פרשת במדבר: אל הדגל

פרשתנו עוסקת רבות בסדר החנייה ואופן הנסיעה של בני ישראל בעת שהותם במדבר – טרם כניסתם לארץ. הבורא מצווה את משה על סדר חניה ונסיעה מאוד מסוימים, כש"בגדול" יש שלושה מעגלים. במעגל החיצוני היו בני ישראל איש על דגלו, במעגל היותר פנימי היו הלווים, ובמרכז היה את משכן השם, וכסדר חנייתם כך סדר מסעם.

ישנו פריט מאוד דומיננטי בכל מערכת החניה הזו – כוונתי לדגלים. התורה מדגישה פעמים רבות – "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" (במדבר ב', ב'), "דגל מחנה יהודה" (במדבר ב' ג'), "כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם" (במדבר ב', יז'), "ויעשו בני ישראל... כן חנו לדגליהם" (במדבר ב', לד') ובעוד מקומות רבים. מה משמעות הדגלים, שהתורה מרבה להדגיש אותם?

בפשט הדברים, הדגלים היוו זיהוי לכל שבט ושבט, כך כותב רש"י - "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו" (רש"י ב', ב'), אלו פשוטם של דברים.

אולם כמו בכל פסוק בתורה, יש בעניין הדגלים עומק נוסף, אקטואלי ורלוונטי. הבה ונראה.

חכמים במדרש כותבים מה עניינם של הדגלים - "בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשויים דגלים דגלים.... כיוון שראו אותם ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאווים לדגלים, אמרו, הלוואי כך אנו נעשין דגלים כמותן" (מדרש רבה ב', ב'- ד').

מה קורה כאן? ראשית – ממתי למלאכים יש דגלים, ובכלל, מדוע בני ישראל התאוו גם לדגלים?

מבאר את הדברים רבי ירוחם ממיר בספרו "דעת תורה" על פסוק זה.  

דגל מסמל רעיון, אידיאה וייחודיות. כשם שלכל מדינה דגל משלה, ולכל חברה סמל משלה – כך ראו בני ישראל שלכל מלאך יש דגל משלו, אין מלאך אחד מתערב בחברו ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. זאת אומרת, כל מלאך יודע לזהות את תפקידו המדויק בעולם. רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, כותב בספרו "מסילת ישרים" בפרק על מידת הקנאה (פרק יא') – "הוא השלום והשלווה אשר למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם איש איש על מקומו ואין אחד מתקנא בחברו כלל, כי כולם יודעים האמת לאמיתו ועלזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם". כשבני ישראל ראו את המידה הזו אצל מלאכים, הם התאוו לזה גם כן, גם הם רצו שכל אחד מהם יידע את מטרתו וייעודו.    

"הוא סוד הדגלים – סוד נשיאות ושמירת ה"עצמות" שלהם, לשמור ולחסות בעד כל התבוללות, כל אחד ואחד ישמור ויגן את ה"עצמות" שלו" (דעת תורה שם).

הרמב"ן מוסיף נדבך, מאוד רלוונטי עבורנו.

פעמים רבות, כשאדם חפץ להתקדם בעבודתו הרוחנית הוא מרגיש שהוא עומד בפני שוקת שבורה, משום שהוא עדיין לא מצליח לעמוד ביעדים שהציב לעצמו, והוא נכשל פעם אחר פעם. המעידות הללו גורמות לו להתייאש ולסגת אחורה. עניין ההגבלות, הדגלים והסדר המיוחד מלמדים אותנו את המבט הנכון שעלינו לרכוש בעניין זה.

משכן השם נמצא במדבר. אין ספק שכל אדם מישראל חפץ בכל מאודו להיות כמה שיותר קרוב אליו, כדי "לספוג" מהשכינה השורה שם תדיר. באה התורה ומגבילה – לא לכל אדם יש רשות לחנות סביב המשכן, רק ללווים ניתנת זכות זו. הלווים בדרגה רוחנית גבוהה יותר והם יכולים לחנות קרוב למשכן השם. גם בתוך שבט לוי עצמו הבורא עשה היררכיה, וקבע מי ישמור על כל חלק ומי ישא את המשכן וכליו, לא כל אחד ראוי לכל דבר. גם במעמד הר סיני מצינו הגבלות - "והגבלת את העם סביב לאמור, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו" (שמות יט', יב'), לאדם רגיל אסור היה להתקרב ממש להר, רש"י מביא שאלוקים אמר למשה: "אתה מחיצה לעצמך, אהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמם" (רש"י שם פסוק כד'). לכל אחד ואחד יש את המקום שלו.

כל עניין הדגלים, השמירה וההגבלה מלמדים אותנו, שוודאי שעם ישראל על כל "רבדיו" וסוגיו השונים, מחויבים בשמירת המצוות על כל פרטיהם ודקדוקיהם באופן שווה, ואין הבדל בין נשיא בישראל לאזרח פשוט, בין משה רבנו לפשוט שבפשוטים. אולם בתוך מסגרת הזהב של התורה והמצוות, אדם צריך לדעת שלא כל מה שחברו מסוגל, גם הוא מסוגל. למשל, ישנם כאלו שניחנו בכוחות התמדה מיוחדים והם מסוגלים ללמוד בהתמדה שעות רבות ברצף, וישנם כאלו שקשה להם להיות שקוע בלימוד כל כך הרבה זמן. ישנם כאלו שיודעים לכוון בתפילה ובברכה סודות מתורת הקבלה, וישנם כאלו שנדרש מהם לפחות להבין את פירוש המילים שמוציאים מהפה...

העם כולו עמד סביב הר סיני וסביב משכן השם, אבל לכל אחד היה מקום משלו. ללמדנו, שלכולנו יש זכות, חלק ואף חובה, בשמירת התורה וקיום מצוותיה, אולם מצד שני על כל אחד להכיר את מקומו, ועל כל אחד להכיר את כוחותיו, ולדעת למה הוא מסוגל ולמה עדיין לא, לא כדאי "לקפוץ" מהר  מידי...

שמעתי מהרב שלום מאיר וולך, משל נפלא שממחיש את הרעיון. כשהתורה כותבת את שמות העופות האסורים באכילה, היא מציינת את "בת היענה" (ויקרא יא', טז'). מדוע התורה מזכירה את בת היענה, והיא לא מדברת על היענה עצמה? הביא הרב וולך הסבר בשם החפץ חיים, שאת היענה עצמה אין צורך להזכיר שהיא אסורה באכילה, משום שהבשר שלה בלתי אכיל משום שהוא קשה מאוד, קיבתה מסוגלת להכיל הכל והיא מסוגלת לאכול אבנים, ברזלים וזכוכיות. בת היענה, כשהיא עדיין קטנה ובשרה עדיין רך וראוי לאכילה – עליה כותבת התורה שאסור לאכול.

כשירמיהו הנביא מנבא את הצרה שתפקוד את עם ישראל הוא אומר "בת עמי לאכזר, כיענים במדבר" (איכה ד'). מדוע היען אכזרית? משום שכשהיא רואה את ילדיה רעבים, במקום להשיג עבורם אוכל שמתאים לקיבתם, היא מביאה להם אבנים וזכוכיות. היא לא מבינה, שלא כל מה שהיא מסוגלת לאכול, גם ילדיה הרכים מסוגלים לאכול...

גם ביחס לרמת הקרבה לבורא, כולנו צריכים להתקרב לבורא, אבל עלינו לעשות זאת בשלבים הדרגתיים, לא כל מה שגדולי עולם מסוגלים, אנו עדיין מסוגלים... לאט לאט.