מסירות נפש בארץ נכר: הצצה מרתקת לעולם החסד של שלוחי חב"ד

לא קל להשיג לשיחה את נחמי וילהלם, שליחת חב"ד בבנגקוק, עיר הבירה של תאילנד. נחמי, אמא לעשרה ילדים, לא נחה לרגע. היא מתרוצצת בין שליחותה המרכזית – גידול ילדיה – ובין שליחותה בשמירה על מורשתם של בניו ובנותיו של הקב"ה בהגיעם אל ארץ נכר. בנגקוק היא 'שער הכניסה' האווירי לתאילנד. היא נקודת התחלה מרכזית לטיולים באזור המזרח הרחוק, מה שגורם לבתי חב"ד בבנגקוק להיות פופולריים במיוחד. כשסוף סוף אנחנו משוחחות, אני מגלה שנחמי היא דמות מיוחדת עוד יותר משחשבתי. אני נדהמת לגלות כמה קושי, מסירות והתמסרות יש לכל שליחה ושליח.

איך ומתי פגשה אותך ההחלטה להיות שליחה במדינה רחוקה כל כך?

"משחר ילדותי הוריי היו שליחים. הם השרישו בי את הרצון לשליחות, וכך גדלתי עם הידיעה הברורה שזה מה שאני רוצה להיות. כבר בשלב פגישות השידוכים עם בעלי לעתיד הנושא הזה כיכב, והיה ברור לנו שהשליחות זה הכיוון הנכון עבורנו. בעלי הוא ירושלמי במקור, והשליחות לא הייתה אצלו צורך טבעי כמו אצלי, אך בעקבות מחלת אביו הם עברו לחו"ל. במשך שש שנים הם גרו ב-770, ליד הרבי מליובאוויטש, ושם הוא נחשף לחיבה המיוחדת שרחש הרבי לשליחים ולעידוד עשיית הקודש שלהם בפועל. כשהוא חזה במראות המיוחדים האלה הוא ביקש גם לעצמו ייעוד כזה – להיות שליח נאמן לעם ישראל ולקרב כל יהודי למורשת ישראל".

כיצד משלבים את תפקיד האימהות, שדורש כל כך הרבה, עם פעילות רבה ומסירות למטיילים הרבים הגודשים את המקום?

"כשהילדים היו קטנים עסקתי בעיקר בגידולם, ובהוראה בבית הספר המקומי לילדי הקהילה. הפעילות שלי עם המטיילים באותו זמן התמקדה בעיקר בסופי שבוע, בשבתות ובחגים. כשהילדים גדלו התחלתי בפעילויות נוספות, שנמשכות עד היום, וכל הזמן אנחנו דואגים להוסיף עוד ועוד. כיום אני מוסרת בשבתות ובימי שלישי שיעורים לנשים, ולאחר השיעור יש ארוחת צהריים משותפת. בימי חמישי אנחנו עושות הפרשת חלה באופן קבוע, ומגיעות בנות רבות שמתקרבות לדת – חלקן קבועות, חלקן זמניות, וחלקן רק כדי 'לטעום' קצת מהדת ולהתחבר לשורש. הפעילות הזו נמשכת כבר שנים רבות. בחורות רבות התחזקו בזכותה, ואף כשהתחתנו המשיכו להפריש חלה ולשמור על טהרת המשפחה.

תקופת החגים היא תמיד תקופה עמוסה מאוד, והשנה אפילו יותר. אני עמלה על תוכנית חדשה לבנות, שתהיה מעין מדרשה של חמישה שבועות, ללימוד על מהות החגים ועל משמעותם. בנות רבות מגיעות לתאילנד בתקופה הזו של השנה, לטיול אחרי הצבא או השירות הלאומי, והמדרשה מיועדת להן כי הלימודים בה מתחילים באוקטובר. אפשר להגיע רק לחלק מהימים, כך שאף אחת לא מתחייבת לכלום. בחגים, כמו תמיד, יהיו ארוחות וימים מיוחדים למטיילים שאוהבים לחגוג איתנו".

(צילום: shutterstock)

"לתת להם תחושה שזה שלהם בדיוק כמו שזה שלנו"

הכרה במציאות ה' וקידוש ה' הם חלק מרכזי בפעילות שלכם. איך את מתחילה לדבר על הקב"ה עם המטיילים? הרי חלקם בטח לא מעוניינים לשמוע.

"הפעילות הראשונית שלנו במפגש עם אותם יהודים היא הנקודה של קידוש ה'. להפגיש אנשים בפעם הראשונה בחייהם עם יהדות אמיתית, לא מתנשאת, מהמקום שלהם; לתת להם תחושה שזה שלהם בדיוק כמו שזה שלנו. אנחנו נותנים להם רק לראות, בלי לדבר, בלי תקשורת שקרית שמבלבלת ובלי הסטיגמות של הארץ. זהו הפרויקט הראשון, פרויקט העל שאנו עוסקים בו. לבית חב"ד יש מטרות רבות, אך המטרה הראשונית שלנו, ואני מאמינה שכל יהודי שכף רגלו דורכת פה משיג אותה, היא שינוי, אפילו קטן, של עצם התפישה של היהדות. אין אדם שנכנס לכאן ולא השתנתה אצלו המוּדעות ליהדות ולשמירת מצוות, גם אם הוא אתאיסט. זו הצלחה של מאה אחוזים.

פעם חשבנו שהקהל הדתי הוא לא קהל היעד שלנו, אבל נוכחנו לדעת שגם לאנשים דתיים אנחנו עוזרים בשמירה על המצוות. השבוע אמרה לי בחורה אחת, מאוד ערכית ושומרת מצוות, שדווקא כאן היא הבינה שהיא לא לומדת דבר לנשמה ועד כמה בוער בה הצורך לשבת וללמוד, לא כי צריך, אלא כי הנפש רוצה בכך. בעקבות ההבנה הזו היא החליטה לדחות את הלימודים האקדמיים וללמוד שנה לימודי קודש. הסדנה גורמת לאנשים רבים להתחזק דווקא בטיול, כיוון שכאן הם החליטו, אולי בפעם הראשונה בחייהם, ללמוד בעצמם, בלי הכרח מבחוץ. כאן הם בוחרים מרצונם החופשי – לשמור שבת, לאכול כשר, לשמוע שיעורי תורה... ההנהגות והמצוות שתמיד היו ברורים מאליהם בחיי היומיום בבית, ונעשו רק מכוח ההרגל הסביבתי, מקבלים דווקא כאן משנה תוקף. לראשונה בחייהם יש להם תחושה שהם צריכים להחליט לשמור מצוות. זה מאוד מאתגר לארגן טיול שיהיה אפשר לשמור בו שבת ולאכול כשר. בסדנאות של בית חב"ד מחדדים את הנקודה שבטיול לא צריך להתפשר ולא לרדת מבחינה רוחנית, אלא להפך, כי הוא מציב לנו אתגר להמשיך בעבודת ה' על אף חוסר הנוחות. בעזרת הסביבה המכילה והאוהבת של בית חב"ד הם מבינים ובוחרים להמשיך לשמור על המצוות גם כאן.

לפעמים גם המטיילים החילוניים מתקרבים לקב"ה דווקא כאן, כשהם רחוקים מהארץ הבטוחה שלהם, מהקשרים, מהמידע, מהמציאות היומיומית. כאן הם מוכנים להתנסות ולשמוע על דברים שבארץ הם לא היו עושים. אחרי כל פעילות כזו תמיד מגיעים אלינו מטיילים ואומרים שבחיים לא האמינו שהם יבואו מעצמם וילמדו דברים הקשורים בדת, ושהם לא חלמו בכלל על העושר שקיים ביהדות. הם מגיעים אלינו ממקום פתוח שמוכן לשמוע ולקבל, משוחררים מדעות קדומות. פה אנחנו רואים את ארץ ישראל היפה ואת הטוהר שיש בכל אחד ואחת".

"אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא מנסה להרגיז אותי"

"להוכיח את החוטא". איך זה מתבטא במציאות היומיומית של יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות?

"בחיים חייבים לדעת שכאשר מוכיחים מישהו או מעירים לו, יש לבדוק קודם שזה נעשה מתוך אהבה אמיתית, מתוך דאגה ואכפתיות כנה ונכונה. לא כי אתה צדיק יותר, אלא מתוך רצון להנחות בדרך נכונה, על ידי מילות עידוד ומשפטי חיזוק. הכלל הזה נכון גם לגבי הבית שלנו, בן הזוג והילדים. אם אנחנו רוצים שהדברים שלנו ישפיעו ויתקבלו, זה חייב להיות מתוך אהבה ודאגה אמיתית".

אז איך זה קורה בפועל?                  

"קודם כול, אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא מנסה להרגיז אותי. כשאת חושבת שמישהו בא להרגיז אותך, ויש לפעמים גם כאלה, הוא יגיב בהתאם. פעמים רבות אנחנו מגיבים לא נכון כי אנחנו חושבים אחרת. לדוגמה, כשנראה אדם שמעשן בשבת מיד נחשוב שהוא עושה דווקא או שהוא לא מכבד אותנו, ולא תמיד זה נכון. שבת אחת היו אצלנו שתי בנות, ואחת מהן עישנה. שאלה אותה החברה: 'איך את מעשנת פה בשבת? הרב עובר כאן'. ענתה לה המעשנת: 'נו, אז מה הבעיה?' אמרה חברתה: 'זה לא מכובד'. 'על מה את מדברת? מה לא מכובד כאן?' השיחה נמשכה עד שהתברר שהיא בכלל לא ידעה שאסור לעשן בשבת. כשאנחנו נראה אחת כזו, קודם כול נחשוב שהיא עושה דווקא כדי להכעיס, או שלא אכפת לה והיא לא רוצה לכבד. שיחה זהה בווריאציה שונה שמעתי משתי בנות שבאו להדליק נרות שבת. אחת אומרת לשנייה: 'זה לא צנוע להדליק ככה', והחברה עונה לה בתמיהה: 'מה זה צנוע? איך אני יודעת מתי אני צנועה?'

עד כדי כך יכולה להיות לפעמים בורות של אנשים, ואנחנו לא יודעים זאת! כשאנחנו מתקיפים את האחר בשאלה כמו: 'איך אתה לא מכבד אותי?' זה גורם למותקף להתרחק מאוד, וודאי שלא משיג את המטרה הנכונה.

בכל מקרה, אנחנו מעירים רק בבית כנסת – ובעדינות רבה. ייתכן שאשאל מישהי שהגיעה לבית הכנסת אם אפשר להביא לה צעיף. כמובן שבצורה עדינה, בבקשה לא בציווי. קרה לנו פעם שנכנס אדם לבית הכנסת ולא הסכים לשים כיפה. בעלי שאל אותו מה הוא עשה כשהגיע לארמון המלך בהודו, שם חייבים ללבוש מכנסיים ארוכים וחולצה. כך הבחור הבין את המסר וחבש כיפה.

מישהי ששהתה זמן רב בבית חב"ד סיפרה לי שבהתחלה הייתה מסתובבת בכוונה עם גופיה, כדי שמישהו יעיר לה, וכיוון שאף אחד לא העיר לה היא המשיכה להגיע, לשמוע, ובעקבות כך גם להתחזק. גם הקשר בינינו התחזק בהתאמה. אז כן, יש אנשים שבאים לבחון ולבדוק, ולכן יש לנו כלל: בבית חב"ד ובמסעדה לא נעיר לאף אחד על איך שהוא נראה, אבל בבית הכנסת, כשמדובר בכללי ההלכה, נעיר בצורה נכונה ומכבדת".

(צילום: shutterstock)

"העוצמה של הנשמה היהודית זועקת"

המקום שבו אתם גרים מלא באלילים ובעבודה זרה. איך מתמודדים עם המראות האלה?               

"באופן מוחלט וגורף, גם שומרי המצוות וגם אלה שאינם שומרי מצוות מודים שההיתקלות שלהם במראות העבודה הזרה שפזורים כאן בכל מקום מרתיעה אותם ממש. בכל חנות, מוסד או משרד ציבורי, ובעצם כמעט בכל מקום, יש מבנה גדול של פרחים ופירות לעבודה זרה. העוצמה של הנשמה היהודית זועקת, והדבר מזעזע כל יהודי באשר הוא.

יום אחד הגיע לכאן רופא בכיר מבילינסון וביקש לדבר עם הרב. בעלי ניגש אליו ושאלו מה הוא צריך. הפרופסור הנכבד השיב לו: 'אני רוצה לשאול אותך: איך אפשר לעשות מדיטציה מול פסל?' בעלי ענה לו שזה יכול להיות בעייתי. הפרופסור, שהיה נראה אדם מכובד, שאל בתגובה: 'אני נראה לך שפוי?' בעלי לא הבין מה הוא רוצה ממנו. 'למה אתה שואל?' הסביר הפרופסור: 'אני רופא נחשב, וזה תקופה ארוכה שהרגשתי מותש וחסר סבלנות. משפחתי, שדאגה לי מאוד, שלחה אותי לתאילנד כדי לעשות מדיטציה ולהירגע. כשהגעתי לכאן מצאתי נזיר שהיה אמור ללמד אותי מדיטציה. הנזיר הושיב אותי מול פסל גדול ממדים והתחלנו לתרגל. בנקודה הזאת', סיפר הפרופסור, 'לא הבנתי מה קרה לי, אבל תפסתי את הרגליים וברחתי. באותו רגע החלטתי שאני חייב לדבר עם רב ולברר אם אני שפוי, כי מעולם שמרתי מצוות, לא שבת ואפילו לא כיפור. אם כך, מה קרה לי שהזדעזעתי כל כך?' הרופא היה המום מעצמו ולא הבין למה הוא לא הצליח לשבת מול הפסל. בעלי הוציא לו את ספר התניא והראה לו את המשפט: 'יהודי אינו רוצה ואינו יכול להתנתק מאלוקות'. יש מקומות שבהם אנו מודעים לזה, ויש מקומות שבהם הנשמה צועקת את זה. יש לנו סיפורים רבים על אנשים שלא היו מסוגלים לצלם פסלים או מקדשים".

רבים מספרים שדווקא בזמן הטיול בתאילנד, דווקא בארץ נכר, הצליחו להבין את מציאות ה'. נתקלת בזה?

"יהודים רבים מגיעים לפה ורואים בחוש את ההשגחה הפרטית ששמרה עליהם וסייעה להם בטיול. זה יכול להיות אוטובוס שפספסו, מזג אוויר שהרס את היציאה לטיול אבל הציל אותם ממשהו אחר, או כל דבר אחר שהוכיח להם בחוש שהקב"ה שומר על כל יהודי באשר הוא. בעקבות הראייה המוחשית של ההשגחה הפרטית הם מתחזקים, ויחד עם מה שהם שומעים בשיעורים או בסדנאות הדברים מתחברים להם לאמונה בה' יתברך. דווקא כאן מתחדדות המציאות של הקב"ה בכל מקום והשמירה המיוחדת שלו על כל אחד ואחת מעמנו".

כשאני מציינת שזו זכות גדולה שאנשים התחזקו בזכותה היא עונה בחיוך: "אני לא לוקחת אחריות, זה לא בזכותי, אלא בזכות הקב"ה".

המאמר פורסם במגזין "לנשמה".