הלכות שבת: צידה ונטילת נשמה

[א] אלא כל מטרתו לסגור את חדר המדרגות כדי שלא יכנסו חתולים נוספים. לא אכפת ליה דינו כלא ניחא ליה (סימן ש"כ סי"ח בבה"ל בשם התוספות).

[ב] בפסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן נחלקו הפוסקים אם מותר בשבת, לדעת המשנ"ב (סימן ש"ט ס''ק טו במשנ"ב ושעה"צ אות י"ט, של"ו שעה"צ אות י"ט, שט"ז סק"ה) הבא"ח (ש"ש פרשת וארא ס"ו) הכה"ח (סימן שי"ד אות ט"ו)  והאור לציון (ח"א סימן כ"ה) – אסור, ולדעת החזו"ע (שבת ה' עמוד ק"י ובהערות ועמוד ט"ו וט"ז) המיקל יש לו על מה שיסמוך (יעוי' לעיל בדיני מוקצה תשובה ל"ג הערה מ"ב). ובמקום צער או הפסד ממון גם לדעת האוסרים יכול להקל בפסיק רישיה דלא ניחא לי בדרבנן (משנ"ב סימן שט"ז סק"ה, שכ"א ס"ק נ"ז), וכן בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן אף שלא במקום צער (סימן שט"ז ס"ק ט"ו ובשעה"צ אות י"ח). אולם בניחא ליה אסור אף בפסיק רישיה בתרי דרבנן.

[ג] כדי להתחייב באיסור צידה מהתורה צריך שיתקיימו שני תנאים: א. הכנסת בעל חי למקום קטן שיוכל לצוד אותו בתפיסה אחת (סימן שט"ז ס"א בבה"ל ד"ה שהם ניצודים. והיינו ריצה אחת בלי עצירה למנוחה) ב. הבעל חי במינו ניצוד, דהיינו שהרגילות בעולם לצוד אותו על מנת להשתמש בו לצורך מסוים כגון לאוכלו או להשתמש בעורו וכדו' וכשם שבמשכן צדו את האֵילִים המאודמים כדי להשתמש בעורם לצורך יריעות המשכן. ולכן נחש נחשב בעל חי  שבמינו ניצוד לפי שהרגילות לצודו על מנת להשתמש בארס שלו לרפואה, וכן צבי הרגילות לצודו על מנת להשתמש בעורו. אולם חתול, כלב זבוב או יתוש נחשבים בעלי חיים שאין במינם ניצוד לפי שאין רגילות לצודם על מנת להשתמש בהם, ולכן אין בצידתם איסור תורה אלא איסור דרבנן בלבד. וכשצד אותם במקום שאינו יכול לתופסם בתפיסה אחת (כגון בנידון דידן שצד החתול בחדר המדרגות) הרי שהוא תרי דרבנן.

[ד] אך אם החשש רחוק שיעקצוהו אסור לצודם (סימן שכ"ח סמ"ה ס"ק קמ"ג במשנ"ב).

[ה] שהרי אינו צד אותם כדי להשתמש בגופם, עורם או בארס שלהם, אלא רק כדי שלא יעקצוהו, ונמצא שעושה את מלאכת הצידה ומכוין למלאכה, אך אינו צריך לתכלית המלאכה שהוא השימוש בבעל חי הניצוד.

[ו] על ידי שיכפה עליהם כלי (משנ"ב ס"ק כ"ז), או יתן להם מכה במגבת בעודם באוויר באופן שיפלו על הרצפה ולא יוכלו לזוז (וזה גם סוג צידה כמבואר בבה"ל בסעיף ב' ד"ה או חולה).

[ז] טעם ההיתר: א. דיש בני אדם שאצלם צער העקיצה גדול מאוד (ואם יודעים בבירור שיש כאן אחד כזה מותר לצודה כרגיל על ידי כפיית כלי וכדו').

ב. יש צד בבה"ל (ס"ב ד"ה או חולה) שלתת מכה לבע"ח ועל ידי כך מחלישו שלא יכול לזוז זה צידה דרבנן היות והוא שינוי.

ג. דעת הרמב"ם שצידה להבריח את הבעל חי אינה נחשבת לצידה.

[ח] מלאכת צד פירושה להשתלט על בעל חי כדי להביאו אליו ולהשתמש בו, אך אם כל ההשתלטות על הבעל חי היא רק כדי להרחיקו מעליו ולהבריחו ממנו הרי שאין זה בכלל מלאכת צידה אלא היפך ממנה, ולכן מותר לכתחילה אף לדעת הרמב"ם (משא"כ בחופר בור ואינו צריך אלא לעפרו שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי שבמציאות עשה בור ואף כיוון לשם עשיית הבור ורק לא כיוון לתכלית המלאכה שהוא הבור אלא לדבר צדדי שהוא השתמשות בעפר, אבל בצידת בעל חי כדי שלא ינשכנו אין זה בכלל עשיית מלאכת צידה אלא היפך ממנה דלא מקרבו אליו אלא מרחיקו ומבריחו ממנו). ולשיטת הרמב"ם מותר אף לצוד יתוש כדי שלא יעקצנו אע"פ שאין עקיצתו קשה וכואבת לפי שאין זה נחשב כצידה כלל (בה"ל בס"ח ד"ה ולרמב"ם חייב). אך לשאר הראשונים אסור וכדלקמן.

[ט] טעם ההיתר לפי רוב הראשונים (וכך נוקטים להלכה) לפי שאינו צריך להשתמש בבעל חי שהורג אלא רק רוצה לסלקו מעליו, והוי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה שאיסורה מדרבנן בלבד, ובמקום צער העקיצה שלא יוזק לא העמידו חכמים דבריהם אף שאין בכך ספק פיקוח נפש. ולדעת הרמב"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא התירו אלא בבעל חי שרודף אחריו ויש ספק פיקוח נפש בעקיצתו או נשיכתו, אך בשאר בעלי חיים שאין חשש סכנה בנשיכתם או עקיצתם וכן בבעלי חיים שיש ספק פיקוח נפש בנשיכתם אך אינם רודפים אחריו - אסור להורגם, לפי שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה וחיובה מהתורה לדעת הרמב"ם (ושונה דין זה מדין צידה שאף לרמב"ם מותר לצוד בעל חי שאינו ממית בעקיצתו אלא עקיצתו כואבת כגון דבור או דבורה, לפי ששם הוא היפך מלאכת צידה כיון שאינו מביאו אליו כדי להשתמש בו אלא כדי להרחיקו מעליו וכנ"ל, אך במלאכת נטילת נשמה לא שייך דבר זה שהרי מכוון להרוג את הבעל חי אלא שלא מכוון לשם התכלית שהוא שימוש בבעל חי אלא שימוש צדדי שלא יזיק לו, ודומה לחופר בור ואינו צריך אלא לעפרו שנחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה שלדעת הרמב"ם חיובו מהתורה).

[י] אך אם ניכר הדבר שהולך בכוונה כדי להרוג את הבעל חי - אסור, גזירה משום הרואים שיטעו ויחשבו שמותר להרוג בעלי חיים בשבת אף שאינם מזיקים, ואף כשצריכים לגופן או לעורן.

[יא] נמצא שבדבור או צרעה יכול להורגם אם רודפים אחריו לעוקצו, או שדורסן לפי תומו. ולצודם יכול אף אם לא רודפים אחריו אלא עומדים במקומם ויש חשש שיעקצוהו. ואילו ביתוש אסור להורגו בכל אופן, ולצודו מותר רק כשעומד על בשרו ועוקצו, או אם יודע שודאי יעקצנו.

[יב] בדרך כלל נידון זה אינו מעשי כל כך כיון שטבעה של דבורה הנכנסת לחדר שאינה רודפת אחר האדם לעוקצו, ולכן גם אם נאמר שדינה כדָבּוּר וצרעה אין היתר להורגה, דלא התירו באלו אלא רק ברודפים אחריו לעוקצו וכנ"ל. ולכן אם נכנסה דבורה לחדר אין להילחץ ולהיבהל אלא לפקוח עין עד שיוצאת, ויכול לנסות לגרשה באמצעות מגבת.

נידון זה יכול להיות מעשי אם בכל זאת מתקרבת הדבורה לכיוון האדם (בדרך כלל נובע מחמת שמתגרה בה), דאז הדבר תלוי, אם דנים אותה כדָבּוּר וצרעה הרי שמותר להורגה, ואם דנים אותה כיתוש אין היתר להורגה.

[יג] דהיינו שיותר נראה לדמות דין עקיצת הדבורה לעקיצת היתוש שאינה כל כך כואבת ולכן אסור להורגה אף אם רודפת אחריו לעוקצו, מאשר לדמות עקיצתה לעקיצת הדבור או הצרעה שהיא עקיצה כואבת ולכן מותר להורגה אם רודפת אחריו לעוקצו. 

[יד] ולכאורה יש לשאול מדוע אין להתיר לומר לגוי להוציא הדג מדין פסיק רישיה בגוי (כמבואר בבית יוסף וברמ"א בשם תרומת הדשן בסימן רנ"ג סוס"ה), שהרי לא אומר לגוי להרוג את הדג (פעולת איסור) אלא להוציאו מחוץ למים (פעולת היתר) ולכאורה דומה לאומר לגוי לפתוח את המקרר ויודע שידלק האור שמותר משום שלא אמר לגוי להדליק את האור אלא לפתוח את המקרר ומה שנדלק האור הוא פסיק רישיה שהותר בגוי, אלא רואים מדברי המג"א שמכיון שכך צורת עשיית המלאכה הרגילה והמצויה אין זה נחשב פסיק רישיה אלא מעשה בידיים. באופן נורמלי הורגים דגים על ידי הוצאתם מהמים והנחתם ביבשה, ומכיון שכך צורת הריגתם אין זה נחשב כפסיק רישיה אלא כמעשה בידיים ונחשב כאילו אומר לגוי להרוג את הדג ולכן אסור (משא"כ בפתיחת מקרר שנדלקת הנורה שמכיון שאפשר להדליק ולכבות את הנורה גם ללא קשר לפתיחת המקרר, ע"י מתג האור הנמצא במקרר, הרי שפתיחת המקרר והדלקת הנורה נחשבים כשני מעשים נפרדים ולכן כשאומר לגוי לפתוח את המקרר ואגב זה נעשה מלאכת הדלקת המנורה חשיב כפסיק רישיה ולא כמעשה בידיים, אבל בהוצאת דגים מהמים כיון שכך הדרך והרגילות להורגם על ידי הוצאתם מהמים נחשב כמעשה אחד - המתת הדג ולא הוי פסיק רישיה). ואף במקרר שנדלקת הנורה יש אוסרים ולא מחשיבים זאת כפסיק רישיה כיון שכך מתוכנן ומתוכנת המקרר כשיפתח תידלק הנורה - יעוי' בהליכות שבת ח"א עמ' ר"ס, שנ"ו - שנ"ז. ואם מדובר בהפסד ממון מרובה וגם לא מעונין להשתמש בדג שמוציא, הרי שמותר לומר לגוי להוציאו מדין אמירה לגוי במלאכה שאינה צריכה לגופה שהותרה בהפסד ממון מרובה, כפי שכתבנו לעיל בדיני גוי תשובה ח'. וע"ע עוד שם בתשובה מ"א במקורות וביאורים.

[טו] דרבנן א' - הדג שהולך למות נחשב כבעל חי פצוע שצידתו אסורה מדרבנן בלבד (כמבואר בסימן שט"ז ס"ב). דרבנן ב' - שניים שעשאוה.

[טז] המים שנמצאים באקווריום נחשבים מוקצה משום שהם בסיס לדגים האסורים בטלטול בשבת, ולכן יש ליתן בספל דבר היתר כדי שיוכל לטלטלו לאחר שליית הדג עם המים. ואין היתר לשלות הדג מהאקווריום בעזרת הספל גם ללא נתינת דבר היתר וכל זמן שהספל בידו לטלטלו למקום שחפץ על סמך זה שבא לידו בהיתר, היות וכלפי הדג הוא טלטול חדש (וכן מבואר בשעה"צ סימן תרנ"ד אות ג').

[יז] ואף אם יכולים לזוז ולברוח מעט, מ"מ יכול האדם לתופסם בתפיסה אחת ולכן נחשבים כניצודים ועומדים.

[יח] אע"פ שאסור להאכיל בשבת בעלי חיים שאינם שלו (כמבואר בסימן שכ"ד סי"ד, משום טרחא שאינה לצורך, דיכולים להסתדר ולמצוא מזונם לבד), מ"מ כאן שהבעל חי פצוע מותר לפי שאינו יכול לדאוג ולחפש מזון בעצמו ואם לא יאכילהו האדם עלול למות, ואף אם ודאי שלא ימות מ"מ מצטער.

[יט] דרבנן א' - הבעל חי פצוע וצידתו אסורה מדרבנן בלבד. דרבנן ב' - שניים שעשאוה (וכדעת המשנ"ב בסימן שט"ז ס"ק כ"ב ששניים העושים יחד מלאכה בשבת באופן שכל אחד לבדו יכול היה לעשותה, איסורם מדרבנן בלבד). וגם מצד איסור מוקצה מותר לפי ששנים המטלטלים את הבעל חי נחשב כטלטול מוקצה בשינוי שהותר במקום צער בעלי חיים (דנחשב כטלטול בשינוי לצורך דבר ההיתר, או כטלטול בשינוי לצורך גדול).

[כ] כמבואר בשו"ע (סימן שט"ז סי"ב ובמשנ"ב שם ס"ק נ"ג) שחיה ועוף שברשותו אין בהם איסור צידה, לפי שנחשבים כניצודים ועומדים תחת ידי הבעלים, ובלבד שלא ימרדו. ואף לרמ"א שאסר לצוד חיה ועוף שברשותו, כאן יודה להתיר, לפי שהאיסור לצוד בעל חי פצוע הוא מדרבנן, וצידת בעל חי שברשותו איסורה מדרבנן (באופן שלא מרדו), והוי לי תרי דרבנן במקום צער בעלי חיים שמותר.

[כא] אע"פ שבעלמא אסור לטלטל בעל חי בשבת אפילו נועד לנוי ולשעשוע, וכדעת הרא"ש, מ"מ במקום צער בעלי חיים יש להקל ולצרף את שיטות הפוסקים שמותר לטלטל מוקצה במקום צער בעלי חיים, ואם כן הוי ליה כעין ספק ספיקא, שמא בבעלי חיים שנועדו לנוי אין איסור מוקצה וכדעת האור זרוע, ואם תמצי לומר שיש בהם איסור מוקצה וכדעת הרא"ש, שמא במקום צער בעלי חיים מותר (חזו"ע שבת ג' עמוד קכ"ב, וכן פסק מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בשולחן שלמה סימן ש"ח ס"ק ע"ד אות ב'). וע"ע במה שכתבנו בזה לעיל בדיני מוקצה תשובה י'.

[כב] בשונה מבעלי חיים שבורחים ומתחמקים מתחת יד האדם אלא שנוח לתופסם לפי שהם איטיים כגון חלזון נמלה או צב שנחלקו הראשונים (התוספות רי"ד ורבינו ירוחם) והאחרונים (יעוי' בחזו"ע שבת ה' עמוד ק"ל) אם שייך בהם דין צידה.

[כג] בדרך כלל בסוסי פוני (סוסים קטנים) אין איסור צידה, כיון שנוח לתופסם ואינם עשויים להשמט מתחת יד האדם, אולם שאר הסוסים בדרך כלל מתחמקים ומשתמטים מתחת יד האדם ולכן אסור לצודם. וכן כבש אסור לצודו כיון שלא נוח לתופסו ומשתמט מתחת יד האדם (וגם שאינו חוזר לביתו בערב אא"כ לא מוצא אוכל). 

[כד] הרבה טועים לחשוב שהתולעים נוצרים ומתהווים על ידי אכילת מאכלים מתוקים, אך זה אינו נכון, אלא הם רק מתרבים וגדלים מחמת מאכלים ומשקים מתוקים. התולעים נוצרים ומתהווים מחמת חיידקים, דרך הילדים לשחק בחול וכדו' מקומות שיש בהם היווצרות חיידקים ולאחר מכן נוגעים בידיהם הנגועות בחיידקים בפה או באף, מקומות שיש בהם מעט ריר, וכך נדבקים ונולדים החיידקים בגוף הילדים ויורדים למעיים שהוא מקום מאוד רירי, ושם מתפתחים ומתרבים. לאחר היווצרות החיידקים במעיים אכילת ושתיית המתוקים מרבה מחזקת ומגדלת את התולעים. ולכן אחד מהפתרונות לסלק ולהבריח התולעים מהילדים הוא לשים אותם בגיגית או אמבטיה במים עם סוכר וכך התולעים מריחים את המתוק ויוצאים לשם.

[כה] תירוץ ראשון מתרץ הבה"ל שדבר הנוצר מחמת הזיעה חיותו מאוד גרועה וחלושה כלפי דבר הנוצר מעיפוש הפירות, ולכן אע"ג שמותר להרוג כינים הנוצרות מחמת הזיעה, אסור להרוג תולעים הנוצרים מעיפוש הפירות.

לפי זה אסור להרוג תולעים הנוצרים מחיידקים בפי הטבעת כיון שאינם נוצרים מחמת הזיעה אלא חיותם חשובה כדין תולעים הנוצרים מעיפוש הפירות.

תירוץ שני מתרץ הבה"ל שאין הבדל בין דבר הנוצר מחמת זיעה או עיפוש וריקבון הפירות, ובשניהם היה צריך לאסור, אלא שבכינה הנמצאת בשיער האדם יש צער ומאיסות ולכן התירו הריגתה אף מדרבנן (משא"כ תולעים הנמצאים בפירות הרקובים שלא גורמים צער ומאיסות לאדם, שיכול להניחם בצד ולא לאוכלם).

לפי זה מותר להרוג תולעים הנמצאים בפי הטבעת כיון שגורמים לצער ומאיסות גדולה.

ובאמת שהמשך חכמה בפירושו על התורה (בראשית ט, ט) כתב שתולעים המתהוות במעיים מותר להורגם כיון שדעת הרמב"ם במורה נבוכים שהמינים הנולדים מן העיפוש אינם מכוונים ביצירה, אלא מוכרחים להיווצר מחמת טבע הבריאה ולכן מותר להורגם. ולמעשה כיון שהבה"ל לא הכריע בין שני התירוצים קשה להקל ולהורגם בידיים אם מכוון לכך (וגם את דברי המשך חכמה אפשר לפרש שהוא רק לפי שיטת המג"א ולא לשיטת רוב הפוסקים, ואכמ"ל), אלא יש לעשות לפי סדר האפשרויות המובאות לקמן.

[כו] שהריגתם אסורה רק מדרבנן (לתירוץ הראשון בבה"ל) וכמו בתולעים הנוצרים בעיפוש הפרי לפי שחיותם גרועה ולא כמו פרעוש ויתוש שהריגתם נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[כז] כידוע עכבר בבית גורם לבהלה גדולה בפרט אצל הנשים, והטעם לכך מובא במעם לועז (קהלת עמ' קנ"ח) משום שדמיון האשה חזק מן האיש ולכן כאשר היא רואה מקק או פרפר עף באוויר היא מפחדת. יש החושבים שאפשר להשפיע על האשה שלא תפחד ממקק ושאר בעלי חיים, אך הדבר לא יעלה בידם, אין לנסות לשכנע אותה, ואין לומר לה שזה רק דמיון. כל ניסיון לשכנע אותה שאין לה ממה לפחד, יגרום הדבר שתפחד יותר. יש להתייחס לפחדיה ולסלק את אותם בעלי חיים על פי כללי ההלכה (ספר בנין שלם עמוד קנ"ב).

[כח] שיטת התוספות (שבת יז ע"ב ד"ה אין פורסין) שעובר באיסור דרבנן של גזירה, שחששו חכמים אם יתירו לפתוח מצודה כשאין בעל חי בסביבה יבוא האדם לפתוח מצודה גם כשבעל חי נמצא בסביבתו ויעבור באיסור תורה אם יכנס בעת פתיחתו, לכן גזרו שלא לפתוח כלל מצודה בשבת. וכן פסק המג"א והמשנ"ב (סימן שט"ז ס"ק י"ח).

ויש פוסקים הנוקטים (הובאו בחזו"ע שבת ה' עמ' צ"ו - צ"ז) שעובר באיסור דרבנן של גרמא, שבפריסת המלכודת גורם לצידת הבעל חי.

[כט] שהרי אין דרך ורגילות לצוד עכברים על מנת להשתמש בהם, ואף אם צדם כדי להשתמש בהם כגון לצורך ניסיוי מעבדה וכדו' הדבר אסור מדרבנן בלבד, כיון שאין דרך רוב העולם לצודם על מנת להשתמש בהם אלא כדי לסלקם משם (משנ"ב סימן שט"ז ס"ק י"ב). ואף שעכבר הוא אחד משמונה שרצים שצידתם אסורה מהתורה (כמבואר במשנה בשבת דף ק"ז ובשו"ע בסעיף ח'), זהו דוקא בזמנם שהיו צדים את אותם שרצים להשתמש בעורם, אך כיום שאין רגילות בעולם לצוד עכבר כדי להשתמש בעורו, פשוט הדבר שנחשב אין במינו ניצוד. שוב ראיתי שכן כתב מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (שולחן שלמה ס"ק ט"ו) שתלוי הדבר לפי רגילות האנשים באותו הזמן, וכן פסק מרן הגר"ש וזאנר זצוק"ל להדיא לגבי עכברים (קובץ מבית לוי ח"ו עמוד נ'). ולעניין צידת ג'וקים ולטאות יעוי' לקמן תשובה י"א.

[ל] ולא יועיל לתקן את איסור הצידה במה שיפתח את הארון אח"כ ויאפשר ליתוש לצאת, דהאיסור כבר נעשה בעת סגירת הארון (בה"ל סימן שט"ז ס"ו ד"ה ישב אחד). ואין לחייבו לפתוח את הארון כדי שלא יהנה מהאיסור, היות והוא דרבנן שהרי אין במינו ניצוד ובשוגג מותר (כמבואר בבה"ל סימן שי"ח ס"א ד"ה המבשל).

[לא] ובדיעבד אם עבר וסגר צריך לחזור ולפתוח את הדלת אף שהיה שוגג בסגירה כדי שלא יהנה ממלאכתו (בה"ל בס"ו ד"ה ישב). מכיון שתוכי במינו ניצוד ולכן צידתו אסורה מהתורה שהרי יכול לתופסו בתפיסה אחת מכיון שהכלוב קטן.

[לב] גרירת הג'וק או הלטאה אינה צריכה להיעשות על ידי שני בני אדם, כיון שעיקר הצידה נעשתה על ידי שני בני אדם ודי בכך.

[לג] שהרי אינו צריך את עצם הריגת הג'וק אלא רק למנוע בהלה.

[לד] ע"ע במשנ"ב בסימן תקי"ח סק"א דמתוך אמרינן בכל המלאכות ולא רק בהוצאה והבערה.

[לה] ספר הנייר הינו קובץ פסקי דינים והלכות מאת גאונים קדמונים ובעלי התוספות, מחבר הספר חי בסוף תקופת בעלי התוספות בצרפת ואינו נודע מיהו (ככל הנראה היה תלמידו של רבי ברוך חיים ברבי מנחם, וחי לפני כשבע מאות שנה). כולל בתוכו ארבעים וארבע סימנים בעיקר בהלכות המועדים, איסור והיתר ועוד. כונה כבר ע"י ראשונים בשם 'ספר הנייר', ובזמנו היה נפוץ בעיקר בצרפת. נשאר טמון בכתבי יד כמעט שש מאות שנה. הוזכר בשלטי גיבורים בגיטין דף לד. וביוסף אומץ (סימן נ') ועוד רבות. יש שטעו לחשוב שספר הנייר הוא ספר הכלבו, אך כבר דחה זאת מרן החיד"א (שם הגדולים ח"ב מערכת ספרים - ספר הנייר. וביוסף אומץ שם).

[לו] וזה לשונו שם: כתב הר"ר ברוך חיים נהגו העולם להרוג כינה (פואייל בלע"ז) בשבת לכתחילה אבל פרעוש (פוצא בלע"ז) כולי עלמא מודו דאסור מן התורה, כדמוכח פרק שמונה שרצים, אך ביום טוב מותר להרגו כיון שהוא צורך הנאת גופו, דהא רב נחמן קטע להו כי היכי דלישמע קלא דסנוותי ודבר השוה לכל נפש הוא. אמנם החסיד היה אוסר כמו בשבת.

[לז] שהרי לא חשב לעשות מלאכה. ובפסיק רישיה דניחא ליה אסור מהתורה דכיון שניחא ליה בעשיית המלאכה חשיב כמכוון לעשותה.

[לח] אין היתר לצער בעלי חיים אפילו אם מפריעים לו להירדם, מ"מ יכול הוא לנסות להבריחם או לשפוך עליהם מים כדי להבריחם. ולהרוג זבוב, ג'וק או עכבר בימות החול מותר כיון שאין האיסור אלא לצער בע"ח ולהשאירם חיים בצערם, אך להורגם אין איסור (שו"ת נודע ביהודה מהודרה תניינא יו"ד סימן י', וכן כתב האור שמח בפי"ג מהלכות רוצח ה"ט בשם ספר האשכול), בפרט בבעלי חיים אלו שהם מאוסים ומצערים בני אדם שמותר להורגם, ואין צריך להימנע מכך אפילו ממידת חסידות (שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סימן מ"ז אות א', וכן דעת הגר"נ קרליץ בחוט שני ח"ט פט"ו סק"ב ב' עמוד קכ"ד). אכן במקום שאפשר, טוב יותר שלא להורגם בידיים, אלא רק להניח שם דבר שיהרגם כגון מלכודת עכברים או קוטל יתושים וכדו', כדי שלא ישפיע עליו הדבר ויגרום לו למידת אכזריות, לפי שמצינו שכשעושה האדם מעשה אכזריות של רציחה אפילו לאלו שמחוייבין להורגם על ידי חיוב מיתת בית דין כגון עיר הנידחת וכדו' הוצרכה התורה ליתן הבטחה מה' יתברך של וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ (דברים יג, יח) וגם עוד יוסיף אצלם מידת הרחמים (אור החיים הקדוש שם), משום שבדרך הטבע היה נעשה בהם מידת אכזריות, וזה שייך גם כשהוא עושה במידת אכזריות לבעלי חיים [אך השוחט לאכילה דהוא מעשה מצוה מועיל זה גם שלא ישלוט מידת אכזריות, אך לאבד ולהרוג בשביל שלא להצטער אין בזה לכאורה ענין מצוה כשאין בביתו נשים ותינוקות שאין יכולין לגרשם כשבאים עליהם, דבאופן זה אפשר שלא ישפיע מידת האכזריות]. (אגרות משה שם. ועיי"ש כיצד ביאר המעשה המובא בבא מציעא פה ע"א באמתו של רבי שהייתה משליכה את החולדות ומטאטא אותם ואמר לה רבי שתניח להם ולא תצערם).

[לט] ואם לא מכוין לצערם ואף לא ודאי שיצטערו כגון שהכלי שזורק לעברם לא ודאי שיפגע בהם, נחלקו בזה בעל השאילתות והרא"ש, לבעל השאילתות אסור מהתורה דאף שבשבת קימ"ל כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר, בכל התורה קימ"ל כרבי יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור, והרא"ש חולק וסובר דאף בכל התורה קימ"ל כרבי שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר (פרק שמונה שרצים ברא"ש סימן ט').