הלכות שבת: קבלת שבת, פלג מנחה, הבדלה ועוד

לכבוד הגאון הגדול הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א

ראשית אברכו לרגל נישואי בתו שיהא זה הבית נאמן בישראל על אדני התורה והיראה ויזכו לראות דור ישרים מבורך לתפארת המשפחה המפוארה.

קיבלתי את ספרו החדש שו"ת הראשון לציון והבית כולו נתמלא אורה, דברים חשובים ונצרכים והכל בבהירות ובבקיאות מדהימה כיד ה' הטובה עליו ביתר ספריו החשובים. ובעוברי בין בתריו ראיתי מה שכתב כת"ר (בח"א או"ח סימן ל"ט) הערות על ספרי הליכות שבת ויש לי להשיב ואשתדל לקצר, דמה שהלב חושק הזמן עושק והכל כמובן כדרכה של תורה.

קבלת שבת בהדלקה

א) בעמוד קכ"ו הערה ג'- במה שכתבנו (הליכות שבת ח"א עמוד ה') שראוי שאף בנות ספרד יקבלו שבת בהדלקה הן משום ההלכה דהשו"ע (סימן רס"ג ס"י) הביא את שיטת בה"ג שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר והן משום מגדר מילתא שלא ימשכו במלאכות עד השקיעה. וכתב כת"ר דאין זה נכון ואין צורך כלל ועיקר לחוש לדעת בה"ג.

לענ"ד ישנן שתי ראיות מרבינו מרן הבית יוסף שכן יש לחוש לדעת בה"ג:

א. ידוע שנחלקו מהר"ם מרוטנבורג ורבינו פרץ בדעת בה"ג האם מועיל שהאשה תעשה תנאי שאינה מקבלת שבת בהדלקה דלמהר"ם מועיל תנאי ולרבינו פרץ לא מועיל תנאי וכפי שהביאם הבית יוסף בסימן רס"ג ס"י.

ומרן השו"ע שם אחר שהביא דעת בה"ג שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר (ואין חילוק בין איש לאשה) הביא את מחלוקת הראשונים הנ"ל האם מהני תנאי וסיים "ויש חולקים על בה"ג ואומרים דקבלת שבת אינה תלויה בהדלקת הנר" (דעת רוב הראשונים).

והנה ידוע דיש ויש הלכה כיש בתרא, ונחלקו הפוסקים האם יש לחוש ליש קמא או לא, דעת הכה"ח (סימן ז' אות י"ג) דצריך לחוש ליש קמא דאחרת למה הביאו, ורק במקום צורך גדול יש להקל כיש בתרא שזהו עיקר הדין, וכן דעת האור לציון (ח"ב פ"ל תשובה ד'). ודעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (בשו"ת יבי"א חאו"ח ח"ח סל"ה ובחו"מ סימן א'. הליכות עולם ח"ד עמוד מ"ד וכן בחזו"ע שבת ד' עמ' שי"ג-שי"ט ועוד) דאין לחוש ליש קמא ורק משום כבודו הביאו ואכמ"ל.

והנה בענייננו הוא שונה שהרי מרן השו"ע פלפל בדעת בה"ג האם מועיל תנאי לשיטת בה"ג או לא מועיל תנאי, ואם הביאו רק משום כבודו מדוע יש לפלפל בדעתו, אלא על כרחך דדעת מרן השו"ע דלכתחילה יש לנהוג כבה"ג ולקבל שבת בהדלקה.

ב. בטור בסימן תרע"ט דן מה צריך להדליק קודם בע"ש חנוכה נר שבת או נר חנוכה וכתב דלבה"ג ידליק נר חנוכה קודם, דאם ידליק נר שבת הלא קיבל שבת, ולדעת התוספות שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר יכול להדליק של שבת תחילה.

ובבית יוסף שם האריך בשיטות וסיים וזה לשונו: "ולענין מעשה נראה לי דמדליק של חנוכה תחילה, דאף לדברי החולקים על בעל הלכות גדולות אם רצה להדליק של חנוכה תחילה רשאי" עכ"ל. וכן פסק שם בשו"ע דבע"ש חנוכה מדליקין נר חנוכה תחילה.

והא קמן דאף שנר שבת תדיר, חשש מרן הבית יוסף לדעת בה"ג ופסק שידליק נר חנוכה לפני נר שבת (וכמו שהעיר שם הדרכי משה דאיך נדלג על דין תדיר אם הלכה לא כבה"ג). ואף אם נאמר דס"ל למרן הב"י שלא שייך כאן דין תדיר, מ"מ מדוע לו לפסוק להקדים נר חנוכה כדי לחשוש לבה"ג אם נאמר שבכל שבתות השנה אין צריך לחשוש לבה"ג, ולפי כללי הפסיקה היה צריך לפסוק שיעשה מה שרוצה. על כרחך רואים ברור שמרן השו"ע חשש לדעת בה"ג.

ובמה שכתב כת"ר (עמוד קכ"ז) דבחנוכה מהיות טוב יקדים נר חנוכה לנר שבת שלא יראה בבית כתרתי דסתרי. לא זכיתי להבין, דהלא אם אין צורך כלל לחוש לדעת בה"ג (כפי שכתב כת"ר דלכתחילה יכולות בנות ספרד לעשות מלאכות אחר הדלקת הנר ואין צורך להחמיר כלל) מדוע נחשב הדבר כתרתי דסתרי, ידליק הבעל או האשה נר שבת והלא אין לזה שום קשר לקבלת השבת אלא רק כדי שיהיה אור בליל שבת ואח"כ ידליקו נר חנוכה.

שוב ראיתי בספרו החשוב והבהיר ילקוט יוסף (שבת כרך א' חלק שני בקונטרס אחרון סימן ב' עמוד תרי"ט) שהתייחס למה שפסק מרן בבית יוסף ובשו"ע שבע"ש חנוכה יש להקדים נר חנוכה לנר שבת כדי לחשוש לבה"ג שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר ושם כתב בעמוד תר"כ וזה לשונו: "ומעתה כיון שבנקל אפשר להדליק קודם נר חנוכה ואח"כ נר שבת, והוא אפילו לא בגדר הפסד מועט, ולכן מרן פסק שידליק קודם נר חנוכה ואח"כ נר שבת ואמאי לא יחוש לבה"ג כשאפשר בנקל לחוש לדבריו כשרשאי לעשות כדעתו, וראה עוד להלן" עכ"ל. והוא ממש כדברינו דלכתחילה ראוי ונכון לחוש לבה"ג ולקבל שבת בהדלקה (ואינו קשור כלל ועיקר לזה שצריך לברך קודם ההדלקה, ואכמ"ל), ומדוע בהעירו עלינו כתב וז"ל: "ומעתה פשוט שאין אנו נוקטים כדברי בה"ג כלל וכלל אפילו לא לענין שראוי להחמיר לחוש לשיטת בה"ג" ע"כ. ותיכף נדון על סוף הפיסקא.

ובהמשך הדברים בילקוט יוסף מפלפל כת"ר אם שייך תדיר ואינו תדיר בהקדמת נר שבת לנר חנוכה שזה ודאי מכביד יותר את הראיה שכתבנו שמרן חושש לדעת בה"ג אפילו בהקדמת האינו תדיר - נר חנוכה לתדיר - נר שבת.

ובעמוד תרכ"א מסיים וז"ל: "ומכל זה מוכח שכל מה שכתב מרן הב"י להקדים נר חנוכה ברישא, הוא להיכר בעלמא ולכתחילה שלא יראה כדבר תמוה וכתרתי דסתרי שאחר שהדליקו בבית זה נר שבת ואמרו להדליק נר של שבת ידליקו נרות חנוכה ויעשו מלאכה, ורק מפני זה כתב מרן להדליק נר חנוכה בתחילה אבל לא מעיקר הדין" עכ"ל. והוא סוף הפסקא שכתב לנו כת"ר.

וכבר כתבתי לעיל דלא זכיתי להבין מאי תרתי דסתרי איכא אם אין אנו חוששים לשיטת בה"ג כלל, אלא ע"כ דמוכח שמרן הב"י כן חושש לבה"ג ולכן יש תרתי דסתרי במה שמדליקים נר חנוכה אחר נר שבת וה"ה לשאר מלאכות, דאטו נר חנוכה מלאכה מיוחדת שרק בה חשש מרן לתרתי סתרי. ואף שאינו מעיקר הדין שהרי מעיקר הדין פוסקים לא כבה"ג מ"מ חשש מרן לבה"ג, וזה בדיוק כמו שכתבנו שאף בנות ספרד ראוי שיקבלו שבת בהדלקה, וביותר יש לומר דמרן השו"ע (בסימן תרע"ט) פסק בסכינא חריפא להקדים נר חנוכה לנר שבת וזה לשונו: "בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחילה ואחר כך נר שבת" עכ"ל. ולא כתב בלשון של זהורית "טוב" או "ראוי" או "נכון" וזה מראה שחשש ממש לדעת בה"ג לכתחילה.

ומעתה לא הבינותי מדוע הרבה כת"ר לתמוה עלינו אחר שבילקוט יוסף כתב כדברינו. וכך יש להורות לבנות ספרד שלכתחילה ראוי שתקבלנה שבת בהדלקת הנר.

וכת"ר שם חשש יותר ממה שכתבנו דכתב שם דכיון שהאשה מדליקה נרות שבת יראה כתרתי דסתרי גם אם הבעל מדליק נרות חנוכה. ולענ"ד על זה לא צריך לחשוש וכל מה שמרן הבית יוסף חשש לבה"ג הוא רק שמי שמדליק נרות שבת הוא בעצמו לא ידליק נרות חנוכה (לכתחילה ולא בדיעבד) כיון שיש לחשוש לבה"ג שקיבל שבת בהדלקה ואין הטעם משום תרתי דסתרי באותו הבית, ואף שבדרך כלל האשה מדליקה נרות שבת והבעל מדליק נרות חנוכה ומאי חשש איכא, מ"מ כיון שיש בתים שהבעל או האשה מדליקים שניהם (כגון באלמנה או גרושה וכדו') והם צריכים להזהר להדליק נר חנוכה קודם לכן כתב מרן השו"ע שכולם יעשו כן כדי שתהיה הלכה ברורה לכולם בסדר ההדלקות (חנוכה ואח"כ שבת) ובזה מתורץ קושית כת"ר שם על הבית יוסף. דאילו להבנת כת"ר שהוא משום תרתי דסתרי שאחר שהדליקו בבית זה נר שבת לא ידליקו נר חנוכה (לכתחילה ולא מעיקר הדין) אף שנרות שבת מדליקה האשה ונרות חנוכה הבעל, א"כ אף בשאר שבתות השנה נחוש לכתחילה שאחר שהדליקה האשה נרות שבת לא יעשה הבעל ושאר בני הבית מלאכות משום תרתי דסתרי בבית והיא חומרא גדולה, וכבר פסק הרמ"א (סימן רס"ג ס"י) שבני הבית מותרים במלאכה אף אם קיבלה האשה שבת בהדלקה. והדברים ברורים ומבוארים בעזה"י.

ובמה שכתבנו טעם נוסף שראוי שיקבלו בנות ספרד שבת בהדלקה משום מגדר מילתא שלא ימשכו במלאכה עד השקיעה. ברצוני לחזק טעם זה וביודעי מתוך שאלות שמגיעות אלינו לבית ההוראה בנשים שנכשלו ועשו מלאכות דאורייתא אחר השקיעה ונפשם בשאלתם מה כפרתם ויש נשים שמגיעות עד שתים שלוש דקות לשקיעה ומבטלות מצות עשה דאורייתא של תוספת שבת, והמכשלה לצערינו מצויה ולכן חושבני שכדאי שכת"ר יתן דעתו בענין כי רבים שומעים לו וכשיש לאשה דבר מוגדר שמפריש אותה ממלאכה כמו הדלקת הנר ודאי שלא תכשל, וגם תוכל לקבל תוספת שבת בישוב הדעת היא ובנותיה ולא יהא הבית כמרקחה עד השקיעה, ופעמים עד בכלל.

ואברכים רבים ששמעו את דברינו בשיעורים והנהיגו בביתם (הנהגה טובה ולא חובה וכנ"ל) שלא תעשה האשה שום מלאכה אחר הדלקת נר, באו והודו לנו על זה שהבית נעשה הרבה יותר רגוע והכניסה לשבת נעשית באוירה מאוד נעימה כיאה וכיאות לקבלת שבת המלכה.

ולבנות אשכנז הרי הם חייבות לקבל שבת בהדלקה וכמו שכתב הרמ"א (סימן רס"ג ס"י) דכך נהגו ואין אחר המנהג כלום. ואין להתנות כי אם לצורך וכמו שכתב המג"א (ופסקו המשנ"ב בס"ק מ"ד) מאחר שיש אומרים שלא מהני תנאי. ואף שכת"ר הרבה להקשות על המג"א מ"מ אחר שכך פסק המשנ"ב ודאי שכך צריכות לנהוג בנות אשכנז, ואכן כך כולם נוהגות ופוק חזי מאי עמא דבר.

רוב רביעית בהבדלה

ב) בעמוד קכ"ז הערה ו'- במה שכתבנו (בהליכות שבת ח"א עמוד ס"ג) אם רוב רביעית בהבדלה הוא לעיכובא וכתבנו שהמשנ"ב (סימן רע"א ס"ק ס"ד) פסק את המג"א שלמד בדעת מרן השו"ע שהוא לעיכובא וכן פסק בחזו"ע (שבת ב' עמוד נ"ו). ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"כ תשובה ז') פסק שלבני ספרד אינו לעיכובא.

וכת"ר הבין שמזה שסיימתי באור לציון כך דעתי והקשה מדוע לא פסקתי כחזו"ע. ובכן, ודאי שדעתי להלכה שלא יוצאים ידי חובה בלי שתיית רוב רביעית, והרי הקדמתי את דעת המג"א והמשנ"ב בדעת מרן השו"ע (שכת"ר השמיטם בהעירו עלינו) והוספתי את דעת החזו"ע וא"כ ודאי שכך ההלכה.

מה גם שבעמוד ל"ד (בסופו) פסקנו באופן ברור שרוב רביעית לעיכובא. וכך אנו מורים מזה שנים רבות שרוב רביעית הוא לעיכובא.

וזכורני מזה שנים שראיתי שכת"ר פסק בספרו החשוב ילקוט יוסף (מהדורת תשנ"ב שבת א' עמוד ער"ה) שרוב רביעית אינו לעיכובא. וכבר אז תמהתי מדוע פסק כהאור לציון ולא כהמג"א בדעת מרן השו"ע (שס"ל שחזר בו בשו"ע ממה שכתב בבית יוסף) ואחר שיצא חזו"ע הנ"ל שהוא לעיכובא שמחתי מאוד כמוצא שלל רב וודאי שאף כת"ר שנאמן ביותר לפסקי מרן האבא זצוק"ל חזר בו במהדורות החדשות ומודים דרבנן המה שבחייהו.

הבדלה על תה

ג) עמוד קכ"ז הערה ז'- במה שכתבנו (בהליכות שבת ח"א עמ' ס"ו-ס"ז) אם תה נחשב חמר מדינה שלגר"ח נאה (קצות השולחן סימן ס"ז בדה"ש סק"ח) אינו חמר מדינה היות ואין מנהג להגישו בסעודה, ולאגרות משה (או"ח ח"ב סימן ע"ה) לכתחילה אין להחשיבו כחמר מדינה היות ואין שותים אותו לכבוד אלא לצמאון ובשעת הדחק היקל, ומאידך דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הלכות שבת בשבת ח"א פ"ו סוף הערה 56) שתה נחשב כחמר מדינה.

והבין כת"ר שמזה שסיימתי בדעת מרן הגרי"ש אלישיב כך דעתי והרבה לתמוה כיצד לא הזכרתי כלל את דעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל שתה אינו חמר מדינה היות ואינו משכר וכיצד לא חששתי לסב"ל.

ומה מאוד אתפלא והלא בתחילת התשובה התחלתי עם דעתו של מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (חזו"ע שבת ב' עמוד ת"ח) שכל שאינו מבשם אינו חמר מדינה וכך פסקנו בצורה ברורה בהליכות מועד (פסח עמוד קנ"א) שלבני ספרד צריכים חמר מדינה משכר קצת וכדעת החזו"ע (שם) והאור לציון (ח"ב עמוד קפ"ז).

ובהמשך התשובה הנידון על התה הוא שגם לסוברים שמיץ תפוזים טבעי (שבזה דיברנו בתחילת התשובה) הוא חמר מדינה יתכן ותה דינו שונה ומהטעמים הנ"ל וכפי שכתבנו שם.

ואכפול תמיהתי שהלא לפני פחות מחצי שנה באו ואמרו לכת"ר שאמרתי ברדיו שאפשר לקדש ולהבדיל על מיץ תפוזים טבעי ותמה מאוד כיצד כך פוסקים לבני ספרד, ותיכף ומיד שלחתי לכת"ר את הציטוט מהליכות מועד פסח הנ"ל וכת"ר קיבל הענין וכעס על המשקרים, וא"כ לא זכיתי להבין מה ענין תמיהתו כשידוע ברור בכתובים ובעל פה מה דעתי, וכך אנו מורים כבר קרוב לעשרים שנה שבני ספרד צריכים לחשוש לסב"ל ולקחת חמר מדינה שהוא משכר קצת כגון בירה וכדו'.

הכשרת כלים לפסח שבלעו בגוש

ד) בעמוד קכ"ח הערה ח' כתב כת"ר וז"ל: "ראיתי מה שכתב בספר הליכות מועד (פסח עמוד כ"ה) שאם השתמשו בכלי שני על ידי גוש חם לכולי עלמא צריך להכשיר את הכלי בכלי ראשון. אולם מה שכתב לכולי עלמא וכו' ומעתה מאחר שאין אנו מחמירים בגוש בכלי שני האיך כתב דלכולי עלמא וכו' היכן מצא דבר זה שהוא לכולי עלמא והיה צריך לכתוב שזו מצד חומרא שיש המחמירים להכשיר גם בבליעת כלי שני משום חומרא דחמץ כמו שמחמירים לערות רותחים על שולחן אף שמצד הדין אין צריך לזה" עכ"ל.

והנה הציטוט מספרי הליכות מועד פסח עמוד כ"ה:

"בליעה באמצעות גוש- צלחות שנותנים בהם דברי גוש (כגון שניצלים, איטריות, פתיתים, תפוחי אדמה המתובלים בחמץ ושאר דברי חמץ מוצקים) אע"פ שבמשך ימות השנה דעת חלק מהפוסקים להקל בגוש ולא להחשיבו ככלי ראשון, מ"מ בפסח לכולי עלמא מחמירים בגוש להחשיבו ככלי ראשון משום חומרא דפסח".

הרי שכתבנו שהוא חומרא שכולם נוהגים בה ולא כפי שכת"ר ציטט שכתבנו שהוא מעיקר הדין (לשון צריך שכתב).

והסיבה לחומרא הוא כפי שכתבנו משום חומרא דפסח שהרי נחלקו בדבר גדולי הפוסקים אם גוש דינו ככלי ראשון או ככלי שני (יעוי' ביו"ד סימן צ"ד ס"ז ברמ"א ובש"ך (שם סק"ל), ט"ז (ס"ק י"ד), וסימן ק"ה סק"ח בש"ך, ובמשנ"ב סימן שי"ח ס"ק מ"ה, ס"ה וקי"ח, ובסימן תמ"ז ס"ק כ"ד. בכה"ח סימן שי"ח אות קע"ח, בהליכות עולם ח"ד עמוד נ"א ובחזו"ע שבת ד' עמוד שס"ז).

ולענין שבת המשנ"ב והכה"ח מחמירים ומרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (שם) והאור לציון (ח"ב פ"ל תשובה ט"ז) מקילים, ובפסח שמחמירים בו חומרות הרבה יותר רחוקות ודאי שנחמיר בזה וכמו שמחמירים לערות רותחים על השיש (חזו"ע פסח עמוד ק"ס ואול"צ ח"ג פ"י תשובה י"א) אף שלדעת מרן השו"ע שהולכים אחר רוב תשמישו שהוא בצונן (סימן תנ"א ס"ו וכ"ה) היה די לנקותו היטב בצונן וכפי שכתבנו בהליכות מועד פסח (עמוד מ"ז), וכן עוד כהנה וכהנה חומרות, וק"ו בזה שיש פוסקים רבים האוסרים (אף בשבת ובכל דיני איסור והיתר) שנחמיר בפסח.

וכן כתב באור לציון (שם תשובה ו') שאף שנהגו המורים בבני ספרד להורות להקל בדין גוש בדיני איסור והיתר ובדיני שבת מ"מ לענין פסח יש להחמיר משום חומרא דפסח ולהכשיר קערות וצלחות אלו בכלי ראשון.

ובכל ספרי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל לא מצאנו התייחסות מפורשת היאך דעתו בענין גוש בפסח מלבד בהליכות עולם (ח"ד עמוד נ"א) ששם כתב שגוש בדיני איסור והיתר יותר חמור מדיני שבת ולא הכריע מפורש בענין אך נראה שכך מצדד, ק"ו בפסח דיש להחמיר.

וביותר יש להוכיח שדעת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל להחמיר בדבר מהחזו"ע (שבת ד' עמוד ש"ע) שאחר שדן בדין גוש באיסור והיתר ובשבת וכתב בשם כמה פוסקים דהוא רק מבליע ומפליט ולא מבשל כתב (לקראת סוף העמוד) וזה לשונו: "ומכיון שיש לנו ספק ספיקא להקל, שמא הלכה כהרמ"א שסובר שאין הבדל בין לח לגוש, שבשניהם כלי שני אינו מבשל, ואת"ל שהלכה כרש"ל שמחלק בין לח לגוש, שמא אף הוא לא אמר אלא לענין להבליע ולהפליט וכמו שכתב המנחת יעקב וסיעתו" ע"כ. לפי זה באיסור והיתר וכ"ש בפסח שאין ספק ספיקא יסבור החזו"ע לאסור או לפחות להחמיר.

וכן יש להוכיח ממסקנת הדברים שם וז"ל: "מסקנא דדינא שלענין שבת אין חילוק בין מרק ורוטב בכלי שני שהיד סולדת בו לבין גוש בכלי שני שהיד סולדת בו". הא קמן דרק לענין שבת היקל ומשמע דבאיסור והיתר וק"ו בפסח יש לאסור או לפחות להחמיר, דאל"ה היה לחזו"ע להשמיענו שאין לחוש לגוש בכלי שני כלל אף לא בעניני איסור והיתר שהרי בכל תשובתו דן גם לענין איסור והיתר.

וכל זה ממש כדברינו דבפסח לכולי עלמא מחמירים בדיני גוש וכנ"ל.

מריחת משחה בשבת

ה) בעמוד קכ"ט הערה ט- בענין מריחת משחה בשבת ציטט כת"ר מה שכתבתי בהליכות שבת (ח"א עמוד שפ"א) שמנהג כל הנשים לאסור. ותמה עלינו מדוע לא הבאנו את המג"א שאין ממרח במשחה שנבלעת ומי קבע שכך מנהג הנשים.

הנה בסוף התשובה כתבנו "ועיין עוד בתשובה כ"ב". ושם הבאנו את דברי המג"א ופסקו המשנ"ב (בסימן שט"ז ס"ק מ"ט). גם הבאנו שם את דברי מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (חזו"ע שבת ה' עמוד קל"ד) ומרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (שש"כ פל"ג הערה ס"ד) שאין ממרח במשחה הנבלעת ושיש חולקים בדבר, וכפי שכתבנו כאן העיקר להקל.

ומה שאסרנו כאן הוא במריחת משחה לשם תענוג כגון קרם ידיים או קרם גוף או קרם לחות לפנים, ועל זה כתבנו דאף שמעיקר הדין מותר אם זה נבלע מיד אבל כבר נהגו איסור בדבר משום שקשה להבחין מה נבלע ומה לא ומשום כך נהגו כל הנשים שלא להשתמש בשבת לשם תענוג בכל סוגי המשחות והקרמים. ורק לצרכי רפואה מקילים וכפי שכתבנו שם.

ומה שכתב כת"ר ומי קבע שכך המנהג, הנה הוא דבר ידוע ופשוט לכל אשה ואשה שבשבת לא מורחים קרם לחות לפנים אף שרגילות בזה מאוד, ומעולם לא שמענו שיתירו זאת ואף הגאונים הנ"ל התירו במשחה לרפואה ולא לתענוג.

ואם דעתו של כת"ר להתיר הענין בשופי אנא יודיעני דבר אם אוכל לפרסם בשמו שמותר לנשים למרוח בשבת קרם לחות לפנים וקרם ידיים (ולוטה) וקרם גוף אשר כולם עד היום נזהרו בזה וכך יש לנהוג לענ"ד.

ומה שהתיר המג"א ברוק משום שתמיד הוא נבלע בקרקע כשמשפשפו ברגל, ולא כמו משחות שיש שאינם נבלעות (כגון וזלין) ויש בהם איסור תורה של ממרח.

מנחה וערבית לאחר פלג המנחה

ו) בעמוד קכ"ט הערה י- ציטט כת"ר מה שאמרנו (עדין לא בא בכתובים ועוד חזון למועד אי"ה) שלכתחילה אין להתפלל ערבית מפלג המנחה כי תפילה כזו אולי בדיעבד גדול יוצאים י"ח תפילת ערבית ויש לפרסם שלא יעשו כך- ע"כ. והרבה כת"ר להקשות עלינו מבית יוסף מפורש (סימן רל"ג ס"א) שנהגו להתפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה ולא חששו לתרתי דסתרי כי סמכו על מה שכתב הרא"ש בשם רבינו תם שבתפילה הקילו. וכתב כת"ר דכן פסק הבן איש חי פרשת ויקהל סעיף ז' (ובהמשך נוכיח בעז"ה הפוך מהבא"ח).

הן אמת שכך אמרתי כמה וכמה פעמים שזה לא לכתחילה ורק בדיעבד יוצאים בזה ידי חובה (ולא "אולי בדיעבד גדול"). ואף שבבית יוסף כתב שהעולם נהגו להקל בכך מ"מ בשו"ע לא כתב כן אלא שרק בדיעבד יוצאים י"ח בתפילת ערבית מפלג המנחה אחר שנוהגים אנו כרבנן ומתפללים מנחה אחר פלג המנחה, והוסיף השו"ע דבשעת הדחק יכול להתפלל תפילת ערבית מפלג המנחה (כגון שצריך לנסוע לאיזה ענין ולא יהיה פנוי כל הערב להתפלל או שלא יהיה לו אח"כ מנין וכדלקמן). ולא זכר מרן השו"ע כלל ועיקר מדברי המנהג שנהגו להקל המובא בבית יוסף.

חזינן להדיא שדעת מרן השו"ע שלכתחילה אין להתפלל ערבית אחר פלג המנחה ומשום תרתי דסתרי ואף שבאותו היום התפלל מנחה קודם הפלג, דס"ל למרן השו"ע שיש תרתי דסתרי אף לא באותו היום (וכדעת רוב הראשונים המובאים להלן) מכיון שבשאר ימים נוהגים אנו להתפלל מנחה גם אחר הפלג וכדרבנן.

וברור הדבר שאם מרן השו"ע פוסק בסכינא חריפא לא כמו שכתב בבית יוסף ודאי שההלכה כמו שפסק בשו"ע והוא כדעת רבינו יונה והרא"ש שהביאם בבית יוסף. וכפי שכתב החיד"א (מחזיק ברכה יו"ד סימן מ"ז סק"ד) שפעמים שמרן השו"ע רוח על פניו יהלוך בחיבור השולחן ערוך, וחזר בו ממה שכתב בבית יוסף. והדברים כאן בשו"ע ברורים כשמש.

ואם ישיבני כת"ר שבמקום מנהג לא קיבלנו הוראות מרן השו"ע וכיון שכך נהגו בני ספרד בדור האחרון יש להניחם לכתחילה על מנהגם וכפי שציטט כת"ר מהבן איש חי שכתב את המנהג להקל על אף שהשו"ע סתם לאסור. הנה כד נעיין בבן איש חי נראה שחילק בין ציבור שרשאים להתפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה (וגם בזה כתב ויש להם על מה שיסמוכו ואינו לשון לכתחילה גמור, כידוע) לבין יחיד שאינו רשאי להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים ולא ביאר טעמו.

ומקור דברי הבן איש חי הוא במג"א (סימן רל"ג סק"ז) דכתב ועכשיו נוהגים להתפלל מנחה וערבית סמוכים זה לזה היינו מפי הדוחק שטורח הוא לאסוף הציבור שנית וכן הוא בטור סימן רל"ה, וביחיד ימתין עד הלילה. ע"כ. מבואר במג"א שמה שנהגו הוא כדי שלא תתבטל תפילה בציבור, וכן ביאר ופסק שם המשנ"ב (ס"ק י"א). וכן יש להוכיח מהבן איש חי בעצמו שכתב שם (ויקהל ס"ז) בהמשך הדברים דבאשה אין מדקדקין עליה שלא תעשה תרתי דסתרי כיון דטרודה בעסקי הבית חשיב לדידה שעת הדחק כדין הציבור הנזכר ויכולה להתפלל מנחה וערבית ביחד אחר פלג המנחה וגם באיש אם יטרד וכו' יכול להקל בזה אף ביחיד (והוא שעת הדחק שכתב מרן השו"ע).

מוכח בבן איש חי שמה שהקילו בציבור הוא משום שעת הדחק והיינו כהמג"א הנ"ל שטורח לקבצם שנית וכדי שלא לבטל תפילה בציבור הקילו.

ומעתה אפשר לומר דמרן השו"ע לא חזר בו ממה שכתב בבית יוסף דנהגו להקל, דהבית יוסף דיבר על תפילה בציבור דמכיון שטורח לקבצם הקילו כרבינו תם כדי שלא לבטל תפילה בציבור, וזה מה שכתב בשו"ע דבשעת הדחק מותר להתפלל ערבית מפלג המנחה (ומקורו מספר אוהל מועד בשם בעל ההשלמה כפי שהביאו הב"י. וכן הוא במרדכי וכפי שכתב הדרכי משה) וכלל בזה גם שעת הדחק שלא לבטל תפילה בציבור וגם שעת הדחק של יחיד כגון שצריך לנסוע ויטרד בתפילתו וכדו' וכנ"ל.

וכן משמע שהבין הכה"ח (אות י"ב) דאחר שהביא את הבית יוסף שנהגו להקל בתפילה על פי רבינו תם, המשיך וכתב "וכן כתב המג"א דנהגו להתפלל מנחה וערבית סמוכים מפני הדוחק שטורח לאסוף הציבור". משמע שהבין את המנהג שהביא הב"י שהוא כדי לא לבטל תפילה בציבור וכפי שפסק המג"א.

ודבר זה נמצא בכמה ראשונים שמה שנהגו להתפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה הוא משום שטורח לקבצם שנית ויש חשש שתתבטל התפילה בציבור, ומהם רבינו ירוחם (נתיב ג' חלק ב') חידושי הרשב"ץ (ברכות כז ע"א) הראבי"ה (ח"א סימן פ"ג) רבינו מנוח (פ"ג מהלכות תפילה ה"ד) הכסף משנה (פ"ג מהלכות תפילה הלכה ד' והלכה ז') בדעת הרמב"ם.

ומעתה יש לומר דאם אין חשש שיתבטלו מתפילה בציבור אין להקל בזה (אף לפי המנהג שנהגו להקל) היות וכך הוא עיקר הדין וכשיטת רוב הראשונים ופסק מרן השו"ע.

ובזה יש חילוק ברור בין הדור הקודם לדור שלנו, דבדור הקודם לא היו מנינים לרוב כפי שיש בדורינו, מה גם שלא היתה תאורת רחוב (בחלק מהמקומות ובתקופות מסוימות) ולכן יש חשש של ממש שאם ילכו לבתיהם אחר מנחה לא ישובו לתפילת ערבית והרי ביטלו תפילה בציבור, ומשום כך סמכו להקל להתפלל מנחה וערבית סמוך וכנ"ל, אך בימינו שלילה כיום יאיר ויש מנינים לרוב בכל המקומות אחר צאת הכוכבים ואין שום חשש לביטול תפילה בציבור (אם רק נאמר להם את ההלכה) מדוע נקל בזה לכתחילה. והלא אנשים יוצאים מבתיהם לעניני הרשות בשעות הלילה ומדוע לתפילת ערבית לא יצאו.

ושאלתי בזה כמה וכמה אנשים מדוע אתם מתפללים מנחה וערבית סמוך ולא ערבית אחר צאת הכוכבים וענו לי "אנחנו כבר כאן למנחה ומדוע לא נתפלל גם ערבית ונהיה אחרי זה" אף שהעידו ואמרו שאם לפי ההלכה זה אינו לכתחילה ודאי שנתפלל אחר צאת הכוכבים. וזהו ממש בגדר אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום (אבות פ"ב מי"ג).

וכן פסק מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בהליכות עולם (ח"א עמוד ר"נ) דלכתחילה טוב ונכון להתפלל תפילת ערבית אחר צאת הכוכבים ומ"מ הנוהגים להתפלל אחר שקיעת החמה (וחוזרים לקרוא ק"ש בלילה) יש להם על מה שיסמוכו. ובעמוד רנ"ב כתב "ויש נוהגים להקל במקום הצורך להתפלל ערבית מבעוד יום אחר פלג המנחה ויש להם על מה שיסמוכו, ואף שהמנחה והערבית סמוכים אין לחוש משום תרתי דסתרי". הרי שכתב שרק במקום צורך יש להקל וגם בזה אינו לכתחילה גמור אלא יש להם על מה שיסמוכו. (אמר לי תלמיד חכם חשוב על פסק אחר שפסק בו מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל דיש להם על מה שיסמוכו, ואותו תלמיד חכם שאל מכמה וכמה פוסקים שאסרו דבר זה והשיב לו מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל דיש להם על מה שיסמוכו אינו לשון להקל לכתחילה אלא כמו אדם שעומד ליפול ונותנים לו איזה חפץ שיסמוך עליו).

ומאוד תמהתי שכת"ר בהעירו עלי ציין להליכות עולם הנ"ל בהערות שמיקל בענין ולא ציין לגוף ההלכה שמיקל רק במקום הצורך ורק יש להם על מה שיסמוכו. וודאי שעצלות לא נקרא צורך אלא כשצריך לנסוע או להתעסק בדבר מה ויקשה עליו להתפלל אחר צאת הכוכבים, אבל לא להקל בזה לכתחילה רק מטעמי נוחות או עצלות אחר שרואים אנו דלדברי הרשות יוצאים כולם מבתיהם אחר צאת הכוכבים ולא תהיה כהנת כפונדקי (יעוי' יבמות קכב ע"א).

וביותר תמהתי שכת"ר בספרו הבהיר ילקוט יוסף (מהדורת תשע"א שבת כרך א' חלק שני עמוד תס"ו) כתב שאף בתפילת ערבית של ערב שבת שמותר להקדים ולהתפלל קודם השקיעה לפי שמקבל שבת והוי כלילה וכמו שפסק מרן השו"ע בסימן רס"ז ס"ב, שיש להקדים ולהתפלל מנחה קודם פלג המנחה כדי שלא יהיה תרתי דסתרי ורק במקום צורך היקל כת"ר להתפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה, אך שלא במקום צורך כתב דאין ראוי לעשות כן שהוא תרתי דסתרי ביום אחד. ובזה באמת נהגו בני ספרד להקל וכדעת דה"ח וכפי שנכתוב לקמן. אך מיניה גופיה נשמע דביום חול ודאי שאין לעשות כן שלא לצורך, וכהבנת כל הפוסקים שכתבנו וכפי שהאריך שם כת"ר במקורות.

גם בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד קמ"ז) כתב בהערות שמה שכתבו הפוסקים דבציבור יש להקל להתפלל מנחה וערבית סמוך הוא משום שיש טורח בקיבוצם שנית ויש חשש שיתבטלו מתפילת הציבור (וציטט למג"א הנ"ל), והבין שזאת כונת הבית יוסף. וכבר כתבנו דבימינו אין שום טורח לבוא להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים (אחר שלדברי הרשות כן יוצאים בלילה מבתיהם) אלא רק עצלות או חוסר נוחות ולכן אין להקל בזה לכתחילה.

ומכיון שדעת רוב הראשונים לא להקל בזה לכתחילה וכך היא דעת מרן השו"ע, הבן איש חי, המשנ"ב, כה"ח, הליכות עולם ואור לציון, ורק בשעת הדחק או כדי לא לבטל תפילה בציבור הקילו לכתחילה להתפלל מנחה וערבית סמוך מדוע נקל בזה אנן לכתחילה. ויש לשנות המנהג היות והמציאות (שבגללה הקילו) השתנתה וכנ"ל.

ומה שציין כת"ר שבשו"ת יחוה דעת (ח"ו עמוד רט"ו) כתב דכיון דתפילת ערבית רשות לכן מותר להתפלל לכתחילה מפלג המנחה וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"ז) דכיון שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה.

אכן ביחוה דעת הנ"ל ציין את הרמב"ם אך לא נחת שם כלל לבאר אם הוא לכתחילה או רק בשעת הדחק. והכסף משנה במקום מבאר את הרמב"ם שהוא רק באופן שלא התפלל באותו היום מנחה אחר פלג המנחה וגם בזה רק בשעת הדחק ולא לכתחילה, ועל זה כותב הרמב"ם שהקילו לפי שתפילת ערבית רשות (וכן פסק המשנ"ב בסימן רל"ג ס"ק י"א דיחיד בשעת הדחק יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה בתנאי שלא התפלל באותו היום מנחה אחר פלג המנחה, ובבא"ח פרשת ויקהל ס"ז היקל בזה).

הא קמן דברמב"ם לפי ביאור הכסף משנה מוכח שאינו לכתחילה אלא רק בשעת הדחק. וע"ע שם בלחם משנה. ולא חילק שם הכסף משנה בין יחיד לציבור.

ואל לנו להיבהל ממה שיש הרבה אנשים שעדיין נוהגים לכתחילה להתפלל מנחה וערבית סמוך ללא שום שעת הדחק אלא רק מטעמי נוחות או עצלות, דודאי שנוהגים כן מחוסר ידיעה ואם נאמר להם עוד ועוד שאינו לכתחילה, לאט לאט ישנו מנהגם. ובזה יש לנו ללמוד מבני אשכנז שבארצות אירופה נהגו להתפלל מנחה וערבית סמוך כי היה להם צורך ושעת הדחק וכאן בארץ כולם נזהרים שלא להתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים היות ואינו שעת הדחק וכנ"ל.

והנה לפני כשבוע נקלעתי לישוב חשמונאים והתפללתי עמהם מנחה שעה ורבע לפני השקיעה ואמרו לי שמנהגם להתפלל מיד אח"כ ערבית ואמרתי להם שאני מקפיד לא להתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים, וביקשו ממני שאמסור להם בקצרה את ההלכה בדבר ואכן מסרתי להם בקצרה את עיקרי הדברים ותיכף ומיד קיבלו ואמרו שודאי שיתפללו ערבית אחר צאת הכוכבים דיש מספיק מנינים כיום (וזה אפילו בישוב חשמונאים שאינו גדול ק"ו ליתר המקומות), מהם היו אברכים ומהם בעלי בתים וכולם פה אחד הסכימו שלא יתבטלו מתפילה בציבור. הא קמן דיש בזה חוסר מודעות ולכן לענ"ד צריכים לפרסם הדברים ובכך נקיים את דברי מרן השו"ע כפשטם.

ומעתה אין כלל קושיא מדברי האריז"ל וכנ"ל. מה גם שנראה מכמה מקומות שהאריז"ל התפלל מנחה סמוך מאוד לשקיעה וערבית אחר השקיעה (וכן הוא בזוהר חדש פרשת בראשית דף כג ע"א דתפילת ערבית זמנה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים), ואם נאמר שתפילת ערבית לרבנן זמנה מהשקיעה ותפילת מנחה עד השקיעה אין כאן כלל תרתי דסתרי ואכמ"ל.

ובמשנ"ב (סימן רל"ה שעה"צ אות ט"ז) פוסק דאם אין חשש שתתבטל תפילת הציבור אלא רק יחיד לא יהיה לו מנין בלילה, אכן יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ובתנאי שבזה היום לא התפלל מנחה אחר הפלג.

ורק בתפילת ערבית של שבת היקל מרן השו"ע (סימן רס"ז ס"ב) להתפלל מפלג המנחה ולא חשש לתרתי דסתרי כיון שמצוה להוסיף מחול על הקודש וכבר קיבל עליו שבת יכול לסמוך על דעת הסוברים דהוי כלילה לענין תפילה. וגם בזה דעת המג"א (שם) שהוא בתנאי שבאותו היום יתפלל מנחה קודם הפלג כדי שלא יהיה תרתי דסתרי באותו היום, וכן פסק שם המשנ"ב (סק"ג). ודעת דה"ח שם דבציבור יש להקל בערב שבת להתפלל מנחה וערבית אחר הפלג. ובזה יש לבני ספרד הנוהגים כן על מה שיסמוכו. וע"ע בבה"ל שם ד"ה ובפלג.

וכן נהגו בני ספרד להקל להתפלל מנחה וערבית סמוך בימי החנוכה כדי להזדרז בהדלקת החנוכיה שתהיה מה שיותר סמוכה לצאת הכוכבים, בפרט שלא לאחר חצי שעה אחר צאת הכוכבים (וע"ע בהליכות מועד חנוכה עמוד י"ז מה שכתבנו בזה), ומחשיבים זאת כשעת הדחק וכנ"ל. ויותר נכון להתחיל את תפילת ערבית בשקיעה ולא לפני וכנ"ל.

ויש עוד להוסיף שהרי ידוע דנחלקו ר"ת והגאונים בענין השקיעה וצאת הכוכבים, דלגאונים השקיעה היא מעת שהחמה מתכסית מעינינו ואחר ג' רבעי מיל הוא צאת הכוכבים, ולר"ת זו היא שקיעה ראשונה ועדיין יום גמור הוא עד ג' מיל ורבע שאז נכנסת החמה בעובי הרקיע ושוקע האור לגמרי וזוהי השקיעה ואחר ג' רבעי מיל הוא לילה, ואף שמרן השו"ע (סימן רס"א ס"ב) פסק כר"ת לקולא ולחומרא מ"מ המנהג כהגאונים, אך כבר כתבו הפוסקים דנכון ביציאת השבת להחמיר כרבינו תם (בה"ל שם ד"ה שהוא ומרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בכמה מקומות ומהם ביבי"א ח"ב סימן כ"א, חזו"ע שבת א' עמוד רס"ח ושבת ב' עמוד שע"ג).

והנה יוצא שלר"ת יש 72 דקות מהשקיעה שלנו לצאת הכוכבים שלו, וידוע שפלג המנחה הוא שעה ורבע (75 דקות) לפני צאת הכוכבים (ולסוברים שהוא 75 דקות קודם השקיעה אז ניקח עוד 13 וחצי דקות אחורה), נמצא שמי שמתפלל ערבית יותר משלוש דקות לפני השקיעה הרי שלדעת ר"ת וסיעתו ומרן השו"ע הריהו מתפלל ערבית קודם פלג המנחה שאף בדיעבד לא יצא ידי חובה(כמבואר בשו"ע בסימן רל"ג ס"א)וכל ברכותיו לבטלה, 19 ברכות של תפילת עמידה ועוד 4 של ברכות ק"ש, סה"כ 23 ברכות לבטלה וידוע שלדעת הרמב"ם והשו"ע (סימן רט"ו ס"ד) כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר באיסור דאורייתא של לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא (יעוי"ש עוד במשנ"ב בס"ק י"ט-כ'). ואף שאנו לא פוסקים כר"ת מ"מ מחמירים כמותו במוצאי שבת ויוה"כ ופסח.

וראיתי שכת"ר בספרו הבהיר ילקוט יוסף (שבת א' כרך ד'- מהדורת תשע"ג עמוד תשכ"ג) כתב שלכתחילה יש לשמור זמן ר"ת במוצאי שבת אף לאיסורי דרבנן ורק במקום צורך יש להקל (ולענ"ד אין צורך להחמיר במילי דרבנן כר"ת אחר שהמנהג להקל כהגאונים אף בדאורייתא ורק במילי דאורייתא נכון מאוד להחמיר ואכמ"ל), וכיצד יתכן שאיסור מוקצה יהיה חמור מלא תשא דאורייתא ומדובר כאן על 23 ברכות ויש הנוהגים לעשות כן בקביעות ומשום כך לא הבינותי כלל מדוע כת"ר לא חושש לברכות לבטלה אחר שבאיסורי דרבנן כן חושש לר"ת.

ועל השו"ע שהיקל אין שום קושיא דהוא פסק לגמרי כר"ת. וגם יתר האחרונים הנ"ל שפוסקים כהגאונים והקילו להתפלל מנחה וערבית סמוך ולא חששו לברכות לבטלה לר"ת ודעימיה ג"כ אין קושיא דיסברו שמה שלכתחילה אנו מחמירים כר"ת הוא רק בספק סקילה או כרת (מוצ"ש יוה"כ ופסח) ולא בשאר מילי. אך כת"ר שמחמיר כר"ת במוצ"ש גם במילי דרבנן ודאי וודאי שיש לו להחמיר כמותו גם בברכות לבטלה ובפרט שהוא בקביעות ללא שום צורך.

ולסיום הענין, יש בנותן טעם לצטט את לשונו של הקיצור שולחן ערוך (סימן ע' ס"א): "ואשרי למי שמתפלל ערבית בציבור בלילה ובין מנחה לערבית עוסק בתורה לחבר הלילה עם היום בתורה שהוא ענין גדול".

ובאמת יש מקומות רבים של בעלי בתים שכך עושים, אשרם ואשרי חלקם ועל כגון זה נאמר מצוה גוררת מצוה (אבות פ"ד מ"ב).

ברכת מאורי האש על נר חשמלי

ז) בעמוד ק"ל הערה י"א בענין ברכת מאורי האש על נורה חשמלית שכתבנו (הליכות שבת ח"א עמוד ע"ד) דבני ספרד אינם יכולים לברך וכהוראת מרן השו"ע (סימן רח"צ סט"ו) ובני אשכנז מקילים ויש להם על מה שיסמוכו על פי המשנ"ב (שם ס"ק ל"ז). והקשה כת"ר דמדוע לא הבאנו את מרן היביע אומר שחשש לסב"ל.

הנה גם ביביע אומר (ח"א סימן י"ז וי"ח) וגם בחזו"ע (שבת ב' עמוד תל"ז) עיקר טענת הרב שלא לברך על נר חשמלי הוא משום שהוא כמו נר בתוך אספקלריא שלדעת מרן השו"ע ועוד פוסקים א"א לברך עליו. אך מכיון שהמשנ"ב (ס"ק ל"ז וכפי שציינו בספר) על פי המג"א ועוד אחרונים כן צידד להקל בזה לכן סמכו על זה גדולי עולם מפוסקי אשכנז לברך על נר חשמלי (רק נורת אגס שיש בה חוט להט בוער בתמידות וכפי שכתבנו בספרנו) ולא חששו לסב"ל דידוע שבני אשכנז חוששים פחות לסב"ל מבני ספרד (והטעם היות והמשנ"ב פוסק בסימן רט"ו סק"כ דברכה שאינה צריכה היא מדרבנן ולא כהשו"ע שאיסורה מהתורה) ומהם שו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סוס"י קי"ד) בשם הצפנת פענח שהיה רגיל לברך בורא מאורי האש על נר חשמל, וכן העיד בשו"ת נחלת שמעון (סימן ט"ו) על הגר"ח מבריסק שהיה עושה כן, וכן בשו"ת כוכבי יצחק (ח"א סימן י"א) בשם הגרח"ע גרודזנאסקי זצ"ל[א], שו"ת מחזה אברהם (סימן מ"א) ועוד.

ואף שמרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בספריו הביא עוד סברות שלא לברך ושגרע טפי מנר באספקלריא. ולכן לכתחילה יש להורות אף לבני אשכנז שלא יברכו בורא מאורי האש, אך מ"מ המקילים בזה מבני אשכנז (כשאין נר רגיל) יש להם על מה שיסמוכו וכפי שכתבנו.

אם סומכים על ספק ספיקא לכתחילה

ח) בעמוד ק"ל הערה י"ב- במה שכתבנו (הליכות שבת ח"א עמוד ע"ז) במי שמחמיר בצאת השבת כר"ת האם יכול להקל בשלוש עשרה וחצי דקות האחרונות כיון שזמן זה הוא ספק ספיקא- ספק הלכה כהגאונים ואתצ"ל כר"ת, שמא בין השמשות לילה הוא, וכתבנו דאין לסמוך על ספק ספיקא זה היות והוא מאותו שורש-האם עכשיו יום או לילה וכפי שפסק הבה"ל (סימן רס"א ס"א ד"ה בה"ש בביאור דברי הב"ח והמג"א), והוספנו שאף למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל דעושים ספק ספיקא אף כששני הספיקות מאותו השם, מ"מ כאן אין להקל היות ואין סומכים לכתחילה על ספק ספיקא בפרט בעניני דאורייתא. והקשה כת"ר דכיון שהספק ספיקא כבר קיים זה אינו בגדר אין עושים ספק ספיקא לכתחילה אלא בגדר לסמוך על ספק ספיקא לכתחילה ובזה בודאי שאנו סומכים על ספק ספיקא לכתחילה.

ואני על משמרתי אעמודה שבנידון דידן אין לסמוך על הספק ספיקא אף לסוברים שתמיד סומכים על ספק ספיקא לכתחילה והטעם לפי שהוא נגד חזקת איסור שהרי כל זמן שהוא בשבת חזקת איסור שבת עליו ועכשיו ע"י ספק ספיקא רוצים להוציאו מחזקת איסור וזה לא עושים ולפחות לא לכתחילה, כמבואר בט"ז ביורה דעה (סימן ק"י ס"ק ט"ו) דלא עבדינן ספק ספיקא להתיר במקום שיש חזקת איסור וכ"כ הש"ך שם (כללי ספק ספיקא אותיות כ"ט-ל') והמנחת יעקב בקונטרס הספיקות (סעיף כ"ז) ועוד אחרונים.

ובטהרת הבית למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (ח"ב עמוד רס"ה והלאה) דן באשה שלא עשתה הפסק טהרה עד בין השמשות האם נתיר לה לעשות כעת והביא את האחרונים הנ"ל שאין עושים ספק ספיקא נגד חזקת איסור והביא כמה וכמה פוסקים שעושים ספק ספיקא אף נגד חזקת איסור ובפרט כשהספק בפלוגתא דרבוותא ולא במציאות, ומסיק (בעמוד ע"ר) דלכתחילה לא תעשה הפסק טהרה בבין השמשות שאין נכון שתכניס עצמה בספק לכתחילה אבל בדיעבד שכבר עשתה יכולה לסמוך עליו היות ויש ספק ספיקא.

וה"נ בנידון דידן דלכתחילה אין לעשות מלאכה בשלוש עשרה וחצי הדקות האחרונות (של ר"ת) דלא נסמוך לכתחילה על הספק ספיקא בפרט שהוא נגד חזקת איסור וגם מאותו השם ורק מי שכבר עשה מלאכה בזמן ההוא שפיר דמי משום ספק ספיקא וכנ"ל. ויש להביא לכך ראיה מדברי האחרונים בסימן שמ"ב הביאם המשנ"ב (שם בסק"ב) ובבה"ל (ד"ה בין השמשות) ודו"ק, ואכמ"ל.

ומה שכתב כת"ר דמטעם אחר ראוי שלא להקל גם שעה אחר השקיעה, דאם אנו חוששים לר"ת בספק דאורייתא, ממילא נחוש לדבריו עד הסוף גם בזמן בין השמשות דר"ת, לא הבינותי כלל מהו כלל זה, דהלא עיקר הדין לא כר"ת אלא כהגאונים דכך נהגו, אלא משום ספיקא דאורייתא יש לחוש לר"ת, וכשיש ספק ספיקא שהוא מתיר בכל התורה כולה (ולדברי כת"ר אף לכתחילה אפשר לסמוך עליו בנידון דידן) מדוע כאן לא יתיר, וכי חומרת ר"ת (לדידן) חמיר טפי משאר ספיקות של תורה.

בדין מצוה בו יותר מבשלוחו

ט) בעמוד קל"א הערה י"ד- במה שכתבנו (הליכות שבת ח"א עמוד ו') שידליק נר חנוכה בעצמו ולא ע"י אשתו דמצוה בו יותר מבשלוחו. וכתב כת"ר דאינו מוכח היות ואין המצוה במעשה ההדלקה אלא במה שהנר דלוק בביתו וכפי שכתב בילקוט יוסף חנוכה (מהדורת תשע"ג עמוד רס"ו ואילך).

הנה דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל לא כך אלא גם בזה שייך מצוה בו יותר מבשלוחו (הליכות שלמה עמוד רצ"ו) ואין לחוש לביטול תורה והוכיח דברו מהבה"ל, וכן פסק מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל בחזו"ע (חנוכה עמוד ע"ו). וכך נוהגים העולם שמפסיקים את הלימוד בכולל כדי שהבעל ידליק נרות חנוכה ולא על ידי אשתו וכפי שכתבנו.

קרא את המגילה ולא השמיע לאוזנו

י) עמוד קל"ח הערה כ"ד- במה שכתבנו בהליכות מועד (פורים עמוד קנ"ה) דלבית יוסף הקורא את המגילה ולא השמיע לאוזנו לא יצא, והקשה כת"ר דאילו הייתי מעיין בילקוט יוסף לא הייתי פוסק כן בפשיטות.

והן אמת שידוע ידעתי מה שכתב כת"ר בספרו הבהיר ילקוט יוסף פורים (עמוד תצ"ד והלאה) להסתפק בדעת הבית יוסף ומאי דמספקא ליה למר פשיטא ליה למר. ואבאר.

כת"ר מאריך שם להסתפק בדעת הבית יוסף מכמה סיבות ולענ"ד אין כאן ספק דאחר שהבית יוסף ביאר שהשומע מחרש לא יצא היות ומגילה שהיא פרסומי ניסא השמיעה לאוזניו לעיכובא (וחמור מק"ש וברהמ"ז) דכל שלא השמיע לאוזניו אין כאן פרסומי ניסא, ואף שכתב הב"י שהוא דוחק מ"מ מאחר שכן פסק בשו"ע (סימן תרפ"ט ס"ב) ודאי שכך דעתו, וכך הבין המשנ"ב (בשעה"צ אות ז') דלבית יוסף אם לא השמיע לאוזניו לא יצא ידי חובה אף בדיעבד.

וכן מפורש בחזו"ע (פורים עמוד נ"ה) בהערות שאחר שהביא את דברי השערי תשובה (סימן תרפ"ט סק"ב) שאם לא השמיע לאוזניו יצא סיים וז"ל: "ואנו אין לנו אלא דברי מרן" ע"כ. הרי ברור שהבין החזו"ע בדעת הבית יוסף שכל אדם שקרא את המגילה ולא השמיע לאוזניו לא יצא י"ח. ולא הבינותי מדוע כתב כת"ר שאין הכרח מהחזו"ע הלא הוא מפורש.

ולכן פסקנו בסכינא חריפא שבן ספרד שחיסר כמה מילים מהש"צ והשלימם בלי להשמיע לאוזניו לא יצא י"ח (ולבני אשכנז יצא בדיעבד כמו שכתב שם המשנ"ב בסק"ה) וכהבנת המשנ"ב והחזו"ע בדעת מרן הבית יוסף זיע"א.

ובר מן דין לא הבינותי את הפסק של כת"ר, דבהערות למטה מסתפק בהבנת הבית יוסף (ומצדד שיוצא י"ח) ובגוף ההלכה פסק דבדיעבד יצא ידי חובה ולכאורה לפחות במקרא מגילה של יום דהוא דברי קבלה היה לו להחמיר שצריכים לחזור.

***

על יתר ההערות של כת"ר לא ראיתי צורך להשיב לפי שהם הוספות חשובות על דברינו ואינם חולקים על מה שכתבנו.

***

ולחיבת הקודש אסיים בהערה על מה שכתב כת"ר בספרו החדש והנפלא שו"ת הראשון לציון (ח"א או"ח סימן כ') בעניין ברכת הגרנולה שברכתה מזונות ועל המחיה היות והגרנולה עשויה משבולת שועל שבורה שנתבשלה באדי מים ואח"כ נאפית בתנור.

הנה כבר קרוב לשני עשורים שאנו בודקים ועוקבים כיצד הכנת הגרנולה במפעלים ונמצא שכל סוגי הגרנולה המיוצרים בארץ לא עוברים תהליך בישול אלא קליה בתנור בלבד ולכן ברכתה אדמה ונפשות, כמבואר בשו"ע בסימן ר"ח ס"ד (ויש המהדרים שלא לאכול יותר מכזית חוץ לסעודה כדי לא להיכנס לספק התוספות שהביא השו"ע שם). יתר הפירות הנלוים לגרנולה הם טפלים וכפי שכתב כת"ר.

ואלו הם המפעלים- דגן בגן, כוכב השחר, תלמה, סוגת.

בעבר חברת B-N-D היו מבשלים את הגרנולה ואז הורינו לברך מזונות ועל המחיה (והוא סוג מצוי מאוד בחנויות). אך כבר למעלה מעשור שגם חברה זו רק קולים את הגרנולה ולא מבשלים כלל ועיקר, ולכן גם סוג זה ברכתו אדמה ונפשות.

יש מפעלים בארה"ב- קוואקר (Quaker), קאלאג'ז (Kellogg's), שמבשלים את פתיתי הגרנולה באדי מים ונחלקו פוסקי דורנו בדינם, דעת מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (ותן ברכה עמוד 505) שעדיין ברכתו אדמה לפי שפעולת האדים אינה מרככת כמו פעולת הבישול הרגיל. ויש הסוברים שאם על ידי פעולת הבישול באדי המים הגרנולה ראויה לאכילה ברכתה מזונות ועל המחיה, ואם אינה ראויה ורק על ידי הקליה נעשית ראויה ברכתה אדמה ונפשות.

ובלוח הברכות מטעם "סטאר k" קבעו לברך מזונות אם האדים למטרת הכנת הפתיתים לאכילה ולטעם, ואם להמית את האנזימים ברכתם האדמה.

על כל פנים כל סוגי הגרנולה המיוצרים במפעלים בארץ ישראל הינם קלויים ולא מבושלים כלל ועיקר ולכן ברכתם אדמה ונפשות (יעוי' בספר וזאת הברכה עמוד 277 ובמדריך החרדי מטעם בד"ץ העדה החרדית לימות השנה עמוד 141).

***

גם מה שכתב כת"ר שם באותה תשובה דאין לברך על הוופלים ברכה אחרונה[ב], לא על המחיה לפי שאין כזית דגן בכדי אכילת פרס (שישית קמח) ולא בורא נפשות.

הנה גם דבר זה ביררנו במפעלים ויש הרבה יותר משישית קמח בוופלים לפי שטוחנים את שאריות הוופלים ומערבבים אותם עם השוקולד (כדי שלא יהיה מרוכז מדאי) ובכל 50-60 גרם וופלים יש כבר כזית דגן ויש לברך על כמות זו ברכת על המחיה.

ויש מפעלים שלא מערבבים את שאריות הוופלים בשוקולד, מ"מ אחוז הדגן בוופלה הוא לערך 35%, ובדרך כלל הממוצע בוופלים רגילים (בצורת מלבן) הוא, שאם אוכל בין ארבעה לששה וופלים בתוך כדי אכילת פרס (4-7 דקות, כל אחד לשיטתו) מברך על המחיה.

ואסיים בברכת הדיוט שימשיך כת"ר בהרבצת התורה מתוך בריאות נחת ושלוה.

מוקירו ומעריכו כערכו הרם

אופיר יצחק מלכא

ההלכות לקוחות מתוך הספר "הליכות שבת" חלק ב', מאת הגאון הרב אופיר מלכא שליט"א, ראש בית ההוראה הלכה למעשה, ומחה"ס הליכות שבת, הליכות מועד, הליכות שמיטה. לרכישה לחצו כאן.