מקומם: שיר שהוצג בתערוכה ביד ושם תיאר את חיילי צה"ל כמדכאים

תערוכת צילום חדשה במוזיאון "יד ושם" בירושלים מציגה עבודות של צלמים יהודיים בתקופת השואה. במסגרת התערוכה, הנקראת "הבזקי זיכרון – צילום בתקופת השואה", נתלה שיר הנושא את הכותרת "מבט". השיר נכתב על ידי המשוררת וחוקרת הספרות, פרופסור קרן אלקלעי-גוט, שלימדה באוניברסיטת תל אביב עד צאתה לגמלאות לפני מספר שנים.

בין מילותיו של השיר נכתב כך: "תצלום סבתי שצילם חייל גרמני בלידה, 1916... עיניה חושפות את החישוב הקר בו אמדה את החייל שיכול היה להחליט ללחוץ על ההדק במקום על כפתור המצלמה... זאת משמעות המלחמה – אני טועמת מאימתה אף שאני מביטה בה כעת דרך עיני המדכא. ואני יודעת את חרפת שניהם".

מבלי להיכנס לניתוחים ספרותיים, מהשיר משתמעת לכאורה השוואה בין החייל הגרמני לבין "המדכא" דהיום, דהיינו חיילי צה"ל. במקביל לגרסה העברית, הוצבה גם גרסה מתורגמת לאנגלית, לטובת התיירים הזרים הרבים הפוקדים את מוזיאון השואה שאינם מבינים עברית.

העיתונאית סיון רהב-מאיר פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה מסר שקיבלה מאחד ממבקרי התערוכה, שלדבריו קרא את השיר "שוב ושוב": "התקוממתי ופשוט לא הבנתי... אני לא רוצה להתווכח עם המשוררת, התהייה שלי מופנית אל המוזיאון, שהוא המוסד הממלכתי הרשמי להנצחת השואה: האם זה נכון וראוי בסיום תערוכה כזו, המציגה ערימות גופות ומעשי אכזריות נוראים, לערוך השוואה בינינו לבינם? האם נכון לרמוז לתייר התמים, שאינו מצוי בפרטים, ש'חרפת שניהם' זה הם ואנחנו? ואיך בכלל הגענו לסוג כזה של מסר, לא רק כלפי חוץ, אלא קודם כל בתפיסה שלנו את עצמנו?".

הפרסום אודות השיר עורר דיון ציבורי נוקב ברשתות החברתיות. גולשים רבים הביעו את סלידתם וזעמם על ההשוואה, אותה ניתן להסיק מהשיר, בין חיילי צה"ל למדכאים. אם כי חלק מהגולשים תהו האם אכן לכך התכוונה המשוררת.

בעקבות החשיפה (שהובאה גם באתר "ישראל היום") והביקורת שבעקבותיה, מיהר מוזיאון "יד ושם" להסיר את השיר הפוגעני והמבזה. מהמוזיאון נמסרה התגובה הבאה:

"התערוכה 'הבזקי זיכרון – צילום בתקופת השואה' היא תערוכה חדשה זמנית המוצגת בביתן לתערוכות מתחלפות ביד ושם. מספר מבקרים בתערוכה הפנו את תשומת ליבנו לכך שהשיר 'מבט' המוצג בתערוכה עלול להתפרש כאילו הוא מכוון לאמירות פוליטיות. היות וכמובן זאת לא הייתה הכוונה, החלטנו להסיר את השיר מהתערוכה הזמנית. אנו מצרים על כך שהדברים הובנו אחרת, וברצוננו להדגיש כי ככלל יד ושם מתנגד לכל שימוש פוליטי בזיכרון השואה".

"הבחירה בהצגת השיר בתערוכה, העוסק בתצלום סבתה של הכותבת, שצולם בשנת 1916 במלחמת העולם הראשונה, נבעה מהסיבה שהוא משקף את הגישה לפיה לגורם המצלם השפעה על תוצאות הצילום במובן של בחירת נסיבות הצילום ואופן הצגתו של האובייקט המצולם. במילותיה היא ממחישה זאת, כאשר היא מביטה בתצלום של סבתה והיא מציינת שהיא חשה את ה"חרפה" לא רק של סבתה כקורבן וכאובייקט שהצילום נכפה עליו אלא גם את חרפתו של הצלם המתעד בכך שבחר להנציח את הקורבן ולהציגו בשעתו הקשה. הכוונה הייתה להמחיש את תפקידו ואחריותו של הצלם ולהציג את כוחה של המצלמה ככלי מניפולטיבי בעל עוצמה אדירה ויכולת השפעה מרחיקת לכת. ערכיו של הצלם ותפיסותיו המוסריות משתקפים בתוצאות הצילום. בכך מתמקדת התערוכה".

"התערוכה העוסקת בצילום בתקופת השואה מציגה את התיעוד החזותי משלוש נקודות מבט – צילום גרמני, צילום יהודי וצילום של המשחררים, תוך הפניית זרקור לנסיבות הצילום ולתפיסת עולמו של הצלם המתעד והשפעות גורמים אלה על תוצאות הצילום. כאשר מדובר בתיעוד חזותי המשמש גם מסמך היסטורי, אנו נדרשים להתייחס לנקודות אלה ולאופן בו יש בכוחם להשפיע".

"התערוכה מבקשת להציג את היחסים בתוך עולם הצילום בין הצלם המתעד לאובייקט המצולם, ולכך ביקשנו להפנות זרקור גם באמצעות השיר. אולם כאמור בשל האפשרות כי יתפרש בניגוד להבנתנו – השיר הוסר מהתערוכה".