מנהג קריאת ההלל בראש חודש

מנהג קריאת ההלל

מנהג ישראל לקרוא את ההלל בתפילת שחרית אחר חזרת השליח ציבור. ואין קוראים את ההלל בשלמותו אלא מדלגים בו פסוקים מסוימים כמופיע בסידורים.

במסכת תענית (כח ע"ב): מסופר על האמורא רב שכאשר הגיע מארץ ישראל לבבל, ראה את הציבור שבבית הכנסת קוראים את ההלל בראש חודש. מתחילה חשב להפסיקם, כי הרי לא תקנו חז"ל לקרוא את ההלל בראש חודש ומנין להם זאת?! אך כיון שראה שהם מדלגים בו פסוקים מסוימים, אמר: כנראה שמנהג אבותיהם בידיהם לקרוא כך את ההלל בדילוג לכבוד ראש חודש. ע"כ. ומכאן יצא מנהג לכל ישראל לקרוא את ההלל בדילוג בכל ראש חודש. ורמז רמזו לקריאת ההלל בראש חודש, במזמור (תהלים קנ): "הללויה הללו אל בקדשו", שהזכיר דוד המלך שתים עשרה פעם תיבת "הללו", כנגד ההלל שבשנים עשר ראשי חודשים בכל שנה. ומה שאנו כופלים "כל הנשמה תהלל יה הללויה", הוא כנגד שנה מעוברת שיש לה שלושה עשר ראשי חודשים, וכנגד אותם ראשי החודשים שהם שני ימים. (שבלי הלקט בשם הגאונים. בית יוסף סימן תכב ב)

האם מברכים על ההלל?

כתב מרן השלחן ערוך (סימן תכב ס"ב): המנהג בכל ארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך על ההלל בראש חודש, בין בתחילתו בין בסופו, מאחר ולא היתה תקנת חכמים לקוראו, אלא מנהג שנהגו העם מעצמם, ועל מנהג לא מברכים. ואולם מנהג רוב בני אשכנז לברך על ההלל. (רצג)

כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א הט"ז): "כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג הסוכות, ואין צריך לומר מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחול המועד פסח, אין מברכים עליו. וכן כתב בהלכות מגילה (פ"ג ה"ז): בראשי חדשים, קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, לפיכך קוראים ההלל בדילוג ואין מברכים עליו, שאין מברכים על המנהג. וכתב רבנו ישעיה מטראני, שאיך יאמר אשר קדשנו במצוותיו וציונו, הלוא אף אחד לא ציוה אותו, שאין זה אלא מנהג. וכתב מרן בשלחן ערוך שהמנהג בכל ארץ ישראל וסביבותיה, שלא לברך על ההלל בראש חודש. והרמ"א כתב, שהמנהג במדינות אשכנז לברך. (רצד)

קהילות חוץ לארץ

ישנן קהילות מסוימות מבני ספרד בחוץ לארץ, כמו בחלק מערי מרוקו, שהנהיגו להם לברך על קריאת ההלל בראש חודש. אמנם, עתה שעלו לארץ ישראל, עליהם לשנות את מנהגם ולא לברך, כדעת המרא דאתרא מרן השלחן ערוך רבנו יוסף קארו זיע"א, אשר כל הספרדים ועדות המזרח קבלו הוראותיו. (רצד)

עניית אמן אחר ברכת ההלל

מאחר ולדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, אין לברך על ההלל בראש חודש, ולדעתם הרי זו ברכה שאינה צריכה, על כן, איש מבני ספרד השומע איש מבני אשכנז המברך על ההלל בראש חודש, אף על פי שהמברך האשכנזי עושה כהוגן לפי רבותיו, וכמו שכתב הרמ"א שכן המנהג במדינות אשכנז, מכל מקום השומע הספרדי לא יענה אמן בפיו אלא בהרהור בלבד, כיון שלרבותיו הוא אמן לבטלה. ואפילו אם נאמר שיש ספק בדבר, הרי כבר כתב הרמב"ם בתשובה: "כל העונה אמן אחר ברכה לבטלה, או על ברכה שיש ספק בחיובה, עתיד ליתן את הדין". (רצו)

והנה ידוע שמנהג בני אשכנז בכל פעם שמניחים תפילין, לברך על תפילין של ראש "על מצות תפילין", לבד מברכת "להניח תפילין" על תפילין של יד. והפרי מגדים הסתפק, אפילו על אשכנזי השומע את חברו מברך על תפילין של ראש, האם יענה אמן או לא. ולכן נהגו בני אשכנז לברך על תפילין של ראש בלחש, כדי שלא יענו אחריהם אמן. אבל ספרדי שנוהג כהרמב"ם והפוסקים שלא לברך על תפילין של ראש, בודאי שלא יענה אמן בפיו. וכן דעת הרשב"ץ, שאף על פי שהוא עצמו יִשֵּב את מנהג בתי הכנסת שהשליח ציבור מקדש על היין בלילות שבת לאחר התפילה, בכל זאת כתב שלא היה עונה אמן אחר המקדש, מפני הפוסקים החולקים, שספק אמן להקל. וכן פסקו הרשב"ש, יכין ובועז, הרמ"ץ, כף החיים ועוד. (רצו)

נשים

נשים רשאיות לקרוא את ההלל לכבוד ראש חודש. ואף נשים מבנות אשכנז הנוהגות לברך על מצוות עשה שיש להן זמן קבוע, כלולב וסוכה וכיוצא, מכל מקום על ההלל לא יברכו. כי הלוא אף הגברים יש אומרים שלא יברכו, וכמו שפסקו הרמב"ם, הרי"ף ועוד ומרן בשלחן ערוך. וגם יש אומרים שבנות אשכנז אינן מברכות אלא על מצוה שיש בה מעשה, אבל על מצוה שהיא בדיבור בלבד, כקריאת ההלל, לא תברכנה. (היעב"ץ. ה רצו)

קריאת ההלל מעומד

צריך לקרוא את ההלל מעומד. ולא ישען על דבר, אלא אם הוא זקן מופלג או חולה או בעל בשר. והטעם שקוראים את ההלל מעומד, על שם הפסוק (תהלים קלה א): "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', הַלְלוּ עַבְדֵי ה', שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה'", מבואר שמכבוד ה' יתברך להללו כשאנחנו עומדים דוקא. ומה שקוראים את ההלל בליל פסח על כוס רביעי כשאנחנו יושבים? כיון שבליל פסח עיקר הישיבה היא בדרך היסבה וחירות, לא הטריחוהו חכמים לעמוד. ובמסכת סופרים מבואר שהיו רגילים לקרוא את ההלל מעומד בבית הכנסת בליל פסח לאחר תפילת ערבית, על כן לא הטריחוהו עתה לעמוד מעל שולחנו ולקרותו שוב בעמידה. (שבלי הלקט סימן קעג, בית יוסף סימן תכב ס"ז. ש)

קריאת ההלל בנעימה ושמחה

ההלל צריך לאומרו בנחת, בשמחה ובהתלהבות, ולא במרוצה. הגע עצמך, הלא כשאדם מודה לחברו על טובה שעשה לו, האם יתכן שיפטור את עצמו באמירת מילות תודה במהירות וחיפזון ובלי חשק, הלוא ללעג ולקלס יחשב, וההעדר טוב ממנו. קל וחומר כשאנחנו מודים ומשבחים ומפארים ומהללים למי שאמר והיה העולם, על כל נסיו ונפלאותיו וטובותיו עלינו! וזו לשון הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל: "ההלל צריך לאומרו בשמחה ונחת וקול רינה ותודה, ולא במרוצה. ומנהג רע הוקבע בכמה מקומות שאומרים ההלל במרוצה כבלע את הקודש, הרצים יצאו דחופים, ועד מהרה ירוץ דברו, וקריאת הלל כזו, ההעדר טוב ממנה" (ה רפו). ובספר יסוד ושורש העבודה כתב: "וצריך לקרוא את ההלל בכוונה ובשמחה עצומה, ולכן יתן ליבו ומחשבתו אל השבחים וההודאות הנזכרים בהלל, וישמח שמחה עצומה עד מאוד בגודל אלהותו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד".

וכתב הטור (סימן תעג): מצוה מן המובחר לומר את ההלל בנעימה, לקיים מה שנאמר (תהלים לד ד): "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". ואמר הקב"ה לישראל: "השמיעני את קולך" - זה קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קוראים את ההלל קולם עולה למרום. (שיר השירים רבה ב ז. ועיין מסכת פסחים פה סע"ב) ובאמת, המתבונן באמירת פסוקי ההלל, אי אפשר שלא תתלהב ולא תתפעל נפשו. למשל כשאומר: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי". "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא". "ה' לִי, לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם". "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם, טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים". היאך אפשר שיאמר המילים בהתבוננות - וישאר אדיש?!

לאור האמור, בבתי כנסת שהציבור ממהרים לצאת לעבודתם מיד לאחר תפילת שחרית, הנכון שבראש חודש יקדימו את זמן התפילה, כדי שיאמרו את ההלל בנחת ובנעימה, ויודו לה' כנאה וכיאה, ולא בלחץ, בהלה ופזיזות.

הפסק בקריאת ההלל

אסור להפסיק בדיבור בעת אמירת ההלל. ומכל מקום אם שמע ברכה מחברו, או קדיש, או קדושה, או ברכו, יענה. אבל "ברוך הוא וברוך שמו" לא יענה באמצע ההלל כלל.

אם הוצרך לצאת לבית הכסא או לענין אחר באמצע ההלל, אפילו שהה זמן שיכול לגמור את כולו, אינו צריך לחזור לראש, אלא ממשיך מהיכן שפסק. (סימן תכב ס"ה. רצט)

אָבֵל

היושב שבעה על מתו, ומתפללים עימו הציבור בביתו, לא יקרא את ההלל בראש חודש, כיון שאומרים שם פסוק: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", והאבל אסור בשמחה, וכיון שאינו אלא מנהג ולא תקנת חכמים כהלל של חנוכה, על כן יכנסו הציבור לחדר אחר בעת אמירת ההלל ויקראוהו שם לבדם. גם כי נשמת הנפטר אוננת שם, שהולכת ובאה במשך השבעה, מהקבר לבית ומהבית לקבר, וקריאת ההלל כלועג לרש, שאומרים הפסוק: "לא המתים יהללו יה". (ריז, ש)

סגולה לאריכות ימים

סגולה לאריכות ימים לומר בסיום ההלל שלוש פעמים את הפסוק (בראשית כד א): "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". ויכוון בשם המלאך "זבדיה", ויאמר: ישמרני ויחייני, כן יהי רצון מלפני אלהים חיים ומלך עולם, אשר בידו נפש כל חי, אמן כן יהי רצון".

אף על פי שזבדיה הוא שם של מלאך, ואסור לומר את שמות המלאכים? בכל זאת שם זבדיה מותר לומר, כיון שהוא גם שם של אדם, כמובא בספר עזרא ודברי הימים בכמה מקומות, נמצא ששם זה כשמות: מיכאל, גבריאל, רפאל, שמותר לקוראם בפיו. ועל כל פנים כאן לאחר ההלל, אין צריך בדוקא לאומרו אלא די לכוון בו. (ש)

ראש חודש: דיני קריאת התורה וההפטרה

הקריאה בראש חודש

אחר קריאת ההלל, אומר החזן קדיש תתקבל, ומוציאים ספר תורה וקוראים בו ארבעה עולים בפרשיות התמיד, וביום השבת, ובראשי חדשיכם (במדבר פרק כח מפסוק א עד פסוק טו). (ש)

שבת וראש חודש

ראש חודש שחל בשבת מוציאים שני ספרי תורה, בספר הראשון קוראים שבעה בפרשת השבוע, ובספר השני קורא המפטיר "וביום השבת... ובראשי חדשיכם...". ואינו מפטיר הפטרת פרשת השבוע, אלא הפטרת שבת וראש חודש: "השמים כסאי" [מפני ששם הוזכר שבת וראש חודש, שנאמר: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'"]. ובברכות הפטרה, אינו מזכיר ראש חודש כלל, וחותם "ברוך אתה ה' מקדש השבת" [אמן] בלבד, ולא "מקדש השבת וישראל וראשי חדשים". (שט)

אם טעה המפטיר והפטיר בהפטרת פרשת השבוע, במקום הפטרת "השמים כסאי", אם נזכר קודם שיברך את הברכות האחרונות של ההפטרה, יקרא הפטרת "השמים כסאי", ואחר כך יברך את הברכות האחרונות. אבל אם לא נזכר עד שברך את הברכות האחרונות, יקרא הפטרת "השמים כסאי", אך לא יברך שנית לא לפניה ולא לאחריה. (שיא)

שבת - ערב ראש חודש

ערב ראש חדש שחל בשבת, מפטירים: "ויאמר לו יהונתן מחר חדש". (סימן תכה ס"ב. שכב)

שבת וראשון ראש חודש

אם שני ימים הם ראש חודש, יום שבת ויום ראשון, מפטירים בשבת הפטרת ראש חודש "השמים כסאי", ובסיומה קוראים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת: "ויאמר לו יהונתן מחר חדש", כדי להזכיר לציבור שגם מחר הוא ראש חודש. (סימן תכה ס"ב. שכב)

שבת וראש חודש טבת

ראש חודש טבת שחל בשבת, מכיון שאלו גם ימי חנוכה, מוציאים שלשה ספרי תורה, בספר הראשון קוראים ששה בפרשת השבוע פרשת מקץ, ואין אומרים קדיש בגמר הקריאה. בספר השני קורא השביעי "וביום השבת... ובראשי חדשיכם..." ואומר קדיש. ובספר השלישי קורא המפטיר קריאת חנוכה ואומר קדיש. ומפטירים בהפטרת חנוכה: "רני ושמחי בת ציון" (סימן תרפד ס"ג. רמב). ובסיום ההפטרה קוראים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ראש חודש "השמים כסאי", כדי להזכיר לציבור שהיום ראש חודש. (בית יוסף סימן תכה. ועיין מסכת סוכה נד סע"ב. שיא)

מה שאין העולה השישי אומר קדיש בגמר קריאת פרשת השבוע בספר התורה הראשון, מכיון שלא עלו עדיין שבעה עולים, ולא הסתיימה חובת העולים של היום. אך לאחר הקריאה בספר השני שכבר עלו שבעה עולים, אומר קדיש. ומכל מקום אם העלו עולים נוספים בספר הראשון, כיון שהושלמה חובת היום, אומר קדיש. ונמצא שאומרים שלשה קדישים, קדיש אחר כל ספר וספר. והוא הדין והוא הטעם במקרים הבאים. (רמב)

שבת וראש חודש אדר

ראש חודש אדר שחל בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, בספר הראשון קוראים ששה בפרשת השבוע. בספר השני קורא השביעי "וביום השבת... ובראשי חדשיכם...". ובספר השלישי קורא המפטיר בפרשת שקלים. ומפטירים בהפטרת שקלים: "ויכרות יהוידע". ובסיומה קוראים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ראש חודש, "השמים כסאי". (סימן תרפה ס"א)

שבת וראש חודש ניסן

ראש חודש ניסן שחל בשבת, מוציאים שלשה ספרי תורה, בספר הראשון קוראים ששה בפרשת השבוע. בספר השני קורא השביעי "וביום השבת... ובראשי חדשיכם...". ובספר השלישי קורא המפטיר בפרשת החודש. ומפטירים בהפטרת החודש: "בראשון באחד לחודש". ובסיומה קוראים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ראש חודש, "השמים כסאי". (סימן תרפה ס"ד. חזו"ע פורים יט)

הוצאת שלשה ספרי תורה

בכל פעם שמוציאים שלשה ספרי תורה, [כראש חודש טבת או אדר או ניסן שחל בשבת כנ"ל, או בחג שמחת תורה,] מנהג קדום לומר את הפסוקים דלהלן בפתיחת ההיכל (ירמיה פרק י' פסוקים ו, ז, י): מֵאֵין כָּמוֹךָ ה', גָּדוֹל אַתָּה, וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה. מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת, הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא. (הגר"ח פלאג'י, הלבוש ועוד)

שבת וראש חודש אב

ראש חודש אב שחל בשבת, מוציאים שני ספרי תורה, בספר הראשון קוראים שבעה בפרשת השבוע. ובספר השני קורא המפטיר "וביום השבת... ובראשי חדשיכם...". ולא מפטיר "השמים כסאי", אלא "שמעו דבר ה'" שהיא מהפטרות "שלשה דפורענותא", שקוראים בשלושת השבתות של בין המצרים [בין י"ז בתמוז לתשעה באב]. ובסיומה קוראים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת "השמים כסאי". (סימן תכה ס"א. שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן לה. שיא)

שבת וראש חודש אלול

ראש חודש אלול שחל בשבת מוציאים שני ספרי תורה, בספר הראשון קוראים שבעה בפרשת השבוע. ובספר השני קורא המפטיר קריאת ראש חודש: "וביום השבת... ובראשי חדשיכם...". ולא מפטיר הפטרת ראש חודש "השמים כסאי", אלא "עניה סֹערה לא נוחמה", שהיא מהפטרות "שבעה דנחמתא", שקוראים בשבע שבתות שאחרי תשעה באב. ובסיומה קוראים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת "השמים כסאי". ומנהג בני אשכנז להפטיר הפטרת ראש חודש "השמים כסאי". (סימן תכה ס"א. שיא)