שבילי האמונה: החייל שנתן לרב שעון זהב במתנה

דוד המלך אומר בתהלים (נה, כג): "השְלֵך על ה' יְהָבְךָ והוא יכלכלך". אומר על כך המהר"ל: מי שבטוח בה' באמת, לא יקרה לו כל דבר רע – גם אם הוא לא יהיה ראוי.

רבי ישראל מסלנט דיבר עם תלמידיו על נושא הבטחון. שאל אחד התלמידים: האם הרב התכוון לכך שאם הוא יבטח בקב"ה שיתן לו שעון זהב – האם זה יקרה? אמר: כן. ובכן, ביקשו התלמידים שהרב יבטח בקב"ה שיתן לו שעון זהב. הרהר ר' ישראל כמה רגעים, ואחר כך אמר: כן, אני בוטח בקב"ה כי יזמין לי שעון זהב.

אחר שעה קלה דפק מישהו על דלת בית המדרש, וביקש את הרב. בידו היה שעון זהב. הוא אמר: חייל אני ואני הולך למלחמה. אינני רוצה לקחת עמי את שעוני, שאם יקרה לי חלילה דבר מה, יפול השעון בידי איזה גוי. מעדיף אני לתת את השעון הזה לרב במתנה...

מעשה זה ממחיש איך אדם המאמין בכל לבו בקב"ה שיספק לו צרכו, לבטח ייוושע, בדרך פלאית ומידית.

בדומה לכך, מספרת לנו הגמרא בכתובות:

לאמורא רבא הגיע עני וביקש מזון. שאלו רבא: מה אתה רגיל לאכול? אמר לו העני: תרנגולת פטומה ויין ישן. נזף בו רבא: אינך חושש לדחוק את הציבור? הרגלי האכילה שלך יקרים מדי... ענה לו העני: וכי משלהם אני אוכל? משל ה' אני אוכל! שכך כתוב בפסוק: "עיני כל אליך יְשַׂבֵּרוּ ואתה נותן להם את אכלם בעתו" (תהלים קמה, טו). למה לא כתוב בעתם? אלא שלכל אחד ה' נותן פרנסתו בעתו באופן אישי.

תוך כדי דיבור – מגיעה אחותו של רבא שלא ראתה אותו שלוש עשרה שנים, ובידה מתנה לאחיה: תרנגולת פטומה ויין ישן... אמר רבא לעני: נעניתי לך אתה צודק, קום ואכול...

מי שיש לו בטחון אמתי תהיה לו פרנסה ברווח בלי עמל. אם נעבוד על נושא זה נרוויח כפליים: גם שה' יפרנס אותנו כי יראה שמאמינים בו ורק בו ושזה ממנו, והרווח העיקרי הוא הקשר עמו דרך מידת הבטחון, וגם הרוגע שעל הדרך וממילא השמחה...

האלשיך הקדוש דרש לפני הקהל על ענין הבטחון, נכח בדרשתו אדם תמים אחד, והוא הבין את דברי הרב כפשוטם, חזר הביתה והתיישב ללא מעש. אמרה לו אשתו: מה זה שאתה יושב? לך להביא פרנסה. אמר לה: לא, כך אמר הרב, מי שיש לו בטחון אמתי תהיה לו פרנסה בלי שיצטרך לעבוד. יש לי בטחון בקב"ה שיפרנס אותנו... האשה הרימה קול זעקה, אך הוא בשלו: יש לי בטחון...!

כעבור ימים אחדים תם הכסף מן הבית, והם נאלצו למכור את הסוס והעגלה לגוי. לקח הגוי את הסוס והעגלה למלא בהם חול כדי למכור אותו, ופתאום נתקל בדבר מה קשה. התכופף לראות מהו הדבר, וראה שיש שם אוצר שלם. חפר וחילץ את האוצר והעמיס אותו על העגלה. אחר כך ירד אל הבור לראות אולי נותרו שם עוד מטבעות – וכל האדמה נפלה עליו וקברה אותו תחתיה. הסוס המתין שם שעות אחדות, אולם הגוי לא שב, והסוס היה רעב. נשא את רגליו וחזר אל הבית שהכיר – אל בעליו הראשונים. הבעל ואשתו היו בבית, מתווכחים, הוא בשלו והיא בתסכולה, והנה הם שומעים קול צהלה של סוס. הם יוצאים ומכניסים את הסוס והעגלה אל האורווה – ומגלים את האוצר הגדול שעל העגלה...

אחר שהתפרסם הסיפור הפלאי, באו תלמידי האלשיך הקדוש לרבם בתמיהה: אנחנו עובדים שנים על מידת הבטחון, והוא הצליח בדרשה אחת לקנות בטחון מוחלט כל כך ולראות פֵּרות? אמר להם הרב: בטחון הוא כמו מסמר, אם תוקעים אותו באדמה רכה – אינו נתפס. צריך לתקוע אותו באדמה קשה. כך אתם – כמו אדמה רכה, מאמינים אבל חוששים: מנין יהיה לי? מה יקרה אם הקב"ה לא ייענה לי? הוא לעומתכם כמו אדמה קשה – לקח את הדברים בכל התמימות והאמת, ולכן הבטחון נתפס אצלו בחזקה, והקב"ה גמל לו ושלח לו צרכיו ברווח...

לרכישת ספרה החדש של הרבנית אסתר טולידאנו "שבילי האמונה" בהידברות שופס, לחץ כאן