איך אוכל לבשל לחברים? הרי אינני יהודיה

חיי נהפכו דתיים יותר ויותר מיום ליום, אף על פי שיהודייה לא הייתי. המשכתי ללמוד ולהתעמק בהלכות ולקחת על עצמי עוד קבלות. זה האיר את הניצוץ היהודי שבי בעוצמה חזקה יותר, חיי נעשו פתאום הרבה יותר משמעותיים. עם זאת יש לציין שלא תמיד הכל הלך לי, אבל למדתי למצוא בהכל את הטוב.

הרצון ללכת לבית כנסת בשבתות גבר משבת לשבת, רציתי תמיד ללכת אבל הרגשתי בושה.

זה היה צעד ענק עבורי, לחשוף את עצמי בבית הכנסת. כל ההחלטה הזאת הייתה מלווה בחששות. אם אני לא אתפלל כמו שצריך? אולי אני אשכח איפה כורעים? אולי מישהו יגלה שאני לא יהודייה?

אך למרות כל השאלות, בסופו של דבר זה קרה – הרצון ניצח, עשיתי דריסת רגל ראשונה והלכתי בפעם ראשונה בערב שבת לבית הכנסת, מאז הלכתי, ב"ה, תמיד.

סוף השבוע כולו היה אצלי במחשבות על השבת, הכנות הבישולים לסעודות השבת החלו כבר מיום חמישי, כך שאפשרתי לעצמי להכניס את השבת בצורה נינוחה ומאורגנת. ביום שישי, לאחר שהכל היה מאורגן, הייתי יוצאת לבית הכנסת. הייתי מוכנה כשעתיים לפני כניסת השבת ליציאה לבית הכנסת, רק חיכיתי כבר לחוות את אווירת השמחה המיוחדת שיש ביום הזה. דאגתי שהבית יהיה מצוחצח ומבריק לכבוד שבת המלכה. בישלתי את מיטב התבשילים ל-3 סעודות השבת לעצמי (מאחר שחייתי לבד), ומיד לאחר התפילה קדשתי לעצמי. דאגתי לאפות חלות עבור השבת, גם אם זה אומר שביום חמישי אלך לישון בשעה 3 לפנות בוקר. כל הבית קיבל וספג את ריח השבת. לאחר הדלקת הנרות והתפילות הגיע השלב שבו יצאתי לבית הכנסת. מרוב התרגשות וציפייה לכניסת השבת, היו פעמים רבות בהן הגעתי ראשונה לעזרת הנשים. האווירה ששררה בבית הכנסת הייתה מיוחדת מאד, הפיוטים והזמירות היו עבורי חוויה נעימה וטובה. בזמן התפילה גופי רעד מהתרגשות. הרגשתי שלאחר 20 שנה מצאתי את המקום האמיתי שלי. קדושת ביה"כ והתפילה נגעו בעצמותי ממש.

הישוב בו התגוררתי היה ישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, לכן כאשר הופעתי בבית הכנסת, אנשים זיהו כי אני דמות חדשה בישוב, דבר שלא היה קל עבורי, מאחר והרגשתי שאני נחשפת.

אנשים התחילו להתעניין מי אני, והבינו שאני גרה לבד. משפחות מהישוב החלו להזמין אותי להתארח אצלן בשבתות. אף אחד לא ידע שאני לא יהודייה, כי הייתי נראית, באורח חיי, דתיה למהדרין, אך גם לא הייתי מסוגלת לספר לאחרים שאני לא יהודייה. בתחילה סירבתי בנימוס להצעה להתארח, התביישתי ולא הרגשתי נעים. בינתיים העדפתי להעביר את השבתות לבד, עד שלבסוף אחת המשפחות לא ויתרה לי ולקחה אותי להתארח אצלם בשבת. אותה שבת היוותה חוויה פשוט מדהימה – המשפחתיות, החום, השמחה, דברי התורה על שולחן שבת – הכל היה נפלא, ושמתי לב כמה משמעותי ההבדל בין לעשות שבתות לבד לבין לעשות עם משפחה. לאחר כמה שבתות הגיעו עוד כמה פעמים בהן משפחות אירחו אותי ונתנו לי להרגיש חלק ממשפחה, משבת מלאה, מוארת ושמחה.

השבתות שבהן התארחתי גרמו להבין כמה חסר לי להיות חלק ממשפחה. תמיד רציתי להרגיש שייכת, רציתי משפחה שתבין ותחבק אותי, רציתי אחים, רציתי שני הורים, אך לבורא עולם היו תוכניות אחרות בשבילי, ובדרכו החכמה והנשגבת מאיתנו דאג להשלים לי הכל. ה' נתן לי אמא שאינה יהודייה, אבל היא הקריבה למעני את כל חייה ולא נתנה לי להרגיש שחסר לי אב. בכל מצב בחיים וברגעי משבר תמיד דאגה לי למשענת ולתמיכה של משפחה.

מאז שנכנסתי לתוך עולם התורה והתחלתי לשמור קצת את השבת בהדרגה, דאגתי שהסביבה שאעשה בה את השבת לא תחלל שבת. לכן את השבתות הייתי עושה כמעט תמיד לבד בבית, או אצל משפחה מקסימה מהישוב שאירחה אותי.

באחד מימי השבוע התקשרה אלי חברה שלי מבית הספר, אשר עבדה כמדריכה באותה פנימייה שלמדנו בה בירושלים. היא הציעה שנעשה שבת משותפת כמה חברים, בהרכב מצומצם מאד.

כמובן שקפצתי על ההצעה מיד, כי עם כמה שאהבתי את השבת, לעשות את השבת לבד, לחוות את תחושת הבדידות במשך כל השבת כאב לי מאוד. השבתות לבד לא היו דבר פשוט, תמיד ציערה אותי המחשבה שנולדתי לא יהודייה, ואין לי משפחה שתוכל להיות איתי בשבת.

לאחר שהסכמתי לרעיון לעשות שבת משותפת, הבהרנו כללי יסוד – שהאוכל יהיה מוכן לפני שבת, זאת אומרת שכולם צריכים להגיע למקום לפני כניסת השבת, כל האוכל יחומם על פלטה בשבת ויש להשיג מיחם.

בהתרגשות הלכתי לסופר לקנות את כל המצרכים לתבשילים. כשסיימתי את הקניות וחזרתי לביתי, התיישבתי על הספה בעצבות ולא ידעתי מה לעשות. איך אני אכין את האוכל? אני לא יהודייה, אסור לי לבשל להם. עמדתי בבעיה, אספר להם שאני לא יכולה להכין בגלל שאני לא יהודייה? הרגשתי בושה עצומה וכאב ענק. זה היה בין הדברים שהכי צרמו לי, מאחר שיש לי אהבה גדולה לבישול. לא ידעתי מה לעשות, הרי אסור לי להכשיל אף יהודי בבישולי  גויים. אחרי מחשבות רבות עם עצמי החלטתי להתקשר לקו ההלכה הספרדי. בטלפון ענה לי רב ירא שמיים שאל אותי כמה שאלות, האם חברי שומרים תורה ומצוות? האם אני דואגת לכשרות האוכל? לבסוף פסק לי הרב ואמר שאני יכולה לבשל, אם מישהו יהודי יגיע ויכוון לי שעון שידליק את הכיריים אוטמטית. באותו רגע התקשרתי למכרה בישוב ושאלתי אם תוכל לכוון לי את השעון. היא הגיעה וכיוונה זאת בשמחה.

כל התבשילים לכבוד השבת היו מוכנים על הצד הטוב ביותר. יצאתי מוקדם לירושלים כדי לבדוק שאכן הכל מסודר לכבוד השבת ושלא יחסר דבר. השבת עברה בצורה טובה, עם הקפדה על קידוש וסעודה. השבת גרמה לכולם להבין שהזיקה אל המסורת אף פעם לא תיעלם מהם, ותמיד יוכלו לחסות בחמימותה של השבת.

מאז שהתחלתי לקבל על עצמי לשמור את השבת, קינאתי לשבת. השבת הייתה משהו מיוחד בשבילי. אליה ציפיתי כל השבוע, אליה התארגנתי בכל יום, היא הייתה נקודת האור שלי במהלך השבוע. בשבת הייתי לומדת תורה, פורחת ומרגישה כיצד ה' איתי. הייתי מתפללת בכוונות מיוחדות של שבת, קוראת תהילים, דברי אמונה ומוסר ולומדת הלכות. עצם קדושת השבת והתחברותי המלאה אליה גמרה לי לקנא לה. הפריע לי עד כאב כאשר ראיתי אנשים בשולחן שבת לא מכבדים את הקדושה, מזלזלים קצת בסעודה שניה ושלישית ומעדיפים את הצחוקים על פני הקדושה. לכן הבנתי שעדיף לפעמים לעשות את השבת לבד, למרות הכאב שבזה. כך אף אחד לא יוכל לפגוע לי בקדושת השבת ולהפריע לי למלא אותה באורה של תורה.

כשהשבת יצאה לה, ונכנסתי לשגרת היום יום בשבוע, הרגשתי את הריקנות. שגרת היום יום העמוסה בלימודים חייבה אותי להתעסק בלימודים כל היום. הרגשתי שזה מונע ממני לגעת בתכלית האמת, שהיא עבודת ה'. ראיתי כבר את עצמי דתייה, דמיינתי איך אחיה את חיי ושאפתי לבית מלא בתורה.

תיארתי לעצמי את המציאות שאני בונה לעצמי, אורח החיים הדתי לא יתאים עם לימודי הנדסה או קריירה גדולה. את הלימודים הייתי צריכה לעשות בחברת גברים, שכן התואר מורכב ברובו מגברים, דבר שתאם פחות את האופי הדתי שהבאתי איתי ובחרתי לעצמי כדרך חיים. כשישבתי עם עצמי וחשבתי לי ברצינות איזה עתיד אני רוצה לעצמי, ידעתי שבעתיד, עם תואר כזה, אצטרך לבחור בין משפחה לקריירה. ידעתי שהתכלית האמיתית שלי בעולם זה למלא את רצון ה', לדעת לבטל את עצמי מול רצונו של ה' יתברך, להקים בית ולתת את הכל כדי שילדי יגדלו לדרך התורה ויראת שמיים. הבנתי שאם אתמסר לקריירה שתדרוש ממני שעות רבות, זה יפגע בתכלית האמיתית של עבודת ה', הקמת בית ומשפחה.

לידיעה שזה עולם זמני ואין אדם שחי לנצח היה משקל גדול – הבנתי עם עצמי מה חשוב באמת בחיים הללו. במהלך הלימודים, בכל שגרת העומס, הרגשתי שאני לא באמת מממשת את עצמי ולא עושה את המוטל עלי באמת בעולם הזה. תמיד רציתי לעסוק בתחום של גמילות חסדים, לשם נמשכתי ונהניתי בכל מצב בו תרמתי מעצמי למען האחר.

עמדתי בשלב הזה בצומת דרכים קשה בחיים ולא פשוטה. הבנתי שאצטרך להחליט האם להמשיך בתואר בהנדסה או לא. ההחלטה לא הייתה פשוטה, שכן עבדתי רבות עבור התואר, ובשביל אמי התכלית האמיתית הייתה שאעשה את התואר בהנדסה מה שגרם לה להתגאות בי וסיפק לה נחת. השקפותינו היו שונות ומתנגשות, אמי דחפה אותי כמה שיותר לעשות את התואר ורצתה שאעשה קריירה גדולה. הייתי הבת היחידה, ולכן היא הייתה לידי בכל צעד בחיים, לא התפשרה על פחות מטוב בשבילי, מדאגה אמיתית, ולא הייתה מוכנה בכלל לשמוע שאוותר על התואר. צומת הדרכים בה עמדתי הייתה קשה ומלאת סיכונים, אך בסוף בחרתי בצד אחד.

המשך בשבוע הבא