בניית התת הכרה של הילד – הצד הטוב של הליצנות

אם נשאל ילד בן עשר, מי הוא שמלמד אותך תורה, מי הוא רבך המובהק? ישיב לאלתר: המלמד מכיתה... או לעיתים ישיב: המנהל, הרב X שליט"א. גם כאשר השאלה אינה נשאלת, התשובה קיימת תמיד בתת ההכרה של הילד.

למעשה, ההלכה קובעת כי תשובה זאת אינה נכונה ברוב המקרים. ההתייחסות לשאלה זו נקבעת בהלכות השבת אבידה: המשנה  בפרק השני של מסכת בבא מציעא, מתייחסת לשאלה כבודו של מי חשוב יותר, כבודו של אביו או של רבו. השאלה באה לידי ביטוי כאשר אדם מוצא לפניו ברחוב שני אבידות, אבידת אביו או אבידת רבו. המשנה קובעת כי אבידת רבו קודמת לאבידת אביו, שכן אביו הביאו אמנם לחיי עולם הזה אך רבו הביאו לחיי עולם הבא. הוא הדבר כאשר אביו ורבו – שניהם נמצאים בבית השבי, ועליו מוטל לפדותם, גם אז רבו קודם לאביו. אך אם אביו הוא תלמיד חכם, אזי אביו קודם לרבו, שכן ברור כי בצורה כזאת הבן מושפע לתורה וליראת שמים מאביו יותר מרבו.

ממשנה זאת אנו לומדים גם, כי גם אם בפועל הבן לומד תורה מרבו יותר מאביו, עם כל זה אביו קודם לרבו, שכן עיקר חינוכו של הילד הוא כידוע ליראת שמים וקבלת עול מלכות שמים, והמציאות מוכיחה ההשפעה העיקרית על הילד אינה מחוץ לבית אלא במקומו הטבעי של הילד, על ידי הוריו, ובדרגה פחותה יותר – אחיו ואחיותיו.

כל משפט שיוצא מפי ההורים, כל הגה – בונה את נפשו של הילד. בית יהודי הוא מקום שמחנכים בו ילד 24 שעות לעבודת ה', שבע ימים בשבוע, פתוח גם (ובעיקר) בשבת. ה'תת הכרה' של הילד פעיל במשך כל שעות היום, בשבתות וימי חול, בימי חג ובימי אבל, בבוקר ובערב. כל רגע ורגע בונה את נפשו העדינה של הילד.

בכלליות, ישנם שני צורות בהם ניתן להשפיע על תת ההכרה של הילד:

א. הילד מושפע מהאווירה הכללית שבמקום בו הוא נמצא ושל הסובבים אותו – ישנו בית שיש בו אווירה של יראת שמים, של כובד ראש לצד ישוב הדעת, של בורא לעולם השומר ומנהיג את כל הברואים, וישנו בית שישנו בו אוירה קלילה, של "הכל בסדר, בין אם תעשה כך ובין אם תעשה כך"... ולא מורגשת בו עול מלכות שמים, עם הנעימות האמיתית השורה על אוירו של בית שמורגשת בו מלכות שמים, התוצאה תהיה לרוב בהתאם לאווירה שבבית.

ב. בנוסף ישנה מעלה מיוחדת להשפעה הפרטית שתלויה בכל דיבור ודיבור באופן פרטי; יראת השמים של הילד תלויה ועומדת בתוצאה של כל משפט ודיבור הנאמר לידו או אליו. כל משפט שמשדר שמחה בעשיית המצוות, ובעיקר: שמחה בכך שה' הוא אלקינו ואנחנו עמו, שמחה בכך שאנו מושגחים בכל רגע ורגע על ידי אבא שלנו שבשמים, שמחה על כך שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה.

אך באופן בולט ישנו כח מיוחד לסוג מסוים של דיבורים בבית: דיבורי הערצה שנשמעים בבית מפי ההורים על בן אדם מסוים, כמוהם כפצצה רבת עוצמה שכמעט אין מי שיכול לעמוד כנגדה. כאשר בנפשו של ילד נחקקת דמות מסוימת כדמות מוצלחת ומושלמת, הוא תמיד ישאף ללכת בעקבות דמות כזו ולהיות כמוה.

כאשר בבית מסוים נשמעים דיבורי הערצה על ראש ממשלה מסוים – או על מנהיג פוליטי זה או אחר, ואפילו על חבר כנסת זה או אחר (ואין הכוונה לשבחם על מעשה טוב או מצווה שעשו, אלא על הערצה כללית לדמות מסוימת), הרי זה כשליחת הילד למוסד שבו מחנכים את הילד כיצד להתעסק בכל מה שלא חשוב, וגרוע מכך (אם הדמות אינה של אדם שומר תורה ומצוות ומדקדק בקלה כבחמורה) – כחינוך הילד להיפך הנהגת  התורה, ה' ישמור.

אין כמו דיבורי הערצה אודות אדם מסוים – כדי לגרום לילד לרצות ללכת בעקבותיו. בתורת הקבלה והחסידות מכונה כוח זה בתואר "מידת התפארת", שהיא המידה המרכזית ביותר מכל המידות שבנפש, שבתוכם נכללים אהבה ויראה וניצוח והודאה והתקשרות. הכוח החזק ביותר מבין המידות, אשר בו נכללים כל המידות היא מידת התפארת – כלומר הערצה לישות מסוימת ככלילת המעלות, אשר גורמת לאהבה (לאהוב את הישות) ויראה (יראת הכבוד) ולכל כוחות הנפש להמשך אחריה.

מסיבה זאת חשוב מאוד לדבר באופן עקבי בבית אודות גדולי תורה וענקי יראה, לשבח את יראת השמים שלהם, את לימוד התורה וההתמדה הבלתי פוסקת בקדושה ובטהרה, ואת מידותיהם הטובות. מלבד ההשפעה על הילדים באופן ישיר, הדבר משפיע גם באופן ישיר על כל האווירה בבית, וכמובן גם על ההורים עצמם. אנו מקבלים גיבוי להנהגה זו מלשונו של הצדיק הקדוש רבי יעקב יצחק מלובלין, שכונה בתואר "החוזה מלובלין" על שם מדרגותיו הנוראות, בשורות שכתב לעצמו לזיכרון ונמצאה לאחר פטירתו, היא ההנהגה הבאה: "שלא לדבר משום אדם כלל, כי אם מהברורים ומפורסמים, לשבח מעשים קדושים שלו".

לעומת זאת ישנו כוח עוצמתי וחזק לכח ה"ליצנות" מעבודה זרה. בדורנו, שהעולם מלא במידה זו של "ליצנות", יש להשתמש בכוח עוצמתי זה כדי לבטל את כוחם של רודפי תאוות עולם הזה, ובעלי הדמיונות המשוכנעים כי הם ושכמותם מנהלים את העולם.

ליצנות היא קלות ראש, ולא דווקא בדיחה, כל אמירה מכוונת או אגבית, שמתייחסת להנהגה מסוימת באופן של זלזול, היא ליצנות. וכשם שזלזול בדברי קדושה היא מהחמורה שבעבירות ועליה נאמר כי "כת ליצנים אינם מקבלים פני שכינה" (סוטה מ"ב, א'), כך זלזול בתאוות עולם הזה וברודפים אחריהם היא מהכוחות העצומים ביותר הקיימים בחינוך הילד ובבניית הנפש של האב עצמו – המחנך.

במיוחד כדאי להשתמש בכח הליצנות, בזמנים שבהם אחד מהילדים מתנהג בצורה פרועה מעט ביחס לאוכל או תאווה חומרית אחרת, למשל אם מחלקים בבית דברי מתיקה, ואחד מהילדים אינו מתאפק ומנסה "לחטוף" לפני תורו. בזמן כזה ניתן לתאר לפני הילדים, את עשיו החוזר עייף מהשדה, פוער את פיו הגדול ומבקש מיעקב אחיו לשפוך לתוכו את כל הסיר "כי אינו מסוגל להתאפק", וכלשון הפסוק (בראשית כ"ה, ל') "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". יש לציין כי הביטוי בו משתמשת התורה "הלעיטני" היא ביטוי של זלזול בעשיו, שכן מדובר בביטוי שבו משתמשים בהאכלת בעלי חיים, וכלשונו של רש"י שם: הלעיטני – אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה כמו ששנינו אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו".

ניתן גם להמשיל את חטיפת הממתק לפרה הרואה דבר מאכל וחוטפת אותו באמצע ההכנות לאכילתה, או לבעל חיים אחר. ההשפעה הנכונה של ליצנות כזאת יכולה להועיל, רק אם מתבצעת בצורה שאינה גורמת לפגוע בילד מסוים וגורמת אך ורק לזלזול במעשה עצמו.

שמענו מרב חשוב בארה"ב, כי על שולחן השבת בביתם הוגשו באופן קבוע כל מיני המשקאות, כולל המשקאות החביבים על ילדים – משקאות מתוקים עתירי סוכר, דבר שגורם לעיתים לילדים לשתות כמויות מוגזמות של שתיה, בבית שההורים אינם מציבים גבולות ברורים לכך. אך בביתם היו – כפי הראוי – כללים קבועים מתי ניתן לקבל כוס שתיה. כשאחד מהילדים הסתכל על המשקאות במבט משתוקק במיוחד, אמר לו האבא: הזהר נא, עוד מעט תנקוב את הבקבוק במבטך החודר... התנהגות זו של ההורים שנעשתה בנועם ובישוב הדעת, פעלה את פעולתה וגרמה – לפי עדותו של בעל המעשה – להנהגה של ישוב הדעת בבית בכל הנוגע למשקאות, ממתקים וצורכים חומריים אחרים.

ליצנות מתאוות ומידות מגונות (לא מ"חוטאים" – אלא מ"חטאים"), משרה אוירה נעימה בבית, ומכניסה בלב הילדים אהבה אמיתית לתורה ומצוותיה, בתנאי שהיא באה בד בבד עם דיבורי הערצה לתורה, לומדיה ומקיימי מצוותיה. מלבד ההערצה ללומדי תורה ויראי ה', חשוב מאוד להחדיר לילדים את גודל החשיבות של כל מעשה טוב שעושה יהודי, כל התחזקות באמונה, כל התגברות על מידה רעה או עבירה כל שהיא.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". להרשמה למאמרים בתחומים שונים: Y3268992@gmail.com