במחשבה תחילה לפרשת כי תצא: אברהם אבינו יעץ להחליף את המפתן

"זה בזבוז כספי ציבור", נושף האזרח ההגון לפומית הטלפון באוזני המוקדן. "אני רואה מחלון ביתי שני פועלי עירייה עובדים בשדרה המרכזית, אחד חופר בור והשני מכסה אחריו. סתם חופרים ומכסים ללא תועלת".

"אדוני, יש לך טעות", מרגיע המוקדן. "הם שלושה פועלים שעובדים יחד. אחד חופר בור, אחד מכניס שתיל והשלישי מכסה. בגלל שהאמצעי חולה – אתה רוצה ששני האחרים יתבטלו על חשבון משלם המיסים?!"...

***

בפרשתנו נאמר האיסור שאסור לעמוני ומואבי (זכרים דווקא ולא נקבות) לבוא בקהל ה'. הנימוק לאיסור: "על אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים", כאשר יצאו ישראל ממצרים ועברו ליד עמון ומואב, לא הוציאו עמון ומואב לקראתם מאכל ומשקה ולכן הם אסורים לבוא בקהל עד עולם!

אלא שיש להבין נקודה שכבר עמדו עליה ראשוני מפרשי התורה: לעם ישראל היה מָן שמים לאכול ומי בארה של מרים לשתות. הם נסעו על ענני כבוד שיישרו לפניהם את כל המכשולים. הם לא היו עייפים, לא רעבים ולא צמאים.

אם כן, מהו שורש חטאם של עמון ומואב בכך שלא הוציאו מאכל ומשקה למי שלא זקוק להם?!

במדרש (פרקי דרבי אליעזר פכ"ט) מסופר מה שאירע שלוש שנים לאחר שאברהם גירש את הגר וישמעאל בנה במצוות שרה. וכך היה מעשה (בשפה מדוברת):

אברהם רצה לראות מה שלום ישמעאל בנו והלך למדבר פארן, לפני כן הוא נשבע לשרה שלא ירד אפילו מעל הגמל, רק יראה את שלומו וישוב. כאשר הגיע אברהם למקומו של ישמעאל הייתה שם רק אשתו של ישמעאל (שהייתה ממואב), שאל אותה אברהם היכן ישמעאל ונענה שהוא ואמו, הגר, הלכו להביא פירות מהמדבר.

ביקש אברהם מכלתו שתביא לו מעט לחם ומים משום שהוא עייף מטורח המדבר ורצונו להשיב מעט את נפשו. סירבה הכלה ואמרה שאין ברשותם לחם ומים. ביקש ממנה אברהם שתמסור הודעה לישמעאל ותאמר לו "זקן אחד מארץ כנען היה פה, הוא ביקש לומר לך להחליף את מפתן הבית מפני שאינו טוב".

כשהגיע ישמעאל מן השדה וסיפרה לו אשתו את הדברים שאמר הזקן, הבין ישמעאל שהיה זה אברהם והבין את המסר: גירש את אשתו שאינה מוכנה להכניס אורחים. אמו, הגר, השיאה לו אישה מארץ מצרים.

שלוש שנים נוספות חלפו ואברהם הלך לבקר את ישמעאל שוב. הוא נשבע לשרה שלא ירד מן הגמל ולא יתעכב. הפעם כאשר הגיע באמצע היום, היו ישמעאל ואמו במדבר כשהם רועים את גמליהם. ביקש אברהם מהאישה החדשה לחם ומים לפוש מטורח הדרך, היא נתנה לו בסבר פנים יפות. בירך אברהם את ישמעאל "ונתמלא ביתו של ישמעאל בכל טוב ממין הברכות".

סיפור זה, שאילולא נכתב במדרש היה נשמע לנו דמיוני, מוביל אותנו להסברו של רבי יהונתן אייבשיץ לשאלה: מדוע נענשו עמון ומואב שלא קידמו את ישראל במאכל ושתייה, למרות שהיו לישראל מן ומי באר.

רבי יהונתן מעניק לנו את המפתח להבנת הקירוב והריחוק בעם ישראל: יהודים הם גומלי חסדים! מי שגומל חסדים - מותר וצריך לקרב אותו, אולם מי שלא מוכן להיות גומל חסד – יש להרחיק אותו מעם ישראל. ל-צ-מ-י-ת-ו-ת!

אין זה משנה כלל מה היה מצבם של ישראל כאשר הגיעו מהדרך, האם יש להם לחם ומים או לא. שכן גומל חסדים לא בודק בציציותיו של האדם שלפניו, הוא פשוט עורך שולחן, מזמין להתיישב ומעניק הרגשה טובה מכל הלב.

זהו גם המבחן שערך אברהם לנשותיו של בנו, ישמעאל. האם הן מוכנות לגמול חסד עם אדם זר שהגיע ממרחק? אם כן, מברכים; אם לא – מגרשים!

***

אל תתחילו להציע לחמנייה ושוקו ברחוב לכל דורש.

אבל בפעם הבאה שתחלפו על פני האורח, השכן החדש או אפילו זה שאתם מכירים את פניו כבר כמה שנים ומעולם לא יצא לכם להחליף מילה, תזכרו: גומל חסד לא בודק אם "האמצעי שמכניס את הזרעים" נמצא. הוא לא מתבטל על חשבון משלם המיסים.

גומל חסדים לא מותיר אף אחד רָעֵב.

רָעָב אינו דווקא גשמי; חיוך ומילה טובה – גם עבור מי שלא חסר לו כלום – הם חלק ממהותו של יהודי.