יצירתיות היא מיומנות, ולא כישרון מולד. אפשר לפתח אותו

הבת השלישית שלנו, מלי, כמעט ולא אוכלת. כלום. לא ממתקים ולא אוכל. לא ביום ולא בלילה. מנשנשת קצת מהצלחת ואומרת שהיא שבעה.

בבית שבו שני ההורים אוהבים לאכול ונדיר שיסרבו להצעה בנושא הזה, וכשיש עוד 2 ילדים שמוכנים לגור בחנות ממתקים, הילדה הזו היא משהו חריג לגמרי.

אני נזהרת לא להפוך את האוכל למוקד של מאבקי כח וגם לא עושה מזה עסק. יחד עם זה אני בהחלט משתדלת לעקוב אחריה ולמצוא דרכים להכניס אל פיה משהו. לפעמים אני מצליחה ולפעמים לא.

באחד הימים, כשהלכתי עם הגדולה יותר לחוג המחול הקבוע שלה, המורה תרגלה איתן את המשחק "המלך אמר". למי שלא מכירה אסביר בקצרה שיש מישהי שהיא "המלך", והיא צריכה להתקיל את המשתתפות ולבלבל אותן. בכל פעם שהיא אומרת "המלך אמר" חובה עליהן לעשות את מה שהוא אמר, למשל, לקפוץ 10 קפיצות על רגל אחת, ואז תפקידה לבלבל ולהגיד "עכשיו לשבת", ולראות מי נפלה והתיישבה ולא שמה לב שהמלך לא אמר.

בחוג מחול המטרה היא ללמוד לקפוא (פריז, בשפה המקצועית) תוך כדי תנועה. תנסו ותראו שזה לא כזה פשוט. בטח לא תוך כדי ריקוד.

ראיתי את הבנות מתאמנות על היכולת לקפוא ואת הכיף שהיה להן, ואמרתי לעצמי שזה יופי של תרגיל לשחק עם הילדים בבית.

חזרנו הביתה ומאז, במשך מספר שבתות, שיחקנו אחרי סעודת השבת "המלך אמר" כשבכל פעם מישהו אחר הוא המלך. גם בעלי וגם אני השתתפנו (קמנו, ישבנו, נעמדנו, שילבנו ידיים, זחלנו על הרצפה...), והילדים נקרעו מצחוק. בהחלט חוויה משפחתית מאחדת, מפתחת ומשמחת.

אחרי תקופת מה שכחנו מזה.

לפני מספר שבועות הגשתי את דג הסלמון הרגיל לשולחן השבת. ידעתי שמלי לא אכלה כלום, אבל כלום, כל היום, וזה הטריד אותי. הרגשתי חוסר אונים ממש. היה לי חשוב שהיא תאכל משהו, כל דבר, העיקר שתאכל.

הילדים אכלו בשמחה והיא השתוללה איתם, אבל לא הכניסה דבר לפה.

ופתאום שמעתי את עצמי אומרת: "המלך אמר לאכול ביס סלמון".

הייתה שניה של שקט, ואז הילדים המופתעים הסתערו על הצלחת. גם מלי.

החלפתי עם בעלי מבטים והתפללתי לה' שזה יעבוד שוב.

הם סיימו את הביס. הסתכלתי על מלי, היא גם סיימה. "המלך אמר לאכול... ביס סלמון!". אמרתי שוב, הפעם בקול דרמטי יותר, והילדים מיהרו להכניס ביס סלמון לפה. גם מלי.

ואז אמרתי שהמלך אמר לאכול ביס חלה. ומלי מיהרה לבקש פרוסת חלה ולאכול ביס ממנה.

וככה הילדה סיימה פרוסת סלמון מכובדת ופרוסת חלה! בכיף, בשמחה ובלי להרגיש!

לא הייתה מאושרת ממני!

מאותו רגע, עד לשבת האחרונה, משחק "המלך אמר" עבד בכל סעודת שבת, והגברת המתוקה אכלה יותר ממה שיכולתי לבקש. בכל פעם מישהו אחר היה המלך, ואחרי שהם סיימו את האוכל בצלחת הם המשיכו עם המשחק "לשבת, לקום, לשלב ידיים, לספור עד 10, לקפוץ קפיצות צפרדע, לרוץ מסביב לשולחן..." ואת הצחוק שלהם אפשר היה לשמוע עד תל אביב.

בשבת האחרונה זה הפסיק לעבוד על מלי, ועכשיו אני צריכה למצוא פתרונות חדשים.

תמיד אמרתי שאני האדם הכי לא יצירתי שיש. כן, כן, מה שקראת. שנולדתי בלי החלק של היצירתיות. שאני לא יודעת להבריק פתרונות, בקיצור ש"אין לי את זה". שנים האמנתי שכך! עד שהתחייבתי לפני כ-8 שנים להרצות בפעם הראשונה בפני קהל, ולא סתם קהל, אלא של 1,000 נשים.

ערב קודם ישבתי על ריצפת הבית שלי ובכיתי את נשמתי. "איך לקחת את זה על עצמך?", "מה חשבת כשאמרת למפיק האירוע שאת יכולה להרצות כשבחיים לא עשית את זה קודם?", "איזה בושות יהיו לך!"... התפללתי שהאדמה תבלע אותי אבל האדמה לא הייתה רעבה באותו יום ולא אכלה ממני כלום.

כל הלילה הלכתי בבית בהיסטריה וחיפשתי דרך לברוח מההבטחה שלי, וחוץ מלאיים על בעלי שמחר הוא יתקשר להודיע שאני חולה בשפעת מדבקת, לא מצאתי שום פתרון יצירתי אחר.

ב-7 בבוקר עליתי על האוטובוס לבני ברק ולא יכולתי לנשום. לא הייתי מוכנה להרצאה, לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.

בקיצור של הקיצור, דקות ספורות לפני האירוע, כשאני מחכה שיקראו בשמי, עלה בדעתי רעיון גאוני שנתן לי כח והרגיע אותי.

עליתי על הבמה רועדת כולי, והתפללתי לנס. ואז, במקום להתחיל את ההרצאה, פתחתי ואמרתי: "בוקר טוב לכולן, רגע לפני שנתחיל, אבקש מכן לעמוד".

הפסקתי לנשום. מה הסיכוי ש-1,000 נשים יקומו על הרגליים? ואם רק 10 יקומו, מה אני אעשה?

אבל מול עיניי 1,000 נשים קמו על הרגליים! כשאי אפשר שלא לראות את מבטי ההפתעה על פניהן. צמרמורת עברה לי בכל הגוף.

חזרתי לנשום. הרגשתי שה' איתי.

ואז ביקשתי מהן לעשות פעולה כל שהיא שתמחיש על מה אני הולכת לדבר.

מאז, בכל הרצאה שלי אני מתחילה באיזשהו תרגיל שקשור להרצאה. מאותה הזדמנות פז שקיבלתי התחלתי להרצות מול קהלים גדולים בלי שום בעיה, כי אחרי הרצאה ראשונה מול 1,000 נשים, כלום כבר לא מפחיד יותר.

אז מה קרה שם, ברגע הזה?

החלק היצירתי, שחשבתי שאצלי הוא לא קיים – התעורר ברגע בו הייתי זקוקה לו יותר מכל, ואפשר לי חשיבה חדשה, פורצת דרך ואחרת לגמרי.

כך גיליתי שהחלק היצירתי שלי קיים כל הזמן. רוב הזמן הוא ישן, אולי משום שאני לא זקוקה לו. אבל כשמגיעים רגעי קצה, כאלו שאני חסרת אונים ממש ומרגישה אבודה – שם הוא מתעורר ומשלים את כל שעות השינה שלו, ויוצאים לי רעיונות מבריקים.

זה בא לידי ביטוי מול לקוחות ברגעי תקיעות, ומול הילדים ברגעים שאני רוצה לגייס אותם (אבל חייבת להיות כנה שלא תמיד אני סבלנית כדי להקשיב לחלק היצירתי, ואז מתחילים האיומים של "מי שלא אוסף, לא מקבל..."), זה מאפשר לי להנחות את קורס האימון שאני מנחה עם תרגולים מיוחדים ועם הברקות יוצאות דופן כך שהתלמידות תחוונה את הכלי הנלמד וגם תזכורנה אותו כשתצאנה לאמן, זה הרחיב את האפשרויות העסקיות שלי וזה הפך למיומנות שאני מפתחת כל הזמן.

לכן, כשראיתי את הפרסום לאירוע שיתקיים ביום שני הקרוב בנושא של יצירתיות, היה לי ברור שאני שם.

אחרי שראיתי את התוכניה – היה עוד יותר ברור לי שלא משנה מה – אני שם!

כי יצירתיות היא מיומנות, ולא כישרון מולד!

נכון, יש מי שהיצירתיות היא חלק דומיננטי אצלו יותר, כמו אצל בעלי, שעוזר לי פעמים רבות בחשיבה מחוץ לקופסא, ויש מי שפחות, כמו אצלי. ועדיין, זו מיומנות שניתן לשפר ולתרגל ולהגיע למצב שבו תוכלי לפתור כל בעיה בכל מצב, להשיג דברים בלתי אפשריים לכאורה ולגלות עולמות חדשים.

כי יצירתיות זו צורת חשיבה המאפשרת למצוא כמה שיותר אפשרויות עבור כל בעיה או אתגר. אדוארד דה-בונו אמר כי בשלב הראשון החשיבה היצירתית לא בוחנת את טיב הפתרונות – אלא את היכולת להגיע לכמות פתרונות גדולה ככל האפשר, ורק אחר-כך לבחור מביניהם. בהתאם לתפיסה זאת, ככל שיהיו יותר אפשרויות – כך היכולת להגיע לפתרון הטוב ביותר, תהיה גדולה יותר.

זאת ועוד, התרגול חשוב לפיתוח היצירתיות, משום שככל שמרבים לחשוב בצורה יצירתית – כך היא הופכת להיות קלה ושופעת יותר.

ממתי אפשר לתרגל? מגיל אפס. הנה דוגמא מיום שישי האחרון, כשהבת שלי רצתה פיצה ולא הייתה אחת כזו בנמצא, אז היא לקחה בורקס תפוח אדמה עגול, מרחה עליו קטשופ ומעל פיזרה קוגל תפוחי אדמה שנראה כמו גבינה צהובה מגורדת. "אמא, יש לי פיצה!" היא קראה. כשהגעתי למטבח פרצתי בצחוק ומיהרתי לצלם.

הגדול בן השבע וחצי ראה שהיא קיבלה תשומת לב בזכות היצירתיות, ומיהר לחפש רעיון משלו. אחרי דקות ספורות הוא קרא לי למטבח: "אמא, יש לי סופגניה!", ועל הצלחת בורקס עגול ומעליו עיגול קטשופ, כמו עיגול הריבה. כמובן שמיהרתי לפדבק אותו ולצלם.

הילדים שלי יודעים שכשהם עושים משהו מחוץ לקופסה אני רצה להביא מצלמה, ומעודדת אותם להמשיך עם רעיונות יצירתיים.

כך שאם לי זה לא בא בקלות, לפחות שלהם זה יבוא.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו