כמו המתת חסד לאדם יקר לנו שסובל. לפני כשלוש שנים התפרסם בתקשורת סיפורו המדהים של אמריקאי בשם ג'ורג' פיקרינג, שממחיש עד כמה אנחנו לא מבינים חשבונות שמיים, ועד כמה הייסורים שניתנו לנו כאן בעולם מדודים על אלפית השנייה. 

כשבנו של ג'ורג' פיקרינג השני שכב בתרדמת במשך חודשים ספורים לאחר שלקה בשבץ - הרופאים הודיעו לו יום אחד כי בכוונתם לכבות את מכונת ההנשמה, זאת למרות התנגדותו של האב. 

את החיים עלינו לקדש בלי קשר לגזירה שהקב"ה גזר על כל אחד מאיתנו

כששוב ושוב הסבירו הרופאים למשפחה כי מצבו של הבן בכי רע, וכי אין סיכוי שהוא יתעורר מהתרדמת - המשפחה הבינה את המצב, והסכימה לניתוק ממכשיר ההנשמה ולתרומת איברים. היחידי שהתנגד לכך הוא ג'ורג', אבי המשפחה, אך כשראה עד כמה אטומה המערכת בפני בקשותיו החוזרות ונישנות להשאיר את בנו בחיים, בחר ג'ורג' במעשה הקיצוני הבא: הוא התבצר בחדר בית החולים סמוך למיטת בנו כשבידו אקדח, ואיים על כל מי שניסה ליצור עמו קשר.

התקשורת סיקרה כל דקה שעברה על האב בחדר הזה, ובזמן שג'ורג' החזיק בידו של בנו והתפלל לנס - איש לא חלם על מה שקרה בדקות הבאות: הבן, שבמשך חודשים אחדים לא הראה כל סימני התאוששות - הגיב פתאום בתזוזות בלתי הגיוניות בגופו, ובדיוק כשהשוטרים החמושים הסתערו פנימה במטרה לאסור את האב - ג'ורג' הבן פקח את עיניו, והסערה הגדולה החלה.   

כיום, לאחר שבנו הבריא כליל ממצבו והוכיח לעולם כולו ששום דבר איננו סופי עד שהקב"ה מחליט כך - ג'ורג' מקווה שאנשים יפיקו מהסיפור שלו את הלקח המתאים. 

האב עם בנו שהבריא כליל

מה המסר שאנחנו צריכים להפיק מכל הסיפור הזה? זה פשוט מאוד: הייסורים שנקבעים לכל אחד ואחת הם מדודים והכל נעשה בחסד וברחמים. את החיים עלינו לקדש בלי קשר לגזירה שהקב"ה גזר על כל אחד מאיתנו - מי יתפקד במילוי איברים, ומי ישכב בבית החולים מבלי יכולת לזוז. הכל זה חשבונות שמיים שלנו אין השגה בהם, אבל גם כשאנחנו לא מבינים (ואולי דווקא אז) אנחנו מוכרחים להאמין באמת שמאחורי כל ציווי וציווי. - עומדת יד ההשגחה. 

אפילו את הפעולה הפשוטה של עצימת עיניים לאדם גוסס - נאסר עלינו כיהודים לעשות, כפי שמובא בגמרא ש'אפילו מעצים עיניו של גוסס' נקרא רוצח, ואין זה משנה אם מדובר בשניות בלבד. 

כי אם לחיצת יד של בשר ודם יכולה להחזיר לחיים בן 'אובד' - על אחת כמה וכמה כשמדובר בלחיצת ידו של הקב"ה 

חודש הרחמים והסליחות בפתח, ונדמה שאין טוב ממנו להתחיל לקדש את החיים. כל שנייה ושנייה שניתנה לנו - חשובה לאין ערוך. לכל אחד מאיתנו יש בתוכו חלקים 'מתים', שכוחות כאלה ואחרים דורשים לנתק מאיתנו בטרם עת. בדיוק כמו בסיפור המפעים עם האבא שנלחם על אהבתו, גם כאן יש אבא, ריבונו של עולם, שאוהב אותנו יותר מכל דבר אחר, ומאמין ביכולת שלנו להבריא. 

לא משנה עד כמה התחזיות של החיים שלכם פסימיות. לא משנה מה כבר קרה בהם, ולמה אתם חושבים שלא ניתן להקים אותם לתחייה - תדעו שמחוץ לחלקים המתים שלכם יושב אבא ליד המיטה שלכם. אבא שמחזיק לכם את היד, ומחכה לאיזו תנועה מכם - גם אם לא ממש רציונאלית. לאיזו ויברציה שתעיד על רצון בחיים חדשים. 

לא משנה איזו עוצמה חוויתם ב'שבץ' שלכם - כל עוד המוח והלב כאן, חיים וקיימים, אתם יכולים לחולל פלאים. הבלתי אפשרי - יהפוך לאפשרי. רק אל תאמרו נואש, אל תאבדו אחיזה ממי שהחיים שלו, ממי שנוטע בכם בכל רגע ורגע את הנשימה הבאה. אל תאבדו את התקווה להיות משהו אחר. תאמינו בכוח האהבה הזו שיש לאבא שלכם אליכם, כוח אהבה שאין ממנו חזק. 

כי אם לחיצת יד של בשר ודם יכולה להחזיר לחיים בן 'אובד' - על אחת כמה וכמה כשמדובר בלחיצת ידו של הקב"ה.