הלכות שבת: דיני קושר

[א] על אף שהרמ"א (שם) פסק כדעת רש"י והרא"ש שאומן לא מעלה ולא מוריד אלא הכל תלוי אם הקשר של קיימא או לא, מ"מ זהו רק לחומרא שגם קיימא בלא מעשה אומן אסור מהתורה, אך במעשה אומן לבד בלא קיימא גם הרמ"א מחמיר וחושש לשיטת הרי"ף והרמב"ם שיש בכך איסור.

[ב] תוך כ"ד שעות לבני אשכנז ותוך שבוע לבני ספרד, ובמקום הצורך אף לבני אשכנז (סק"ה במשנ"ב, ברמ"א בס"א ובבה"ל בסעיף ד' ד"ה שאינם קובעים).

[ג] מרן החיד"א בברכי יוסף (סק"א הובא בשערי תשובה שם סק"א ובעוד אחרונים) כתב "בגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגורתו אשר במתניו, שאינם של קיימא, והם מעשה הדיוט, ולית דחש להא אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו". והבין החזו"ע שכוונתו להורות כן להלכה ולמעשה שאין בקשירת קשר על גבי קשר איסור (לפי שאם היה סבור לאסור הדבר היה לו להעיר על מנהג אנשי מקומו). והרב פעלים כתב שאין כוונת הברכי יוסף באומרו "ולית דחש להא אלא מיעוטא.." על הפוסקים האחרונים, וחלילה לחשוב כן על רבינו החיד"א, שידוע שהיה נזהר בלשונו הטהור בספריו לכתוב דרך כבוד אפילו על אחרוני אחרונים, אלא כוונתו על אנשי מקומו שנהגו היתר, ואין מהם מי שחשש להיזהר בזה כי אם אנשים מעטים שבמעטים דבטלים לגבי רוב האנשים המקילים, ולא בא מרן החיד"א להכריע ההלכה אלא רק להודיע את מנהג מקומו ושאין למחות בהם. ויש להביא ראיה שקשר על קשר נחשב מעשה אומן ממה שפסק מרן השו"ע (סימן תרנ"א ס"א) דאם לא אגד הלולב ומיניו קודם יום טוב אסור לו לאוגדם ביום טוב בקשר על גבי קשר אלא אוגדם בעניבה, ואם נאמר שקשר על גבי קשר אינו מעשה אומן מדוע אסור לקושרו, אך אם קשר על גבי קשר נחשב מעשה אומן מובן שאסור לקושרו. ואף שקשר האסור מדרבנן הותר לצורך מצוה (שי"ז סוס"א), מ"מ כיון שהוא גם מעשה אומן וגם קיימא הרי שאסור מהתורה ולכן אין להקל בו לצורך מצוה. וקצת יש לדחות, דהאיסור שם מדין הקיימא ולא מדין האומן דחשש השו"ע לשיטת הראשונים שקיימא ללא אומן הוא דאורייתא (כמבואר ברמ"א הכא), ומה שהתיר שם בעניבה היינו ללא קשירה תחת העניבה. אך הוא דוחק בתרתי: א. דהשו"ע פסק שקיימא ללא אומן אסור רק מדרבנן, ובערוך לנר (סוכה לג ע"ב בגמרא אוגדו כאגודה) כתב שלשו"ע מותר לקושרו לצורך מצוה. ב. בשו"ע (שם) משמע שכל האיסור הוא קשר גמור (קשר על גבי קשר וכמו שכתב בתחילת הסעיף), ומשמע שקשר ועליו עניבה אין חשש אף שהוא של קיימא. וע"ע לקמן בהערה י"ח.

[ד] ואין בזה איסור קורע דכיון שהשקית שומרת על החלות נחשב כחותך את החלות כמבואר בתוספתא (הביא המשנ"ב בסימן שי"ד ס"ק כ"ה). וע"ע במה שכתבנו בזה בהליכות שבת ח"א עמוד תל"ד.

[ה] ולא עבר בזה איסור, כיון שלא כיון לעשות כך ואינו פסיק רישיה שכך יקרה, וכל שאינו מכווין ואינו פסיק רישיה מותר (סימן שט"ז ס"ד ושל"ז ס"א).

[ו] כפי שמצוי בשרוכים שאינם עבים במיוחד ופעמים שנקשרים הדק היטב וצריך ציפורניים גדולות או לחילופין סכין או מחט בכדי להתירם.

[ז] והבנת העניין הוא דקשר מעשה אומן אינו דווקא קשר שאומנים עושים אותו, אלא הוא סימן לקשר שנעשה בחוזקה (דהיינו שקשר אומן אינו סיבה לחייב אלא סימן לקשר חזק), אף אם נעשה על ידי אדם רגיל שאינו אומן.

[ח] אם אינו נועל כעת את הנעל שנקשר בקשר על גבי קשר ורוצה ללכת לבית הכנסת, או שהנעל בתוך רגלו ואינו מסוגל להירדם כך ומחמת כן לא יצליח לקום לתפילה וללמוד בצלילות הדעת כרגילותו, נחשב כצורך מצוה ומותר לפתוח הקשר. אך אם יכול להירדם עם הנעליים אלא שחש אי נעימות או קצת צער, אין להתיר זאת, דלא התירו איסור דרבנן של התרת הקשר למניעת צער או אי נעימות אלא רק לצורך מצוה.

[ט] וכפי שפסק השו"ע (סימן ש"מ ס"ח) גבי כרית המלאה בנוצות או צמר גפן שמותר להחזירם אם יצאו ממקומם. ו'נשמטו' לאו דווקא אלא הוא הדין שרשאי להוציאם ולהחזירם לאותה הנעל - וכפי המבואר לקמן ובתשובה הבאה. וכגון שהוציאם קודם השבת לכבסם, או כדי להשתמש בהם בנעל אחרת וכדו' ורוצה להחזירם בשבת (שו"ת אז נדברו ח"ז סימן מ"א).

[י] שהוא מתקן בכך את המנעל שיוכל לנועלו. זאת אומרת שהאיסור הוא לעשות נתינה חדשה בשבת כגון שרוך לנעל חדשה, אך בהחזרת אותו השרוך למנעל אינו אסור (לפי שמחזירו למצב הקודם ואין כאן תיקון חדש) וכמו בהחזרת הנוצות או הצמר גפן לכרית. וכן מדויק מלשון השו"ע שכתב "מותר להחזיר הרצועות למקומן" החזרה דייקא ולא נתינה חדשה.

[יא] דמכיון שברור הדבר שלא ישאיר את השרוך בנעל לא חשיב תיקון, וכמו שמותר ליתן חגורה במכנסיים בשבת לפי שאינו מבטלו למכנס (משנ"ב סוס"ק ט"ז. וכן מוכח מהפרי מגדים במשבצות זהב סק"ח).

[יב] וטעמו לפי שתיקון הכלי שנעשה על ידי השחלת השרוך מתייחס רק כלפי הנעל, שכעת נעשתה ראויה לשימוש, ולא כלפי השרוך (לפי שנחשב כבר כלי גם קודם נתינתו בנעל), ולכן בנעל ישנה מותר להשחיל אף שרוך חדש. והיה נראה שהחולקים סוברים שהתיקון מתייחס גם לשרוך ולכן אסרו שרוך חדש בנעל ישנה, וכך ביאר שם האור לציון את מחלוקתם. אך לפי זה נצטרך להתיר לכולי עלמא שרוך ישן מנעל אחרת בנעל ישנה לפי שגם השרוך וגם הנעל היו כבר כלי בעבר והפוסקים הנ"ל אסרו זאת, ועל כרחך הטעם הוא שהתיקון הוא בנעל לפי שנעל ללא שרוך נחשבת למקולקלת ורק כשהשרוך הזה היה בנעל הזו מותר לפי שמחזיר מצב קיים ואינו חשוב תיקון.

[יג] וכמו הכותב אות אחת והשלים בה את הספר שחייב (אע"פ שבעלמא הכותב אות אחת פטור מדין חצי שיעור), לפי שהשלים את הספר ויש בה חשיבות. והכא נמי בקשר העליון של הציצית שיש בו חשיבות לפי שמשלים ומחזק את הקשר הראשון ולכן אסור. ואף לדעות שקשר על גבי קשר אינו נידון כמעשה אומן (יעוי' בשיטות הפוסקים בזה לעיל תשובה א'), מ"מ אסור מצד קשר של קיימא, משום שדעתו שיתקיים זמן מרובה.

[יד] לפי שגם אינו נחשב מעשה אומן (היות וניתר מאליו) וגם אינו של קיימא (היות וניתר תוך עשרים וארבע שעות).

[טו] אא"כ הוא מקום צורך שיודע שאם לא יהדק את הקשר הציצית תיפרם (מציאות זו קצת חריגה). כמבואר בבה"ל בסעיף ד' ד"ה שאינם קבועים.

[טז] זאת אומרת שיבואו לפנינו שני בני אדם שמחזקים את קשר ציציותיהם, האחד מותר לכתחילה לפי שקשר ציציותיו ניתר מאליו תוך זמן קצר, כנ"ל בגוף התשובה, והשני עובר באיסור לפי שקשר ציציותיו מתקיים לזמן מרובה, ואסור לפחות מדרבנן, ופעמים אף איסור תורה - תלוי בשיטות הראשונים שהביא הבית יוסף בסימן שי"ז ס"א מהו גדר קיימא: א. שמונה ימים - רבינו פרץ. ב. חודש - רש"י. ג. חצי שנה - רבינו ירוחם. ובגר"ז ס"א כתב דקיימא הוא שקשרו לעולם דהיינו שלא קוצב זמן להיתרו, ובמג"א סק"א כתב שגם קשר העומד להתקיים זמן ארוך נחשב קשר של קיימא, ובמשנ"ב בהקדמה לסימן שי"ז פסק כהגר"ז.

[יז] וראייתו משעיר לעזאזל ביום הכיפורים שהיו קושרים לשון של זהורית בקרניו וזורקים אותו מההר עד שגופו מתפרק ונעשה איברים איברים (כמבואר ביומא סז ע"א), ולא מצינו שהתירו את הקשר לאחר זריקת השעיר, ואעפ"כ אינו אסור מדין קושר, מוכח שכאשר הרצון הוא שהקשר יהיה עד זמן מסויים (שליחת השעיר), אין זה נחשב כקשר של קיימא.

שמעתי בעבר יהודי האומר לחבירו "יהי רצון שתלך לעזאזל", ניגשתי אליו ושאלתיו מהי מטרתו, אם לברך את חבירו (כפי שפתח דבריו ב"יהי רצון") היה לו לברך ברכה טובה ומתוקנת, ואם לקלל את חבירו, מדוע הזכיר בתחילת דבריו "יהי רצון"? השיב לי אותו אדם שכוונתו הייתה לברך: "יהי רצון שתזכה להיות האיש שמוליך את השעיר להר עזאזל ביום הכיפורים". אך גם זו אינה ברכה נכונה וטובה, לפי שהשעיר היה משתלח ביד איש עתי - איש מזומן, ומבאר החזקוני (ויקרא טז, כא) על פי המדרש שהכוונה לאדם שזומן מבעוד יום לפי שהגיע זמנו למות. דהיינו חז"ל ידעו ברוח קודשם מי עתיד למות באותה שנה ובחרו בו לשלוח את השעיר לעזאזל ביום הכיפורים, לפי שהמשלח את השעיר אינו מסיים שנתו, ולכן בחרו אדם שבלאו הכי עתיד למות באותה שנה. (מקור המדרש שהביא החזקוני לא נודע לנו, אולם יעוי' בחידושי המהרש"א יומא סא ע"ב ד"ה שאלו את, והרש"ש דף עא ע"א ד"ה מחייה חיים שהוכיחו כן מהגמרא. וע"ע בכלי יקר ויקרא טז, כב ובזוה"ק ח"ג ברעיא מהימנא דף צ' ע"א. וברשב"ם על התורה פירש באופן אחר שעתי הכונה אדם בקי בדרכים ובמדברות ורגילים בכל עת לשולחו). 

[יח] וראייתם ממה שפסק השו"ע (סימן תרנ"א ס"א) שאם לא הספיק לאגוד את הלולב עם מיניו בקשר על גבי קשר מבעוד יום אסור לקושרו כרגילותו ביום טוב, וזאת על אף שמעוניין שהקשר ישאר עד הושענא רבה בלבד (פחות משבעה ימים) וא"כ הוא רק איסור דרבנן (אומן ולא קיימא) והיה לנו להתיר לצורך מצוה כמבואר בסימן שי"ז סוס"א, אלא על כרחך כיון שבמציאות נשאר הקשר לזמן מרובה ואין דעתו להתירו אסור (שמירת שבת כהלכתה פל"ה הערה ס"ז בשם מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל).

ולגבי ראיית המהרי"ל דיסקין משעיר המשתלח יסברו האוסרים שמן הסתם הקשר מתנתק תוך כדי התגלגלות השעיר בהר וניתר מאליו (וכן כתב המהרי"ל דיסקין בעצמו בסוף דבריו לדחות במעט את ראייתו).

[יט] ואף אם יקשור את שקית פח האשפה בקשר ועליו עניבה על דעת להתירו במוצאי שבת הדבר אסור, לפי שבטלה דעתו והוי קיימא (בה"ל סימן שי"ז ס"א ד"ה הקושר בשם המג"א והבית מאיר. ובזה מיישב את קושיית הפרי מגדים מדוע אין עושים ציצית בשבת, הרי יכול לקושרו ולחשוב בדעתו להתירו במוצאי שבת, אלא כיון שדרך לעשותו לקביעות, הוי קשר של קיימא, ולא מהני דעתו. וכן כתב לתרץ בחזו"ע שבת ה' עמוד נ"ג). וזהו אף אם קושר השקית כדי שהריח לא יצער את בני הבית, דלא התירו קשר האסור מדרבנן במקום צער. ורק לקושרו בשתי עניבות מותר (סימן שי"ז ס"ה).

[כ] השו"ע שם פוסק שמותר להחזיר מוכין (צמר ונוצות הממלאים בהם את הכרית) לכרית במקום שכבר היו בו, אך אסור ליתנם שם בתחילה. והוא הדין לנידון דידן, אם כבר היה המזרון מנופח פעם אחת מערב שבת, אף שרוקן ממנו את האוויר מותר לנפחו שוב, כיון שכבר נעשה כלי. אולם אם לא ניפחו מעולם, אסור לנפחו בשבת משום שכעת עושהו כלי (רב פעלים ח"א סימן כ"ה ד"ה והנה נודע, יסודי ישורון ח"ד עמוד ע"ר, חזו"ע שבת ה' עמוד שמ"ב, מרן הגרשז"א זצוק"ל בשש"כ פט"ז הערה כ"ג וכ"ד). וע"ע בהליכות שבת ח"א עמ' קנ"ו - קנ"ז.

[כא] כיון שקושרו לזמן לא מוגבל, וגם לאחר שהבלון מתפוצץ הקשר נשאר קיים. ולשיטת המהרי"ל דיסקין אינו נחשב קשר של קיימא לפי שהנחיצות להשתמש בקשר אינה לימים מרובים אלא עד לגמר השימוש בבלון (יעוי' לעיל תשובה ו').

[כב] לפי שמתהדק היטב וצריך התאמצות גדולה להתירו (לבושי שרד, וכפי שכתבנו לעיל בתשובה א').

[כג] ברמ"א שם מבואר שספסל שנשמט אחד מרגליו אסור לטלטלו מחשש שמא יתקע, אך אם השתמש בו כך מבעוד יום פעם אחת והראה שאינו בהול לתקנו, מותר לטלטלו ולא חיישינן שמא יתקע. ואף כאן, אם ניפחו מבעוד יום והראה שאינו בהול לקושרו, מותר לנפחו בשבת דלא חיישינן שמא יבוא לקושרו.

[כד] כמובן שיש להזהיר את הקטנים לבל יקשרו את הבלון בשבת אלא ילפפו סביבו גומי או שקית וכדו', אך מצד החשש של שמא יקשור אפשר להקל לקטנים וכנ"ל.

[כה] וכן משמע בחזו"ע (שבת ג' עמוד צ"ט) בהלכה למעלה, אך בהערות משמע לאסור. ומבאי ביתו הוגד לי שדעתו הייתה להתיר בזה, וכהכרעת רוב פוסקי דורינו, אך נקט בהערות להחמיר משום חשש ביטול תורה.