חומות של הלב, למה הן נועדו?

חומות של הלב, למה הן נועדו ?
להגן.
להגן על פנימיותנו.
להגן על סודותינו.
להגן על תחושותינו הכמוסות ביותר.

חיינו אצים רצים להם,
בכל יום מצבורי ליבינו מתמלאים במכסות נוספות של מילים,
חלקן מחזקות.
חלקן כואבות.
מיום ליום אנו הופכים לאנשים שורדים.
אנשים שורדים בתוך מציאות החיים המתעתעת,
אובדים בתוך עצמנו.
העומס כאילו מכוון אקדח לרקתינו ודורש שנשכח את עצמנו.
שגרת חיינו כמו דוחקת שנבנה בתוכנו חומות.
שאם נרצה להציל את עצמנו מגילוי חולשותינו שימנעו מאיתנו להיות חזקים מול העולם –
שנבנה חומות.
שאם נרצה להציל את סביבתנו מקרבות לבנו –
שנבנה חומות.
שאם נרצה להציל את ליבנו מבחירותינו אנו –
שנבנה חומות.

אז החומות
הרבות,
הגבוהות,
הנמצאות בלבנו,
בנשמתינו,
ברוחנו –
טובות הן ?
מצילות, חלקם אומרים.

ואני,
בעיני האוגרות בתוכן דמעות חמות,
זועקת בקול חרישי –

חומות של הלב, למה הן נועדו ?
שנשבור אותן.
מהר.
עכשיו.
כל עוד אפשר.
החומות הנוצצות מזהב מזויף אינן אלא משבר חיינו.
החומות אינן מגנות עלינו מסביבתנו החוקרת כמו ששמחתי להאמין,
הן סוגרות אותנו בתוך עצמנו ללא יכולת לברוח,
מרעיבות אותנו בתוכן.
בכל יום שעובר אבן נוספת ניצבת בגאון,
כמו מחייכת אלינו חיוך גאוותני שאומר:
"ניצחתי. שוב".

ואת דומעת.
מחפשת בנהר ליבך משהו להיאחז בו שיעזור לך לשבור,
להרוס,
לרסק כל אבן ואבן טועה שהנחת לה לחדור לתוכך.
יושבת מקווצת במרכז המעגל שמנסה להבטיח לך בחיוך מזויף שהוא טוב,
טהור,
מלא מטרה נעלה.
שהוא מגן עליך מגילוי חולשותיך,
מגן עליך ממילים פוגעות של קרוביך.
שהוא שומר אותך מכאבי העולם,
מאנשים שלעולם לא יבינו כמיהות ליבך.


חומות של הלב, למה הן נועדו ?
שנשבור אותן.
מהר.
עכשיו.
כל עוד אפשר.
כשהחומה קטנה, באפשרותנו לנצח במלחמה קלילה.
לסיים ולחייך חיוך מרוצה על כך שהיינו חכמים דיים כדי להציל עצמנו משקר נוסף של הגנה מזויפת.
אבל כשהימים עוברים,
כשהחומה גדלה –
מלחמתנו גדלה יחד איתה.
האבנים הניזונות מפחדנו הופכות חזקות, ואנו מבקשים בדמעות שנצליח להיות חזקים מעט יותר.
כשהחומה גדלה –
אנו הופכים קטנים יותר.

ואני,
מה נותר לי לומר ?
חומה בליבי,
ולא ניתן לומר שהיא עודנה בחיתוליה.
אך עיני מתחילות לראות.
ליבי מתחיל להרגיש.
נשמתי מתחילה להבין.
ואני נלחמת.
אני מאמינה.

אני אנצח.